תוכחת חיים פרשת תזריע

סדר תזריע

י'ביט ה'קורא ו'יבין ה'מבין, כי עוזיהו זרחה צרעת עליו בשביל שלא הודה על האמת ולא שמע לכהנים, ועשה עבודת כהונה, ובעבור זה היה מצורע כל ימיו, ולא היה לו תרופה. וענין מודה על האמת, זהו מידת החכם, כמו שאמרו באבות פ"ה, בשבעה מידות בחכם, הוא ומודה על האמת. וזהו עיקר ויסוד דת תורתינו הקדושה. וכל עוד שהוא חכם ורב גדול בתורה יותר ויותר, יאחז צדיק ד וענוה צדק, יען יהיה מורה איזה הוראה ובפרט להתיר את האיסור. ואם לפי האמת ן דרכו על דבר אמת טעה בדין הרי אם מחזיקים דבריו מפני הכבוד יבוא להכשל ולהתיר את האיסור, והרי זה בכלל מה שאמרו רבותנו ז"ל. כל המרבה כבודו וממעט כבוד שמים, כבודו מתמעט וכבוד שמים מתרבה, ואוי לו ואוי לנפשו כי בשביל כבודו, שלא יתפרסם שטעה, יבוא למעט כבודו יתברך, וכבוד תורתו, ויכשיל לישראל בטעותו. ואין זה חכם אלא גס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, כמ"ש באבות פ"ב, והכהנים שעמדו כנגדו של עוזיהו עם שהיה מלך, אין ספק דנטלו שכר גדול מאת ה' על זה, דהורה גבר עוזיהו דבדעתו היה כנראה דכיון דהמלכות נקנית בלי מעלות, והכהונה בכ"ד, א"כ מלך יוכל להקריב, דאם לפי האמת היה יודע דאינו ראוי, מה המצוה הזאת. דהיא עבירה הבא במצוה, אשר לא ציוה ה'. ולכך בא לו צרעת, דמוכרח ובא המסרה, יטמאנו הכהן, למען טמא את מקדשי. רמז לזר ששימש, דלוקה בצרעת, אל הכהן, מדה כנגד מדה וברור. וכתב רבי יעקב בעל הטורים, בפרפראותיו בפירוש והיינו דכתיב בעוזיהו ובידו מקטרת להקטיר, והצרעת זרחה במצחו יע"ש.

וצא ולמד מאבי התעודה אדון הנביאים משרע"ה, שאמרו רז"ל והביאו רש"י שמעתי עכ"ל. וכתב הגאון הרא"ם ז"ל, וז"ל, אינו רוצה לומר שאמר לא שמעתי בחומש סדר שמיני על פסוק וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש לומר לא ולא בוש לומר אותו, דמה בושת נופל בזה, אלא הכי פירושו, הודה שהוא כמו שאמר לו אהרן, ואמר לו כך שמעתי כמו שאמרת, אלא ששכחתי, ולא בוש להתכסות לומר לא שמעתי מה שאתה אומר, במקום שמעתי ושכחתי, שאז היה דרך כבוד, אבל ביזה עצמו ואמר שמעתי שכדברך כן הוא, אלא ששכחתי. וכך אמרו בגמרא שפירוש לא בוש לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי עכ"ל. וכ"כ הרב מנחת יאודה בס' ד"ז יע"ש. ואחר המחילה רבה היה להם להביא, שדבר זה עצמו, וישמע משה וייטב בעיניו, שאמרו וז"ל, הוציא כרוז בכל המחנה ואמר אני יותר מבואר ממדרש רז"ל, בויקרא רבה שם בסדר שמיני פי"ג סי"א, על פסוק זה טעיתי את ההלכה, ואהרן אחי בא ולימד לי עכ"ל. ואחרי שראינו בגדול בתורה ובנביאים כמשרע"ה שבדבר הלכה, אשר עבר משא ומתן בינו ובין אהרן אחיו, שלא היה צריך שיהיה הענין הזה להיות בפירסום ובכרוז, כי מסתמא כשאמר דבר זה אהרן למשה רבינו, לא אמרו כי אם בסתר בינו לבינו משום דרך ארץ, וא״כ מה צורך לפרסמו שטעה ולהוציא כרוז [דף יד] וכאשר דימיתי, כן מצאתי באבות דרבי נתן שאמרו כן בפירוש פרק ל"ז וז"ל, וי"א משכו אהרן מתוך הצבור לחוץ ואמר לו משה אחי, ומה מעשר הקל, אסור לאונן לאכול, חטאת חמור לא כ"ש שתהא אסורה לאוגן, מיד הודה לו, שנא' וישמע משה וייטב בעיניו ובעיני הגבורה עכ"ל.

