תוכחת חיים פרשת פינחס

סדר פנחס

י'היה ה'מנהיג ו'הרועה ה'עם, להיות תמיד עיני השגחתו עליהם ולרחם עליהם לבל ישיגם שום צער ונזק, לא בממונם וכל שכן בגופם להיות איזה סכנת מות, ואדרבא למסור עצמו למיתה בעדם, וכמו שמצינו ברבן של ישראל ואדון הנביאים משה רבינו עליו השלום רעיא מהימנא, שאמר בפה מלא, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. גם רז"ל בילקוט סדר ואתחנן על פסוק ויתעבר ה' בי למענכם, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה שתי שבועות נשבעתי, אחת שתמות, ואחת לאבד את ישראל, לבטל שתיהם אי אפשר, ואם תרצה אתה לחיות, יאבדו ישראל. אמר לו בעלילה אתה בא אלי, יאבד משה ואלף כמותו ואל יאבד אחד מישראל, עכ"ל. הבט ימין וראה גודל אהבתו וחמלתו של משה רבינו עליו השלום עם עמו ישראל, להיות אומר, כי יאבד משה ואלף כמותו, ואל יאבד אחד מישראל, היש רחמנות גדול מזה. אם כן, איך יתכן שיהיה גדול שבעדה, נשיא ומלך, רב ודיין להיות מקפיד על יחידי עירו, יחיד או ציבור על איזה דבר קטון וגדול, ומה גם אם יבער כמעט אפו, חס ושלום לקללם, אחרי כי הוא צריך לתת נפשו בעדם, ותהי להפך חלילה, וכבר הרחבתי הדיבור בזה במקום אחר בחמלת ה' עלי.

ועתה אוסיפה לך כהנה וכהנה דרך חיים תוכחות מוסר בזה בס"ד. זה יצא ראשונה, שמי שהוא ראוי והגון להנהיג את הצבור, דמשחו ה' לנגיד על ישראל, יהיה רב ודיין או שוטר, לא ימנע מלישא משא העם עליו, ואפילו יהיה רב וחסיד ומקובל גדול ומתעסק בקדשים, עם כל זה החיוב מוטל עליו לקבל עול הצבור, כמבואר מהש"ס ומדרשות רז"ל והפוסקים. ואמרו במדרש רבי תנחומא סדר משפטים, מעשה ברבי אסי כשהיה מסתלק מן העולם, נכנס בן אחותו אצלו, מצאו בוכה. אמר לו, רבי, מפני מה אתה בוכה, יש תורה שלא למדת ולימדת, הרי תלמידך יושבים לפניך. יש גמילות חסדים שלא עשית, ועל כל מידות שהיו בך, היית מתרחק מן הדיינות, ולא נתת רשות לעצמך להתמנות בצורכי צבור. אמר לו, בני עליה אני בוכה, [דף עא] שלא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לדון דיניהם של ישראל. הוי, ואיש תרומות יהרסנה, עכ"ל. גם כתבו הפוסקים והשולחן ערוך בחושן משפט סימן ח' סעיף ג' וז"ל, דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמן הרבה שלא לישב בדין, עד שידעו שאין שם ראוי כמותו, ושאם ימנעו עצמם מהדין, תתקלקל השורה, ואף על פי כן אינן יושבים בדין, עד שהיו מכבידים עליהם ראשי העם והזקנים, ומפצירים בם, עכ"ל. ואם מתקלקל השורה, מוטב לו שיתבטל מתלמוד תורתו ולא יהיו עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. וכבר כתב מרן החבי"ב בכנסת הגדולה ביורה דעה סימן רמ"ו הגה"ט אות ז', על מהריק"ו כשהיה עוסק בצורכי צבור, ולא היה לו שהות ללמוד היה פותח ספר וקורא שורה אחת או שתים, וכן בלילה לקיים והגית בו יומם ולילה יעוין שם. וכבר חברה אשה חכמה ספר שפתי ישנים על זה, לקרות בשמות הספרים.

