תוכחת חיים פרשת שופטים

סדר שופטים

י'זהרו ה'שופטים ו'השוטרים ה'ממונים על הצבור שניהם כאחד טובים, לדון את דיניהם עפ"י תורה"ק, ואמרו רז"ל בפסיקתא וז"ל, שופטים ושוטרים, שופטים אלו חכמי ישראל שיודעים דיני ממונות, ודיני נפשות ודיני קנסות, ודיני מכות הטהרות והטומאות, וכל משפטי ישראל. ושוטרים אלו שוטרי ישראל, בעלי אגרופים המכריחים את העם לשמוע דברי תורה למען לא ילכו איש בשרירות לבו. תניא שופטים ושוטרים, רבי אלעזר בן שמוע אומר, אם יש שוטרים, יש שופטים. אם אין שוטרים אין שופטים עכ"ל. הרי דעיקר העמדת הדין של השופט, הוא על ידי השוטרים הממונים, שממנים מכח כל הציבור שהם נקראים ממונים טובי העיר. פרנסיס גבאים, וכשהדיין פוסק את הדין ויצא אחד סרבן בדין שלא לשמוע לקול מורים, אזי השוטרים שהכח בידם, הם מכריחים אותו על פי ציווי הדיין, וכן כתב רש"י בחומש בפרשתינו וז"ל, ושוטרים, הם הרודין את העם אחר מצותן, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט, יע"ש. וכן פירש במסכת סוטה דף מ"ב, מה שוטר שיש ממונה על גביו, ופירש רש"י, השופט ממונה על השוטר, שהשוטר עשוי לנגוש ולכוף את מי שיצוה השופט לנגוש ולכוף, עכ"ל.

וכן פסק הרמב"ם בריש הלכות סנהדרין וז"ל, מצות עשה של תורה, למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה, ובכל פלך ופלך, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. שופטים, אלו הדיינים הקבועים בב"ד, ובעלי דינים באים לפניהם. שוטרים אלו בעלי מקלות ורצועה, והם עומדים לפני הדיינים המסבבים בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמידות, ולהכות כל מעוות וכל מעשיהם על פי הדיינים, וכל שיראו בו עוות דבר, מביאים אותו לב"ד ודנים אותו כפי רשעו, עכ"ל, וכן כתב הרב החינוך סדר זה סימן תצ"א וזה לשונו, למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצות התורה, ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות, וימנעו הדברים המגונים, ויקיימו הגדרים על העובר עד שלא יהיה מצות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש. ומתנאי המצוה הזאת, שיהיו אלו הדיינים מדרגה עליונה ממדרגה וכו'. וכמו כן ימנו נוגשים בעם, הסובבים בעיר, בשווקים וברחובות ויביטו ענייני בני אדם בסחורת ממכרם ומקתם, עד שלא יהיה ביניהם העול, אפילו בדבר מועט. והמצוה שבאה בזה, הוא אומרו יתעלה, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו'. כלומר היא מצוה נצחית, ואינה לפי שעה, אבל יהיה זה עוד כל ימי הארץ. שורש המצוה נגלה הוא, שעם הדבר הזה נעמיד דתינו, בהיות אימת אלופינו ושופטינו על פני ההמון, ומתוך הרגלם בטוב וביושר מחמת יראה, ילמדו העם טבעם לעשות משפט וצדק מאהבה, בהכרתם דרך האמת. וכענין שאמרו החכמים, שרוב ההרגל הוא מה שאחר הטבע, כלומר כי כמו שהטבע יכריח האדם למה שהוא מבקש, כך ההרגל הגדול חוזר בו כעין טבע קיים ויכריחנו ללכת בדרך ההרגל לעולם. ובלכת העם בדרכי היושר והאמונה ובוחרים בטוב ידבק בהם הטוב וישמח ה' במעשיו, עכ"ל.