הרי שעם היות שהיה הענין בסתר והיה די למשה שיודה לאהרן אחיו ויקבע הלכה לדורות כדבריו, עם כל זה מרוב ענותנותו שהיה בו, הוציא כרוז לומר שהוא טעה בדין נגד ששים רבוא מישראל, ושאהרן אחיו לימדו היטב מה שהוא ההלכה. להודיע לדורות הבאים כי בהיות חכם גדול ורבן של בני גולה אם טעה בדין יפרסם אותו, שלא יחזיקו בטעותו ויבואו לעשות היפך מ"ש בתורה גם הרב הגדול מוהרלב"ח ז"ל בפסק הסמיכה דף רע"ט ע"א, הכריח מסוגיית הש"ס בגיטין דף מ"ג ובבא בתרא דף קכ"ח ובזבחים דף צ"ד, בכמה עובדי דאוקימו אמורא עליה ודרש, דברים שאמרתי טעות הם בידי, דליכא זילותא לת"ח אי הדר מסברתו יע"ש. וכן אמרו בעירובין דף ס"ג כי סליק רב דימי לנהרדעא שלח להו, דברים שאמרתי טעות הן בידי יע"ש. וכ"כ הרב שאלת יעבץ ח"א סי' ל"ג דף ד"ן ע"ב שאחר שהביא מה שאמר רבא בגמ' דברים שאמרתי טעות הם בידי, ומה שאמרו ז"ל על פסוק והמכשלה הזאת תחת ידיך דאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, כתב וז"ל והיא אמנם מתנאי החכם האמיתי וגדריו שיודה על האמת ובזה יקנה לו האדם השלם שם טוב ויתברר שהוא חכם באמת וזהו כבודו יע"ש. וכיוצא בזה ראיתי בספר משאת משה חלק א' יורה דעה סימן כ"ג, שפסל ספר תורה שהיו מקצת חיטין משונות בצורתן והיה מיוחס אותו ספר לאחד מחכמי המקום עצום ורב ופעמים רבות קראו בצבור בזמן הרב ואף כי אחר מותו לפני חכמי שלומי ישראל, והוחזק בכשרות בלי פקפוק, ופסל אותו ס"ת, וכתב וז"ל, אין כל אלה מספיקים בידינו להחזיקו בחזקת כשרות היכא דהאות משתנה למראה עינינו, אטו אי אינהו שתקו אנן מי שתקינן היכא דשכיחא ריעותא יעויין שם. והרי מצינו בפסק הרב נודע ביאודה שהתיר לגלח בחול המועד ע"י ישראל שאין לו מה יאכל וקמו עליו רבני דורו וחלקו עליו ומכללן הרבנים שהובאו בס' פחד יצחק ז"ל במערכת ח׳ דף ק"י ע"א, אשר סיימו בסוף דבריהם וכתבו וז"ל, חזרנו על כל הצדדים וראינו ראיות מעלת הרב המשיג נר"ו שהם בנויות על אדני פז האמת בעצמו עד אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. ואם מעלת הפוסק הראשון גברא רבה, וכפי מה שהוגד לנו יוקים אמורא עליה וידרוש דברים שאמרתי בפניכם טעות הוא בידי, ויואל נא ויתרצה להיות חלקו ממי שמודה על האמת כי זה הוא שבחייהו דרבנן וחזרה זו תהיה לו לעטרה לראש ובעיני אלקים ואדם לכבוד ולתפארת ושכרו יהיה כפול ומכופל מן השמים. א"ה מודעת זאת בכל הארץ שהרב יחזקאל הנ"ל זצוק"ל, שמענו מפי מגידי אמת שחזר בו מכל מה שכתב בצד היתר, וחזר לאסור איסר בכל תוקף, ככל מאי דאמור רבנן, גם בגזירת נח"ש לכל מי שעובר על תקנת חז"ל, ושומר נפשו ירחק לבל יכוה ח"ו בגחלתן. עכ"ל.