הן אמת שצריך התלמיד חכם לשער כאילו הוא עצמו קדושת שבת, כמו שאיתא בזוהר הקדוש סדר צו דף כ"ט, לקדש את עצמו במחשבה ובדבור ומעשה, אפילו בחול, כמו שבת. ראשית כל, כל מעשיו יהיו לשם שמים בתורה ובגמילות חסדים. דיבור, שלא ידבר דבור חול כלל, שהכי אמרו רז"ל, אסור לדבר דבור חול בשבת, ובזה יהי עיניו ולבו תמיד על התורה, שהרי בלאו הכי איסור שיחת חולין נפקא לן מדכתיב ודברת בם, בם, ולא בדברי חולין. אם כן התלמיד חכם יזהר בזה ביותר, ובזה לא ידאג על פרנסתו ומזונותיו בימי החול, והטירחא מבלבלו לעסוק בתורה, אלא יקיים מאמר דוד המלך עליו השלום, השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק. מחשבה, שלא יחשוב כי אם בתורה ובמצות. וכן כתב הרב הקדוש ראשית חכמה בשער הקדושה סוף פרק שלישי וז"ל, ונפש התלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא וכו', עיין שם עד סוף הלשון. על כל פנים מי שמינו אותו מן השמים שיהיה פרנס על הצבור, הוה ליה כעוסק בתורה כאמרם ז"ל, דהעוסק בצרכי צבור הוה ליה כעוסק בתורה. ואומר [אני] דאם יהיה האדם מונע עצמו מלהטפל בצרכי צבור וצורכי רבים מצד שהוא גדול, ואינו לפי כבוד גדולתו להיות משתדל ומטפל בצורכי רבים, או מצד גודל קדושתו, או מצד רוחניותו, יראה ויביט בגדול אדונינו ורב כח אדון עולם, שאם באנו מצד גדולתו, אין גדול כה' אלקינו. ואם מצד הקדושה אין קדוש כה' אלקינו. ואם מצד הרוחניות, אינו גוף ולא דמות הגוף. אם כן, אם מצינו בהקדוש ברוך הוא כביכול, שהוא גדול וקדוש ורוחני, עם כל זה הוא משגיח בתחתנים להיות חפץ בקיום עולמו והוא משגיח על בריה קטנה ועל צומח ודומם, אם כן בחיוב עשה מן התורה והלכת בדרכיו, שדרשו רז"ל הלך אחר מידותיו, יש לו חיוב אפילו גדול וקדוש ורוחני, להשתדל ולהטפל בצורכי העיר יחיד ורבים, שעל ידו יהיה קיום העיר בהנהגתו על ישראל להיות תופס אומנותו יתברך שמו ויתעלה.

וזהו נוסח יוצר שבת, הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו אין קדוש כה', הכל ירוממוך סלה, יוצר הכל. האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע וכו' ומאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים, המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, וטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וכו'. כלומר עם היותו כל כך קדוש ומרומם, השגחתו על כל צרכי עולמו ובריותיו, ותיפח רוחהון של סוברי כזב שאינו משגיח בתחתונים, והיינו מ"ש הכתובים בפרשתינו, יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. כלומר דאיש על העדה ישא קל וחומר ממעשה ה', דהוא אלקי הרוחות לכל בשר, ואם יתן דעתו בזה, אז ישים השגחתו, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. באופן שבכל פינות שהם פונים לא יסיח דעתו מהם כמו צרכי ביתו ויותר מהמה.

וזו כוונת הכתוב בירמיה סימן ו', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעושרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'. דיש לדקדק, אומרו אל יתהלל חכם בחכמתו, למה נקט בכינוי בחכמתו, בגבורתו, בעושרו, ולא אמר סתם אל יתהלל חכם בחכמה וכו'. והרב בעל העיקרים פירש, כי הנה החכם צריך להשפיע חכמתו לאחרים, וכמו כן מי שהוא גבור, להציל עשוק מיד עושקו, ועשיר, להשפיע לאחרים לתת צדקה, עם כל זה צריך לדעת מה שאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע, דמה חסר שישתדל וידע את ה', בלתי שבח והלל כלל. גם מה שאמר כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, מהו בארץ. דודאי הני מילי בארץ שייכי, אכן על פי האמור ניחא, כי בא קרא להזהיר, אל יתהלל חכם בחכמתו, ר"ל שרוצה להיות הוא חכם בחכמתו, ושלא יהנו אחרים ממנו. וכמו כן גבור בגבורתו, ועשיר בעושרו, וכל אחד ואחד מתנשא להיות לו גאוה שיהיה לו לבדו ולא לאחרים. לזה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל, שיהיה שבח לו, אדרבא, כשיהיה השכל וידוע אותי, ומהו ההשכלה והידיעה אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה, וכיון שאני עם גדולתי ורוממתי עושה חסד ומשפט וצדקה, ולא מבעייא לבריות, בני אדם, ובהמה ועוף וכדומה, אלא אפילו בארץ עצמה, שהיא דומם עושה חסד, והיינו טעמא כי באלה חפצתי, על דרך שדרשו רז"ל על פסוק אלה תולדות השמים, שתיבת אלה, רומזת לבריאת העולם, דהוא תבל ומלואה, דהשגחתי עליהם.

