תוכחת חיים פרשת ראה
סדר ראה
עריכהי'רדוף ה'אדם ו'ישתדל ה'איש הישראלי, לגמול חסד בגופו ובממונו, ואפילו אם לפעמים לא ימצא לו מעות לתת, או להלוות לאחרים, יקחם בהלואה מאחרים ולא מבעיא ליקח בהלואה מישראל, כי אפילו מן הגוים, יקח בהלואה, ויתן חתימת ידו על אופן שהגוי יהיה בטוח בו והוא יקח חתימה וערבות מן הלוה. והגם כי כתוב בספר החסידים אזהרה שלא ימצא חתימת ידו ביד הגוי, עם כל זה לדבר מצוה, ובפרט להחיות נפשות אביונים מותר, וכמו שמצינו בעובדיה הנביא ז"ל, שלקה בהלואה ברבית מיהורם לפרנס לנביאים שהיו במערה כמבואר בדברי רז"ל. וזהו כוונת הכתוב בסדר תבא, והלוית גוים רבים, ואתה לא תלוה. דאם כפשט הכתוב שיהיה עשיר והוא ילוה לגוים רבים, הול"ל ותלוה לגוים רבים, כמו אם כסף תלוה, דהיינו התיו בפתח, וגם בלי אצל גוים ומהו אומרו והלוית גוים רבים דהוא כמו פסוק ורב יעבוד צעיר. אכן נראה, כי בא לרמוז מצות זאת, שאם אין לו להלוות לאחרים משלו, יקח בהלואה מאחרים, ואפילו מגוים, וילוה לאחרים, וזה אומרו והלוית, ופסק, ואם תאמר כי איך אלוה לאחרים, ואין לי להלות לזה אומר הא איכא גוים רבים שתקח בהלואה מגוים רבים, ולא לך תהיה הלואה, אלא ואתה לא תלוה, כי תקח ההלואה מהגוים להלוות לאחרים, ולא תצטרך לעצמך. וזהו צדקה מעולם בלי חסרון כיס. וכיוצא בזה יש אופן אחר לעשות המצאה לרחם על העניים מבלי חסרון כיס, והוא בפסוק האמור בפרשתינו בסדר היום, נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, וכו'. דאפשר לפרש, כי הוצרך קרא לכפול ב' נתינות, אחת סתמית ואחד לנוכח, על פי מ"ש בספר החסידים, כי חסיד אחד היה לו מחציות בתוך כיסו, כדי לעשות חסד עם כל אדם, לצרף זהובים ומטבעות הפרוטות קטנות, כדי שיהיה לו נקל להוצאה יע"ש. וכל שכן בזמנינו שהעניים מקבצים פרוטות של נחשת ושאר מתכות שאינן כסף, והוא קשה להוציאם לפרנסתו, שהחנוונים אינן לוקחים אותם, ובפרט חנווני גוי, ואם כן המצרף זכות הוא לו ליקח מהעניים פרוטות נחשת ומתכות ונותן לו תמורתם מחציות כסף כדי שיהיה נקל לעני להוציאם. לזה אמר קרא נתון סתם שהיא נתינת כסף תמורת נחשת ושאר מתכות, וגם תתן לו נתינה לו לתועלתו, ולהנאתו שהיא צדקה גמורה.
כי מזה אתה תדין, כמה צריך להזהר האדם שתמיד ישא בכיסו מעות, הן פרוטות הן זהובים ליתן צדקה לעניים. כי לפעמים יעבור העני וישאל ממנו ואין לו פרוטות. גם לפעמים יצאו הגבאים לקבץ על הגבאות לאיזה עני בן טובים לנשואי בנות או לשלוחים שבארץ, ושבחוץ לארץ, כנהוג בכל תפוצות ישראל, וילכו אצל העשיר הזה שלא יש בכיסו דבר הראוי ליתן ודוחה אותם בין היום למחר, ובמאי די ביני, ילכו לדרכם, ולא יתן. ויהיה עולה בדעתו אם יתנהג שלא לילך במעות בכיסו כלל כדי לעשות קמצנות וכליות, לומר לכל שואל שלא לתת לו די מחסורו, ופעמים יתרמי שיקרע כנף נעלו, וצריך י' פרוטות לתפור אותו, ואם לאו ילך בלתי מנעלים ברגלו, וכדאי בזיון וקצף יהיה לו. כאשר אירע לקמצן אחד וסבל צער גדול. ואמרתי לו דרך צחות, מה יפו פעמיך וכו'. עוד נראה לפרש, נתון תתן ולא ירע לבבך בתתך לו דראיתי להרב פני דוד סדר חיי שרה דפירש בכוונת הכתוב, כי נבל נבלה ידבר, כי יש עשירים שמדברים בתחילה דברי קשות, כי הוצאה יתירה על השבח, ואחר כך נותנים מלא קומצם. ובזה פירשתי בספרי הקטן ראה חיים סדר וארא ובספר צדקה וחיים דרוש ח' כוונת הכתוב במשלי סימן טו"ב, לא נאוה לנבל שפת יתר, אף כי לנדיב שפת שקר, בהקדים עוד מה שאיתא בירושלמי בשקלים על פסוק אשרי משכיל אל דל, שיכול לדבר שקר כדי ליתן צדקה יע"ש. וזהו כוונת אמרי קדוש הרב מוהר"ש ן' ג'יברול ז"ל בריש הקדמתו לאזהרות ביום א' של חג השבועות, וז"ל, דברו בכושר נדיבי יושר, ועשה כל אשר ציוה אלקים, והוא מכוון אל האמור, כי מעיקרא לא ידבר קשות, שמא ישאר בהך, דיפתהו יצרו הרע. ולזה בא להזהיר דיגמור בלבו נתון קודם שתתן לו, ולא כאותן העשירים דבתחילה אומרים שלא ליתן, והיינו דלא ירע לבבך ותבא לגעור בעני, ומה יועל דאתה נותן לו אחר כך, כיון דנשפך דמו במה שדברת קשות.