ואין מקום לומר דתינח שהרב והחכם בחיים חייתו הודה ולא בוש על טעותו, אבל כשמת יש לנו לחוש לכבודו שלא לעשות נגד הוראותיו ולומר שטעה, כי הא ודאי בורכא היא, וכמ"ש בב"ב דף ק"ל ע"ב דאיתא התם, אמ"ל רבא לר"פ ולר"ה בריה דר"י, כי אתי פיסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוה עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טענה אמינא לכו, ואי לא הדרנא כי, לאחר מעשה לא מקרע תקרעוה ומיגמר נמי לא תגמרו מיניה וכו', דאין לדיין אלא מה שעינינו רואות יע"ש. הרי דאם הוא לאחר מיתה ויש קושיה באותו מעשה שפסק אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא לדון לאחרים כסברתו, וזהו יהיה בדיני ממונות אם לפי פסק שפסק את הדין זכה באותו ממון, שאם מת הרב הדיין ההוא ךחזן בית פירכא אין לעשות מעשה לחזור את הדין, אבל באדם אחר כמוהו אין לדיין לפסוק אלא מה שעיניו רואות. אמנם אם יהיה הוראתו בענין איסור שהתיר איזה דבר כגון דבר מאכל או משתה, ונתברר לנו שהוא אסור שבודאי ריש לנו לחוש שלא להורות היתר כהוראתו כיון דחזינן ביה פירכא, ואפילו אם יהיה הדבר בשימוש איזה דבר שהתיר, ויש חשש איסור להשתמש בו, כאיסור הקדש או סרך עבודה זרה וכדומה, כי בודאי השתא שאנחנו באים להשתמש, יש לנו חשש איסור שאין להקל מצד הוראתו, ואפילו יהיה ההיתר באדם אחד שהורה להתיר להיות שוחט או בודק או ש"ץ, וכדומה להם, ולנו נתברר שהוא אסור, כי בודאי דאין לסמוך על הוראתו משום כבודו. וכיוצא בזה ראיתי בספר שאלת יעבץ ח"ב סימן קי"ד במנורת חנוכה של כסף, שיש בה צורת חצי גוף אדם בולטת ושאר צורות, צריך לפוחתן. והגם שהיתה של רב גדול אין לחוש על כבודו, ואדרבא זהו כבודו שלא יזכר שמו על תקלה, יע"ש. והביא דבריו הרב הגדול חיד"א ז"ל בס' שיורי ברכה ביו"ד סיקמ"א אות ב' יע"ש. ואדרבא הצדיקים שכבר מתו והם בעלמא דקשוט ישישו וישמחו כשיהיו עושים הפך הוראתם וסברתם להורות דין אמת, ובפרט מהיתר לאיסור, שלא יהיה בסיבתו מכשיל לאחרים בהוראתו, וכמ"ש הרב מוהרד"ף ז"ל בספר מכתם לדוד חלק יורה דעה סימן נ"א, והרב חוות יאיר בהקדמתו, דהצדיקים, שכבר מתו ניחא להו, דלית תמן גאה וגאון ודרך תהפוכות. ואם לדין נמי יש תשובה, כי מ"ש שם בב"ב ובשאר דוכתיה דבית דין בתר בית דין לא דייקי, זהו מסתמא, אבל אם עברו ודייקו וראו שטעו אז הדין חוזר כמו בעניותי בס' סמיכה לחיים חלק אבן העזר סימן ט דף ז"ן ע"ג יעוין שם. ואין צריך לומר אם יש מקום לומר כי הרב המתיר בהוראתו לא סיימוה קמיה גופא דעובדא היכי הוה, או לא מצא עדים וראיה ברורה באותו נדון לאסור, ושוב אחרי מותו נתגלה להם, כי בודאי כי אין זה נכנס בסוג בית דין בתר בית דין לא דייקי ועל דרך שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל פ"ה סימן ו' וז"ל, ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר, על דין שפסקו כמה אנשים גדולים ונכבדים, אמנם אם יש דבר סתום שצריך פירוש או הוסיפו בטענות אחרות מה שלא טענו בפני הדיינים, שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות ואבאר הדין לכל הצורך עכ"ל. הרי דהיכא דיש שינוי או [דף טו] דבר סתום שצריך פירוש לית ביה משום בית דין בתר בית דין לא דייקי, וכמ"ש בעניותי בחתימתי על תשובת רב אחאי הרב ר' חיי"א ז"ל בספר אחי וראש בחלק חשן ומשפט סוף סימן י"ד דף פ"ח ע"ג יע"ש בס"ד. ואין צריך לומר אם הוראת החכם שמת בענין היתר אשת איש שטעה בדבר, וכי בשביל כבודו של החכם נרבה ממזרים בישראל, וכמ"ש הררב"ז בתשובות החדשות ח"א סי' תקכ"ו יע"ש. ואנכי אומר אפילו על איסור קל מה המצוה הזאת לכבדו בעושים עבירה על ידו ובסיבתו, אין זה כבוד כי אם בזיון.

