תוכחת חיים פרשת תצוה

סדר תצוה

י'תברך ה'מברך ו'יהיה ה'ברכה בלב שלם לברך תמיד לחבירו ויהיה נזהר הרבה מאד שלא להוציא שום קללה מפיו חס ושלום, כי לעצמו הוא מקלל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על פסוק מברכיך ברוך ואורריך ארור, כדאיתא בבראשית רבא סדר תולדות פרשה ס"ו סימן וי"ו, והובא גם כן בירושלמי בברכות, סוף פרק אלו דברים, וריש פרק לולב הגזול, ובפרק קמא דמגילה, וזה לשונו אמר רבי תנחומא גוי אחד פגע ברבי ישמעאל, ברכו, אמר לו כבר מילתך אמורה. פגע בו אחד וקללו אמר לו כבר מילתך אמורה אמרין ליה כמה דאמרת לדין אמרת לדין אמר להון כן כתיב מברכיך ברוך ואורריך ארור עכ"ל. ופי' הרב מהרש"י שם בב"ר ובפי' הירוש' דמ"ש רבי ישמעאל למברך ולמקלל כבר מילתך אמורה ר"ל תשובתך כבר גזורה מאת השי"ת, כי המברך גם הוא יתברך, כדכתיב מברכיך ברוך, וכמו כן למקלל עונשו הוא כי יהיה מקולל כדכתיב אורריך ארור, והרי מצינו בגמ' בשבועות דל"ו ע"א על מתניתין דקתני והמקלל עצמו וחבירו חייב, אמ"ר ינאי ודברי הכל עצמו, דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדרבי אבין דאמ"ר אבין כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה, וחבירו דכתיב לא תקלל חרש, הרי דאיכא איסור לאו, בין למקלל לעצמו, בין למקלל לחבירו, ואפילו בלא מתכוין כשמדבר איזה דיבור שיש בתוכו לשון קללה לנוכח, יש להופכו שלא יראה כמקלל לחבירו, כמ"ש שם בגמרא על מתניתין דקתני יכך ה' אלהים, וכן יכך אלהים, זו היא אלה הכתובה בתורה יתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר הא מתניתין כדתנן, אמר ליה כנה, יתיב ההוא מדרבנן קמיה דר"כ ויתיב וקאמר, גם אל יחצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה, אמר ליה כנה, ופריך תרתי למה לי ומשני מהו דתימא הני מילי מתניתין אבל בקראי אימא לא מכנינן, קמ"ל, ופי' רש"י ויתיב וקאמר מתני' כדתנן ר"כ היה שונה משנתינו, וכמות שהיא שנויה יכך יכהם, אמ"ל רב יאודה הפוך דבריך, כנגד אחרים, אמור יכהו וכן יכהם, ולא תקללם. ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בספר תהלים, כנה, ואמור יתצהו עכ"ל. הרי לך שאפילו במדבר בדברי תורה במקרא ובמשנה להורות הלכה או לדרוש בקראי, שהוא מדבר עם חבירו לנוכח, יש לכנות ולהפוך המשנה והמקרא, שלא יהיה לנוכח, אע"פ שאינו מכוין לקלל אלא ללמוד בתורה, ונראה לומר דאם הוא בא לקרות קריאה נאמנה בכתובים כמו שאנחנו קורין בס' תהלים, וכ"ש בתורה ובספר תורה, שאז אין לו לכנות אלא קורא כדרכו, וזהו דקא דייק רש"י בלשונו וקאמר את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בס' תהלים שר"ל שבדרשות וכיוצא, יש לכנות, לא בקריאה נאמנה. וכ"כ ריא"ז הובאו דבריו בשה"ג שם בפ' שבועת העדות סביב הרי"ף וז"ל, כששונה את חבירו דראוי לכנות, כגון אם רוצה לומר יככה, יאמר יכהו, ואפילו המקרא שכתוב גם אל יתצך לנצח, יכנהו, ויאמר יתצהו, שלא יראה כמקלל את חבירו, אבל כשקורא בכנסת או המלמד לתלמידו אינו ראוי לכנות עכ"ל, והרב כנה"ג בח"מ סי' ז"ך הגה"ט אות ג' הביא דברי הרב שה"ג אלו וסיים והם דברי הגמרא עכ"ל, ואחרי המחילה רבה ריא"ז בא לחדש ע"ד הש"ס שבקריאה ובבית הכנסת ובמלמד לתלמידים, צריך לקרות ככתוב וזה לא נאמר בגמרא כאמור וצ"י, עכ"פ למדנו חומר איסור מקלל לחבירו שאפילו שלא יהיה מכוין לקללה אלא כקורא מ"ש במקרא ובמשנה עכ"ז יש לו ליזהר לכנות כאמור.

ודין זה פסקו הרמב"ם בה' סנהדרין ריש פרק וכו' וז"ל, כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בל"ת שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא, או ראש הסנהדרין גדולה, או המלך, הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, ולא דיין ונשיא בלבד אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש ולמה נאמר חרש שאפילו זה שהוא אינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו. ויראה לי שהמקלל את הקטן חייב והרי הוא כחרש. המקלל את המת פטור. הואיל ומקלל כל אדם מישראל חייב, למה יחד לאו על דיין, ולאו על נשיא, לחייבו שתים, נמצאת למד שהמקלל אחד מישראל בין איש בין אשה בין גדול בין קטן לוקה אחת, ואם קלל דיין לוקה שתים, ואם קלל נשיא שלש, וכן נשיא שקלל אביו חייב משום ארבע שמות, שלשה של כל אדם, ואחד משום האב. המקלל עצמו לוקה כמו שקלל את אחרים שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד, ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין, אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות הקדושים, או באחד מן הכנויים חייב, וארור בו שבועה, בו קללה, בו נידוי, עכ"ל, וכן פסק הטור בח"מ סי' ז"ך [דף צא] ככל דברי הרמב"ם, אלא דאחר דברי הרמב"ם, סיים וכתב, וז"ל אבל אם לא היה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כינוי כגון שאמר ארור פלוני או שקללה באה מכלל דברים, כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה' או אל יברכהו ה' וכיוצא באלו, אינו לוקה אבל מיהא איסורא איכא, אע"פ שאינו לוקה עכ"ל. וכ"פ מרן בש"ע שם.

ומה נענה ומה נאמר, כי בעונותינו הרבים, כמה בני אדם הם נכשלים לקלל את חבירו בשם, העובר בלאו, וחייב מלקות וכמה מלקות ודאי הוא חייב על זה, ואפילו אם יהיה בלא שם, איסורא מיהא איכא כדבר האמור. וכן הכריח עוד מרן בס' ב"ה שם בח"מ סי' ז"ך כמו שיע"ש. והרמב"ם בספר המצות מצוה שי"ז, כתב וז"ל הזהירנו מלקלל איש איזה שיהיה, מישראל. והוא אומרו לא תקלל חרש, והבן ממנו ענין זה החרש מהו, וזה כי כשהנפש כשהתנועעה לנקום מהמזיק לפי צורת ההיזק הקיימת בדמיון הזה, לא תסור מהיות מתנועעת, עד שתגמול למזיק לפי צורת ההיזק הרשומה בדמיון. וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרה מהתנועע מן הדמיון, ופעמים ישלימהו גמול בקללה ובחירופים לבד, ותנוח בדעתו בשיעור מה שהגיע למזיק היזק באותן המאמרים והחירופים. ופעמים יהיה הענין יותר קשה, ולא תנוח אותה התנועה, עד שתאבידהו ממונו אז תנוח בדעתו שיעור מה שהגיע לו מכאב לאבוד ממונו. ופעמים יהיה הענין יותר קשה, ולא תנוח אותה התנועה, עד שתנקם ממנו בגופו ממיני הכאות וחסרון האברים. ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה עד שתקח נפש המזיק חלקו מן המציאות וזה הוא התכלית. ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקש עונש המזיק, וזה לקטנות עונש, עד שתנוח התנועה בצעקות וגזמו עליו וקללו (אדם) אע"פ שלא ישמע אותו אדם ולא יהיה במעמד ההוא. וזה מפורסם מפועל בעלי החמה והכעס שתנוח דעתם בזה השיעור מהחטאים הקלים, ואע"פ שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם ולא ישמע בחירופיהם, ואולי יהיה בדעתינו כי בתכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותו למה שישיגהו מן הצער והכאב, אבל קללת החרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה בזה חטא, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו, כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד כשהזהיר שלא יניע נפשינו לנקימה ולא ירגיל לכעוס, וכן בעלי הקבלה הביאו ראיה חרש מנין לרבות כל אדם, ת"ל ונשיא בעמך לא תאור א"כ למה נאמר חרש מה על איסור קללת כל איש מישראל מאומרו לא תקלל חרש ולשון ספרי אין לי אלא חרש מיוחד בחיים יצא המת שאינו בחיים. ובמכילתא לא תקלל חרש דבר הכתוב באמללין שבאדם, וכל מה שאמרנו בתנאי שיקלל בשם, וכן כשקלל עצמו לוקה הנה כבר נתבאר שמי שקלל חבירו בשם עובר בלאו אחד, והוא לא תקלל חרש, ומי שקלל הדיין עובר בב' לאוין ולוקה ב', ומי שקלל נשיא לוקה ג', ולשון מכילתא כשהוא אומר ונשיא בעמך לא תאור, אחד דיין, ואחד נשיא במשמע ומה ת"ל אלהים לא תקלל, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו מכאן אמרו יש מדבר - דבר אחד, וחייב עליו משום ד' דברים, משום לא תקלל חרש, ומשום האב, ומשום דיין, ומשום נשיא בעמך מכל מקום הנה נתבאר מה שזכרנוהו והתבארו משפטי מצוה זו בד' משבועות עכ"ל.