עוד יש לפרש בהאי קרא, והוא, דיקח מוסר השכל שלא לגעור בעני, כמ"ש רז"ל ורש"י בכוונת הכתוב, כופר נפש איש עושרו, ורש לא שמע גערה. כי כל כך שגדלה מעלת הצדקה שהיא כופר נפש וצדקה תציל ממות, זהו בתנאי כי, ורש לא שמע גערה, עוד נראה ליקח מוסר ממה שאמרו רז"ל במדרש הגדה והובא בילקוט שופטים סימן ה' על פסוק אנכי לה' אשירה, כי לא קיפח הקב"ה שכר שום בריה, כי תבור וכרמל, באו בקבלת התורה ואף על פי שדחה אותם הקב"ה, עם כל זה כיון שחזרו בבושת פנים, פייסן ואתן להם כפליים. בסיני נאמר אנכי ה' אלקיך פעם אחד, בתבור, אנכי לה', אנכי אשירה, ב' פעמים. בסיני נאמר פעם אחת אנכי ה' אלקיך, בכרמל ב' פעמים, ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים, עכ"ל. והרי דברים קל וחומר ומה הקב"ה שפסלן כדין מפני גאותם, כמו שאיתא במדרש רבא סדר נשא פרשה י"ג, עם כל זה פייסן וריחם עליהם, ופרע להם כפליים, מי שגוער בעני שלא כדין מחמת גאותו, עאכ"ו כי חייב לתת לו כפליים. וזה אומרו נתון תתן לו כפליים ובתנאי דלא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכפליים, בכל מעשיך ובכל משלח ידיך, תרתי וק"ל. וזו כוונת הכתוב בישעיה סימן כ"ו, כי כאשר משפטיך לארץ, צדק למדו יושבי תבל, כי הכונה כי כאשר משפטיך לארץ שהם להרים תבור וכרמל, כי כן נכללים בכלל ארץ סתם, כדכתיב ארץ הרים ובקעות, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת, אם כן זה אומרו כי כאשר משפטיך לארץ, בעשות להם משפט כתוב שפסולים, עם כל זה ריחמת לתת להם כפליים, אם כן מזה ילמדו מוסר צדק למדו יושבי תבל, להיות עושים צדקה בכפליים כשיהיה איזה גערה לעני.
עוד לאלוה מילין בכוונת הכתוב הלזה, והוא מוסר השכל, שלא יקמץ האדם מלעשות צדקה כאמור, דקיימא לן, ענייך, ועניי עירך, עניין, קודמין. וכן עניי עירך, ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. וכמ"ש בספרי סדר זה, ובב"מ דף ע"א ע"א יע"ש. וזהו מרוצת הכתובים, כי יהיה בך אביון באחת שעריך בארצך, דהוא מעיר אחרת, ובא לארצך, נתון לענייך, ולעניי עירך, וגם תתן לזה שבא מעיר אחרת, ולא ירע לבבך בתתך לו, לזה האורח, בטענה כי למה אתן למי שבא מארץ אחרת, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך, בכל מעשיך שאתה עושה בעיר, יגיע כפיך, וגם בכל משלח ידיך, שאתה שולח לעיר אחרת, וממרחק תביא לחמה, ועיין בספר פני דוד סדר זו דרך י"ג ע"ש.
וכן כתב מני"ר בספרו כסא דוד דרוש י"ב לשבת כלה דף נ"ד ע"ב, לפרש כוונת הכתוב בישעיה סימן ל"ב, וכלי כליו רעים, הוא זמות יעץ לחבל עניים באמרי שקר ובדבר אביון משפט, ונדיב נדיבות יעץ, והוא על נדיבות יקום. אפשר לפרש כי מידת הכיליות רעה מאד, והיא שורש פורה ראש ולענה, והיא סגולה לירש גהינם, וגם בעולם הזה אין לו מנוחה, כי הכיליות גורם כמה מריבות עם אשתו ובניו, אין לו מנוחה, לא בעוה"ז ולא בעולם הבא. וזה שאמר וכלי כליו רעים, שאבריו וכלי גופו דבקתם הרעה, הסט"א, קראו בשמותם רעים, הוא זמות יעץ לחבל עניים, באמרי שקר, לומר כי העניים אינם הגונים, ואין ראוי לתת להם צדקה, ונפישי רמאי, ותו ליגרבו וליתו, וכהנה רבות פסקי היצה"ר ופרקי הכיליות. ובדבר אביון משפט דעניי עירך קודמים, ובני העיר מדוע לא יבקשו פרנסתם, כל קבל דנא נדיב נדיבות יעץ להפיץ ולהדיח דברי נרגן, ואמרו באגדה דאבן יהודה רמאה רמאי למצות היה, רוצה שיפסקו כלם לצדקה, ואחר כך הוא נותן כנגד כולם. וזה רמז נדיבות יעץ, שראוי שיתנדבו הקהל, ואחר זה הוא על נדיבות יקום, שמתנדב כנגד כולם. ואפשר רמז כל"י גימטריא נדיה עם הכולל, כמו"ש מהר"א הכהן ז"ל בספר מעיל צדקה סימן תתשצ"ח, דמי שהוא כלי, בא בגלגול אשה, ע"ש, ויהיה משכן לסט"א, מקור משחת, כימי נדת דותה. וזה רמז וכלי יהיה גלגול אשה, ואז כליו רעים, חבריו דבקתם הרעה בטומאתה, כי יען הוא לא רצה להשפיע לעניים, יותש כחו להיות נקבה. שהיא מושפעת. באופן כי הכליות מדיה בחב"ל לאבד גופו ונפשו ותעל צחנתו ובאשו. ברם, הנדיב לצדקה ולמצות, גזר אלקיו על ראשו, על זה התפלל הגבר הקם על, ורוח נדיבה תסמכני, עכ"ל דברי פי חכם חן. וגם מן השמים ימודו אותו כמידתו, שיאמרו לו, לא אתן לך ממון, עד שתתן לעני פלוני ואחר כך אתן לכם. גם המקמצים שלא לתת צדקה באומרם כי מי שיש לבוש אחד נותנים עוד ב', דאם כן הוא לפי שיטתו, הוא יתן לנצרכים, וזאת שנית, דלפי שיטתו גם מן השמים ימודו אותו כמידתו, שיאמרו לו אתה יש לך יותר מעשרה בגדים עכשיו אתן למי שאין לו אפילו בגד אחד.
