תוכחת חיים פרשת נח

סדר נח

'יתברך ה'אל ו'ישתבח ה'מרחם על עולמו, אשר ניחם על הרעה ברוב רחמיו, בהביא את מי המבול, כדכתיב בפרשתינו, וירח ה' את ריח הניחח, ויאמר ה' אל לבו, לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. והגם כי צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו. וכ"ב יכול הקב"ה לא עביד דינא בלא דינא, וכמה עבירות ועונות וחטאים רבים ורעים עשו אנשי דור המבול, כמבואר בכתובים ובמדרשי רז"ל, ועכ"ז, כמה התראות התרה בהם הקב"ה מקודם, כדי שיעשו תשובה, כמ"ש רז"ל שנתן להם זמן דישובו בתשובה, והיינו מאה ועשרים שנה שהשתדל נח בעשות התיבה כדי שישאלו אנשי דורו על עשיית התיבה, והוא משיב להם תשובה נצחת, כי עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם. ועוד האריך ז' ימים, כדכתיב ויהי לז' הימים, זה אבלו של מתושלח, אולי יחזרו בתשובה, ואף בשעת הורדת מי המבול, התחילו לירד ברחמים אולי ישובו בתשובה, כמ"ש רז"ל ורש"י בסדר זה על פסוק, ויהי הגשם על הארץ, ולהלן הוא אומר ויהי המבול על הארץ, אלא דכשהורידן, הורידן ברחמים, דאם יחזרו, יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היה למבול יע"ש. היש רחמנות יותר גדול מזה, אם לא כיון דראה כל כך קושיות עורפם, דאפ"ה לא חזרו בתשובה, הביא עליהם את מי המבול לשחת כל בשר. ועכ"ז כשהקריב נח קרבן ונתגלגלו רחמיו ית"ש, כי רגע באפו חיים ברצונו, הרי הוא ניחם על הרעה שהביא עליהם, אדרבה, כל כך גברו רחמיו ית"ש, דניחם על הרעה דהביא את מי המבול, עד שקיבל עליו ואסר את עצמו בשבועה, שלא להביא עוד מבול לעולם. כמ"ש רז"ל בשבועות דל"ו ורש"י בחומש סדר זה על פסוק זה. ואלו היה נח מקריב זה הקרבן קודם, או לפחות היה מתפלל ומבקש רחמים על בני דורו, היה הקב"ה שומע תפילתו, ומרחם על עולמו, כיון שהוא בעל הרחמים במעט התעוררות, הרי הוא יתברך, מגלגל המון רחמיו הרבים לרחם על עולמו.

ולכן צריך הדיין והרב מאריה דאתרא, הרועה עדרו וצאן מרעיתו, אשר בכל עיר ועיר, להיות עיניו פקוחות להתפלל על בני דורו, על כל צרה שלא תבא על הצבור. וכבר אמרו רז"ל בב"ר פל"ו ס"ז, ויחל נח איש אדמה ויטע כרם, ויחל לשון חולין, שנתחלל מקדושתו יע"ש. ונראה לפרש העניין על פי האמור, כי כל הגדול בדורו צריך להתפלל לה' תמיד, לבקש רחמים על בני דורו. ומצינו ברז"ל, דנתגנה נח ונתרעם עליו הקב"ה על זה אשר לא בקש רחמים ולא התפלל על בני דורו, והיה מרויח בזה, שלא לאבד העולם במי המבול על בני דורו, כדאיתא בזוה"ק בסתרי תורה בסוף ח"א בלשונות השייכים בסימן י"ב ד"ד ע"א, והוא בזוהר חדש סדר נח דל"א ע"א וז"ל, מה השיב [דףיז] הקב"ה לנח שיצא מן התיבה וראה את כל העולם חרב (ו)התחיל לבכות לפניו ואמר רבש"ע נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך השיבו הקב"ה ואמר לו רעיא שטיא, השתא אמרת דא, ולמה לא אמרת בשעת דאמרית לך, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ואח"כ, הנני מביא את המבול מים על הארץ, ואח"כ עשה לך תיבת עצי גופר, כולי האי אתעכבית ואמריך לך, בגין דתבעי רחמי על עלמא, מכדי (ומכדין) שמעת דתשתזיב בתיבותא לא שאלת בלבך למיבעי רחמים על ישובא דעלמא ועבדת תיבותא ואשתזיבת וכען דאתאביד עלמא פתחת פומך למללא קמי בעיין ותחנונים. כיון דחזא נח כך, אקריב קרבנין ועלוון, דכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. אמר רבי יוחנן בא וראה מה בין הצדיקים שהיו לישראל אח"כ, ובין נח. נח, לא הגין על דורו, ולא התפלל עליו כאברהם, אברהם כיון שאמר לו הקב"ה צעקת סדום ועמורה כי רבה, מיד ויגש אברהם ויאמר והרבה דברים כנגד הקב"ה, עד ששאל שאם ימצאון שם יו"ד צדיקים שיכפר לכל הדוד בשבילם, וחשב שהיו בעיר עם לוט ואשתו ובניו ובנותיו וחתניו, ולפיכך לא התפלל יותר. משה רבינו הגין על כל הדור, כיון שאמר ליה הקב"ה למשה סרו מהר מן הדרך, מה כתיב ביה, ויחל משה, מהו ויחל, מלמד שהתפלל עד שאחזתו חלחלה, רבנן אמרי לא הניח משה להקב"ה עד שנתן נפשו עליהם מן העוה"ז ומן העוה"ב דכתיב ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת. אמר ר' יוסי מהכא ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, וכן כל הצדיקים הגינו על דורם ולא הניחו למדת הדין לשלוט בישראל, ונח אתעכב עמו הקב"ה ריבוי דברים שמא יבקש עליהם רחמים ולא השגיח, ולא ביקש רחמים, ועשה התיבה ונאבד כל העולם, עכ"ל.