והנה בהא דאמר רבי אלעזר בן שמוע אם יש שוטר יש שופט. אם אין שוטר אין שופט כן הוא במדרש תנחומא והובא בילקוט סדר זה וז"ל, שופטים ושוטרים, שופטים אלו הדיינים, שוטרים אלו הפרנסים שמנהיגים את העדה, אם אין שוטר, אין שופט, כיצד, כיון שנתחייב אדם לחבירו בב"ד, אם אין שוטר שיוציא ממנו אין סיפק ביד הדיין לעשות לו כלום. אלמלא שטרו של יואב, לא היה יכול דוד לעשות את הדין. וכן הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה, ויואב בן צרויה על הצבא. כל שאינו שומע לדוד, מוסרים אותו ביד יואב, עכ"ל. ולכאורה נראה דאם לא יהיה שוטר, אין צריך להיות שופט. דמה בצע לדון את הדין שלא יש מי שיכוף אותו לקבל את הדין, וכן ראיתי שכתב בהדייא הרב הקדוש מוהר"ח בן עטר ז"ל בספר אור החיים סדר זה שכתב על דברי הפסיקתא שאמרו רבי אלעזר בן שמוע אומר, אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים, אין שופטים, וז"ל, הדברים מוכיחים, שאם אין שוטרים, אין חיוב למצות שופטים. ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינן נשמעים לשופטים, והשופטים אינן יכולין לכופם, אין חיוב למינוי השופטים. וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים, חייבים למנות שופטים, וקורין אנו לשופט זה, שופט ושוטר, עכ"ל. והדבר תמוה דאיך יתכן לעקור מצות עשה של מינוי השופטים, מפני שלא יש שוטר. מאחר שהיא מצות עשה כתובה פעמים רבות בתנ"ך, ומה בכך אם לא יש שוטר הדיין יפסוק את הדין, ואם לא קיבלוהו הדיין יצא י"ח שמים. והנה ודאי דכל שכני אותה העיר, רובם כשרים, דהיינו שמקיימים את התורה והמצות, ולא יש מי שיבוא להיות סרבן בדין ולא ציית דינא כי אם מיעוטא, אזי אין ספק שחייבים למנות דיינים בשביל הרוב, דף צ"ח] אפילו אם לא ימצא שוטר. אכן כשח"ו רובן ככולן אינן רוצים בדייני ישראל, כי מעמידים דיינים בעלי בתים, או הולכים לערכאות של גוים, אין חיוב לצבור למנות. אבל אפילו הכי מי שהוא יהודי כשר אפילו שהוא מן המועטים, לא ילך לדון בערכאות של גוים, כי מחלל את ה', ומייקר שם האלילים, וילך לדון לפני דיין ישראל אם שניהם רוצים בלא כפייה. וזהו לדון דיני ממונות כי ענין איסור והיתר ודינים התלויים במצות התורה, חייבים הצבור למנות להורות להם את החקים ואת התורות לבל יכשלו באיסורים. ומיהו כשיש שופטים ושוטרים כמנהג ברוב תפוצות ישראל, מינוי השוטרים הוא כדי לקיים את דין השופט, ולא לסותרו וככה שמעה אזני דברי פי חכם חן הרב כמוהר"ר ברוך דמתקרי בכור קאלומיטי ז"ל, בעל ספר אבק דרכים, שהיה מוכיח לממונים הבאים נגד פסק דין שפוסק הרב מארי דאתרא, והיה אומר להם אתם נקראים סותרים בסמיך, ולא שוטרים בשיין, שאתם סותרים פסק הרבנים, זת"ד. ומוה"ר הגדול כמוהר"ר יצחק מאייו ז"ל היה אומר, כי הממונים, מכריחים לרב שיפסוק הפך פסק מרן בש"ע זת"ד. ובודאי כי הם אמת ודבריהם אמת, אמנם לדידי היה דבר זה קשה על ממוני העיר אנשי המעלה, שיאמרו עליהם השני הרבנים, כדבר הרע הזה.

והנה בעתה ראיתי להרב הסמ"ע בחושן משפט סימן ג' סקי"ג על מה שפסק מר"ן בשולחן ערוך שם סעיף ד' וז"ל, אף על פי שבית דין של שלשה, בית דין שלם הוא, כל זמן שהם רבים הרי זה משובח. ומוטב שיחתוך הדין באחד עשרה, מבעשרה. וצריך שיהיו כל היושבים בבית דין תלמידי חכמים וראויים, ואסור לחכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב, שמא ישב עם אנשים שאינם מהוגנים, ונמצא בכלל קשר בוגדים, לא בכלל ב"ד, עכ"ל. על זה כתב הרב הסמ"ע וז"ל, כתב למוהר"ש ואם תשמע עצתי, לא תשב אצל הקהל בשום דין, דידעתי שפסקי הבעלי בתים, ופסקי הלומדים הם שני הפכיים. ואמרו בפ"ב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים, לא היו יושבים בדין, אלא אם כן היו יודעים מי ישב עמהם, עכ"ל. הרי לך בהדייא שפסקי הבעלי בתים, הם סותרים לדיני הלומדים, כדברי הרבנים הנ"ל. ואנכי אומר כי אם יהיה אנן בדידן, ואינו בדידהו, החרשתי, כי הבעלי בתים פוסקים לפי שיקול דעתם, אפילו שלא יהיה להם שום פניה, והתלמידי חסמים שהם בית דין פוסקים כפי מה שהוא דין תורה, והוו שני הפכיים, על כל פנים לא במרד ולא במעל לסתור דיני התורה. ברם, כשהדיין פוסק את הדין, בדרך משל אתה זכאי, אתה חייב, שאז אם יהיה החייב מסרב וממאן בדין, צריכים השוטרים שהם הממונים לעזור ולסייעו לדיין, כשיהיה ח"ו מונעים מלסייע, וכל שכן אם מסייעים לעוברי עבירה, למי שאינו ציית דינא, בודאי כי ראויים הם לעונש רע ומר, וכדים של מרה שיש בגיהנם, בכל חלון וחלון לדיינים שמטים את הדין, ינתן להם להשוטרים שבאים לסתור את דין הדיין שדן דין תורה ודין אמת. ואתה תראה כשתכתוב שוטרים בשיין לכשתכתוב בסמ"ך סותרים, שסותרים דין הדיין, ההפרש במנין הוא ר"ם, בין שיין לסמיך, לרמוז שאם יהיה השוטר מקיים את הדין, יהיה זוכה להיות במעלת ר"ם ונישא. ואם לאו שהוא סותר, יתהפך מנין ר"ם למ"ר, ומרה תהיה לו באחרונה. והרי בלאו הכי כל ישראל ערבים זה לזה, וכשפוסק הדיין דין תורה ויצא הבעל דין מסרב בדין, כל מי שיש בידו למחות ימחה. ובספר הכלבו סימן קמ"ב בתשו' להרב רבינו פרץ דף קמ"ה ע"ב כתב וז"ל, תשובה, לפי דברי השאלה סך דעתינו נוטה, שחייבים כל ישראל לכוף ולהכריח איש את חבירו, כדי להעמידו על האמת, ועל המשפט, ועל חקי האלקים, ותורותיו. ודבר זה מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים. כתוב בתורה, ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכתיב שופטים ושוטרים תתן לך, ולמד שהשוטרים מקבלים שכר כשופטים, ושכר אלו ואלו שקולים. בנביאים והיה ה' עם השופט. בכתובים דכתיב ואריב עמם ואקללם, ואין לאיש לעזור את קרובו ולהחליש כח הבית דין. ואם עשה כן מה כתיב שם, ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש וכו', וכתיב ונתתי את פני באיש ההוא ובמשפחתו, ואם הגביה יד בית דין, והחליש כח קרוביו מה שכרו, יורו משפטיך ליעקב וכו' ברך ה' חילו וכו', מה טעם, משום דאומר לאביו ולאמו וכו', לכן כשהקהל מסכימים יחד לעשות סייג וגדר לתורה אין היחיד יכול להוציא עצמו מן הכלל, לבטל דברי המרובים, לומר, לא הסכמתי בהסכמה זו, אלא בטל יחיד במיעוטו, וכו' ע"כ. וכבר אמרו במועד קטן דף ט"ז ע"ב, על פסוק כי לא באו לעזרת ה', אמר עולא בד' מאה שופרי, שמתיה ברק למרוז. איכא דאמרי גברא רבה יע"ש. הרי מוכח מהש"ס, דאפילו יהיה אדם גדול, אם יבא מידו לעזור לעזרת ה', ואינו עוזר, משמתין אותו. ומכאן הוציאו הפוסקים כי כל מי שאינו עוזר לדיין, וכל שכן כשבא לעזור למאן דלא ציית דינא, כי מנדין אותו, כמו החוטא עצמו, והוא ברור ופשוט. וכמ"ש במקום אחר בתשו' בס"ד.