וכן כתב הרב החינוך ז"ל בסדר קדושים סי' רל"א שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואעפ"י שאינו שומע הקללה שנאמר לא תקלל חרש, ובא הפירוש עליו, מי שאינו שומע קללתך, וכן תירגם אנקלוס ולשון ספרא אין לי אלא חרש, מנין כל אדם, ת"ל בעמך לא תאור, א"כ למה נאמר חרש, מה חרש המיוחד שהוא בחיים, יצא המת, שאינו בחיים, אע"פ שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל, ואיזה כח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם, שחוששים לקללות בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל, ותדבק בו המארה והצער, ואחר דעתינו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה שמנענו השי"ת מהזיק בפינו לזולתינו, כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין ענין זה אמרו רז"ל, ברית כרותה לשפתיים, כלומר שיש כח בדברי פי האדם, ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתינו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני וכמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ותרגם אנקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה ועל כן ידענו ונראה תמיד, כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים בנפש הצדיקים החסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו. וזה כבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת. ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם להיות ביניהם שלום כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקלל, ירגלינה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו, ונראה לי מדבריו שלא יראה הוא ודעתו והר"מ במז"ל אמר בטעם מצוה זו כדי שלא יניע נפשו של המקלל אל הנקמה ולא נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס, ואל פחיתות המידות, וכל דברי רבותינו נקבל עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר. מדיני המצוה מ"ש ז"ל שאסור לקלל בשום ענין ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות, או בכינוי מן הכנוים כו', ונוהגת בכל מקום ובכל זמן [דף צב) בזכרים ונקבות, ועובר עליה וקלל בשם, או בכינוי אחד מישראל במזיד ויש עדים והתראה, לוקה, שזהו אחד מג' לאוין שאע״פ שאין בו מעשה לוקין עליהם. עכ"ל.

ראה גם ראה כי מבואר מדברי הרב ז"ל כי הקללה שאדם מקלל לחברו בכל אופן, אפילו בלא שם וכינוי היא אסורה, ואיסור זה הוא מדאוריתא כמ"ש הרב בית חדע בח"מ סימן ז"ך וז"ל דאפילו בלא שם, מ"מ איסורא איכא מן התורה, וחייב עונש נידוי ומכת מרדות, אם היה ת"ח, או שאר עונשים אם היה עם הארץ, הילכך אע"פ דמחל לו המתחרף יש עליו עונש דאין בידו למחול, וז"ש הרב בהג"ה ש"ע וז"ל, ואפילו מחל המתחרף, עונשים אותו שכבר חטא ונתחייב עכ"ל דרצונו לומר בין שהיה מלקות מן התורה כו', ובין שלא התרו בו כו', דאיכא איסורא דאורייתא בלחוד כיון דמ"מ חטא וכבר נתחייב עונש מן התורה אין בידו למחול ועונשין אותו כפי מה שיראן.

וזהו רמז הכתוב בסדר בלק, אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור על פי ה', לעשות קטנה או גדולה, דהיינו כי יש באיסור מקלל את ישראל שני איסורים איסורא רבה כשהוא מקלל בשם, שעובר על לאו, וחייב מלקות. ואיסורא זוטא כשמקלל בלי שם, דאיסורו מד"ת, אבל אינו חייב מלקות. א"כ כשבלק שלח אחר בלעם לקלל את ישראל הרי השיבו כהלכה לא אוכל לעבור את פי ה' כי איסור קללה בין בשם בין בלי שם, איסורו מד"ת, אלא דיש הפרש בין איסור גדול שהוא קללה בשם, שעובר על לאו, בין כשהוא בלי שם שאינו חייב בלאו, וזה אומרו לא אוכל לעבור את פי ה', דתרוייהו מד"ת לעשות קטנה לקללה בלא שם, או גדולה לקללם בשם וק"ל. ואפילו שכתבו הפוסקים הרמב"ם והטור והחינוך ומרן בש"ע, המקלל את המת פטור, היינו פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים, כי מב' סיבות, אחת היא כי אדם שיודע תחיית המתים ושכר והעונש, והנשמה היא בעולם הנשמות. א"כ כשזה מקלל אותה, אפשר שתרגיש ויעשה בה רושם ויצטער ומה גם אם יהיה צדיק, וכבר אמרו רז"ל והביאו רש"י בחומש פ' חקת ע"פ וירעו לנו מצרים ולאבותינו, מכאן שהאבות מצטערים בקבר, וזהו על צער הבנים כ"ש כשנוגעים בכבודם עצמן.

ועיניך תראנה מ"ש בספר החסידים סי' תקע"ו וז"ל כבר היו חכמים יושבים, בא אחד ושאל אם הבן מכה את אביו לאחר מותו פטור, ואם מקלל חייב, אם מת ועושה בו חבורה ודם יצא אמאי אינו חייב מאי שנא אם בעבור בזוי שמקללו, גם זה ביזוי שמכהו לאחר מותו, אמ"ל כי מועלת הקללה שיש היזק לאב לנשמתו, משא"כ בהכאה עכ"ל. הרי דלגבי קללה שמקלל לאחר מותו מועלת הקללה שיש היזק לאב לנשמתו והרי קיימא לן דיש חרם ותקנת הקדמונים, שלא להוציא שם רע על המתים, כמ"ש מרן בש"ע בא"ח סי' תר"ו, והמקללו ומחרפו למת, חייב נידוי, וצריך לבקש מחילה בעשרה ולהתיר את הנידוי, וחילוק שיש בין כשחירף בחיים חייתו, ומת, שצריך לילך ולבקש מחילה על קברו, או לשלוח שליח בעדו, ובין אם חירפו לאחר מיתה דשואל המחילה במקום שחירף, כמבואר כל זה בפוסקים וכמ"ש לקמן בס"ד. * ואם באב, אם קללו לאחר מיתה חייב, נחתינן דרגא בשאר בני אדם שיהיה פטור, אבל אסור. וג"כ כמו כן ראוי ליזהר מלקלל את חברו כי כיון דקיימא לן דהאבות מצטערים בקבר, הרי אביו ואמו של זה המקולל הם מצטערים בקבר, ויחשוב כי אם היה אביו ואמו לפניו, בפרט אם הוא בן אדם גדול בתורה, או רבו, שאם היה עומד לפניו בודאי שלא היה לו פנים לקלל לבנו לפניו, כן יחשוב עכשיו שהם מתים, כי גדולים צדיקים במיתתן מבחייהם, ומכ"ש אם יהיה מקלל לאחיו. בחיי אביו ואמו כי הם מצטערים לשמוע קללה על זרעם ולא מבעייא בחייהם, אלא אפילו לאחר מותם, אם מקלל לאחיו, אין ספק כי הוא עובר על מצות כבוד אב ואם דקי"ל מכבדו בחייו מכבדו לאחר מותו, ובלי ספק בקללה לאחיו יצטערו אביו ואמו בקבר. וכמ"ש בס"הח סי' תקע"א וז"ל, אחד היה מכבד את אביו ואת אמו והיו אחים ואחיות מתקוטטים עמו, והיו מקללן ומכעיסן והיה לאביו לאמו צער, אמ"ל החכם אתה מכבד את אביך ואת אמך ואתה מצערן, אילו היו קללותיך ועונשיך מתקיימים היו אביך ואמך בצער, וכתיב וגם דמו הנה נדרש, וגם דם אביך, ועשו אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחיו לא רצה להרוג שלא יצטער אביו. לכך אל תצער אביך לקלל זרעו בחייו, וגם לאחר מותו יש לו לאדם לחשוב, אלו היה אבי חי, היה מצטער אביו, גם אחר מותו לא אקלל, כי הנשמה רוח האדם לאחר מותו יודעת כל מה שבזה העולם, שהרי בעלי הכהן כתיב לאהוב את נפשך וזה אחר מותו עכ"ל. וזהו מה שאמר הכתוב בסדר תולדות ותאמר לו אמו עלי קללתך בני כו', כי כך היא המידה דכשמקללים זרעם מרגישים הקללה אביהם ואמם כאמור.וזהו נראה כונת הכתוב בס' בלק מה אקוב לא קבה אל, ומה אזעום לא זעם ה', כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורינו, ופרש"י כי מראש צורים אראנו אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים, כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות יע"ש. וכונתו שהוא מתירא לקלל את ישראל כי שיש להם אבות ואמהות חזקים כצורים וגבעות, א"כ הרי הקללה מרגישין ואבות ואמהות מצטערים, וא"כ אינו יכול לקללן.