ומכאן מודעא רבה לאורייתא ומודיע דברי, כי כל מי שיבוא כנגדי באיזה לימוד והוראה להשיב על דברי, בין בהוראה ולימוד בעל פה, בין בהוראה ולימוד בכתב, השב ישיב והשג ישיג כל שכונתו לשמים לברר האמת ולא יבוש ולא יכלם, כי זהו חפצי ורצוני ובפרט לבני ותלמידי העי"א, לא יחושו על כבודי בזה כי אהיה מקפיד, כי אדרבא זהו כבודי, ומרגלא בפומי כי אנכי הצעיר שמח שמחה גדולה שמבררים לי שאנכי טועה לברר האמת, על פי התורה לעשות נחת רוח לבוראינו שירויחו הם ולא אני ולא יש בי, גס לב בהוראה, ולא דידן נצח שבח לאל יתברך ומחזיק להם טובה וברכה על אשר הסירו הטעות מעלי, ובפרט כשיהיה בהוראה שהוא להתיר, ויהיה לפי האמת הדין לאסור, כי יש להם חיוב ומצות עשה מן התורה לגלות דעתם להודיע דבריהם, וזהו בחיים בעוה"ז כי יאריך ה' ימי ושנותי לעסוק בתורתו לשמה, כל שכן וקל וחומר אחרי מותי, לאחר אריכות ימים ושנים, כי אהיה זוכה לעלמא דקשוט, דלית תמן דידן נצח, כי אם יהיו משיבים או משיגים על איזה הוראה, ובפרט כשיהיה מהיתר לאיסור, כי החיוב מוטל עליהם להשיב ולהשיג כל שכונתם לשם שמים, ואל יתפעלו בכבוד המדומה, כי עיקר הכבוד הוא שיתקיימו דיני התורה האמת במה שהוא אמת, והוא עיקר יסוד הדת וקיום העולם. וזה שאמרו בפרק ו' דאבות, ואין כבוד, אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב וכו' יע"ש. כי הכבוד האמיתי הוא מה שהוא דין תורה על דבר אמת, וגם אנכי אשמח בהם ובתורתם ואברכם ברכות שמים על אשר הצילו אותי מהטעות והצילו מלהכשיל לאחרים, וזה דרך ישכון אור לאור באור החיים. וכן שמעתי כד הוינן טלייא, מפה קדוש מורינו ורבינו הרב הגדול כמוהרי"ם ז"ל, שהיה אומר שאינו מקפיד על הקורא בספריו, ומקשה עליו וחולק על דבריו, וכמ"ש בספרי הק' חקקי לב חלק א' חיו"ר סימן מ' דף ג"ן ע"ג יע"ש.