ואם כן מן הראוי הוא שמי שחננו ה' בעושר וגדולה, להיות נושא בעול הצבור ולתקנם ולהדריכם, כי דבריו עושים פירות שדבריו נשמעים. וזה שאמר במשלי סימן י"א, בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס, שפירש הרב רבינו בחיי ז"ל, ריש סדר ויצא וז"ל, ואף על פי כן מצינו בקצת הכתובים מספר משלי שלמה, שהוא נותן בפסוק אחד מידת היושר, ומידת הרשע, זה לעומת זה, והכתוב הזה (אחד) אומר בברכת ישרים תרום קרת, האיש הישר ייטיב לבני אדם, והקריה אשר הוא יושב בתוכה, תתעלה ותתרומם בשבילו, ולא די שייטיב להם בדברי פיו, אלא אף בברכתו, כלומר בכל מה שחננו השם יתעלה. והנה הרשע בהפך ממנו, זהו שנאמר ובפי רשעים תהרס, כי הרשע לא די שלא ייטיב לשום אדם מאשר נתברך בו אבל תהרס ותחרב (בו) העיר [דף עב] אשר הוא יושב בקרבה בדברי פיו ובגאות לבו. ולמדנו שהריסת העיר, בדברי פיו. והצדיק, כבוד העיר אפילו בממונו. וזהו שאמר בברכת ישרים תרום קרת, וכלל הענין כי הצדיק סיבת רוממות הקריה במעשיו הטובים ודבריו להם יעשו פירות. וזהו שכתוב (בקהלת י"א) ואם יפול עץ בדרום, ואם בצפון, מקום שיפול העץ שם יהוא. כלומר, העץ שהוא הצדיק, במקום זה איש צדיק שם יהיו פירותיו, עכ"ד.

ומרגלא בפומי לומר כי אזכרה ימים מקדם, כד הוינן טליא, העשירים נכבדי ארץ ישרים ותמימים אוהבי התורה ולומדיה, והיו נהנים מהם התלמידי חכמים, מממונם ומכבודם, אם אירע ריב ומצה בין ביחיד בין בצבור, היינו מחלים פניהם, שישתדלו לתווך השלום, והיה בא מידם, זכרונם לברכה. ולא יהיה העשיר אשר ברכו ה' בעושר וכבוד, שישנא חס ושלום להתלמיד חכם ולא יהנה לא בממון ולא בכבוד, והלואי שלא יהיו המה מחרחרי ריב והרובי קרתא, ונהיה אנחנו טורחים אחריהם לעשות שלום ביניהם, ודי בזה למבין. ודייק לומר בברכת ישרים תרום קרת, לשון רבים, כי צריכים להרים קרת על ידי רבים, ולא סגי והוא באחד דהוא ישר הולך, אלא צריך בברכת ישרים רבים תרום קרת, ולהפך גם זה לעומת זה, ופי רשעים תהרס דהפה לבד שמשימים, עושים רושם דפותחים פיהם לרעה לנתוץ ולהרוס.

והרב מוהר"מ האגי"ז ז"ל בספר שפת אמת דף ג' ע"ב כתב וז"ל, לכן אתה אהוב כאח, ברח מחכמים כאלו שלא שמשו כל צורכם, ושחכמים המה בעיניהם, כבורח מן הנחש הקדמוני, אל תאמן בם כי ידברו אליך טובות, יען בפועל ראיתי רבים מהם, שבכח הרעיון ההוא שמדמים בעצמם ומציירים בשכלם המזוהם שגם להם לבב כלבבות האנשים החכמים האלהיים רבותינו הקדמונים ז"ל, לפיכך הם הוגים ומצפצפים כצפצופי העופות כל העולה על רוחם, כל קבל די רוח יתרה אשתכחת בהו, לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס, בהראות עצמן לפני הרבים מההמון, כאילו הם גם הם ראוים לחלוק על דברי רז"ל או לפרש דבריהם, ובעונותינו, אותו הפירוש הוא פירכוס, ואין בנין יוצא מתחת ידם לעולם, כי אם קיצוץ בנטיעות, ועקירת השרשים, שגורמים הריסת הדת, שהיא תתבע ודאי עלבונם מהם, ומאותם המחזיקים בידם, ושיכולים למחות, ואינן מוחים. כי באמת על ההמון העם אין להטיל אשם, ואין לנו אפילו תרעומות דברים עליהם, כי ערומים הם, וחסרה ידיעתם בהבחנת ההפרש שיש בין שם חכמים, למעשה חכמים, ולכן יחשבו רעה כאילו כל הדברים אחדים ושוין, אשר לא כן ודאי האמת, ודעתי אומר לי, כי הטפשים הללו המחזיקים את עצמן במה שאין בהם, ומי שמפתה אותם ומסביר להם פנים כאילו יש להם גונדא דס"מ וסיעתו ושליחותייהו קא עבדי להשמיע באוזני ההמון דברים אשר לא כן אולי יכנסו דבריהם ומחשבותם הרעה כמחשבת המן בן המדתא האגגי צורר היהודים באוזני איזה אחד עני הדעת ההולך בתום לבבו ובנקיון כפיו ומאמין ומקבל האמת שקיבל הוא ואבותיו במעמד הר סיני ועל ידי דברים כיוצא באלו אשר לא עלו על לב בר ישראל לעולם, יביאום אל הספק, ויפתחו לס"מ פתח קטן כחודה של מחט, להביא הספק לבד בלב השומעים, למאן מלהאמין באיזה דבר מהדברים הקטנים שדברו בו החכמים הקדמונים, כי מאחר שהס"מ ישיג מבוקשו בדבר הקטון די והותר כדי להיות נכנס בריוח בתוך מורשי לבבו של העני ההוא שנתפתה ובא לידי הספק, וכצאן אל טבה יובילהו ויביאהו אל המדרגה התחתונה שבשאול בהיות מסתפק ומכחיש אפילו באמת הברור אצלו ואצל כל העולם, דהיינו, להיות כופר בעיקר, זכר לדבר, ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, פרעה שאמר לא ידעתי את יוסף, לסוף בא לומר לא ידעתי את ה' וראיה לדבר ברייתא דתורת כהנים ריש פרשת בחקתי והביאו רש"י בחומש, על פסוק ואם לא תשמעו לי, זה תורף דבריו.