וכן יש לקחת מוסר השכל [דף צד] על הנותן צדקה או מתנדב ברבים, שיתן אותה מיד, ולא ידחם לעני או לגבאי צדקה, בלך ושוב, כי הוא איסור חמור, כי מאחד שיש בידו ליתן, וגם הוא מחוייב ליתן, כי אין פוטר אותו, על מה ועל מה יעשה עושק ולענות אותו בלך ושוב, והרי הוא עובר בלאו דכל אלמנה ויתום לא תענון, דקיימא לן במכילתא סדר משפטים, שדיבר הכתוב בהווה. גם אמרו שם, בין עינוי הרבה, בין עינוי מעט, ואמרו שם, כי המתנה, עד שיעטוף טליתו, או ישתה הכוס, הוי עינוי, וכל שכן בלך ושוב. וכן אמרו בהדייא במדרש שוחר טוב סימן י"ד כיע"ש. אם כן לא יפה הם עושים. ובפרט אותן בני אדם שאומרים כשיתנו כולם, אז אתן, וכשיתן פלוני אני נותן, וגם חבירו אומר כמוהו, באופן דזיל הכא קא מדחה לה, וזיל הכא קא מדחה, ונמצא המצוה מבוטלת לגמרי, ועובר על כמה לאוין ועשין. צא ולמד מאברהם אבינו עליו השלום שאמרו באגדת בראשית ריש פרק כ"ה, על פסוק ויסע משם אברם ארצה הנגב זה שאמר הכתוב, ואולם הר נופל יבול, וצור יעתק ממקומו, מה כתיב למעלה השמש יצא על הארץ וה' המטיר וכו' ויהפך, אמר אברהם, לא ישבתי נגד סדום אלא שאהא מקבל העוברים ושבים, מפני שסדום ועמורה לא היו זוכין לעניים, שנאמר ויד עני ואביון לא החזיקו, וכתיב ואנשי סדום וכו' דעים זל"ז, וחטאים בגילוי עריות, לה' בע"ז, מאד בשפיכות דמים, וכו' ע"כ. הרי מצינו דאדרבה אברהם אבינו עליו השלום בראותו כי אנשי סדום אנשים רשעים כליים, שלא היו עושין צדקה לעניים, הלך אברהם אבינו ע"ה וישב כנגדם, לעשות צדקה. ואם כן אין מקום ללמוד ממה שרואים בני אדם שאינן עושים צדקה, שילמוד ממעשיו הרעים, ולא יעשה צדקה, וראה מה עלתה להם לסדום, שנלקו בשריפה, ויען מצינו דחמור עון המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה, כמ"ש בגמרא, וגם אמרו דהוי כאילו שופך דמים, וגם נכשל בעריות כמ"ש רז"ל, לכן היינו שדרשו רז"ל על זה, ואנשי סדום רעים זה לזה, שלא היו עושים צדקה, שהצדקה נקראת טוב, ואמרו רז"ל כי זוכה העושה המצוה להקרא בשם המצוה טוב, וכיון שלא היו עושים צדקה נקראו רעים. ולא זו בלבד, וחטאים בגילוי עריות, שנכשלים בעון זה גם בג"ע. לה' בעבודה זרה. מאד בשפיכות דמים. דהמלין צדקה אמרו דהו"ל שופך דמים, מכ"ש מי שאינו נותן כלל.
ובזה פירשתי במקום אחר, שזהו הטעם שבערבות, מקום אשר הוא שוכן הקב"ה שם יש לו הצדקה כדי לתת מיד כשבאים לשאול מלפניו. ואם כן כיון שאמרו בסוף פרק קמא דסוטה דף י"ד ע"א על פסוק אחרי ה' אלקיכם תלכו, הלך אחר מידותיו, מה הקב"ה מלביש ערומים וכו', והיינו ודאי מיד, שלא המתין להם להיות ערומים, וכמו שאיתא כן בהדייא בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פרק כ"ז, וז"ל, כי תראה ערום וכסיתו, כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, ראה את אדם הראשון וחוה אשתו שהיו ערומים, ולא המתין להם אפילו שעה אחת להיות ערומים, עד שהלבישם מיד, שנאמר ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, עכ"ל, ובכן גם אתה תעשה לילך אחר מידותיו יתברך, לתת מיד במהרה, ולא תעבור על בל תאחר. ורז"ל והביאו רש"י בחומש סדר ויקהל על פסוק והנשיאים הביאו אמרו וז"ל, אמר ר' נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרין אנו משלימים אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השוהם. לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה. ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב, יע"ש. והכי איתא בסדר נשא על פסוק ואיש את קדשיו לו יהיו. ונראה, דהטעם דחסר יו"ד, כי יו"ד מורה על החכמה כנזכר בזוה"ק ובתיקונים ובמקובלים, בסוד והחכמה תחיה בעליה, ועל זה נחסר מהם יו"ד, כי על ידי הזריזות, זוכה לחיים, וכמו שכתב הרב ראשית חכמה בשער האהבה פרק י"א דף ק"ז ע"א בשם ספר בית מידות, על פסוק, ויהי האדם לנפש חיה שהוא זריזות, יע"ש.