ואולם האמת במה שהוא אמת, כי מי שאינו שומע לדברי על הדין ועל האמת, ובפרט להקל באיסורים במה שאנכי הצעיר מכריח בהכרח גמור מיסוד רז"ל והפוסקים, ויעשה בזדון לבלתי שמוע לדברי חכמים כל שאין לו משען ומשענה כדי לסמוך בו, בודאי הגמור כי הרי הוא בכלל מה שאמרו רבותינו ז"ל, כי העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וכמו שכתב הרב מוהרש"ך בתשובה חלק ד' סימן ס"ד, כי כל ת"ח בכל דור ודור יש לו מעלה זו כיע"ש. ועיין מה שכתבתי בספרי הק׳ ספר חיים סי' ז"ך וספרי הק' חיי וחמרא יע"ש בסייעתא דשמייא. ואין צריך לומר אם יהיו דברי אלה באים ממקום קדוש מדברי הש"ס והפוסקים שאסרוהו בהדייא, ואנכי הצעיר באתי לאשר ולקיים דבריהם כי בודאי הגמור העובר על דברי חכמים חייב מיתה, הוי עובר דברי רבותינו שבתלמוד ומתחייב בנפשו, וצא ולמד ממה שאמרו באיסור משחק בקובייא, דכתבתי בכמה מקומות ובפרט בסה"ק ספר חיים סי׳ ז"ך, כי אחרי שקיבצתי מהש"ס והפוסקים שאסרוהו בהדייא ודיברו מרורות, איך יעיז פניו לבוא כנגדן ולעבור על דברי חכמים שחייב מיתה, והרי הוא שוטה רשע וגס רוח, ובפרט להיות משחק בקוביא בקארטין בימות החול כשאינו פורים וח"ה שיש הסכמה מרבותינו הקדושים רבני מתא ז"ל שאסרו, ושומר נפשו ירחק ממנו רהרא ברור.

וכמו כן באיסור חלב שחלבו גוי ואכילת יגורטי של גוים כי אחרי שאסרוהו כמה וכמה מרבנים ראשונים ואחרונים כאשר אספתי וקבצתי בסה"ק חקקתי לב חלק א' חלק יורה דעה מסי' ל"ח ואילך עד סי' מ"ג יעש"ב בס"ד, ומצינו ארבעה מלכים, הרבנים הגדולים שואגים על הדבר, הרשב"ץ ז"ל בס' התשב"ץ ח"ד סימן ל"ב אות ד׳, שכתב שהיה שולח שליח בית דין פעם אחר פעם, למחות בידם ולשבור כליהם לעיניהם, ומשנה כסף הרדב"ז בתשובה ח״ה סימן שני אלפים רצ"ה, שכתב כל ימי יגורתי להתיר היגורטי של גוים יע"ש. ושליש אוריין, הרב זרע אברהם ח״א חיו"ד סימן כ"ה, שמאבדים עולמם בעד הנאת רגע אחד. ואחרון הכביד תנא דידן, הרב הגדול בעל כנה"ג בספר בעי חיי חיו"ד סי' קט"ן, שכתב דראוי לנזיפה יע"ש. ואחר כל אלה הדברים מי הוא זה אשר יסמוך על עצמו להורות היתר או להיות הוא אוכל היגורטי של גוים, כי בודאי הוא עושה שלא כדין ושלא כהלכה, ואם יאמר האומר שיש לו איזה רב על מה לסמוך מה שאינו לפי דעתי, על כל פנים הרי קיימא לן אחרי רבים, מדברי תורה הוא, ואין זה ממון דיאמר קיימא לן בשנים, כנגד רבים. ועוד כי אפילו לפי דעתו, כבר מצינו כל כהאי גוונא בגדולים יותר מהארבעה אשר חשב בדעת שהוא מתיר היגורטי, הלא הוא הרמב"ן ז"ל בענין אפיית המצות רחוק מט"ו בתים, שחלקו עליו ואמרו, שהנוהג כדבריו ראוי לנזיפה. וכמו כן בסברת המאור שכתב מרן בב"י בסי' תמ"ב שהמקל כסברת המאור נגד רבים ראוי לנזיפה. והרב מור וקציעה השיב שהיל"ל שחייב נידוי יע"ש. וכמו כן בזמן מרן שהתיר את המצות שנילושו ביין צמוקים וחלקו עליו רבני דורו ושרפו המצות. וכמו כן במנורה שעשה רב אחד ופיחתוה וכמו שכתבנו לעיל. וקרא כתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. ודי בזה והותר לחכם ירא וסר מרע ובעל שכל טוב. ועוד הארכתי בחידושי על טור וש"ע יו"ד סימן קט"ו בס"ד.