ואני אומר, כי כל דיין ורב הפוסק דינו לשם שמים, בלתי שום פניה, הגם כי לא היה לו שום עוזר וסומך, די והותר עזרתו יתברך. ועל דרך שאמר הכתוב בישעיה סימן נ"ט ותהי האמת נעדרת, וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט, וירא כי אין איש, וישתומם כי אין מפגיע, ותושע לו זרועו, וצדקתו היא סמכתהו, ע"כ. והא דאמר רז"ל דכשישראל אינן עשים רצונו של מקום, צור ילדך תשי. וכשעושים רצונו של מקום, רוכב שמים בעזרך. לזה אומר כשלא ימצא עוזר ותומך הגם כי רע ומר בעיני ה' כי אין משפט, עם כל זה אינו מצפה לעזרת בני אדם, ותושע לו זרועו, וצדקתו היא סמכתהו. וכמו כן צריך האדם ללכת בדרכיו, כדכתיב והלכת בדרכיו, כל דיין שלא ימצא מי שיעזור לדינו, ה' עזרו ומגינו, לך זרוע עם גבורה, וצדקתו שהוא שופט בצדק בלתי שום פניה, היא סמכתהו, כמו הקב"ה כי צדקתו די לו. וכנגד זה באומות העולם שם סימן ס"ג ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סמך ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. והוא כי הכונה כי כשאין עוזר וסומך להקב"ה במעשים טובים של בני אדם למטה, עם כל זה הקב"ה עושה בכוחו הגדול, וכאן כתיב וחמתי היא סמכתני ואבוס עמים באפי, והוא לגבי אומות העולם יש לו חימה, אבל לגבי ישראל שהוא מרחם עליהם, כתיב וצדקתו היא סמכתני. [דף ק] למדנו, כי גם הדיין כשאין לו עוזר מבני אדם, הקב"ה עזרו ומגינו, ואם כן אין לשום שוטר לבוא נגד הדיין חלילה, כי כל עיקר מינויין הוא על פי הדיין שרוצה אותו, ובוחר בו, שיקיים את דינו של פוסק הדין, ולא ח"ו לסתור את דינו, ואפילו אם יסבלו השוטרים דוחק ועול כבד כדי לקיים התורה, הרי שכרם גדול. וכשזוכה השוטר לקיים את דין הדיין, הרי מצינו ברז"ל והביאו רש"י בסדר שמות על פסוק ויוכו שוטרי בני ישראל, השוטרים ישראל היו, וחסים על חבריהם מלדוחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותן, על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותן שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, מאותם שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו עכ"ל.