ודע קורא נעים [דף צג] כי בהיות האדם מקלל את חברו שלא בפניו, עובר בלאו האחרונים, וטעם איסורו הוא מב' צדדים, מצד המקלל שלא ירגיל עצמו מידת הנקימה והאכזריות ומצד המקולל שלא יארע לו שום נזק משום ואהבת לרעך כמוך כמ"ש הרמב"ם והרב החינוך וכמש"ל. אכן אם מקללו בפניו, מלבד האיסור עצמו, איכא משום שפיכות דמים, וכמ"ש בזוה"ק ס' קדושים דפ"ה ע"א, על פסוק זה, לא תקלל חרש וז"ל, ת"ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא, והאי קרא דלאו חבריה עמיה, והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא, דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דלא אית לה קלא, וההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחברן עמיה בההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבה כמה דאוקמוה, וכמה מתערין עליה דההוא בר נש ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה, והא אוקימנא יע"ש. הרי דאיכא איסור מוסיף למקלל את חבירו בפניו, דאיכא נמי משום שפיכות דמים, ולכן שומר נפשו ירחק, שלא יקלל לאחרים, בשום צד, שהרי מלבד מ"ש בראש אמיר כי המקלל לחבירו, לעצמו הוא מקלל, וכמה כתובים נאמרו על זה, ומקללך אאור, ואורריך ארור, וכדומה, עוד בה כי לפעמים אדם מקלל, והקללה חוזרת על זרעו, כמ"ש רז"ל בסנהדרין דמ"ח ע"ב א"ר יאודה א"ר, כל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם זב מרחבעם כו', מצורע מעוזיהו כו'. מחזיק בפלך מאסא כו', נופל בחרב מיאשיהו כו', וחסר לחם מיכניה. א"ר יאודה א"ר היינו דאמרי אינשי תהא לוטא ולא תהא לאטא ופירש רש"י תהא לוטא ולא לאטא, נוח לך להיות מן המקוללין, ולא מן המקלל לפי שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל יע"ש. וכ"כ בס"הח סי' ע"ה וז"ל, אל תעניש ישראל ואל תקללהו, אך התפלל עליו שישלים הקב"ה לבו, ויחזירהו למוטב, ואל תמסור עליו דין לאמור הצור ינקמני מידו וישוב לעושה הרע כרעתו, כי כל המוסר דין על חבירו, באת מידת הדין לפני הקב"ה ואומרת, רבש"ע לזה תעשה דין, ראוי הוא שתענישו על כך וכך. כללו של דבר אל תקלל שום אדם, כי פעמים רבות הקללות חוזרות כולן על ראשו ועל זרעו, שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו יע"ש. ולפעמים מקלל אדם בביתו אם יחסר לו איזה דבר, ובפרט להנשים כשיחסר להם איזה דבר קטון או גדול, אומרים מי שלקח זה יקח המלאך המות נפשו בר מינן, והוא עון פלילי, אפילו יהיה הלוקח אויב לו ומבקש רעתו, מי שהוא יאודי, איך ימלא לבו לפגוע בנפשות על בצע כסף, וישער בדעתו, כי אפילו אם יהיה אויבו ומבקש רעתו חולה ונוטה למות ובידו להביא לו איזה תרופה להחיותו אינו מתעצל, כי נכמרו רחמיו עליו כיון שהוא יאודי, ויש בנו מידת רחמנות, וחייב לקיים מצות לא תעשה דלא תעמוד על דם רעך, ומצוה עשה והשבותו לו, שהוא אבידת גופו, וכ"ש אם יהיה אוהבו ואפילו רחוק רחוק ואין צ"ל אם יהיה קרוביו ואוהביו ובניו ובנותיו ובני ביתו וכלתו וכדומה שלקחוהו, והוא מקללם שימותו ושאר קללות נמרצות, כי בלא"ה כמה צריך ליזהר לאידך גיסא, שלא לגנוב ולגזול, כי מלבד חומר האיסור, עד שאמרו את נפש בעליו יקח, ואיכא מאן דאמר נפשו של נגזל ואיכא מ"ד נפשו של גוזל, הא מיהא נפש הוא חובל ואפילו למגזל על מנת למיקט, ר"ל להכעיסו לפי שעה ולתת לו דהוא איסור מדינא כמוזכר בש"ס ובפוסקים, זאת ועוד כי יחם לבבו לגזול באותה שעה ויקללהו וח"ו יתקיים הקללה בר מינן וימות

במיטב ימיו בדרך שחוק חלילה. ועיני ראו ולא זר, כמה בני אדם בבחורתם, עשו עניינים כאלו דרך שחוק, לגזול ולהטמין כדי להכעיס ושיצטער חברו לפי שעה, ומרוב שיחו וכעסו קלל אותם ולא עברו ימים מועטים שמתו במבחר ימיהם ושומ' היתה בלבי בי הגיע עליהם הקללות. כי כן יזהר כל אדם בזה במאד מאד כי כל עושה אלה בנפשו דיבר רחמנא ליצלן, ואם עושה בדחנות עם חברו שיהיה בדחנות כשר, המשמח אלהים ואנשיה, לא ח"ו להפך להכעיסו ולצערו שיהיה השמחה לתוגה לו, כי מתגלגל מזה קטטות ומריבות והקפדה ושנאת חינם ולשון הרע, ובמאי דקמן לקללו קללה נמרצת צא ולמד מענין יעקב אבינו ע"ה במה שקלל שאמר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה ואמרו בב"ר ס' ויצא פע"ד סי' ג' וז"ל על דעתיה דר' יוסי לא מתה רחל אלא מקללתו של זקן, שנאמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, והיה כשגגה שיוצאת מלפני השליט, ופירש הרב מהרש"י ז"ל וז"ל כשגגה היוצאה מלפני השליט שמתקיימת שלא מדעתו, וכן יעקב לא נתכוון אלא למי שלקח אלהיו דרך גניבה לעובדו או למוכרו, אבל לא למי שלקחו לשם שמים כדלקמן א"כ היינו שגגה, שהוא לא כיון לקללו, אלא שיומת על ידם ומכל מקום מאחר שיצא מפיו, לא יחיה, נתקיים, יע"ש, הרי דלפעמים מוצא הקללה מפיו בלא מתכוין ומתקיימת, הגם כי שכנגדו לא כיון לגזול, אלא אדרבה היה לשם שמים שלא יעבוד עבודה זרה, עכ"ז ראה מה עלתה לה, גם לפעמים יוצא מפיו קללה לאדם אחר, ומתקיים באחר כמו שהיה בעצמו ענין יעקב אבינו עליו השלום וכמ"ש בהדיא באגדת בראשית פ' כ"א וז"ל ד"א ויזכור אלהים את רחל, זש"ה יזכור אדיריו יכשלו בהליכתם. אדיריו, זה יעקב ורחל שזכרן הקב"ה ושילם מהם החשבון שאמר לאברהם כה יהיה זרעך, אלא יכשלו בהליכתם שיעקב אמר [דף צד] עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ותלך רחל ולא ידע יעקב, מיד גרם לה שמתה בדרך שנאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, הה"ד יכשלו בהליכתם, למה הדבר דומה לרועה שראה את הזאב שנכנס לחטוף כבשים, נטל אבן לזרוק בזאב, והלך בכבשה, וכך יעקב קלל והיה סבור שהוא מקלל ללבן, ולא ידע שקללתו הולכת על כבשתו, שנאמר ולא ידע יעקב, לפיכך מתה רחל בדרך כו' יע"ש. הרי נתבאר כי מקללה יהיה מה שיהיה יענש המקלל באותה קללה באיזה צד ואופן שיהיה, הוא או זרעו או אשתו, ולכן יזהר האיש הירא הרבה לבל יוצא הקללה מפיו בשום ענין.