וכל זה בבני אדם שאינן יודעין את התורה ועמי הארצות אינו כל כך רע ומר, אך זוהי שקשה, בתופסי התורה, דראוי להיות חכם ירא וסר מרע, כי כל אדם צריך שיהיה ירא מהחטא לבל יחטא בשום חטא ובפרט מי שהוא תלמיד חכם עוסק בתורה, כי מלבד כי עונשו גדול ממי שלא למד וכדתנן הוי זהיר בתלמוד, [דף טז] כי שגגת תלמוד עולה זדון. עוד עונות מחשיכים אור השכל לבלתי הבין שמועה כאשר דיברו רז"ל בכמה מקומות ובספר החסידים. והרב ר"ד סדר נשא על פסוק יברכך ה' וישמרך. שדרו"ל וישמרך, מן החטא. יאר ה' פניו אליך, בתורה. וכן כתב הרב אור החיים סדר ראה על פסוק שמור ושמעת, יע"ש. וזהו מה שכיון הרב מוהר"ש בן גבירול באזהרותיו ליום א' לחג השבועות וז"ל, שמור לבי מענה היה במאד נענה, ירא האל ומנה, דבריו הישרים, והוא יסלח אשמה והוא ירבה עצמה. והוא יתן חכמה להבין נמהרים.

ולפי האמור באו דבריו בנועם שיח סוד שרפי קדש. והילך לפניך דברי הרב פני דוד בקונטריס צוארי שלל בהפטרת מטות ומסעי וז"ל, ותופסי התורה לא ידעוני והרועים פשעו כי אפשר לפרש כמה שידוע שהת"ח צריכים להזהר מאד אפילו בקלות, דכל העם ילפי מקלקלתא, שאם שהתלמידי חכמים חסידים וענוים ובעלי צדקה בעוניים ומרודם, המון העם אומרים הת"ח עושים חיובם וכך נאה להם להתרחק מתענוגי העולם. אמנם אם רואים שהתלמידי חכמים אינם זהירים כ"כ בתפלה ולדבר בביהכ"נ ולקבוע סעודתם בכל מקום, ודעתייהו אפרוטה שואלים מהגבירים, וחוזרים ושואלים כלל ופרט וכלל, אז העשירים נשאו קל וחומר בעצמם, זה החכם מדבר בתוך התפלה ובעוד שקורין בס"ת, ודאי שהוא היתר גמור, ומקילים יותר ויותר כי אומרים, לנו העשירים יש להקל כי לא נכנסנו בעול התורה שיעבודא דאורייתא. ואם חכם אחד יאמר שהוא איסור גמור לדבר בתפילה ובעוד שקורין בס"ת, יאמרו בלבם חכם זה מחמיר והוא חסיד שוטה, והרי ראינו לחכם כי כן דרכו לעשות, וכן למדין ממנו שאם הוא נכשל בלשון הרע וגאוה וחנופה, וחמדה, ומאכלות, ושלא לדקדק בביתו בנקיון הירקות וכיוצא, הם עושים יותר ויותר בטענות האמורות. וכיוצא הרבה פרטים, ונמצא שהכל תלוי בקולר התלמידי חכמים. וכבר אמרו רז"ל ת"ח שגגות נעשות להם כזדונות. וק"ו בשאט בנפש, וק"ו שהם מחטיאים את הרבים, וק"ו דיש חילול ה' בכמה אופנים, וזה שאמר ותופשי התורה לא ידעוני שאני שורה בביהכ"נ ומדברים ושוחקים וכיוצא בשאר פרטים, לא ידעו את ה', ומזה נמשך, והרועים שהם הגבירים הפרנסים רועי ישראל, פשעו בי, שדבר קטן שעושה החכם למדים לעשות יותר ויותר, ומאחר שתופסי התורה והרועים כן, כמוהם יהיו כל המון ישראל עכ"ל.