ובזה נראה לפרש מה שאמרו רז"ל בבמדבר רבה פרשה כ"ב דהטעם שנענש ונתקצרו ימיו של יהושע עשר שנים, שהיה לו לחיות ק"כ שנים כמשה, בשביל שמעכב במלחמתם של ל"א מלכים, שנאמר ימים רבים עשה מלחמה עם המלכים האלה יע"ש, דהיינו טעמא כי הזריז במצוה, זוכה לחיים, וכשנתעצל, נתקצרו שנותיו יו"ד שנים ובאו בכיוון עשר שנים כפי האמור. וזו כוונת הכתוב במשלי סימן י"ב באורח צדקה חיים, ודרך נתיבה אל מות, כי ידוע מה שאיתא בזוהר הקדוש דאורח הוא דלא פתוח עדיין בדרך, ונתיב הוא פתוח לכל. והיינו דמעולה היא הצדקה כשהוא הפותח בתחילה לתת, ואז זוכה לחיים, דזכה מוסיפין לו, כאמור. ודרך נתיבה, שכבר הוא פתוח, זוכה שלא ימות, כדכתיב וצדקה תציל ממות, בכל צדקה מיירי, ועיין בהקדמתי לקונטרס צדקה חיים, מה שפירשתי בהן קרא, ועיין מה שכתבתי בעניותי בקונטרס ובחרת בחיים, על רש"י והרא"ם סדר ויקהל על פסוק והנשיאים הביאו בס"ד. ובזה יש לפרש מאמר רז"ל במדרש ר' תנחומא סדר נח, ויקח שם ויפת את השמלה. ויקחו לא נאמר, אלא ויקח, מלמד, ששם נתחזק תחילה במצות. וילכו אחורנית, שהיו מהלכין לאחוריהן. ויכסו את ערות אביהם, שהיה ביאתן כדרך הליכתן. מה פרע להם הקב"ה, לשם, פרע לו שכרו, מצות תכלת (תפילין) שהיה מכסה בה, וליפת נתן לו קבורה בארץ ישראל, וכו' ע"כ. והיינו טעמא, כי שם, על ידי שנזדרז במצוה הוא תחילה, זכה לאריכות ימים שניתנו לו ב' מצות, ציצית ותפילין, ששניהם סגולה לאריכות ימים, כאומרם ז"ל. ויפת, הגם כי עשה מצוה כיון דלא היה בזריזות, לא זכה כי אם יהיה שכרו, להקבר בארץ טובה, בארץ ישראל, ועדיין לא ניתנה הברכה דלמען ירבו ימיכם על האדמה כתיב.
ונראה לתת טעם למה שאמרו רז"ל, דעל ידי זכות שכרתו ברית ישראל, לעשות חסד זה עם זה, יצאו ממצרים, והוא שאמרו רז"ל בזוה"ק, כי מצרים היו כולם צרי עין, ואם כן, ישראל עם היותם במצרים, במקום צרי עין, עם כל זה לא למדו ממעשיהם הרעים, והיו נדיבים ולא צרי עין, לכך יצאו לחירות מהם. אי נמי יש לתת טעם, [דף צ"ה] למה בא עונש הנשיאים שנתעצלו בנדבת המשכן, להיות נחסר להם אות יו"ד, והוא על פי מה שאיתא בתיקונים תיקון חי דף ל"ז ע"א, ועוד, אילין אינון מאריה מתנן, דעבדן גמילות חסדים עם שכינתא, דאיהי עניא, דאינון פתוח תפתח, נתון תתן, הענק תעניק, וכו' עשרה אינון והא אוקמוה חברייא מאריה מתניתין וכו', יע"ש. ונקדים עוד מה שכתב הרב פני דוד סדר זה אות י"ד, דהנותן צדקה מהרה, יחשב לשתי צדקות, וא"כ מה דכתיב נתון תתן, וכן שאר לשונות, בלשון כפליים, היינו על הכוונה זאת. וכיון שנתעצלו ולא נתנו במהרה, אם כן חסר מהם הני עשרה לשונות, שהם כפולים שזוכה בהם הנותן מהרה, ולכן נחסר היו"ד מהם והוא ברור, וק"ל. עוד יש לפרש עפ"י מ"ש בזוה"ק סדר ויקרא דף כ"ג ע"א, דהנשיאים שנתעצלו בנדבת המשכן ולא הביאו בתחילה, הוא שנתגאה לבם, ולכן היה התיקון להביא אבני השוהם וכו', שהוא על לב אהרן, לכפר גסות הלב היכא דאיתיה, יע"ש. ולכן נראה דמהאי טעמא נחסר אות יו"ד, כי יו"ד מורה על הענוה, כמ"ש בקונטרס חיים לגופא, מערכת יו"ד יע"ש.
מכל זה שאמרנו יצא לנו מוסר השכל, שיהיה האדם בכל דבר מצוה, ראשון לכל דבר שבקדושה. ולא כאותן בני אדם כשקורין אותם למנין עשרה, לקדיש וקדושה, אומר כשיהיה ט', אנכי אשלים. שאם כן כולם יהיו אומרים כן, ומעולם לא יתקבצו עשרה. וכמו כן כשבאים הצבור לגבות איזה נדבה לדבר מצוה וצדקה, אשר יאמר כשיתנו כולם אתן, או כשיתן פלוני אנכי אתן, וחבירו אומר כמותו, ומעולם לא יבוא הענין לידי גמר מצוה. ומלבד שהוא עון פלילי, למאן ולסרב במצוה, דקיימא לן זריזין מקדימים למצות, ודרשו רז"ל ושמרתם את המצות, אל תקרי את המצות אלא את המצוות, דכשם שאין מחמיצים את המצות, כך אין מחמיצים את המצוות, וילמד מוסר משבט יהודה, כי קפץ לים תחילה, כמו שדרשו רז"ל על פסוק היתה יהודה לקדשו. הרי דאפילו בדבר סכנה, לא ביקש להתעצל וקפץ הוא תחילה. ובזה זכה להיות יהודה קדוש ומקודש, וכמו שהוכחנו ממה שמצינו בנשיאים, דעל ידי שנתעצלו במלאכת המשכן, נחסר להם יו"ד משמם, וכתיב, והנשאם הביאו, חסר יו"ד, ונראה עוד לומר, דהטעם כי כל החכמה והבינה של אדם הוא לעבוד ה', ולהורות אהבה וחיבה בתורתו ובמצותיו, והזריז במצוה, מורה על אהבה וחיבה שיש לו עם הקב"ה בתורתו ובמצותיו, וזהו עיקר החכמה, כדכתיב בסדר ואתחנן, ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ולכן נחסר אות יו"ד, המורה על יו"ד בחינת חכמה.