ובכלל האזהרה לרועה צאן קדשים שישמור פיו ולשונו שלא לדבר בתוך רבים איזה דיבור שהוא שלא לרצון לפני ה', ופי צדיק יהגה כלפי שמייא וכלפי ארעא, בלשון נקי, ודרך כבוד ביתר שאת, ומי לנו גדול בתורה ואדון הנביאים כמשה רבינו עליו השלום, שאמרו רז"ל והביאו רש"י בחומש בסדר בהעלותך, על פסוק הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וכו', ואיזו קשה, זו או שמעו נא המורים, אלא לפי שלא אמר ברבים חסך לו הכתוב. ולא נפרע ממנו. וזו של מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חסך לו הכתוב ע"כ. וכ"כ רש"י בסדר חקת על פסוק יען לא האמנתם בי וז"ל, והלא הצאן ובקר ישחט להם, קשה מזו, אלא לפי שבסתר, חסך עליו הכתוב, וכאן במעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קידוש השם, עכ"ל. הרי לך דאינו דומה המדבר בפני רבים, להמדבר בינו לבין עצמו, דכביכול רחום וחנון שומע ומוחל נושא עון ועובר על פשע, ולא זו בלבד, אלא צריך שיזהר לשמור הפה שלו ושפתיו מלדבר בלשונו שום דבר רע, ושום קללה או להתפלל על אויביו ושונאיו שימותו חס ושלום. שהרי מצינו בגמרא בפרק קמא דברכות דף ז' ע"א, בעובדא דההוא צדוקי דהוה מצער לריב"ל וביקש לקללו, ולא איסתייעא מילתא, ואמר, שמע מינה לאו אורח ארעא, והקשו התוספות דבור המתחיל הא קיי"ל דהמינין והמסורות מורידין ולא מעלין, ותירצו דבידי אדם אם יכול להמיתו ימיתנו, אבל בדין שמים אין להטריחם, יעוין שם. ואם כה אמרו במינים ומסורות דמצוה להמיתם, כל שכן במי שהוא יאודי, וכל שכן אם הוא צדיק, ובזה כתב הרב יד אליהו בתשובה סימן כ"ח דדוד המע"ה נענש, על אשר התפלל על שאול שימות, או במלחמה ירד וכו', עי"ש.

וכן נראה מדברי רז"ל בילקוט ואתחנן על פסוק ויתעבר ה' בי, שמנה בחטאות שחטא משה רבינו עליו השלום לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה', והוא חידוש גדול, דבפרשתינו כתיב בהצותם על ה', ולכבודו יתברך כיוון, עם כל זה נחשב לו לחטא. וכן מבואר ממה שאיתא בפ"ק דגיטין דף ה', על פסוק דום לה', והוא מפיל אותם וכו'. גם בברכות דף יו"ד על פסוק יתמו חטאים, דרשו, ולא חוטאים. ובתענית דף כ"ג ע"ב בעובדא דאשת אבא חלקיה דנשמעת תפילתה, מסיבת כי היתה מתפללת על החוטאים שישובו. [דף עג] וזו כוונת הכתוב בתהלים סימן קיד יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה', יתמו חטאים, שהיה מתפלל על החטאים, ולא חוטאים. כלומר, דאין שיחה אלא תפלה, ותקובל תפילתי על הגשמים, מסיבת דאני מתחנן יתמו חטאים, ועיין בתוספות פרק קמא דעבודה זרה דף ד' ע"ב דיבור המתחיל שמע מינה.