ועוד רעה חולה גורם המקלל לאחרים מ"ש בס"הח סימן תרנ"ז וז"ל כל המבקש נקמה מאותם שעשו לו רעה ונענשו על ידו, כשיעשה דבר כיוצא בו או הוא או ורעו יענשו אף על פי שלא היו מענישים אותו עבור זה אם לא היה מבקש נקמה. ואחר שביקש נקמה יענישוהו מידה כנגד מידה עכ"ל, והדבר פשוט מצד עצמו כי כיון שהוא מתרעם ומקפיד על אותו דבר שעשה לו חברו ומקללו, כי חשב לדון את חברו כי הוא ראוי לאותו עון ולאותו קללה על מה שעשה עמו. א"כ כדינו וכמשפטו שדן לחברו כן דנים אותו כשהוא יעשה כן לחברו, לדון אותו ולהענישו באותו עונש כי משפטיך אתה חרצת. כמשפט הזה יעשה, וזה ברור. וביותר יזהר שלא לקלל את המתים וכ"ש לחרף אותם, כי מלבד זה שיש תקנה וחרם מהקדמונים שלא להוציא שם רע על המתים כמ"ש מרן בש"ע א"ח סי' תר"ו ס"ג יע"ש וחייב נידוי אפילו יהיה מבזה למת שהוא עם הארץ, וכ"ש אם הוא ת"ח, ולענין מחילה אם חירפו ואח"כ מת צריך לילך על קברו, אבל אם חרפו אחר שמת אין צורך לילך על קברו. אלא מבקש מחילה במקום שחטא ואפילו ביזה לת"ח כמ"ש הרב"ד בא"ח סי' תנ"א. ומחילה זאת כיון שצ"ל חטאתי לה' אלה"י ולפלוני צריך להיות ביו"ד, דבציר מיו"ד לאו אורח ארעא כמ"ש הרב פר"ח ויש להרבנים ולבית דין שבכל מקום להזהיר על זה ולהעניש למי שמחרף ומקלל למתים, וכ"ש אם הוא לת"ח כמבואר בש"ס ובפוסקים, והוא דבר ברור ופשוט.

וגם אזהרה שמענו מהש"ס וכל הפוסקים, שלא יקלל אדם את עצמו ואסמכוהו אקרא, רק השמר לך ושמור נפשך מאד, כדאיתא בגמרא שם בשבועות דצ"ה ע"א והרמב"ם והרא"ה והטור ומרן בש"ע שם וכמש"ל, ובזוה"ק סדר פינחס דרמ"ו ע”א וז"ל תלתא אינון דגרמין ביש לגרמייהו, תרין בהאי עלמא, וחד בעלמא אחרא, ואילין אינון, מאן דלייט גרמיה, דתנינן חד ממנא אתפקד קמיה דבר נש ובשעתא דלייט גרמיה, ההוא בר נש האי ממנא ושבעין אחרנין דממנא תחותיה נטלין ההיא מלה ואמרי אמת וסלקי לה ודיינין לה ואיהו רדיף אבתריה עד דעביד ליה ואשלים ליה ההיא מלה. מאן לך רב ממשה שאמר, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ואמר לצורך ואע"ג דהקב"ה עביד רעותיה, עם כל זה לא אשתזיב מעונשא, והא אתמר דלא אידכר בפרשת ואתה תצוה שמיה ואתמחי מתמן, והא אוקמוה. מאן לך רב מדוד מלכא דאמר אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, מאי בעוד רשע לנגדי, ההוא ממנא דאתפקד על דא ונטיל ההוא מלה לאבאשא ליה לבר נש עכ"ל.

הנה מבואר דמי שמקלל את עצמו ח"ו ויאהב קללה ותבואהו, מי לנו גדול ממשה רבינו עם שהיה במקום הצלת רבים, להציל לכל ישראל בדרך תפלה וריצוי שיתרצה הקב"ה למחול עונות ישראל, והקב"ה עשה רצונו שמחל להם בכח תפלתו של משה. עכ"ז מה שהוציא מפיו, ואם אין מחני נא מספרך, נתקיים בו קצת ונעשה בו רושם. שלא נזכר שמו בפרשתינו. וכ"ש המקלל מחמת רוגזו וכעסו, כי בודאי שיתקיים הקללה לגמרי כדמותה כצלמה, וכן אמרו בזוה"ק ס' בהעלותך דקנ"ה ע"ב על פסוק ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר ליה הקב״ה, את בעי מותא בכל זמנא, הרי לך ואצלתי מן הרוח כו'. ת"ח דהכא ידע משה דאיהו ימות ולא יעול לארעא, דהא אלדד ומידד, מלה דא הוו אמרי, על דא לא לבעי ליה לאיניש בשעתא דרוגזא שאריה ביה, ללטייא גרמיה, דהא כמה קימי עליה, דמקבלי ההיא מלה בזמנא אוחרא דבעא מיתה, לא קבילו מיניה בגין דכלא לתועלתא דישראל הוה, השתא לאו איהו אלא מגו רוגזא ודוחקא ובגין כך קבילו מיניה, וע"ד אשתארו לבתר אלדד ומידד ואמרו דא דמשה יתכניש, ויאושע יעול להון לישראל לארעא עכ"ל.

הנך רואה בעיניך כמה צריך האדם ליזהר בשעת הכעס והדוחק הבא לו, להיות סבלן, ולא יוציא שום קללה מפיו, כי עושה רושם להתקיים הקללה בר מינן גם בזוה"ק ס' פקודי דרס"ו ע"א אמרו דבהיכל הנקרא חובא מהכא נפקא חד רוחא מסאבא דאקרי ארירי"א וכמה אלף ורבנן עמיה וכלהו אקרון אודרי יום, כד"א יקבוהו אוררי יום, והאי רוחא וכל אינון דעמיה כלהו קיימי לנטלא ההיא מלה דלייט בר נש גרמיה ברוגזיה ואילין מתערין להאי חוייא דאקרי לויתן נחש עקלתון בגין לאיתאה ולאתערא לווטין על עלמא, הה"ד יקבוהו אוררי יום וכו', ואלין אררי יום שלטין על רגעי ושעתי דיומא ונטלין אינון מילין דלייט בר נש גרמיה בין ברוגזא בין באומאה, ובההוא מלה מתערי להאי נחש עקלתון דאקרי לויתן בגין לקיימא ליה לחבלא לעלמא, ועל דא לייט איוב יומיה בצעדיה ולא גופיה דכתיב ויקלל את יומו בתחילה, ולבתר יקבוהו אוררי יום. רחמנא לישזבן מסטרא בישא ומתוקפוי ומכל מלה בישא, עכ"ל.

ולכן [דף צה] בא הרמז והצווי בפרשתינו ואתה תצוה את בני ישראל שכתב הרב ש"ך ח"ל ואתה תצוה את בני ישראל מה שלא התחילה כשאר פרשיות, וידבר ה' אל משה לאמר, אמרו בזוהר לפי שאמר ואם אין מחני נא, לזה לא נזכר שמו בפרשה זו, כי קללת חכם אפילו על תנאי אפילו על עצמו היא באה, לזה אמר ואתה תצוה, תצוה ותזכירם שלא יקללו עצמן כו' יע"ש. והרב דברים אחדים דרוש טו"ב לשבת זכור דצ"א ע"ב, הביא דברי הרב ש"ך, והרחיב הדבור וז"ל, ובמקום אחר ביארנו דאפילו קללת הדיוט עושה רושם, כמו שנתבאר בזוה"ק וגם בש"ס אמרו, אל תהי קללת הדיוט קלה כו', וכל זה המצאות הסטרא אחרא והכנות לרעיות ביעקב, והן בעון, הני מילי ואביזרייהו שכיחי ורגילי בהו, והן האדם היה כמשחק ולא ידע כי כלתו היא, ובא וראה כמה החמירו רז"ל בזה, עד שאמרו בשבועות דל"ו דאפילו אם קורא פסוק לקרות, או משנה לפני חבירו, צריך לכנות אף שהקורא קורא בלא כונת קללה, רק קרא כדכתיב, אפילו הכי חיישי רבנן וצריך לכנות. ונגע זה מצוי מאד בין היודעים ובפרט הנשים אשר למדו לשונם לקלל לאחרים וגם לבניהם היקרים ולעצמן, וגורמין אשר רעה תבא אליהם ולבניהם אשר ילדו, ובזה רמז הרב ש"ך ז"ל דהנה אמרו רז"ל כי לבעבור שאמר משה רבינו ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, אע"ג דהיה לצורך להצלת ישראל עכ"ז עשה רושם, ולא נזכר שמו הקדוש בפרשה זו ואמר ליה ה', ואתה תצוה את בני ישראל, מה אירע לך באמירה ואם אין מחני נא כו' והזהרתם שלא יקללו עצמן, עכ"ד.