ואדרבא כל משימות שמשימים שוטרים בכל מקום שישראל מצויים שם, הוא כדי לחפש ולבדוק בבדקי העיר. כי הגם דקיימא לן בש"ס סנהדרין דף מ"ג ע"א על פסוק הנסתרות לה', כי אינן נענשים ישראל משום ערבים זה לזה, כדכתיב וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה, זהו על הנגלות, אבל הנסתרות, אינם נכנסים. אמנם רבינו הרב המאירי ז"ל בשיטתו לכ"י שם, הביא דבריו מוהר"ר הגדול אדוני זקני, אור היר"ח ז"ל, בספר חק"ל תפ"ח סימן ח' דף פ"א ע"ד כתב וז"ל, לא ענש על הנסתרות, דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים לפשפש תמיד ולחקור על כל מעשה עירם, ואין להם התנצלות כשיעשו על ראוי, על הנגלה הבא לידם, אלא צריכים לחקור ולרגל אחר הנסתרות כפי יכולתם. וכל שמתרשלים בכך, הרי הכל נענשים בנסתרות של חוטאים, שכל ישראל ערבים זה לזה, משקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים. וכתב עוד דאף למאן דאמר דמענישים על הנסתרות, אין סברא לומר שעל הנסתרות לגמרי מעניש אחרים, דמה בידם לעשות, ולא אמרו אלא כגון שהיה בעל עבירות בגלוי, ולא הוכיחו, ועל כן שלח ידו בחמורות, ועל כן נענשים אף על הנסתרות אבל אדם בחזקת כשר בגלוי, וחוטא בסתר, אפשר שלא יענשו אחרים עליו עכ"ל. הרי דיש הומרא יתירה להרבנים ודיינים והשוטרים שבעיר, לחקור ולדרוש אחרי מעשה בני עירו, מה המה עושים בסתר, כי על ידי החיפוש המצא ימצא דברים מכוערים, כגון איזה פריצות מנכנסים ויוצאים חתנים בבית כלות שמלבד מה שצווחו קמאי הרב שני לוחות הברית ורבני עירנו מוה"ר הגדול בעל כנסת הגדולה ומוה"ר הגדול כהנא רבה בספר מדרש אליהו, עוד מצינו איסור נוסף כי לפעמים עיקר כניסתם לבית הכלה הוא בעבור אם הכלה, או אחותה הנשואה ועבירה גוררת עבירה. וכן בשאר דברי פריצות על ידי חקירה ודרישה. וזה ימים ושנים רבים פעם אחת ושתים עשיתי תיקון לסבב את כל העיר שני תלמידי חכמים בכל יום, כמו שמסבבים בין פורייא לפסחא, שני תלמידי חכמים בכל יום לבדוק בכל מקום שאופין בהם מצות להזהירם בכל דבר שלא יבא לידי חימוץ, כמו כן לסבב בעיר בכל חצר וחצר להזהיר לנשים בכל האיסורים, ובפרט באיסור נדה. והוה עובדא באשה אחת עניה אשר היא טמאה בנדתה, ולא היה לה בגדים להחליף ולא מעות לילך לטבילה, ועשינו לה גבייה. וכן להזהיר על חילול שבת ומאסלות אסורות, ואסור יחוד וכדומה. וכן עוד היום מיום שנכנסתי למרביץ תורה, אחרי שיש ממונים בירורי הקנסות שמסבבים בעיר בכל שבת, לראות אם יש מחללי שבתות, עוד תיקנתי לסבב ב' אנשים מכל ראשי החיזנאפים בכל שבת. ומצאתי סמך לדבר, בדברי הרב הקדוש בע"ס אור החיים סדר שלח לך, על פסוק וימצאו איש מקושש עצים וכו', אמר לשון מציאה, יתבאר על דרך אומרם ז"ל שאמר להם משה צאו וראו אם יש אדם שחילל את השבת וכו', ע"כ. לזה אומר וימצאו איש על דרך אומרו ויבוקש הדבר וימצא יע"ש. הרי דמשה רבינו עליו השלום היה מזהיר את ישראל שיצאו לבקש אם ימצאו איש מחלל שבת, וכן ראוי לעשות בכל עיר ועיר. ואם ח"ו אינם מחפשים וחוקרים ודורשים, הם נענשים, וכשהם מחפשים, מלבד הדבר הגדול, שאם ימצאו איש מחלל שבת, יעשו כדינו, וכמו כן בשאר איסורים, עוד זאת, זכות גדול שמזכים את הרבים, כי על ידי שמסבבים בעיר הממונים והפרנסים, נמנעים הרבה מהם מלחטוא, הן מפני הבושה, הן מפני היראה, וזכות הרבים תלוי בהם. ואנכי אומר בהא דכתב רבנו המאירי ז"ל, דאם יראה בעיני הדיינים או הממונים שיש באיזה מקום פריצות גדר, שיש לחוש שיבואו לדבר עבירה, אל יקלו בדבר להכנס באחריות אלא תכף ומיד יעשו השתדלות וכל טצדקי להפרישם, פיזור לרשעים כי עתה כי נתוודע להם כחודה של מחט בדבר פריצות, יש לחוש שיבואו מן הקל לחמורה ואז הם נענשים על הנסתרות, אחרי כי כבר ידעו בגלוי שמץ מנהו, וזה פשוט וברור.