ולע"ד היה נראה לכאורא לומר, דאם יש רשעים בדור, ואינן שומעים לקול מורים שמן הראוי הוא להתפלל אל ה' שישובו בתשובה ולפייסם, ואם בכל זאת לא שבו, על כל פנים לא יתפלל לה', מחמת שהוא מצטער מהם, אלא יסלק ממנו כל הקנאה ושנאה, וכמו שכתב הרשב"א בח"ה סימן רח"ל, וכה יאמר, רבונו של עולם אנכי עפר ואפר. רימה ותולעה, וכל מה שנוגע לי ולכבודי, שרוי ומחול להם, ואיני רוצה שיענש שום אדם בסיבתי, אמנם, כל מה שנוגע לכבודך ולכבוד תורתך אתה האל, קדש שמך בעולמך, וידעו, כי יש אלקים שופטים בארץ, אתה תעשה כאשר רצונך, ולא לנו ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד על חסדך ועל אמתך. ואם כן ר' יהושע בן לוי היה לו להתפלל אל ה' בסתם, כי למינים אל תהי תקוה, וה' הטוב בעיניו יעשה. ומדקאמר בגמרא הוה מצטער טובא, ולא קאמר דהוה מפקר טובא, גראה דעיקר התפלה היה בשביל צערו, וזה אינו נכון להניח השמים ולנקום על צער שלו. וכן במשה רבינו עליו השלום, כי אם היה תולה התפלה בעבור כבוד ה' ותורתו דוקא, לומר אתה האל ששלחתני תעשה אות לטובה, אפשר, שלא היה נחשב לעונש, מה שאמר ואם בריאה וכו', אלא דהדרי כי, כי בודאי משה רבינו עניו מאד ואדון הנביאים. גם מה שאמר בלשון הזה, לא ה' שלחני, ואם בריאה, הכל היה לכבוד ה' ותורתו, כי כן אין מקום לחלק, וכמו שאמרנו דכתב בתורה בסדר היום, בהצותם על ה', אלא צריך לומר וסביביו נשערה מאד, ונורא עלילה על בני אדם ואין אתנו יודע, כי אם ללמד מוסר. ותמצא בבבא קמא דף צ"ג, שאמרו, אוי לו לצועק, יותר מן הנצעק. וגם כתיב, ענוש לצדיק לא טוב, שדרשו בשבת דף קמ"ט ע"ב, כל מי שחברו נענש על ידו, אין מכניסין אותו במחיצתו של מקום, יעוין שם. ובכן בכל אופן, אין מקום לקלל ולהתפלל שימותו, ומכל שכן שאין מקום להחרים בחרם הכלבו, שישמידהו שיכריתהו, וכדומה כי כבר כתבתי בתשובה, כי מלבד כי אין חרם זה נעשה כי אם על מי שיעבור על העתיד באיזה הסכמה ותיקון, לא להעניש אותו על חטא שעבר. ועתה נראה כי אפילו למינים ואפיקורסים והחייבים מיתה בדיני אדם, אין להחרימם בחרם הכלבו. ומה שאמר דוד בתהלים סימן נ"ט, כלה בחימה, כלה ואינמו, וידעו כי אלקים מושל ביעקב וכו', פירש שיחותיו, דהוא באופן דצריך להודע ממשלתו יתברך ואיכא קידוש ה' בדבר. וכן שם סימן קמ"ה אמר, רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם, שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, תהילת ה' ידבר פי לא שמתפלל, אלא שמספר תהילות ה', שעושה רצון יראיו, להשמיד הרשעים מבלי שיבקש עליהם. והיינו דמסיים, תהילת ה' ידבר פי, ונכון. אי נמי, כי הגם כי מצינו כי משה רבינו עליו השלום ודוד המלך עליו השלום, נענשו על אשר התפללו את [אל] ה', עם כל זה הא מיהא הקדוש ברוך הוא שמע תפילתם ועשה רצונם. וזהו שבא להודיע דוד, דאפילו שלא היה רצונו יתברך בזה, עם כל זה עשה רצונם. ועיין מה שכתבתי בסה"ק רוח חיים סימן קי"ח, בפירוש ברכת המינים, ובספר עמודי שמים להרב יעבץ בפירוש ברכת המינים, ובספרו שאלת יעבץ ח"א סימן קד"ם, ועיין בסוף ספר תשובת מהר"מ, בבא בתרא ק"ג וז"ל, ויש לנו לקלל המלשינים בכל שבת וכו' יע"ש. והמחוור שבכולם שיעשה עצמו כאלם, ולא יצא מפיו שום קללה ושום תפלה לרעה, כי תמיד יהיה מתפלל אל ה' שיושיענו מצרתו, כאשר ייטב בעיניו יתברך. וכבר הרב רבינו מנוח ז"ל כתב יאמר בכל תפילותיו בסיום תפילתו, והטוב בעיניך עשה.  

ובא וראה בתהלים סימן ז', שגיון לדוד וכו', ומה שאמרו רז"ל, שלא היה לו לדוד לומר שירה על שאול, וזהו היה השגיון. והתרגום שם על פסוק אם יש עול בכפי, פירש על כוונה בישא, עם כל זה נחשב לו לשגיון, מה ישיב המקלל בנקימה ונטירה על חבירו בעבור כבודו והנאתו. ועיין בס' ילקוט ראובני סדר קרח בשם מדרש פליאה, על פסוק אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש. והצצתי בשמואל ב' סימן ט"ו, וכה אמר, שמעי וכו', כי איש דמים אתה וכו', והשיב ה' לי טובה, תחת קללתי קללתי כתיב, וקרינן קללתו וכו' דעל פי דברי הרב יד אליהו סימן כ"ח הנ"ל, דדוד חטא במה שקילל לשאול, הנה נכון דבא להתודות על קללתו לשאול, דה' משלם לאדם מידה כנגד מידה תחת קללתי שקללתי לשאול, בא קללתו של שמעי, וגם לשמעי ישלם לו תחת קללו וזה פשוט.