ולדרכו אפשר לרמוז. כי תצוה הוא גימטריא נשיים צו'ה, כמ"ש הרב בעל הטורים ז"ל, לדרכו, והכונה כי בעונות הרבים נגע זה מצוי בנשים יותר לקלל עצמן ולבניהם, וגורמין ששורה הקללה ונתץ את הבית בר מינן עכ"ל, ואפילו על אויבו ומבקש נפשו, אם מקללו ובא לו הקללה, הרי הוא מתחרט ומצטער, וכ"ש על אוהביו וקרוביו ובפרט זרעו ויוצאי ירכו, כי רגע באפו חיים ברצונו, והרי הקללה דומה לזורק אבן כמ"ש באגדת בראשית. ואחרי שזרקה והוציאה מתחת ידו, אין תקנה להחזירה, ואם מתחרט אחר כך אין תרופה, ובבוא אליו הצרה וצוקה צועק במר רוחו הרי הוא תוהא ומתחרט על אשר הוא היה גרמא בנזיקין כי נפש הוא חובל, וצרה ויגון ימצא, חוץ מכמה עונשים המעותדים לבא לאחר מותו, על אשר עבר את פי ה'. והתיקון לזה, לקבל עליו שלא להרגיל בפיו שום קללה, ואם יכעוס ויבא לידי קללה במקום קללה יברך, כאשר שמעתי מפי אדונתי מרת זקנתי הרבנית תנצב"ה, כאשר היתה מתכעסת היתה אומרת המות אל יפריד בינינו, המגפה לא יקרב אליך. וגם מורינו הר' הקדוש הפרד"ס ז"ל זה דרכו דרך הקדש, כשהיה כועס היה אומר לא יאבה ה' סלוח לו בוי"ו ולא באלף זיע"א. ואנכי הצעיר אומר כי זהו לגבי חסידותו וקדושתו כי בודאי כך היה כונתו לטובה ולברכה אכן שאר בני אדם אפילו דבר זה לא ירגיל, כי אפשר מרוב כעסו לא יכבוש את יצרו לברר שיחותיו, הדק היטב, ויותר טוב להיות זהיר בזה הרבה לעשות משמרת למשמרת שלא לעבור על פיו שום מין קללה כלל וכלל לא, ואם ח"ו יצא מפיו איזה קללה או חרם או נידוי, תכף יתחרט לומר לא יבא ולא יהיה, ויבקש שיתירו לו התרה בעשרה, וגם יש תקנה אחרת למסור מודעה בפני עשרה, שכל מין קללה או חרם או נדוי וכיוצא, וכדומה היוצא מפיו יהיה חשוב כחרס הנשבר, וכדבר שאין בו ממש ובטיל ומבוטל.

וכאשר דמיתי כן מצאתי תיקון זה בספר החסידים סימן תרכ"ט שכתב וזה לשונו. מעשה בצדיק אחד שהיה רגזן, וכשהיו מתקוטטים עמו, לא היה משיב אלא מעניש ואחר כך עובר כעסו, והיה מתחרט, ושאל לחכם מה אעשה שלא אעניש בני אדם, אמר תקבל עליך, לאחר שתקלל ותעניש, שתאמר כל מה שאמרתי לא יבוא לו, או לא תעניש ולא תקלל, ואהבת לרעך כמוך, וזה לא רצה לעשות כך, אלא קבל עליו בכל מה שיקלל ויעניש. שיתן כך וכך לצדקה מעות לפי שיודע שבשביל מעות לא יקלל, ועוד שיהיה לו כפרה עכ"ל, ואני אומר דלעביד כדין וכדין, דהיינו התרה על מה שיוצא מפיו, שלא יבוא ולא יהיה ולא יחול, וגם מסירת מודעא על העתיד לבא לכל היוצא מפיו קללה שלא יחול כלל, וגם את הג' לקבל עליו בתורת קנס, אם יוצא קללה שיתן כך וכך לצדקה, וכן נראה בדין, דאם אחד קלל לחברו או יצא מפיו ארור או חרם או נידוי וכדומה, אע"פ שהוא שלא כדין ולא חל החרם והנידוי עכ"ז יש לנו לכופו שיתיר אותה הקללה או החרם או הנידוי ככתוב בתשובת רבינו הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ה סי' רפ"ה וז"ל, ועל האיש ההגון שהוציא מפיו לשון ארור למי שימנה אותו אומר אני שלא הגון בדבר הזה, כי כבר קיבל להתענות אם יסכימו עליו חבריו וגוערין בו, וכ"ש שקלל את הרבים קללת חינם ושגעון הוא זאת ולא תבא ואם מי שיחוש לו יכריחוהו ויתיר וכגון זה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דמצוה לשמוע דברי חכמים עכ"ל.

הנה מבואר מדברי הרשב"א, דהגם דקא פסיק ותני בסכינא חריפא דמי שמקלל לחברו שלא כדין קללת חינם ושגעון הוא זאת, ולא תבא, עכ"ז כתב דאם יש מי שיחוש לו יכריחוהו ויתיר וכגון זה כופין אותו [דף צו] עד שיאמר רוצה אני, דמצוה לשמוע דברי חכמים. וכיוצא בזה כתב בתשובה סוף סי' תקמ"ט וז"ל, ולא עוד אלא שהחרימוה בזה, איני רואה שום שורת הדין, ויראה דחרם זה אינו חרם כההיא דריש לקיש במ"ק די"ז, וראוי הוא לאותן שהחרימוהו, שיתירו את החרם כדי לפייסו יע"ש, ואני אומר דנכון לחוש לכתחילה להצריכו שיעשה התרה בממה נפשך, אם יהיה שהקללה עושה רושם הרי היא מן הצורך ההתרה, ואם יהיה שלא היה בה שום חששא, מה בכך אם יכופו להתיר בהיות טוב, ואם לא יועיל לא יזיק, וקרא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה, דמי שאינו חושש על קללה וחרם ונידוי, ומכ"ש כשיהיה הקללה והחרם והנידוי כדין ומרבני העיר וחכמיה, כי אם אינו חושש, רעה תבא עליו בר מינן, ואם רואה שמצליח, כבר כתוב בסה"ח סי' תרצ"ח, דמי שמחרימים אותו והוא עומד במרדו ובחטאו ולא נעשה בו רושם ואדרבה הוא מצליח יותר, ידאג על הפורענות לבא להפרע ממנו גם על ההצלחה יע"ש והביאו הרב ברכ"י ביו"ד סי' של"ד יע"ש וכבר בתשובה הרחבתי את הדיבור בראיות מרובות וטובות, כי המלעיגים על דבר חכמים ואומרים בדרך ליצנות, מה עשה לנו חרם הרבנים והנידוי שלהם, כי לא בא עליהם שום פורענות, והוא דומה לבאו"ש, ר"ל, כשמפחדים את התינוקות בהשמת איזה דבר על פניהם איזה בגד או מעפורת, משנה פניו כדי לתת לו פחד. אוי להם, ואוי לנפשם לאומרים כן הלא תראו כי מלבד דברי הרב ספר החסידים אלו, יש ב' מעשיות בתלמוד בפ"ב דע"ז דכ"ה ובחולין דקל"ב ע"ב, דנידוי שנידוהו חכמי התלמוד, עבר זמן כ"ב שנים, ואחר כ"ב שנים מי שנתחרט והתירו לו, וניצול מן העונש, ומי שלא קיבל התרה ולא נתחרט נענש במיתה משונה כמבואר שם, ואם בזמן חכמי התלמוד קדישי עליונין אשר היו כל דבריהם כגחלי אש עכ"ז אשתהוי אשתהא עד כ"ב שנים כאשר נראה בעיני ה' יתברך השופט כל הארץ, כ"ש אנן יתמי דיתמי כי אינו תמיה אם מאריך אפיה ולבסוף גביה דיליה וכבר נתתי כמה טעמים לדבר מפי סופרים ומפי ספרים, שיש סיבות על מה עשה ה' ככה להאריך אפו, וכמה מצות המגינות לעמוד לו מלבא עליו הפורענות, כי הוא דיין אמת אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא וכדברי הספרי שם בסדר האזינו עפ"ז וכמ"ש באורך בתשובה בס"ד ואין כאן מקום להאריך.