כשיהיו באופן, כי הזריז במצוה, כשקורין אותו לדבר מצוה וקדושה, ואינו דוחהו, באומרו טי אשלים, והוא יהיה מעשרה ראשונים, יש לו שכר כנגד כולם. וכמו כן אם מבקשים ממנו איזה דבר ממון להתנדב לדבר מצוה וצדקה, תיכף מה שקצבו לו ליתן, יתן, ולא יהיה דוחה, באומרו כשתקחו מכולם או אם יתן פלוני, דכל אחד יאמר כמוהו, ויתבטל הענין, והעון תלוי על צוארו, ואפילו אם לא יתבטל לגמרי, מסיבתו הוא מקרר הענין, כי הגבאי יתרשל, והשומעים ילמדו ממנו כי כן שומר נפשו ירחק מזה, והוא ברור. והרב רבינו בחיי סוף סדר נח, על פסוק ויקח שם ויפת את השמלה וכו' כתב וזה לשונו, ומכאן יש להוכיח, בשנים העושים מצוה אחת ביחד, אף על פי שהמצוה אחת, זה נוטל שכר יותר מזה, כשהוא מקדים ומתאמץ בעשייתה, ביותר מחבירו. וזהו ויקח שם ויפת, ולא אמר ויקחו, רמז לך, כי שם נתאמץ לעשות המצוה יותר, ולפיכך הוקבע לו שכר מצות ציצית, שהוא גדול משכר הקבורה, עכ"ל. הא קמן ככל אשר דברנו עד הנה. ואם ח"ו באיזה פעם שאירע איזה נדבה בכוללות הצבור, ושאלו ממנו, ונתעצל באומרו כשיתנו כולם אתן גם אנכי, יתחרט על הדבר, ויבקש מחילה מהקב"ה, ויקבל עליו כי מהיום הזה והלאה, הוא יהיה מהראשונים המתנדבים, ולא ידחה בתשובות אלו, למחר אתן או יתנו אחרים, והוא יתן וכדומה. והראיה לזה, כי הנשיאים בשביל שבפ"א טעו בדעתם להתעצל ולהתנדב באחרונה, והכירו בעצמן שלא טוב עשו, הגם דכונתם לטובה להשלים הכל, עם כל זה תכף חזרו בהם, וכשבאו להתנדב הציבור פעם אחרת, נזדרזו להיות הם מתנדבים בתחילה, לתקן את אשר עשו בתחילה, כמו כן צריך האדם שאירע כמותם, שנתעצל באיזה מצוה ונדבה והיה מן האחרונים, יקבל עליו, כי מהיום ההוא והלאה, יהיה הוא תחילה. ואיכא בזה תרתי לטיבותא, זריזות המצוה, וגם גדול המעשה, כאמור, וזה ברור. וזו כוונת הכתוב בסדר היום כי יהיה בך אביון וכו' לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידיך לו וכו'. כי בא בכפל, פתוח תפתח, שהוא יהיה פותח תחילה את הפתח להתנדב תחילה, כדי, שעל ידי זה ילמדו אחרים, ויהיה פותח גם לאחרים שיתנו, והוא פשוט.
ומתוך הדברים האלה, אתה תשמע מהרה תוכחות מוסר לאדם, כי בבא אליו איזה אדם לדבר אתו על איזה מצוה, או גבייה לצדקה וכיוצא, והוא דבר תמוה לרבים, אל תאמר לו הקשית לשאול, או יהיו מתלוצץ ומתלונן עליו, כי אפשר שיהיה העת עת רצון מאתו יתברך, ואם תחזיקהו ותעזרהו, יבא הדבר לידי גמר טוב, ועתה באומרו אליו שהוא דבר קשה, ואי אפשר לשמוע, יחדל מהדבר, ומיום שעמדתי על דעתי זה דרכי כל הימים, כי בכל מושב ומעמד שנמנים לדבר מצוה לעשות קטנה או גדולה, ומבקשים ממני עזר וסיוע ועצה, תמיד כל הימים אני משיב להם, חזקו ואמצו, וה' יהיה בעזרכם, וגם אנכי ידי תכון עמכם. וראיתי כמה פעמים מפלאות תמים דעים בכמה עניינים שאין הדעת והשכל נותן שיבא הענין לידי גמר טוב, וכמעט מאדם אשר הייתי שואל ממנו אותו ענין היה לועג עלי, ואומר שלא ידבר בו באותו דבר, וראיתי את מעשה ה' כי נורא הוא, כי בא הענין לידי גמר טוב על ידו, אחר שכבר נתייאש, ועשה היסח הדעת, כי אין מעצור לה' להושיע, והיתה הצלחה מאתו יתברך, שנגמר בכי טוב ובנקל. ואם ח"ו הייתי מטיל קרירות בדבר היה מן הנמנע אלו המצות הגדולות שנעשו. וכבר ידוע דרך המפרשים ז"ל שפירשו בכוונת הכתוב במשלי סימן כ"ב, צינים פחים בדרך עיקש, שומר נפשו ירחק מהם, כי הן האדם, [דף צו] כי שורשו קדוש, חוצב לאבו"ת, אבותינו הקדושים, תמיד כל היום וכל הלילה לא יחשב מלחשוב מחשבות קדושות, להרבות בתורה ובמצות, ואחר כך בא לו קרירות מצד היצר הרע, וזה אומרו, צינים פחים, שמקור ההתלהבות, הוא בדרך עיקש, שומר נפשו, ירחק מהם. ועיין להרב חומת אנך במשלי שם על פסוק זה, ואנכי אומר כי כוונת הכתוב הוא כאשר ביארנו, כי צינים פחים, כשאדם רוצה לקיים המצות בחמימות והתלהבות, ובא אדם אחר ונותן לו קרירות בדבר, הוא בדרך עיקש, שאין בו יראת ה', ואינו נותן דעתו כי בידו ית' הוא לתת כח ולעשות חיל, והבא להטהר מסייעים אותו מן השמים, ולכן שומר נפשו ירחק מהם, שלא יעשה קרירות לחבירו, בשום דבר מצוה. ואמרינן במס' אבות, ואל תאמר שאי אפשר לשמוע. תו אמרינן התם, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר וכו'. ומצינו לרש"י סדר שלח לך על פסוק עלה נעלה וירשנו אותה. עלה נעלה, אפילו בשמים, והוא אומר עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו יע"ש. ואם כן אחר ענין זה כל ענייני העולם יהיו קלים בעיניך, דהכל בהשגחתו יתברך ויתעלה.
ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, ישים האדם אל לבו, להבין ולהשכיל במעשה הצדקה, ובפרט כשחננו השי"ת בעושר ובנכסים רבים, להרבות בצדקה וגמילות חסדים. וזהו בכל מקום ובכל זמן, ויותר יש לו להרבות בצדקה ובמתנות לאביונים, כשיש רעבון ויוקר השערים. ויקח מוסר ממ"ש בבבא בתרא פרק קמא דף ח', דרבי פתח אוצרותיו בשנת בצורת. וישער האדם בדעתו, כי צריך להוסיף על מעשה הצדקה בערך שהיה נותן, כפלי כפליים. ועל חד, תלת. דרך משל, אם היה דרכו ליתן לעני לצדקה פרוטה אחת, ירבה לתת לו ב' או ג' או ד' כפי הערך והשיעור שנתייקר השער, שאם היה דרך משל אוקא של קמח, גרוש' אחד, היה נותן לעני פרוטה אחת, וכשנתייקר וניתוסף הערך ב' או ג' או ד', כך יש לו להוסיף לתת לו ב. או ג' או ד' כפי השיעור הנוסף. וזהו טעם וסיבה ראשונה להוסיף העשיר בנתינת הצדקה יתר על מה שהיה רגיל. סיבה שניה כי ניתוספו העניים רבים כפליים ממה שהיה, כי מחמת יוקר השערים, ירדו פלאים ובאו לידי עניות. ואם כן מצד ריבוי העניים, יש לו להוסיף לתת לכל הפושט ידו אחד מהם לא נעדר, כמו שהוא הדין המפורש ביום פורים, ככה יעשה עתה כיום פורים כל ימות השנה. וביום פורים כפלי כפליים ממה שהיה רגיל ליתן. סיבה שלישית כי מחמת יוקר השערים, הבינונים אשר היו רגילים לתת גם המה צדקה לעניים בכל שבוע ושבוע, שהיו מהם נותנים פרוטות, ומהם לחם ומזון, עתה שנתייקר השער, הם דחוקים מצד עצמן, ולא נשאר בהם כח לתת לאחרים. וא"כ העשירים אשר ברכם ה' בעושר, וכ"ש כשהם מרוויחים תדיר ולא פסיק, שיבקשו להוסיף בצדקה כמעט על חד ושש, על חד ושבע, בהצטרפות הב' סיבות, סיבה ראשונה מתוספת היוקר, וסיבה ד' ממיעוט הנותנים, וכל אלו הם דברים פשוטים קרובים לשכל, כי מי שיש לו לב, יכיר וידע בכל זאת, ויש מפזר ונוסף לו. ובלאו הכי החיוב מוטל על העשיר ליתן כפי ממונו, ואם אינו נותן מה שאמדוהו, ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכות מרדות, כמו שכתב מרן בשלחן ערוך יורה דעה ריש סימן רמ"ח וז"ל, ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, יע"ש. וגם אם אינו רוצה ליתן, משמתין אותו, כמו שאיתא בפוסקים ובתשובה כתיבת יד להרב הגדול מוהרמב"ח ז"ל, סימן כ"ז כמו שכתב הרב ברכי יוסף ביורה דעה סימן רנ"ו אות א' יע"ש. והנה אנחנו, החיוב מוטל עלינו, משום עשה דהוכיח תוכיח את עמיתך, לפרוש להם חיוב הצדקה, בכל מה דמצינן, ואם בעונותינו אחסו'ר דרי, ואינן שומעין, ואין כח בידינו לעשות בהם משפט כתוב לעשירי עם, כי ידם תקיפה, לא להלקותם, ולא לנדותם, ואין צריך לומר כי לא יש לנו כח לירד לנכסיהם, הרי קרא כתיב, כי ה' יריב ריבם, ובמקום שב"ד של מטה יורדים לנכסיו ליקח לפחות מעשר מהנכסים, עשרה למאה, ונשארו ברשותו התשעים למאה, ב"ד של מעלה, שולחים מלאכי חבלה, ומאבדים את כל ממונו, התעיף עיניך בו ואיננו, כאשר הז"ל הגידו בכמה מעשיות שאירעו, ולא יארע עוד. וגם אבותינו סיפרו לנו, וגם ראינו בעינינו, כמה עשירים שלא עשו צדקה כראוי, וכרגע אומללו כחציר, ולא נשאר להם שום שם וזכר כלל, והם ובניהם עניים מרודים נודדים ללחם רח"ל. וכבר ידוע מה שאמרו רז"ל אם אין דין למטה, יש דין למעלה. ואם כן אם זה עשיר תקיף ואין כח בב"ד להכותו מכת מרדות, הרי ב"ד של מעלה, שהיכולת בידם, מכין אותו יותר ויותר לתת לו חולאים רעים ונאמנים, לו, או לבני ביתו, כדרשת רז"ל, ידיך דלא פתחת לצדקה, תפתח לאסיא. וכן אם אין כח ביד ב"ד של מטה לנדותו ולשמתו, הרי ב"ד של מעלה מנדין אותו כמוזכר בזוה"ק סדר פקודי. וכן לירד לנכסיו, כשאין יכולת בב"ד של מטה, ב"ד של מעלה מורידין לנכסיו מלאכי חבלה ומזיקים, וכמו רגע אובדים את כל ממונם רח"ל. הן בהקפה לאחרים, ובאים למשברת, הן בשריפת אש בר מינן, הן בעלילות אנשי רשע לאבד כל ממונו בענין רע. אשר על כן פקח עיניך וראה, ואשר בדרך לבך ליקח מתורתינו הקדושה לכל אשר מצווה לך לעשות צדקה וחיית ורבית.