ועתה אשימה עיני ללמד תוכחת מוסר על איזה בני אדם הבאים נגד הרב המרביץ תורה בקהל עדתו ובפרט אם הנגדי הלזה הוא רך בשנים, והרב זקן והגיע לגבורות, כמה חטאים ועונות עושה, ומתחייב בנפשו. ויש תורה כי ישים ערכו הפחות והנגרע נגד הרב משנים רבות, איך יתכן לבא נגד התורה להבזות בעיניו. ה'ן שנית היותו הרב דיין ושופט, ואיכא מצות עשה מן התורה אפילו בזמן הזה לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם, כמו שכתב הרמב"ם והרב החינוך, והרשב"א והרב המאירי, וכל הפוסקים אין חולק בדבר. על שלשה פשעי ישראל, כי ידוע כי השכינה היא במקום אור תורה, ואלקים נצב בעדת אל, ואיך לא שם נגד עיניו כבודו יתברך. וז"ש דוד המלך עליו השלום בספר תהלים סימן פ"ו, אלקים זדים קמו עליו ועדת עריצים בקשו נפשי ולא שמוך לנגדם, וסתם זדים נקראים שונאי התורה ולומדיה, כאשר אנחנו אומרים בנוסח על הנסים בחנוכה, וזדים ביד עוסקי תורתיך. ונקט שם אלקים, כי אלקים נצב בעדת אל, וגם במקום אור התורה, והיותו זקן, [דף קא] שאמרו רז"ל על פסוק והיה כל מבקש ה', כי המבקש פני זקן, כאילו מבקש פני שכינה, יע"ש, הרי כאן שלש מעלות, להיות השכינה עמו, תורה, ודיינות וזקנה, ולא שמוך לנגדם, ובמ"א פי' עוד בזה בס"ד.

ועל ארבעה לי אשיבנו כי אם יהיה זה הרב המרביץ תורה בהנהגתו עם הציבור ביושר ובכושר לשם שמים, וכל דבר הנוגע לדין תורה, הוא מתייעץ עם שאר הרבנים והחכמים שבעיר, וכולם מסכימים לדינו, שהוא כדין וכהלכה, הרי מוסיף על חטאתו פשע, שאינו מחשיב ג"כ לכל הרבנים שבעיר, וכולם כאין נגדו.

וחמישיתו יוסף עליו, כי בהיות הנהגת הרב המרביץ תורה על פי התורה ובהסכמת כל הצבור, דהיינו שאר הרבנים והתלמידי חכמים וממוני הזמן ובירורי הקנסות והפרנסים הי"ו, ושהוכרזה ההסכמה ההיא בצבור, ואין מוחה, ואשרו וקיבלו עליהם הסכמתו על פי התורה, אם כן בבוא נגד הצבור, הרי הן אל כביר לא ימאס. וגדולה מזו כתב בסדר היום, והביאו הרב כנה"ג באורח חיים סימן ר"ן וז"ל אם רגילים למכור קודם התפלה, ואחר התפלה אין נמצא דבר, ראוי לקנות צרכי שבת קודם שיתפלל שזו מצוה דרבנן, וזו מצוה דאורייתא, זו זמנה עוברת, וזו אין זמנה עוברת, ובלבד שיקרא ק"ש קודם בהגיע זמנה. ואם הקהל מתפללין אין ליחיד להתחסד יותר מהם, אלא יתפלל עמהם ואחר כך יעשה הוא מה שיעשו הצבור. כי כל מה שהצבור עושין, הקב"ה חפץ בו, ואין ערך ליחיד העושה מצוה בפני עצמו לכשעושה אותה עם הצבור ע"כ. והובאו דברים אלו בספר בית מנוחה אות ח' דף כ' ע"א ע"ש. הא קמן כי אפילו לעשות מצות עשה דוהכינו את אשר יביאו, שהוא מצות עשה מדאורייתא, ותפלה בצבור הוא מדרבנן, עם כל זה יש לו להבטל ממנה שלא להתחסד יותר מהצבור. הגם כי קשה לי דלמה יהיה חסידות ולא מן הדין. ואפשר לומר, כי מצות עשה מהכנה, אינה נגרעת מכל וכל לגמרי, כי יכין מאשר ימצא, אלא דהוי הכשר מצוה מן המובחר, ואין הכי נמי אם לא ימצא אחר התפלה, לחם או יין, שהוא הכרח, ושהוא מחוייב לצורך סעודת שבת, בודאי כי מלבד שהוא יקדים לקנות קודם התפלה, גם הצבור אינן יכולים לעשות כן שהוא הפך הדין. ומ"מ לכל הפירושים שמענו, כי אפילו בדבר קיום מצוה קצת, ולעשות חסידות אין לו לעשות כנגד מה שהצבור עושים, כל שכן וק"ו כשיהיה סותר מה שמסכימים הצבור, עפ"י הדיינים שופטים ושוטרים כי הוא עבירה גדולה.