והחכם עיניו בראשו, דיחוש תמיד בין על עצמו, בין על אחרים, שמא הוא קלל ונידה לאחרים, או יהיה להפך שקללו אחרים אותו ונידהו והחרימו שיהיה חושש אפילו יהיה הדיוט ושלא כדין, ומכ"ש כשיהיה בהסכמת רבני העיר וחכמיה, שאז לא יסמוך על חכמתו ובינתו שלא לחוש לקללה ולחרם אפילו יהיה לעצמו, כ"ש וק"ו כשיהיה על אחרים שלא יהיה מורה להקל בנידויים וחרמות נגד הצבור ונגד רבני מתא, ואפילו אם יהיה שלא כדין, דגדול כח הצבור וכמבואר מתשובת הרשב"א ח"ד סי' שט"ו יע"ש ומה גם כי מסתמא, חרמות שמטילין הצבור הוא על הרוב לגדר וסייג לתורה, ובהא לא שייך לומר אדרבה אפילו טעו כידוע מדברי הפוסקים וכבר כתבתי במקומות רבות, כי רבני העיר עם חכמיה והסכמת רוב הצבור, אין כח ביחיד אפילו גדול בתורה ומומחה כדי לדחותה והחיוב מוטל עליו כדי לחוש להם, ומכ"ש וק"ו הוא נלמד מדברי הרשב"א בתשובות הניתנים למעלה. והילך לפניך דברי הר"ב הגדול חיד"א ז"ל בסוף ספר שיורי ברכה בקונטרס שירי שירים בחיו"ד סי' רי"א דס"ג ע"ד וז"ל, מי שהתנה ואמר, כל נדרי שאדור עד זמן פ' יהיו בטלים וכו', ראיתי להרב החסיד המקובל המופלא כמוהר"ש שרעבי ז"ל שהנהיג בבית מדרשו בכל ערב שבת קודם מנחה, לעשות התרות קללות לו ולכל בני ביתו וכו', ועתה מצאתי בקונטרס כתיבת יד מחידושי דינים לרבני ירושלים ת"ו הקדמונים משנת רס"ט, מעלה ומטה, שכתב וז"ל, החכם השלם כמוה"ר אברהם אבזרדיל, היה נוהג בכל ערב יום הכיפורים וכן בכל יום שהיה מסתפק אם צריך לכך, להתיר כל החרמות ונידויים ושמתות וקללות והארורים והנדרים והחרמות והשבועות שנשבע ושקבל, או שאחרים עשו עליה, כלומר שמא אדם נידהו וכיוצא, או שמא עבר על איזה דבר, וכך היה נוהג ונהגו אחריו כמוהו כו'. ועיקר מנהגו זה היה שמא איזה חכם נידהו בחדר משכבו, וכך היה נוהג הרב הגדול כמהר"י די ליאון ז"ל, וכדומה שאמר בשם ר"ה לעשות כן בשעת מיתתו, וההתרה הזו עשינו לאיש אחד שנטה למות ונטרפה דעתו והתרנו שלא בפניו ונמלט עכ"ל. ומכאן מבואר שמנהג הרב החסיד ז"ל הנזכר טוב ויפה, והגם דחששא דחשש הרב מהר"א אבזרדיל שמא איזה חרם נידהו היא חששא רחוקה בזמנינו, מכל מקום חששה קרובה שמא איזה אדם קלל אותו או לבני ביתו. וכבר נודע מ"ש הזוהר כמה חומר בקללות, ועוד אם בשוגג עבר הוא או אחד מבני ביתו על איזה דבר מהכ"ד עד כאן לשונו.

הנה מצינו לגדול בתורה ובחסידות ומפורסם בקבלה רב שר שלום ז"ל זיע״א אשר אמרו עליו, כי הבטחה שהבטיח רבינו האר"י ז"ל לתלמידיו, כשהיה טובל בתוך הטבילה כשהוליכו לקוברו, שאמר להם אם תזכו אבוא אליכם פעם אחרת, כי בא להם הרב האר"י ז"ל בגלגול בהרב שלום ז"ל, אחר כל תוקף גדולתו היה מתיירא וחושש לקללות ולחרמות ולנדויים, מאחרים, אשר לא הגיעו לחצי חסידותו וקדושתו, והוא דבר רחוק רחוק, והיה עושה התרה בכל ערב שבת על ספק ספיקא, אחד מני אלף כי אפילו לבני ביתו, היה הדבר בספק ספיקא, כי כל משרתיו קדושים וטהורים כמוהו כל שכן [דף צז] אנחנו, כי צריכים לחוש לעשות התרה בכל יום ולילה, כי מלבד החששא מאנשי ביתו כי תמיד לא יבצר מקללות בתוך ביתם להם לבדם, ולפעמים כשהם מתקוטטים עם אחרים כמנהג שכנים הרעים שמתקוטטים תמיד ומקללם מצד לצד, כי זה הוה ורגיל, גם מי יוכל ליזהר מהכ"ד דברים שמנדין, וגם להיות נקי ולא לעבור על דברי תורה ודברי סופרים, דקימא לן דחייב נידוי, ועוד שהרי יש כמה בני אדם שמדברים באיומים וגיזומים, הן בכלל, הן בפרט, ובסתם המרגלים בפיהם לומר על מי שעשה זה, יהיה בחרם או נידוי, או ארור או מי שדיבר דיבור זה, או מי שלקח דבר זה, מינים מינים שונים, כי הפרטים לא תקיף בהם הידיעה, ויהיה בגיזומים ואיומים הללו, קללות או חרמות או נידוים, והוי כזורק אבנים על אנשים רבים, ואינו יודע על איזה מהם תיפול האבן, וכן כיוצא בזה, וכשיהיה רגיל בנוסח התרה הזאת אשר סידרה הרב המקובל האלהי כמוהר"ש שרעבי ז"ל הנזכר אשר הם בסידור ראש השנה הנדפס בשאלוניקי יע"א, ובספר דרך חיים, שם תמצא רפואה ומרפאה לכל הקללות ונידוים וחרמים, בין בשקילל הוא לאחרים בין שאחרים קללו אותו ואת בני ביתו, כי בזה יהיה ניצול מן המיתה להעלות ממות לחיים, וכמעשה שהיה באחד שנטה למות וע"י ההתרה נתרפא וכמש"ל, וגם עיני ראו ולא זר, באחד כי מרוב דוחקו וצערו קלל את עצמו, ובעוד ימים מועטים חלה חולי כבד מאד ונטה למות, עד שהגיע קרוב לגוסס, וכשנתודע דבר זה לי שקלל את עצמו, תכף קבצתי עשרה תלמידי חכמים ונעשיתי אנכי שליח בעד החולה, לשאול התרה על כל הקללות, ותכף שסיימו ההתרה התחיל החולה לדבר ולישב בדעתו, ובעוד ג' ימים קם מהמיטה ונתרפא לגמרי. ברוך פודה ומציל. והיינו קרא כדכתיב במשלי סי' י"ג יש בוטה כמדקרות חרב, ולשון חכמים מרפא. דהכונה בביטוי שפתיו שנוטה בפיו ובשפתיו. הוי כמדקרות חרב, שהוא כחרב לצואר להמיתו בר מינן, ולשון חכמים מרפא, שההתרה שמתירין חכמים, הוא מרפא וע"ד שדרו"ל כיוצא בזה בגמרא בעירובין דס"ד ע"ב, ובנדרין דכ"א ע"א כמו שיע"ש.