סיבה ה' עולה על כולן, והוא על מה שאמרו רז"ל, עניות מעבירו על דעת קונו. ולפעמים ימצא העני בלחץ ובדוחק גדול, ומוכרח לעבור ח"ו על דברי תורה על כורחו שלא בטובתו, באיזה חטא ועון. וגם כי לפעמים על ידי שיצאו מינים ואפיקורסים לפתות ולהסית ולהדיח לעם בני ישראל הכשרים, הגם שכל ישראל הם כשרים, מכל מקום באיזה פעמים, מחמת דוחקם ועניותם, מוכרחים הם להודות בפיהם ולבם לשמים, ולכן צריכים העשירים אשר בכל דור ודור, להיות השגחתם על זה, כי כשרואים איזה עני בדוחק, שירחמו עליו שלא יבוא ליפול ליד המינים, וכל שכן כשהם יתומים קטנים. וראיתי אלמנה אחת עם ששה יתומים קטנים נודדים ללחם, [דף צ"ז] כי מרוב צער עניותם היו מפתים אותם הגוים והמינים לעבור על דברי תורה אם על הבנים. וכמה פעמים מחיתי על זה להיות העשירים מוותרים קצת מממונם לזכות את ישראל. ואוי להם לגורמים דבר זה. כי בודאי הגמור מי שהוא גורם לזה שלא לרחם על העניים ויתומים ואלמנות בהיות לאל ידו, בודאי הגמור כי נחשב עליו כאילו הוא החוטא בעצמו. שהרי כל מי שבידו למחות, ואינו מוחה, הוי כאילו הוא בעצמו החוטא, וכ"ש בענין זה, כי אם אמרו בסתם רז"ל בפרק קמא דבבא בתרא דף ה', כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודה זרה, כ"ש כשיבא על ידו שעובדים עבודה זרה, העניים, ויתומים ואלמנות מסיבתו, שאינו משים השגחתו ומרחם עליהם, כי בודאי כי יש לו עונש כפול על זה רחמנא ליצלן. ואפשר, דזהו מה שכינו רז"ל בדקדוק לומר, כל המעלים עיניו מן הצדקה, דהרי מי שאינו נותן צדקה, לפעמים יבואו העניים, מחמת עניותם לעבוד עבודה זרה על כורחם שלא בטובתם, והוי הוא הגורם, ונמצא דהמעלים עיניו מן הצדקה, הוי כאילו עובד עבודה זרה. יען גורם שבסיבתו יעבדו עבודה זרה. ואף על גב דליכא עבודה זרה בזמה"ז, שם ע"ז יקרא, הממיר דתו והכופר בתורה שבע"פ, והפורק עול תורה ועול מצות, כפי מאמרם ז"ל, דנחשב כאלו, ודוק. וישער האדם בדעתו, כי כל מה שאירע לו נזק והפסד, וירד מנכסיו, לא היה בשביל ריבוי נתינת הצדקה, כי אם חרון אף מה', כשריפה או טביעה בים, או עלילה, או שמקיף נכסיו לאחרים וכדומה. כי כמעשה הצדקה ישער דאם נתן לאחד עשרים אריות, או מאה וכדומה, זה אינו עולה לשנה לעשיר לפי עושרו, כי אם ב' אלפים או ג' או יותר, ועל ידי זה לא ירד אחריו כבודו, ולא יעשה לו רושם כלל. דאם הרויח עשרת אלפים, ג' חסרים. ואם לא הרויח ג' אלפים מכל מקום אינו עושה בו חסרון. לא כן, כשיבוא עליו חמת ה' בהפסד גדול, זהו מה שהוא עושה בו רושם ומחסרו, דעוקר את שיניו, וכליא קרנא, וכבודו יורד מטה מטה, כי לא ישאר אמונה בו, בין הסוחרים. ובכן מי שחננו ה' בדעת יהיה ידו פשוטה לתת לכל שואל, ולקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ולהכניס אורחים בתוך ביתו, כי היא מצוה גדולה עד מאד. וכמו שמצינו באבינו אב הרחמן, אברהם איש החסד והרחמים, כמה השתדל במצוה זו, כי אפילו שמל לעת זקנתו בן צ"ט שנה, והיה ביום הג' למילתו, שהכאב ביותר, כדכתיב, ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ומפני זה הוציא הקב"ה חמה מנרתקה באותו יום, כדי שלא יבואו אליו אורחים, ואפילו הכי היה אברהם מצטער על אשר לא היו באים אליו אורחים, והוא יושב פתח האהל, כחום היום, לראות אם יבואו אורחים וכיון שראהו הקב"ה מצטער על ככה שלא היו באים אליו אורחים, הביא אליו אורחים שלשה מלאכים בדמות אנשים, כדאיתא בגמ' בבא מציעא דף פ"ו, ובבראשית רבה וברש"י בחומש. ואם כן יש לנו ללמוד מידתו של אאע"ה, שאפילו יהיה חולה הוא ובני ביתו, עם כל זה יקבל אורחים. שהרי אברהם אבינו עליו השלום אב זקן והוא מצטער, שנימול, וביום השלישי, עם כל זה השתדל בכל עז ותעצומות לקיים מצות הכנסת אורחים, כמו כן אנחנו יש לאחוז במידתו, דאפילו חולה והוא מצטער שישתדל במצוה זו.