שש הנה שנא ה', דאם יהיה גם הרב המרביץ תורה, זקן, ובא בימים, והבא כנגדו הוא נער מנוער מן התורה ומדרך ארץ, איך מלאו לבו להרהר ולפקפק ולבוא נגד זקן, אפילו לא היה חכם גדול בתורה, והרי אמרו רז"ל והובא בילקוט סדר חקת על פסוק ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, כי כשבא משה רבינו ע"ה לעשות מלחמה עם עוג מלך הבשן נתיירא, אמר, אני בן מאה ועשרים שנה, והוא בן ת"ק שנה אילולי לא היה לו זכות לא היו לו כל כך שנים יותר ממני. והשיב לו הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, יע"ש, והרי הדברים ק"ו בן בנו של ק"ו, ומה עוג, גוי מאומות העולם, עם כל זה נתיירא משה רבינו ע"ה, אבי התעודה, אדון הנביאים, רבן של ישראל, אשר הכתוב מעיד עליו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים וכו', זה האיש מה כחו יפה לבא נגד זקן חכם, כי בודאי כי בנפשו דיבר. ומה גם אם נותן איזה צער לזקן, שאמרו רז"ל בספרי סדר בהעלותך במעלות הזקנים, שבכל מקום חלק הקב"ה כבוד לזקנים, וכן אתה מוצא לעתיד לבוא ונגד זקניו כבוד, וכן אתה מוצא שהקב"ה מצטער על זקן אחד כנגד כל ישראל, שנאמר קצפתי על עמי, חללתי את נחלתי, יכול מחוללים על הכל: תלמוד לומר על זקן הכבדת עולך, והלא דברים ק"ו, אם מי שאמר והיה העולם עתיד לחלוק כבוד לזקנים, על אחת כמה וכמה שצריך האדם לחלוק כבוד לזקנים יע"ש, והרי אם על זקן אחד ואינו תלמיד חכם, כי בסתם זקן נאמר הכתוב על זקן הכבדת עולך, הקב"ה מצטער עליו. כל שכן וק"ו היות הזקן גם ת"ח ורב, בודאי כי אם מצערים אותו, הקב"ה מצטער כנגד כל ישראל, ואוי לו ואוי לנפשו שגורם צער לאבינו שבשמים צער גדול כנגד כל ישראל, והוא ברור. ולעשות בזיון לזקנים, הוא דבר מכוער, אפילו בעיני אומות העולם. כאשר כתב בהדייא הרה"ג חיד"א ז"ל בספר חומ"א בישעיה סימן ג' על פסוק ירהבו הנער בזקן יע"ש. וכן ראינו בעינינו על האנשים אשר ביקשו לשלוח יד בזקן ת"ח כי מלבד כי לא הצליחו, היו לחרפה אפילו באומות העולם כידוע. ועיי' מה שכתבתי בעניותי בדרוש לשבת תשובה שנת זכר"ת ברית לתמים בדורו, יעש"ב. ובדרוש לחנוכת ביהכ"נ ק"ק ת"ת שנת התרכ"ז בס"ד. ומעתה צא וחשוב כמה מעלות טובות בין משה רבינו ע"ה לעוג מלך הבשן. מש"ר יהודי, עוג גוי. מש"ר צדיק וחסיד. עוג רשע. מש"ר קדוש וטהור, עוג טמא מטומא. מש"ר, אבי התעודה, עוג אין בו תורה. מש"ר עניו מאד, עוג גאה וגאון, כמ"ש רז"ל על פסוק משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום. מש"ר נרדף, עוג רודף, והאלקים יבקש את הנרדף. מש"ר בא להציל את ישראל, עוג בא להורגם, כדכתיב ויבא יהצא וילחם בישראל. ואחרי כל אלו המעלות גדולות קדושות וטהורות וישרות שהיה במש"ר ע"ה יותר על עוג, עם כל זה נתיירא להלחם עמו, בעבור זקנותו, ואם כן מה נואלו הבאים נגד ה' ונגד תורתו ונגד זקן גדול בתורה לבוא כנגדו ולסתור את דינו. מה גם כשהוא דבר ומנהיג את הצבור בנחת רוח על פי התורה ובשפה ברורה בעבותות האהבה כמו שכתב הרמב"ם בתשו' בספר פאר הדור, סימן ז', וכמו שכתבתי בעניותי בסה"ק חיי וחמרא בס"ד.

ושבע תועבות בלבו, כי מחמת שהוא גאה וגאון ולא נעשית עצתו, הוא מבקש לפתות לשאר בני העיר שיהיו בחברתו להיות מחרחר ריב. וכבר ידוע כמה קשה המחלוקת, עד שאמרו רז"ל כל המחזיק במחלוקת, הקב"ה מאבד זכרו מן העולם רחמנא ליצלן.

ושמונה שבשמינית, כי הוא מביאו לידי עון חילול ה' לדבר לפני ההמון דברי סרה כולו מלא שקרים על התורה ולומדיה, ועבירה גוררת עבירה לבוא העניין לפני גוים [דף ק"ב] יבערכאותיהם, דאיכא משום מחלל את ה', ומייקר שם האלילים. כי שתים הנה הם עבירות גדולות, חילול ה' שאין כפרתו אלא מיתתו, ועבודה זרה שהיא משלש עבירות החמורות, שהם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וגדולה שבהן היא עבודה זרה שהיא בכרת ובסקילה, וכבר אירע באחר מאלו הנגדיים שמחמת זדונו לבוא נגד הרב וכל הצבור, עשה מסירות גדול דבר, כי ח"ו היה בא העניין להיות מורד במלכות, ולבוא לידי סכנת מות, לולי ה' שהיה לנו כי נתגלה הרפתו כי שקר ענה ושבח לאל יתברך כי לא תעשינה ידיהם תושיה, וכבר כתב מהריק"ו ז"ל, כי לא כל הבא בערכאות של גוים, הוא נוצח יע"ש. ועינינו ראו כמה פעמים כי עונותיו ילכדונו את הרשע ובהבלי חטאתו יתמך, כי נהפך עליו לאויב ואבזר ממון ההוא שנתן בענין רע רח"ל.

והתשיעי כי קונה שנאה ואיבה עם חבירו העומד עם הרב הכולל וכל הצבור לרודפו עד חרמה ולהשיג את גבולו, פסקיה לחיותיה שכל אלו הוי כשופך דמים, כמ"ש בב"ק על פסוק אשר המית את הגבעונים, וכבר כתבתי בספר סמיכה לחיים תוכחות מוסר בזה. בס"ד.