ומלבד מה שיהיה נזהר הוא ואנשי ביתו שלא יקללו לאחרים, וגם לא יביאו את עצמן להתקלל מאחרים, ובפרט אם כשהוא מדבר עם שכנגדן, שהוא יודע ומכיר בו שהוא קפדן וכעסן ומקלל איש מורה עצמו לדבר איתו בנגידה כי אני יורה בהכנעה שלא יקלל אותו. עוד בה שלא ידור בשכונה, בחצר שהשכנים מתקוטטים זה עם זה. ומקללים זה לזה, אפילו שהוא אינו מתערב עמהם, וכמ"ש בסה"ח שם בסי' תרכ"ז וז"ל, אל ידור אדם במקום שאנשים או נשים מקללים ומענישים, ויתפלל על זה להרחיקן מהם ומעונשן עכ"ל, הרי דהזהיר שלא ידור אדם במקום שמקללים, והגם דיכולים אנחנו לפרש דאיירי כשמקללים להם ומשום לחוש לבל יקללוהו ירחיק מהם, וכן מוכח מסוף הלשון שכתב, ויתפלל על זה להרחיק מהם ומעונשן, שנראה שכל האזהרה אינו אלא שמא יקללוהו, ולא כשמקללים לאחרים. מ”מ פשט דבריו שכתב בתחילה, דרך גזרה, אל ידור במקום שאנשים או נשים מקללים ומענישים סתם יש מקום לחוש שירחיק מהם מכל מה דאפשר אפילו שלא יהיו מקללים אותו כי אם לאחרים, וביותר יהיו נזהרים להזהיר גדולים על הקטנים תינוק ותינוקת, שמלבד שלא ילמדו אותם בקטנותם ללמד את לשונם חירופין וקללות כאשר נהגו כמה וכמה אנשים ונשים, כשרוצים לשחוק ולשמח עם התינוקות שבתם וקימתם הוא. ללמד להם חירופין וקללות, שיהיו מחרפים ומקללים לאחרים, ושמחו כל השומעים את דברי התינוקות מחרפים ומקללים ששים ושמחים כאשר יגילו בחלקם שלל, וכאלו מוציא התינוק מפיו מרגליות, שידעו נאמנה כי כל העושה כן הוא עון פלילי, כי במקום שהחיוב מוטל עליהם ללמדו מוסר ודרך ארץ ודברי קדושה, וכמו שאמרו רז"ל והביאו רש"י בחומש סו' סדר עקב על פסוק ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם, שכתב וז"ל, לדבר בם משעה שהבן יודע לדבר למדהו, תורה ציוה לנו משה, שיהא זה לימוד דבורו, מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו משיח עמו בלשון הקודש, ומלמדו תורה. ואם לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם עכ"ל. והרי הדברים ק"ו ומה כשאינו מלמדו תורה הקדושה לתינוק משהתחיל לדבר, שהוא בשב ואל תעשה, הרי הוא כאלו קוברו בר מינן, כ"ש וק"ו כשהוא מלמדו חירופין וגידופים וקללות לאחרים, ונבלות הפה, כי אוי לו, אוי לנפשו, כי גורם לתינוקות כמה דברים רעים, מטמא ברית הלשון שהיא טומאה חמורה, גם מסיר הבושה מעל פניו, לחרף ולגדף ולקלל לגדולים, וכשנעשה גדול, נעשה עז פנים. שידוע מה שכתוב במסכת אבות, עז פנים לגהינם, גם הקללות מצד עצמן אינהו גופייהו הם רעים, וא״כ צריך ליזהר בקטנים הרבה, וללמד את לשונם בדברי קדושה ודרך ארץ, ולדבר בדרך כבוד, בלא חירופין וקללות וכדומה, כדי שיהיו רגילים תמיד כל ימיהם להתנהג כן, וע"ד שפסק הרמב"ם בה' שבועות פי"ב ה"ח לענין איסור חומר שבועות, שכתב וז"ל, צריך ליזהר בקטנים הרבה ללמד לשונם אמת, בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד בעבורם, וזה הדבר חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות יע"ש א"כ להיות טוב יהיו נזהרים ללמד לתינוקות שלא ירגילו בשבועה וחירופין וקללות, אלא ילמדו דברי תורה הקדושה ולדבר בכבוד ודרך ארץ, וכתיב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. ותמיד כל היום שירגיל אותן להיות ברכות שגורות בפיו ברכה וחיים.

וזה נוסח התרה אשר סידר הרב המקובל המופלא חסידא קדישא כמוהר"ר שלום מזרחי דידיע שרעבי ז"ל זיע"א

התרת נדרים

שמעו נא רבותי, אני שואל ומבקש התרה, בעדי ובעד אשתי, ובעד בני ובעד בני ביתי, ובעד כל הנלוים אלי (ובעד פלוני ופלוני) מן קב"ה ושכינתיה, ובית דין של מעלה, ומבית דין של מטה, ומתורתינו הקדושה, וממעלתכם, שתתירו לנו כל מיני נדרים שנדרנו על עצמינו או על אחרים, בכל מין לשון נדר וכל מיני נזירות ואיסורים שאסרנו על עצמינו, או על אחרים, בכל לשון שיהיה וכל מיני קבלות והסכמות שקבלנו או הסכמנו אפילו במחשבה, לעשות איזה מצוה בכל צד ואופן שיהיה, ומנהגים שנהגנו לעשות איזה מצוה או פרישות או סייגים, או גדרים או חומרות, ונדרי זרוזים, בכל צד ואופן שיהיה, תנהגנו הדבר פעם אחת או שלשה פעמים או יותר, ולא פירשנו בתחילה לומר שיהיה בלא נדר, וכל מיני שבועות שנשבענו בכל לשון שיהיה, על עצמנו או על אחרים בכל צד ואופן שיהיה. וגם אני מבקש התרה בעדי ובעד אשתי ובעד בני ובעד בני ביתי, ובעד כל הנלוים עלי, על כל מיני אלות, שמתות, וחרמים, ונדוים, ונזיפות, ובטױים, וכשופים וכל דברים רעים, בין על עצמינו בין על אחרים בין בהקיץ, בין בחלום. וכל מיני קללות שקללנו את עצמינו או את אחרים, או אחרים שקללו אותנו, בין בהקיץ בין בחלום, ובפרט אם עברנו על אותם ארבעה ועשרים דברים שחייבים עליהם גדוי, ועל כולם, או מקצתם, או אפילו על אחת מהם, או שעברנו על שום דבר שחייבים עליו, שום קללה או שום גזירה רעה. וכל מיני חלומות רעים שחלמנו על עצמנו או על אחרים, או אחרים שחלמו עלינו רעה וכל מיני פתרונות רעות של החלומות שפתרנו לעצמינו רעה אולאחרים, או אחרים שפתרו עלינו רעה, וכל מיני מסירת דין שמסרנו על עצמינו או לאחרים, או אחרים שמסרו דין עלינו, וכל מיני פתחון פה לרעה שפתחנו פינו לעצמינו או על אחרים, או אחרים שפתחו פיהם לרעה עלינו, וכל מיני גזירות קשות ורעות וכל מיני עין הרע ששמנו אנחנו על אחרים, או אחרים ששמו עין הרע עלינו, וכל מיני מחשבות זרות והרהורים רעים, וכל מיני גאוה וכעס וקפדנות וקנאה ושנאה ותחרות, וכל מיני הזכרת השם לבטלה וכל מיני רים האסורים שיצאו מפינו, בין על עצמינו בין על אחרים בין בהקיץ בין בחלום, על הכל אנחנו מתחרטים חרטה גמורה ומבטלים אותם ביטול גמור. ואין אנחנו תוהים ומתחרטיס ח"ו על המצות ומעשים טובים שקיימנו או שנהגנו מנהג טוב, אלא אנחנו מתחרטים על שקבלנו העניינים ההם בחיוב נדר או שבועה. ואנחנן יראים לנפשינו שלא נכשל חיו בעון נדרים ושבועות, על כן אנחנו מתחרטים חרטה גמורה ושבים בתשובה שלימה ומבקשים התרה עליהם.