ואל כונה זו היתה תרעומת ישראל אשר סיפרו הכתובים הנאמרים בסדר קרח, וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר, אתם המתם את עם ה', והנמשכים. וכתב הרב המאירי בשיטתו לסנהדרין לדף ק"ב ע"ב, גבי מה שאמר שם, כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה, וז"ל, ויש בכאן מקום שאלה, מאחר שחבירו חטא וראוי ליענש על ידו, למה זה לוקה עליו, שאין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה, וכן מה חטא היה לדוד על שנטרד דואג, שאין לו חלק לעולם הבא, שהרי הוא גרם לעצמו, שהלשין את דוד. וכן מה חטא יש בהריגת נוב עיר הכהנים ובהריגת שאול וג' בניו, שהרי הם גרמו לעצמן, ואין לדוד בכל זה עון אשר חטא, ונראה לי שטעם הדבר, לפי שהיה לו למחול על צערו, ושלא להתרעם כלל, שכן דרך החסידים לומר, מעולם לא עלתה קללת חבירי למיטתי, כלומר שהיה אומר טרם ישכבון, מחול לו למי שציער אותי. ואמרו נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון, למי שעובר על פשע, הילכך מאחר שאינן מוחלים ומתרעמים, ראויים הם ללקות, עכ"ל. ועל זה ראוי לומר אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר, ומלאים עונות וחטאות כי מרדנו בו יתברך, ואיך נישא פנים לבקש על אחרים שיענשו בסיבתנו ח"ו.

וכתב בספר מג"ע אופן ר"ס, בימי משה מעל עכן בשלשה חרמות, ואחד בימי יהושע ביריחו, וסימן החרמות שמעל עכ"ן, אלה מסע"י בני ישראל, מסע"י ר"ת מ'דין ס'יחון ע'וג יריחו ולכך הוצרכי לגלות בד' מלכיות [דף עד] שנרמזים ברית אלה מסעי בני ישראל, אדום מידי ב'בל יון ע"כ. ואם כן הדיין יתן בלבו על מה אנחנו יושבים בגלות, אינו אלא בשביל החרם, ואיך אנו מוסיפים יותר להטיל חרם בדבר שקרוב לודאי שיכשלו. ועיין בספר מדרש תלפיות דף צ"ה ע"א ודף צ"ו ע"א, ולפי מה שאיתא בסנהדרין דף קי"א מוכח, הטלת החרם, מרבה חרון אף בעולם. וכתב בספר החסידים סימן ת"ח, אחד שמעל בחרם, כאילו כל ישראל חטאו, כדכתיב גבי עכן, וכל העולם לוקין על שבועת שוא. עוד כתב בספר החסידים סימן תת"ש וז"ל, כשהצבור גוזרים חרם או חותמים על שטר, והכל לצורך שעה, ואומרים לצדיקים או לחסידים לחתום עמהם, יראה את הנולד ולא יחתום, דאם אחר יעבור על התקנה, שיש לו אלמים במשפחתו ולא יעשו דין ממנו, כי לא צייתו לדין, א"כ לא יתכן שיחתמו עמהם כיון דלא צייתו לדינא, עכ"ל. עוד כתב בספר החסידים סימן ת"ט וז"ל, אל ידור אדם במקום שחשודין (על החרם) ועל השבועות כי לכל עבירה יש תקנה בתשובה ולשבועה (ולחרם) לא ינקה בתשובה בזה לעולם. ועוד אי אפשר שלא יהנה או מהנה אותם, ועוד הרי הצדיק מפסיד, כי הרשע אינו נותן מס באמת עכ"ל. מכל זה אתה תחזה כמה צריכים ראשי עם קדש ומנהיגי העדה לברוח (עצמן) מלהטיל חרמות וקללות כי גורמין רבה רעה בארץ רחמנא ליצלן.

ונראה לומר כי העולם נברא בבית, כדכתיב בראשית ברא אלקים, ובבראשית רבא נרגשו למה נברא בבית, ואמרו שהוא לשון ברכה, ולא באל"ף, שהוא לשון ארירה, ובספר יצירה איתא, כי הפה נברא באות בית, אם כן צריך תדיר ולא פסיק להיות הברכות מצויות בפה. ועיניך תראינה מ"ש הרב קב הישר פרק ז' דף ט' ע"ב, ועיין להטור שולחן ערוך חושן משפט סימן ז"ך, ולהגאון הרמ"ז ז"ל בס' חק"ל יורה דעה ח"ב, ולהרב ר"ד סדר תצוה, ודוק.