העשירי יהיה קודש, כי ידוע מ"ש בזוהר הקדוש סדר צו דף כ"ט ע"א, דהתלמידי חכמים איקרון שבתות וימים טובים, ויש להם קדושה כקדושת שבתות וימים טובים לכבדם במאכל ומשתה ובכסות נקיה. וכשם שהמחלל שבת חייב מיתה, דכתיב מחלליה מות יומת כמו כן הוא במחזיק, כי בהיותו אוהב התורה ולומדיה מיקרי הוא גם כן קדוש כקדושת התלמיד חכם עצמו שהוא כקדושת שבת. וכן אמרו בהדייא שם בזוהר הקדוש סדר צו דף כ"ט ע"ב על פסוק והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, כי המחזיק נקרא קודש והת"ח קדש קדשים, הא לאו הכי הרי הוא כמחלל שבת שהוא בכלל מחלליה, ומקודש נעשה חול, ולא זו בלבד כי הרי אמרו בזוהר הקדוש סדר וישלח דף ק"ע ע"א כי נותן כח לנחש הקדמוני אשר הוא נחש טמא וקאי בארור, אשר מטעם זה אמרו בירושלמי בסוטה פרק אלו נאמרין ובמדרש רבה סדר קדושים פרשה כ"ה דלמד ולימד, ושמר ועשה, והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה. ומאחר שכן, איך יתכן זה האיש המנגד בזדון לבו שיהיה גורם להיות מסתיר פניו מהתלמיד חכם, כי אפילו אם יהיו אלו התלמידי חכמים הדיינים והשופטים ופוסקים את הדין נגד רצונו, אין לו להיות שום טינא בלבו, כיון שפסקו מה שהוא דין תורה בינם לשמים. וכבר פירשתי כונת הת"כ ורש"י בחומש סדר בחקותי, שדרשו שם, ואם את משפטי תגעל נפשכם, זה השונא את החכמים, דלמה בא שנאת התלמידי חכמים בשם משפטים. אמנם כל עיקר השנאה הבא לבעלי בתים הוא מסיבת פסיקת המשפטים שפוסקים, ועל דרך שאמרו רז"ל במדרש רבה סדר משפטים על פסוק אלקים לא תקלל, כי כשהבעל דין יוצא זכאי מבית דין, אז משבח ואומר, כי הוא דיין אמת, ואין כמוהו חכם בעולם, ולמחר כשילך לדון בדין אחר, ויוצא חייב, אז מתחיל לקלל. והשומעים אומרים לו, אתמול כשיצאת זכאי, היית משבחו. ועתה שיצאת חייב, אתה מקללו, וכו' יע"ש. ואם כן בודאי שאינו מן הראוי לנטור איבה ושנאה להחכמים הדיינים שופטי צדק. ואפילו בדיני נפשות אמרו בסנהדרין שבאים הקרובים ושואלים בשלום הדיינים, שאין בלבנו שום דבר שדין אמת דנתם. וכל שכן בדיני ממונות, ובהנהגות העיר עפ"י הרוב במילתא דשויא לכולי עלמא על פי התורה. והנהגת המדינות בכושר וביושר, ואפילו המה מודים, כי כל הנהגת הרב והצבור הוא לשם שמים, בלתי שום פניה, ומה שהם מקטרגים הוא מחמת שנאה וקנאה, שרואים כל הנהגות הצבור הולכים ביותר כי תאותם הוא שיהיה חמס וריב בעיר. וכל שכן כשיהיה מסתיר פנים מהתלמיד חכם, מאנין תבירין, שאין בידם שום דבר, ואין מטפלים בשום ענין, ואין דבריהם נשמעים, כי בהמנע מהם הצדקה והחסד, הרי זה מורה כי כל צדקותיו אשר עשה מקודם, הוא לשם יוהרא, והרי אם בעוסק בתורה ובמצות וגמילות חסדים כתבו התוספות בברכות דף י"ז ע"א דיבור המתחיל נוח לו, דמה שאמרו העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, הוא כשעושה לקנטר וכו', והרי הדברים ק"ו ומה כשעושה מצות ה' כלימוד תורה וצדקה, עם כל זה אם הוא לקנטר ולקפח את חבירו, נוח לו שלא נברא. כל שכן כשהוא שלא לשמה, לבטל מצות ה', תורה וצדקה כדי לקנטר ולנקום מחבירו, כי בודאי אין קץ לעונשו. וכבר הארכתי הדיבור בזה בסה"ק ראה חיים חלק ב' סדר קרח בס"ד. ושם כתבתי כי עיני ראו, מי שעשה כן, ובר מינן ירד מנכסיו ומת בעניות. כי כן שומר נפשו ירחק ממנו. וילמדו מוסר משני גבירים עצומים יראים את ה' שהיו אוהבי התורה ולומדיה דמרגלא בפומייהו לומר, מי נגע במשיח ה' בתלמידי חכמים, אפילו לקטן מהם, שהרי הם מבני היכלא דמלכא, מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויש לנו לירא ממנו, ושלא לנגוע מקצהו חלילה. וגם מ"ש בזוה"ק בריש אידרא זוטא כי קוב"ה בעי ביקרא דצדיקייא, יתיר מיקרא דיליה. דכתיב ותיבש ידו, ועל דפלח לעבודה זרה, לא כתיב, אלא על דאושיט ידיה לקבליה דעידו נביאה, זה תורף דבריו. כאשר הבאתי דבריהם בסה"ק תוכחת חיים סדר פקודי יע"ש בס"ד. ומי פתי אשר שמע מהשני גבירים אשר דיברו היטב בנועם מוסרם בחכמה ובתבונה ובדעת ביראת ה', ויקשה את ערפו. כי בודאי אם עושה כן שלא לקבל מוסר, עליו נאמר ומקשה לבו יפול ברעה, ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ומקיים מצות עשה את ה' אלקיך תירא, שדרשו רז"ל לרבות תלמידי חכמים, וזכות תורתינו הקדושה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, יגן עלינו ועל כל ישראל אחינו, לטובים ולישרים בלבותם, אוהבי התורה ולומדיה, וגדולה תורה שהיא נותנת חיים.