ויענו השומעים

בצירוף קב"ה ושכינתיה, ברשות ב"ד של מעלה וברשות ב"ד של מטה, וברשות תורתינו הקדושה, וברשות סנהדרי גדולה, וברשות סנהדרי קטנה, וברשות הקהל הקדוש הזה, מותרים יהיו כל הקללות, אלות, ושמחות, וחרמים, ואדורים, ונדויים, ונזיפות, ובטויים, וכשופים וכל דברים רעים, וכל חלומות רעות, ופתרונות רעות, ומסירת דין ופתחון פה לרעה, וכל מיני דבורים אסורים, וכל מיני גזירות קשות ורעות וכל מיני עין הרע שהושמו עליך, או על שום אחד מבני ביתיך, וכל מיני מחשבות זרות והרהורים רעים, וכל מיני גאוה, וכעס, וקפדנות, וקנאה, ושנאה. ותחרות, וכל מיני נדרים, ושבועות, ונזירות, ואיסורים, וקבלות, והסכמות, ומנהגים. אשר הושמו עליך, או על שום אחד מבני ביתיך, וכן קללות שקללו לכם, או שקללחם את עצמי' או שקללתם את אחרים בין בלשון חרם, או נדוי, או שמתא, בין בשוגג בין במזיד, בין בכעס בין ברצון. בין בכונה בין שלא בכונה, בין בחלום בין בהקיץ, או שנתחייבתם שום קללה, או ארור או חרם או נדוי או נזיפה, או שום גזירה רעה. באיזה צד ואופן שיהיה. בין עליכם בין על אחרים בסיבתכם, בכל צד ואופן שיהיה. ברשות קב"ה ובית דינו פמליא של מעלה ופמליא של מטה.

מותרים לכם מותרים לכם, מותרים לכם. שרים לכם, שררים לכם, שרוים לכם. מחולים לכם, מחולים לכם, מחולים לכם

אין כאן קללות. אין כאן אלות. אין כאן שמתות. אין כאן ארורים, אין כאן חרמים. אין כאן נדוים, אין כאן נזיפות, אין כאן בטוים, אין כאן כשופים, אין כאן דברים רעים, אין כאן חלומות רעים, אין כאן פתרונות רעות. אין כאן מסירת דין, אין כאן פתחון פה לרעה, אין כאן מחשבות זרות והרהורים רעים, אין כאן גזירות קשות ורעות, אין כאן דבורים אסורים, אין כאן נדרים, אין כאן שבועות, אין כאן גזירות, אין כאן איסורים, אין כאן קללות אין כאן הסכמות, אין כאן מנהגים אין כאן עין הרע דאנשים, אין כאן עין הרע דנשים אין כאן עין הרע דשונאים ואוהבים. כולם יהיו בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימים, וחשובים ככלי חרש הנשבר וכדבר שאין בו ממש, שביתין ושביקין, וכל מיני עין הרע אשר שמתם אתם על אחרים או אחרים שהושמו עליכם, יוסרו מעליכם ומבתיכם וישלכו למצולות ים ככתוב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך, והרבך כאשר נשבע לאבותיך.

ויתמתקו הדינים, וזכור לנו עקידתו של יצחק אבינו עליו השלום כאלו אפרו צבור אנא ה', התמלא רחמים ויכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ומונח על גבי המזבח, ותביט באפרו להצילנו לנו, ולכל ישראל אחינו, מכל רע, ותבטל מעלינו ומעל כל בית ישראל אחינו, כל גזירות קשות ורעות (קר"ע שט"ן) וכשם שמסכמים ומתירים לכם ב"ד של מטה, כך יסכימו ויתירו לכם ב"ד של מעלה, וכל הקללות וחלומות רעות ופתרונות רעות ומסירת דין, ופתחון פה לרעה, וכל גזירות רעות, וכל מיני מחשבות זרות והרהורים רעים כולם יתהפכו לכם לטובה ולברכה, ככתוב ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כולכם היום, עשה למען שמך עשה למעןימינך עשה למען תורתך. עשה למען קדושתך. עשה למען שכינתך,ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.

יעמוד השואל וימסור מודעא להכא

הרי אני מוסר מודעא לפני הקב"ה ושכינתיה, ולפני ב"ד של מעלה ולפני ב"ד של מטה, ולפניכם, ואני מבטל מעתה ועד עולם כל מיני קבלה אשר אקבל עלי, וכל מיני נדרים ושבועות, ונזירות, ואיסורים, וקונמות, וחרמות, והסכמות, וקבלות בלב בכל צד ואופן שיהיה, בין על עצמינו, בין על אחרים, בין בחלום, בין בהקיץ, חוץ מנדרי קבלת תענית אשר אקבל. וחוץ מהחרם שאנחנו מחרימין ומנדלסויקין, ועדין ולילין שנבראו מטיפות קרי וזרע שלנו שלא יגעו בנו ובמיטתנו ולא ילוו אותנו לקברינו אחר מיטתנו. ותנאי מודעא זה, יהיה קיים לעד לעולם, ולא יתבטל בשום צד ואופן שבעולם, שאפילו אם אשכח לתנאי מודעה זו ואדור עוד או אשבע עוד ולא אזכור לתנאי מודעה זו תוך כדי דיבור לנדר או לשבועה, או שבשעה שאני זוכר לתנאי מודעה זו, לחזור לידור או לישבע או לקבל מחמת איזו סיבה שתהיה בין באונס בין ברצון, בין בכונה. בין שלא נכונה. בכל לשון. בין בלשון קבלה, או כדרים. או שבועות או גזירות, או איסורים, או קונמות, או חרמות, או בדויים, או נזיפות, או הסכמות. או קבלות כלב בכלעד ואופן שיהיה. בין על עצמינו בין על אחרים, הרי אני מבטל אותם מעתה, ומתנה עליהם שיהיו כולם בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין ולא יהיו חלין כלל, והריני מעתה מגלה דעתי שאין לי חפץ בהן, ולא בקיומן. בקיום תנאי מודעא שלא תתבטל ועוד אני מוסר מודעה לפניכם ואני מבטל מעתה ועד עולם, כל מין מעשה של איסור אשר אעשה ח"ו, וכל מין דיבור של איסור אשר יצא מפי ח"ו, מהמעשים ומהדברים האסורים מדאורייתא, או מדרבנן, או מדברי קבלה, או מדברי סופרים, וגם כל מיני מחשבות זרות, והרהורים רעים, ובפרט בשעת התפלה ותלמוד תורה, או באיזה צד ואופן, שאינו לכבוד ורצון הבורא יתברך, הנה מעכשיו אני מבטל אותן מחשבות רעות והרהורים רעים אשר הם נגד רצון קב"ה ושכינתיה, בטול גמור כחרס הנשבר, ומכל שכן, אם אדבר איזה דיבור רע של איסור, מעכשיו כלן יהיו בטלין ומבוטלין. וכן כל מיני גאוה וכעס וקפדנות וקנאה ושנאה ותחרות וחמדה ותאוה ונקימה ונטירה וכל מיני ראיה ועין הרע ושמיעה וריח וקול ורמיזה האסורים, אשר אעשה אותם חס ושלום בין בשוגג בין במזיד, בין באונס, בין ברצון, בין בכונה, בין שלא בכונה, בין בחלום, בין בהקיץ, מעתה ומעכשיו יהיו כולם בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא קיימין, ולא יהיו חלין כלל וכלל, בכלהון אתחרטנא בהון, מעתה ועד עולם.

ועתה אני מברר ומפרט באר היטב, ואני מגלה דעתי ורצוני בכל לבי, כי רצוני ומאויי וכונתי, לעבוד את בוראינו, אלהי אברהם, ואלהי יצחק, וישראל, עבודה שלימה, עבודה תמה במחשבה ודיבור ומעשה, ביראה ואהבה ושמחה רבה כדת מה לעשות, וכל מחשבה דיבור ומעשה, שהם נגד רצונו יתברך, בין בהקיץ בין בחלום, מעכשיו יהיו כולם בטלים ומבוטלים, כי הם מצד יצה"ר, והכל הבל, באופן שכל עבודתינו להבורא יתברך במחשבה ודיבור ומעשה, הכל הוא לעשות נחת רוח לפניו דוקא בלי שום פניה כלל ועיקר, והכל הוא לשם יחוד קב"ה ושכינתיה, בדחילו ורחימו, ורחימו דחילו, ליחדא שם י"ה בו"ה, ביחודא שלים, בשם כל ישראל, לדעת רבי שמעון בן יוחאי, ורבי אלעזר בנו, ולדעת רבינו יצחק לוריא הקדושים. ואל אלהינו מרחם בחרמיו, יעזרנו על דבר כבוד שמו, מעתה ועד עולם יהיו לרצון אמרי פי וכו' ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'.

ויענו העדה קדושה ויאמרו

קבלנו מסירת מודעה כדת וכהלכה כתיקון חכמים ז"ל

*ועיין מ"ש בח"מ סימן ת"ך בהגהת מור"ם סעיף ל"ח שכתב וז"ל, המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה, ועונש ממון כפי ראות עיני הב"ד, ואם קרובים בסמוך לו, ילך על קבריהם, ולבקש מהם מחילה. ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו יע"ש. ועמ"ש לקמן דצ"ד ע"א, בס"ד.