תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בראשית ימי הרכושנות/א

התנועה המשמשת תוכן עיקרי לפרשת הקולוניזציה הרכושנית, ואשר בתקופות שונות ובצורות שונות הפיצה במשך 400 שנה את שלטונה המדיני ואת ירושתה הסוציאלית של אירופה אל מעבר לימים, בהכניסה את הפנות הנדחות ביותר לתוך מעגל היחסים הכלכליים המודרניים, – תנועה זו אינה ראשונה במינה. קדמו לה כמה גורמים, שיש לראותם כאבות הקולוניזציה הרכושנית. למשל: שאיפות הכבוש של איטליה, בנוגע לחלקו המזרחי של חבל ים-התיכון, שנתעוררו עם המסעי-הצלב. ברם היחסים שצמחו מתוך שאיפות אלה לא היו קולוניאליים כל-עיקר. השטחים שהיו נתונים למרותן הפוליטית של קהילות איטליה אינם מושבות בשום פנים ואופן, כי אם אחוזות נושאות-מס, שבעליהם מתחלפים מפעם לפעם. מן הערים הסוריות ארסוף, קיסריה ועכו ונפותיהן, שנכבשו בשנת 1101 ו-1104, קבלה גינואה לשליטתה חלק שלישי בתורת (פקדון). פיזה וויניציה הבטיחו את עצמן בשליש של צידון העשירה (בש' 1100) וצור (בש' 1123), בסביבות צור בלבד נמצאו ברשות הויניציאנים למעלה מ-80 קזליות. בשעת חלוקת מלכות ביצנץ מתרחב פתאום שלטון ויניציה מעבר לים, ושלש שמיניות מכל האזור הגדול עוברות לרשותה: האיים היוניים, נפת הפלפונס, ערים אחדות על שפת הדרדנלים וים חשש, אפירוס, מספר ערי-בינים תראקיות וגם אדריאנופול, כרתים והאי החשוב קפריסין. לעומת זאת נתרחב שלטון הגינואזים, בעיקר על שפת הים השחור ובחצי האי קרים. מרכז שלטונם על שפת הים השחור היתה העיר קאפה (Caffa), שמספר תושביה במאה הארבע-עשרה היה כמאה אלף. מלבד זה נמצאו ברשות הגינואזים גם האיים הפוריים היוס, סמאוס, קורסיקה וסרדיניה.

עם כל הענין הרב מבחינת האדמיניסטרציה מעבר-לים ויסוד מדינות ועם כל החשיבות שיש לדבר מבחינת שפור הידיעות הגיאוגרפיות של המערב ע"ד ארצות המזרח (המפות הויניציאניות מהמאה הי"ג מדויקות לפעמים יותר ממפות אחרות, שסודרו בעבור 500 שנה), – הנה בהיסטוריה הקולוניאלית אין לזה חשיבות מיוחדת כשלעצמה. כאן לפנינו מאורעות של כבוש, אבל לא של התישבות. אזורי הכבוש, הנושאים מס' נכנסים למעגל תרבותי, אבל שום שנויים פנימיים אינם חלים בה לא מצד הגירה והתישבות ולא מצד היחסים הכלכליים ההדדיים.