ועוד אוסיפה לך כהנה וכהנה, דקי"ל בש"ס ובפוסקים חיוב האדם שחייב לכבד לרבו אפילו לימדו אות אחת, וכל שכן הרב ודיין בעירו שלמד ממנו דברים רבים בתורה, לשמוע דרשותיו בבית כנסת ובבית מדרש ודיני תורתו. והרי אמרו בזוה"ק סדר פקודי דף רמ"ז ע"ב וז"ל ואילין קיימי לאענשא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ולאילין דמזלזלי לבר נש דאוליפו מיניה אפילו מילא חדא באורייתא ולא מנהגי ביה יקר, ולכל אילין דמשתמשי במאן דקארי שית סדרי משנה ליחד יהודא דמאריהון, עכ"ל. הרי דאפילו אם למד ממנו דבר אחד [דף ק"ג] מדברי תורה, יש לו עונש בעולם הזה ובעולם הבא אם אינו נוהג בו כבוד. ומכל שכן בלומד ממנו דברים הרבה, ואין צריך לומר היותו רב שלהם. כי בלאו הכי קיימא לן בפוסקים דגדול בעירו, יש לו דין רבו, אפילו לא למד ממנו. ובהצטרפות מה שלמד ממנו הרבה, ושהוא רבו רב ודיין בעירו, רחמנא ליצלן מהאי דעתא וה' הטוב יכפר בעדם. ובספר ראשית חכמה שער היראה פרק י"ג ממסכת גיהנם פ"ד ד"מ ע"ב איתא, במדור העליון נקרא בור שאין בו מים, כי אם נחשים ועקרבים. בו נידונים אותם שאינן נותנין כבוד לתלמידי חכמים, ואין דנים במקום הזה למבזה תלמידי חכמים אלא דנין אותו. בטיט היון שהוא מדור הד' יע"ש. ועוד הביא שם הר"ח בשם הזוה"ק פקודי בהיכל ג' שיש מלאכי חבלה אף וחימה, וכולם ממונים על כל אותם השומעים חרם או שמתא מפי בעל תורה ואינן שמים על לב. וכן על כל אותן המתלוצצים בדיני תורה או לחכמים. וכן כולם מינים והולכים לקנטר על כל אותם העוסקים בתורה יע"ש.  

ואל יצטער הדיין בקום עליו מרעים לפקפק בדינו, יכול על מגן וכל שכן כשיקומו עליו לסתור את דינו, או שלא לקבל דברי תורה, או שרוצים לעשות הישר בעיניהם כדרכם וכעלילותם, הדיין יהיה כעמוד ברזל וכחומת נחושת עד מקום שידו מגעת, והקב"ה שהוא נצב בעדת אל, הוא יריב את ריבו. ולא ידאג ולא יתעצב על זה, כי לא תעשנה ידיהם תושיה. וזו כוונת הכתוב בשופטים סימן כ' והיה ה' עם השופט. דנקט תיבת והיה, שדרשו רז"ל אין והיה, אלא לשון שמחה. והוא דאמרו רז"ל דאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. ואמרו על רבינו האר"י ז"ל שלא זכה לכל החכמה ולרוח הקודש כי אם בעבור השמחה. אם כן זהו דדייק קרא לומר, והיה ה', דאין והיה אלא לשון שמחה, כי בהיות האדם שמח אז יש לו השראת השכינה, וזו כוונת הכתוב במשלי סימן כ"א שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און. כי מאחר כי יהיה הדיין שמח בעשות הדין, אזי הוא ומחתה לפועלי און, להנקם מהנגדיים נגד הדיין. והרב תנא דאורייתא בעל מש"ל בס' פ"ד פי' כ"ה בישעיה סימן נ"ו, והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה, והמה רועים לא ידעו הבין, כמו שאמרו רז"ל צדק עשה הקב"ה עם הכלב שמשהה אכילתו במעיו שלשה ימים. וגם כתיב והיה ה' עם השופט. וכשם שהוא מכוין לשם שמים, ה' עמו לעוזרו ולתומכו, והיינו דקאמר והכלבים עזי נפש, שצועקים לאכול, לא ידעו שבעה שהקב"ה משהא אכילתם שלשה ימים. ואם היו יודעים זאת הטובה, היו שותקים וכיוצא בזה והמה הרועים לא ידעו הבין ומה דכתיב והיה ה' עם השופט, והיה לו לכוין לשם שמים ולבטוח עליו יתברך, כי יהיה עמהם, עכ"ד. והביא דבריו הרב דבש לפי מערכת פ' אות כ"ט יע"ש. הוא ברחמיו יאיר עינינו במאור תורתו תורת חיים.