ואיתא באגדת בראשית פרק נ"א וז"ל, ומי גרם (לה) שמתה רחל בדרך, הדא הוא דכתיב יכשלו בהליכתם. למה הדבר דומה, לרועה שראה את הזאב שנכנס לחטוף כבש, נטל אבן לזרוק בזאב, והלך בכבשה. וכך, יעקב קלל, והיה סבור שהוא מקלל את לבן, ולא היה יודע שקללתו הולכת על כבשתו, שנאמר, ולא ידע יעקב, לפיכך מתה בדרך עכ"ל. וז"ל הספר חסידים סימן ע"ו, אל תעניש ישראל ואל תקללנו, אך התפלל עליו שישלים הקב"ה לבו, ויחזירהו למוטב, ואל תמסור עליו דין, לאמר, הצור ינקמני מידו, וישוב לעושה הרע כרעתו, כי כל המוסר דין על חבירו, באה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת, רבונו של עולם, לזה תעשה דין, ראוי הוא שתענישו על כך וכך. כללו של דבר, אל תקלל שום אדם, כי פעמים רבות, הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו, שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב, נתקיימו בזרעו, עכ"ל. עוד כתב שם בסימן תרנ"ו ותרנ"ז כלשון הזה, מעשה בצדיק אחד שהיה רגזן, וכשהיו מתקוטטים עמו, לא היה משיב, אלא מעניש, ואחר כך עובר כעסו, והיה מתחרט, ושאל לחכם מה אעשה שלא אעניש בני אדם, אמר תקבל עליך לאחר שתקלל ותעניש, שתאמר, כל מה שאמרתי לא יבא לו, או קודם שתבא לקללו תאמר, כל מה שאומר, לא יבא לו, אז לא תעניש ולא תקלל, ואהבת לרעך כמוך, וזה לא רצה לעשות כך, אלא קיבל עליו בכל עת שיקלל ויעניש, שיתן כך וכך לצדקה מעות, לפי שיודע, שבשביל מעות לא יקלל, ועוד שיהא לו כפרה. כל המבקש נקמה מאותם שעשר לו רעה ונענשו על ידו, כשיעשה דבר כיוצא בו, או הוא, או זרעו, יענשו, אף על פי שלא היו מענישים אותו עבור זה, אם לא היה מבקש נקמה, יענשוהו מידה כנגד מידה. אל ידור אדם במקום שאנשים או נשים מקללים ומענישים, ויתפלל על זה להרחיקו מהם ומעונשן, ע"כ. ובסימן תרנ"ח כתב, ממהרין להפרע מן האדם כשצועקים עליו יע"ש. ועוד תראה מ"ש שם בסי' תש"ן, ואם יש לו שונא ישראל שאינו מחטיא את הרבים, ומרע לו, יבקש מה' להושיעו ולהשלימו וכו'. דאם מתחנן על מיתתו, אחר כך מתחרט, לכך יתפלל שיהפוך לבו וכו', ואם כבר עשה לו רעה שאינו יכול למחול לו, אל ימהר להתפלל להעניש חבירו, אלא ימוד את עצמו, אם כדין מענישו, דיענישוהו לו ולזרעו על אותו דבר שרוצה להתפלל שיענישו חבירו על ידי תחינתו, עכ"ל (בקיצור). ומי אשר ישמע דברים אלו ולא ימנע מלומר שום קללה על אחרים, אפילו שבאים לקפח פרנסתו.

וראתי בספר ילקוט ראובני סדר קרח דף ק"ס סוף ע"ב דכתב וז"ל, אין להקשות למה יתפלל משה שלא יקבל מנחתם, וגם לברוא עליהם דין, זולת משה, יעשה הקב"ה דין ומשפט בהם. ויש לישב, כי משה ידע דינם ועניינם, אך היה צריך קריאה והתעוררות, דאם כן יתבטלו כל התפלות ויעשה הקב"ה דין וכו', הלא תראה דאברהם, וכן משה, כולם צריכים להתעוררות ומעשה, כדי שיהיה כח ופועל ויעשה כן למעלה עכ"ל. וכשאני לעצמי אומר אני, כי אין למשה שום קושיא כלל, מאחר שכתוב בתורה להדייא שם בסדר קרח, וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם, וכשמוע משה זה, עשה שליחותו של מקום, וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלו ואל תגעו בכל אשר להם, פן תספו בכל חטאתם, נמצא דהקב"ה כבר גילה למשה ולישראל מה שיעניש אותם, אלא דהיה ובסתום חכמה, ולא גילה האופן של העונש, ובכן היא שעמדה לו למשה להתפלל, ואם בריאה יברא, ואפילו הכי עשה משה חסידות יתירה, קודם ליתן השליחות שיפרישו עצמן מעדת קרח, ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, ואם כן אומר משה רבינו עליו השלום מה יש לי לעשות עוד, כיון דהקב"ה מעורר אותי שאתפלל על אופן זה, ובכן נקי וצדיק משה רבינו עליו השלום, אפילו ממידת חסידות והוא אמת ויציב.