גם הרב חסד לאלפים דף צ"ד ריש ע"א כתב וז"ל, מי האיש החפץ חיים, אל בינתו אל ישען, בין במילי דעלמא בין למילי דשמייא, שומע לעצה חכם ותשועה ברוב יועץ, והולך את חכמים יחכם, וכל אשר ילמוד ואשר ישמע דבר חדש יהיה רשום בזכרונו וגם במכתב, ומה גם בדברים תדיריים ונצרכים חובת גברא להיות הכל לזכרון ולטוטפות בין עיניו ולא יעבור, ובפרט מי שהוא בגדר ת"ח ובגדר חסיד המתחסד עם קונו, צריך להזהר ביותר וישים מעייניו לתקן ענייניו, תחת שלש טעמים, אי משום שכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו ועבירה גוררת עבירה ואי משום ששגגת תלמוד עולה זדון. ואי משום, כי המון העם אליו ישגיחו, אליו יתבוננו ללמוד ממנו או לדבר עליו תועה, ואיכא עון מחטיא את הרבים ועון חילול ה', הגדול מכל העבירות רחמנא ליצלן, והבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים, ודי בזה לאיש אשר הוא טהור עכ"ל. הרי לך דהתלמיד חכם צריך שיזהר טפי, מעלי יותר, בכל גדרים וסייגים. ומצינו באגדת בראשית פרשה ע"ה, וז"ל, כשאמר שלמה המלך אני ארבה ולא אסור, עלתה התורה אצל הקב"ה ואמרה לפניו, רבש”ע למה אני (לי) עוד ממתנת בארץ, אם שלמה חכם שבחכמים ביטלני, מי מקיימני, אמר לה הקב״ה חייך אלף אלפים כשלמה בטילין, ויו"ד מן התורה אינו בטל וכו' יע"ש. וא"כ אם חס ושלום מהת"ח יוצא איזה פירצה להרוס דגל התורה מי יבא אחריו שיקיים התורה וח"ו יהיה סיבה כי חוטא ומחטיא את הרבים. וראה תראה להרב מוהר"ש יפה בבראשית רבא סדר נח במאמר רבינו הוה יתיב לעי באורייתא קמי כנישתא דבבלאי בציפורין, עבר עגל וכו'. וז"ל, אפשר שמה שסיפר מעשיו ומקומו בעת ההיא, כי אחרי שהיה עוסק בתורה בכנישתא דציפורין שהיה קהל רב, ועם כל זה לא שם פניו לרחם, יש לו להענש טפי מפני הרואים, שיש לדקדק טפי במקום שרבים למדין ממנו, ואעפ"י שאין כאן אכזריות ממש כי אם לרחם על בהמות הצועקים וכו' מכל מקום משום דהשיב לכך נוצרת, נראה אכזריות טפי, אלא הוה ליה לשתוק, זה תורף דבריו. וילמוד האדם מוסר ודעת בכל יום ויום אשר הולך וגדל בתורה ורבו יתירה מחכמה אשתכחת ביה, כי בודאי ידאג כל יום על עבירות שלא ידע זה, והיה חסר מעבודת ה' וליזהר בכבודו יתברך. כאשר סופר מעשה שהיה ברבינו סעדיא גאון ז"ל הובא בספר שים שלום ונדפס בס' סידור תפילה מרבני אשכנז ז"ל הנקרא בשם ס' עבודה ומורה דרך מוסר השכל לפסח דף רל"ב עמוד ד' שכתב וז"ל והבחינה השלישית שבדרכי התשובה היא על דרך ששמעתי בשם רב סעדיא גאון ז"ל, שפעם אחת בא אצלו אחד מתלמידיו פתאום בלילה ומצא אותו שהיה מתגלגל בשלג, והיה עומד ומשתומם ונחרד ונרתת ואמר לו, רבי רבי, כלום חס ושלום אתם צריכים ליסורים וסיגופים כאלה, ואם הדרת כבודו שמעולם נשמר מכל לכלוך והרהור עבירה מסגף עצמו כך, מה נעשה עוד אנחנו, אזובי קיר, מלאים פשעים וחטאים ועונות מנעורינו, הלא לא יספיק לנו כל מיני צער ויסורים בסיגופים גדולים מרים כמות לפי ערך הדרת מעלת כבוד תורתו, שיהיה