ורחש לבי דבר טוב לומר במצות הכנסת אורחים, דהנה מצינו לרז"ל שאמרו כי אברהם אבינו ע"ה, הוא יושב בפתח גהינם, וכשעובר אדם מישראל ורואה המילה, מצילו מגהינם, בר ממי שפגם בריתו, ובא על הכותית דמשכה בערלתיה, כדאיתא בעירובין דף י"ט ע"א. ואם יהיה לפי האמת שלא פגם בבריתו, ובא אברהם אבינו ע"ה להצילו, אם שואל לי באותה שעה אמת שהברית מילה שלך טהור, אכן לכמה ימים מל אותך אביך, והוא משיב לח' ימים, דליכא כ"כ צער, כמ"ש רז"ל בסנהדרין דף פ"ט ויהי אחר הדברים האלה, אחר דבריו של ישמעאל שאמר ליצחק אני גדול ממך במצוה, שאתה נמלת בח' ימים, ואני לי"ג שנים יע"ש. וכל שכן מנימול לבן ח' ימים, לנימול בן צ"ט שנה, וא"כ יאמר לו אברהם אני שהייתי זקן ומלתי את עצמי לצ"ט שנה לעת זקנתי, וביום השלישי שהכאב ביותר השתדלתי במצות הכנסת אורחים, אתה כמה אורחים הכנסת בתוך ביתיך ואם ח"ו לא קיים מצות הכנסת אורחים, מה פתחון פה יש לו להשיב, ובפרט אם הוא עשיר וכביר מצאה ידו להכניס אורחים, ולעשות גביית ממון מאחרים להיות גדול המעשה, ואינו עושה, בודאי דאברהם אבינו ע"ה, יחר לו מאד על זה, וחוששני שלא ידיחנו (יצילנו) מגיהנם ח"ו. כי כן שומר נפשו יזהר במצות הכנסת אורחים, הן כשבאים אליו מאליהם, הן כשהרב מ"ץ שבעיר, או הראשים והגבאים שולחים לו כשבא גורלו שצריך לקבלו בסבר פנים יפות. וכמו כן כשיבוא גורל שלו, לצאת לקבץ על הגבאי"ת ובפרט מה שד"ר מהארצות הקדושות יהיה ליחיד, וכ"ש לשם צבור, כי לא ימאן לומר שלא לצאת, ויהיה גדול המעשה, ושכרו יתר מאד.
גם צריך אזהרה גדולה לבעל הבית, כשבאים אורחים בתוך ביתו, שיקיים בו מקרא שכתוב טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל. כי אם ח"ו יהיה קץ בו, ועינו צרה במה שאוכל, ח"ו יהיה סכנה לאורח ונפש הוא חובל ח"ו. וגם הבעל הבית לא ינקה מעונש ח"ו. והרי אמרו בזוה"ק בסדר במדבר, כי הנותן עין הרע בחבירו, גם הוא נלכד ברשת העין הרע, ותקולל חלקתו ח"ו. והרי אם במקום מצוה שמאכיל מלחמו לאורחים, שיהיה לו שכר מצוה וברכה רבה, נהפך ח"ו לעבירה גדולה, וקללה תחשב לו. וכבר פסק מרן בשלחן ערוך יו"ד סימן רמ"ט סעיף ג' וז"ל. צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב, ומתאונן עם העני בצערו, ומדבר לו דברי תנחומים. ואם נתנה בפנים זעופות ורעות, הפסיד זכותו, עכ"ל. ולכן כל מי שהוא בעל נפש יהיה זהיר בזה, שלא להיות צר וזעף בבוא אליו העני או אורחים מאוכלי שלחנו, שלא לקוץ בהם, ובצרות העין, ולא מבעייא אם היכולת בידו שאינו מן הראוי לעשות כן, אלא אפילו אם יהיו לו מזונותיו מצומצמים ביותר ואין לאל ידו, ובבוא אליו עניים ואורחים, צריך ליקח בהלואה ובהקפה מאחרים, עם כל זה יקבל בסבר פנים יפות ובעין טובה, וכה יאמר לה' אלקינו רבש"ע כשם שאין אנכי מבייש לעניים ואורחים, אף שאין היכולת בידי, אתה האל כביכול בעל היכולת, תתן לי כוח לעשות חיל, ויהי רצון מלפניך ה' אלוקינו אלוקי אבותינו שלא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא, והוא בדוק ומנוסה.
וזו כוונת הכתוב במלאכי סימן ג', ובחנוני נא בזאת, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. דהכוונה ובחנוני נא בזאת, לשון תחינה, דהיינו שאתה מתחנן לפני בזאת, במעשה הצדקה, שאתה דחוק, וח"ו יהיה לך דוחק על דוחק מחמת העניים והאורחים הבים לבית, ואי אתה יכול להלבין פניהם ולהשליכם מעל שלחניך, דע לך, כי ישמע ה' את תחנוניך, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.
וזהו מן הישוב לחקירת המפרשים ז"ל, דמאחר שמצינו דגדולה צדקה, איך יתכן שמי שהרבה לעשות צדקות הרבה, שירד מנסיו, ויבא לידי עניות, וכבר עמדו על זה בגמרא בגטין בנקדימון בן גוריון, ותירצו כדבעי למעבד לא עבד. ועוד תירצו, דלכבודו הוא דעביד יע"ש. ועתה יאמר נא, דאפילו נותן כדבעי, ולא לכבוד הוא דעביד, כל שאינו נותן בעין יפה, הרי הפסיד זכותו כדברי מרן ז"ל ורודף צדקה וחסד ימצא חיים.