ומצאתי חידוש בתשובת הלק"ט ז"ל, דאפילו בהרהור הלב, אסור שיענש אדם בסיבתו, יע"ש. ובלאו הכי כך היא המידה טובה והדרך ישרה שיבור לו האדם, שלא יהא מורה לחבירו כאילו אין עמו שום דבר, ובקרבו ישים אורבו. ואנו מתוודים, דברנו אחת בפה ואחת בלב, אלא צריך פיו ולבו שוים. ואמרו בתיקונים תיקון ע' דקל"ב ע"א וז"ל, [דף עה] פומא וליבא אינון, לקבל אורייתא דבכתב, ואורייתא דבעל פה, קלא ודיבור דנפיק מתרוייהו אינון ו"ד, צריך לאפקא ליה בדחילו ורחימו די"ה, ואם לאו, לא שריא תמן הוי"ה עכ"ל. ופירש הרב ראשית חכמה שער הקדושה פ"י דף קצ"ד ע"א, כי תורה שבעל פה הוא הפה, ותורה שבכתב הוא הלב יע"ש. וכן הוא בפתיחתא דאליהו הנביא ז"ל, מלכות פה, תורה: שבעל פה, קרינן ליה, אכן מ"ש בינה ליבא ובה הלב מבין, דצריך ביאור, שאל נא ליודעי חן ויגידו לך.

ויתכן דזה רמז שלמה המלך עליו השלום באומרו במשלי סימן ג' וז', כותבם על לוח לבך, כי כתיבה שהיא תורה שבכתב היא בלב כאמור. וזה כוונת הכתוב שם סימן ד', כי חיים הם למוצאיהם, ואמרינן בגמרא בעירובין דף נ"ד ע"א, למוציאם בפה. ונקדים מה שכתב הרב ראשית חכמה שם, כי כיון דהפה רומז לתורה וגם שם הוי"ה הוא יוצא ממוצאות הפה, וכשיש פגם בפה, הוי סירכא וטריפה יע"ש, וקיימא לן דטריפה אינה חיה, ואם כן שפיר אמר כי חיים הם למוצאיהם דהחיים תלויים למוציאם בפה וק"ל. ואם כן כמו שהתורה שבכתב עם תורה שבעל פה הם מחוברות זו בזה ומקושרות כשלהבת קשורה בגחלת, והם שוים לטובה, כמו כן צריך האדם שיהיה פיו ולבו שוים. וכיון שהפה רומז לתורה שבעל פה, והלב לתורה שבכתב, אסור לאדם להיות מטמא פיו בדברי נבלות ודברים האסורים, שפוגם בתורה שבעל פה, וגם שלא לחשוב בלבו מחשבות רעות והרהורים רעים, שהלב הוא נגד תורה שבכתב, ונמצא ח"ו פוגם בתורה חלילה, ואם כן כשם שאסור לקלל בפה, כמו כן אסור בלב, כאמור.

ובני הגדול אברהם רחימא, רב ועצום נר"ו, רמז בזה מה שנעוץ התורה שבכתב סופה למיד ותחילתה ב'ית, והוא ל"ב, רמז לתורה שבכתב שהיא בלב, זה תורף דבריו. ואפשר, שזהו רמז לעיני כל ישראל בראשית, כי תיבת בראשית הם אותיות בארש"ת יו"ד, שהיא ארשת שפתיו יו"ד חכמה על תורה שבעל פה שהיא מחכימת פתי, ונקרא על ידה חכם בחכמת התורה. עוד אמרתי רמז בזה בתיבת בראשית, לקחת מוסר השכל, דלא יעשה שום דבר אם לא יתייעץ תחילה, כדכתיב ותשועה ברוב יועץ, ואפילו מן הקטנים, ואין צריך לומר מהגדולים ממנו. ודבר זה למדנו מהקב"ה דאמר נעשה אדם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דנמלך עם נשמות הצדיקים, וזה רמוז בראשי תיבות בראשית ב'מעמד ריבים אישאל שירי ישראל ת'חילה. וכתב הרב כלי יקר במלכים ב' סימן ה', על פסוק נלכה עד הירדן וז"ל, אולי הקפיד אלישע לפי שלא שאלו לו עצה האם נלכה שם לכרות, כי שינוי מקום, היה ראוי לשאול את פיו, ולא היה לו לומר נלכה נא עד הירדן בפשיטות, ולזה השיב, לכו אתם, דרך כעס, ויאמר האחד הגדול והמיוחד שבהם, הואל נא והתרצה ללכת את עבדך, כי עבדך אנחנו וכמתחטאים לפניך, אמרנו נלכה נא, אבל הכל כרצונך וחפציך. וזה שאמר הואל נא, לשון בקשה, ויאמר, אני אלך, קיבל הריצוי מיד, נח להתרצות עכ"ד. ישמע חכם ויסף לקח, כי בכל דבר שאינו פשוט ורגיל והוה, ויש באותו דבר צדדים לכאן ולכן, ועומד נבוך, אפילו גדול העיר, לא יעשה כלום, אם לא יהיה מתיעץ בתחילה עם בעלי מדע שיורו לו את הדרך הטובה והישרה, כדי שלא יבוש ולא יכלם ולא יכשל לעולם ועד ועליו נאמר שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, דהולך בארחות יושר אורחות חיים.