צריך לגילגול שלג. והשיב לו, תדע שמעולם לא עשיתי כזאת, כי ידעתי בנפשי שלא עברתי עבירה כזו ח"ו שאהיה צריך לכזה, ואך למדתי דרך הזה מבעל בית אחד, שבאתי לבית מלונו, ונתאכסנתי אצלו, והוא לא היה מכיר בי אם אני בעל תורה או לא, וכבדני בערך הכבוד שעושין לכל אדם מהמוני עם בית ישראל. ואחר כך יצא הקול בעיר שאני באתי לשם, ונתאספו כל בני העיר אנשים ונשים וטף ובאו כלם לכבודי כדרך בני ישראל שכבוד ת"ח יקר בעיניהם וכולם מכבדים אותי ומספרים בשבתי ומשמשין אותי למאוד. ובראות הבעל הבית שכן הוא, התחיל גם הוא [דף טוב] אח״כ לכבדני בכבוד גדול ולעשות לי כל מיני יקר וגדולה כפי השגת ידו ביותר. וכשרציתי לצאת משם לשום לדרך פעמי וכל בני הקהילה עומדים ללות אותי, ויפול הבעל הבית לפני רגלי ויבך ויתחנן לי לאמר ימחול נא לי כבוד תורתו ע"כ. ואמרתי לו הלא כל הכבוד הזה עשית לי מאשר היה בידך ובכחך לעשות, ומה הייתה יכול לעשות עוד בכבודי. והשיבני, אני מפייסך על השעה הראשונה שלא הייתי יודע במעלות גדולות אדוננו מורנו ורבנו ולא כבדתי אותו בכבוד הראוי לכבודו הרמתה, רק כפי שמכבדין לשאר אנשים, על זה אני נופל לפני רגלי אדוננו מורנו ורבנו ומבקש מלפניו יסלח אדני לעבדו על מעט הכבוד שעשיתי לו שלא ידעתי אז בגדולת אדוננו מורנו ורבנו ואלה הדברים נכנסו בתוך מעמקי לבי, אם בכבוד בשר ודם נפל לפני בבכי ובתחנונים שאסלח לו על העבר, מכל שכן וכל שכן בגדולת יוצר בראשית, שידעתי בטוב אשר עתה נתרבה הדעת וההכרה אצלי ביותר ויותר מאשר ידעתי מאז, ועתה גדלה עבודתי ויראתי ואהבתי אליו ביתר שאת לפי ערך גדולת ההכרה בו, ועל העבר אני מתחנן ומבקש מלפניו ומסגף עצמי בסיגופים האלה שימחול לי על מיעוט עבודתי וקטנות יראתי ואהבתי בימים שעברו, כי מצער הוא מאד לפי ערך העבודה שראוי לעבדו בפחד ובאימה, כאשר עתה אני מכיר בו. ולא זו בלבד שהוא בחינת הכלליות של תשובה על העבר אף גם זה בעזרת ה' יתברך בכל יום ויום אני מכיר יותר בגדולתו יתברך לפי שכלי ועבודה רבה נוספת אלי בכל עת וכל יום אני מתחרט ועושה תשובה שלימה על יום אתמול כי יעבור במיעוט הכבוד הראוי לפי אשר ידעתי ביום זה עכ"ל.

וזה כוונת הכתוב בדברי הימים סימן ל"א, ובכל מעשה אשר החל בעבודת בית האלוקים ובתורה ובמצוה לדרוש לאלוקיו בכל לבבו, עשה והצליח, כלומר שהחידוש הוא דגם בתחילתו כאשר החל, היה עובד את ה' כהלכתו, ולא חיסר דבר.

עוד נראה לומר כי תמיד התלמיד חכם ילמוד הדינים השייכים לו והמנגדים, שיהיה עניו ושפל ומעביר על מידותיו ולא יהיה מיצר לאדם לעולם, ושיהיה צנוע ואינו מיסב בסעודת עם הארץ, ולא ילמוד הדינים שהם לכבוד ולתפארת לו שיהיה נוקם ונוטר כנחש וזרוק מרה, ודבר אחד לדור וכדומה ובזה פירשתי כוונת הכתוב שויתי ה׳ לנגדי וכונת הכתוב כי כל משפטיו לנגדי, ירצה שאני לומד על מנת לקיים כל הדינים שיש בתורה שהם כנגדי, דהוא הפך טבע האדם. האל ברחמיו יזכנו לעובדו עבודה שלימה עבודה תמה לשמור את דרך עץ החיים.