הבט ימין וראה מן האמור ומדובר בדברי הזוה"ק הלזו, כמה נתרעם הקב"ה על נח, בדבר, שלא ביקש רחמים על דודו, וקראו רועה שוטה, וכמה נשתבחו אברהם ומשה רבינו, על הדבר הזה. והנה מצינו דהמתפלל בעד הצבור ומבקש בעדם הוי דינו כציבור, כמ"ש בתענית פ"ק ד"ט ע"א שאני משה, כיון דלרבים הוא בעי, כרבים דמי, איכא דאמרי, דשאני משה דאלים זכותיה כרבים דמי, יע"ש.

הנך רואה דהמבקש רחמים בעד הרבים, אלים זכותו, להיות כרבים ותפילתו נשמעת. כמ"ש בברכות ד"ו ע"ב מנין דאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס, יע"ש. והיינו טעמא, כי כמו שמצינו דכל בי עשרה מישראל, שכינתא שריא, הכי נמי מי שהוא מתפלל בעד הרבים, אפילו שהוא ביחיד, כיון דמתפלל ומבקש בעד הצבור, הוי דינו כציבור. ובזה זוכה להתקדש גופו ואיבריו, כיון דשכינה עמו, כמ"ש בזוה"ק סדר נשא דקכ"ו ע"א, וז"ל, זכאה ההוא בר נש דאשתכח מאינון עשרה קדמאי בבי כנישתא, בגין דבהו אשתלים מה דאשתלים, ואינון מתקדשי בקדמיתא בשכינתא, יע"ש.

הרי דעל ידי הצבור דשכינתא שריא, מתקדשין גם הם. ואם כן הוא הדין והוא הטעם דאפילו אחד שמתפלל בעד הצבור, כרבים דמי, דיש לו מעלה זו, שמתקדש על ידי השראת שכינה. ובתיקונין תיקון כ"א דב"ן ע"ב אמרו, דכל מקום שיש השראת שבינה, איכא קדושה, עליו נאמר על היצה"ר הרוצה להתקרב אצלו, והזר הקרב יומת, יע"ש. ועוד נראה מלשון הזוהר הקדוש סדר פקודי דרמ"ה ע"א שאמרו וז"ל, ובג"כ לא אריך יתיר בבעותיה וע"ד כלהו סדורין לאשראה שכינתא בעלמא כו' יע"ש. דנראה דעיקר סדור התפילה הוא להשראת שכינה, יע"ש, ועוד איכא מעלה אחרת, כי על ידי שיש השראת שכינה, תפילתו נשמעת, כמ"ש שם בתיקונין תיקון ח"י דל"ג ע"ב, דכל תפילה שאין השכינה עמו, אין תפילתו נשמעת, ובהיות שכינה עמו, תפילתו נשמעת. והיינו טעמא דתפילת צבור היא נשמעת, כיון דבצבור איכא השראת שכינה, ממילא תפילתו נשמעת. והיינו טעמא דתפילת צבור היא נשמעת, כיון דבצבור איכא השראת שכינה, ממילא תפילתו נשמעת. וא"כ מעלה זאת גופה איתיה המתפלל בעד הצבור כאמור. וזהו כונת המאמר במדרש שוחר טוב סימן כ"ה וז"ל, רבי פנחס אמר, אמר דוד, רבש"ע בשעה שאני עומד בתפילה לפניך, אל תהי תפילתי מאוסה לפניך, מפני שעיניהם של ישראל תלויים בי, ועיני תלויות בך אילו שמעת תפילתי, כאלו שמעת תפלתם, עכ"ל. והיינו כפי האמור, דכל פרנס המתפלל בעד הצבור ובני דורו, אפילו הוא ביחיד, יש לו דין תפילת צבור, כיון דלרבים בעי, כרבים דמי. וכשם שבתפילת צבור כתיב, הן אל כביר לא ימאס, דאין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים, כמו כן אמר דוד, דגם בתפילתו אל תהי מאוסה, יען עיניהם של ישראל תלויות בי, והוי התפילה לצורך רבים אם כן עיני תלויות בך, דאילו שמעת תפילתי, כאלו שמעת תפילתם, דאני מתפלל בעדם ובעבורם, וק"ל.

וא"כ מי שהוא מתפלל על הצבור, מיקרי קדוש, וזוכה להשראת שכינה. ולהיפך, ח"ו, מתחלל מקדושתו. ומצינו למשה רבנו ע"ה רעיא מהימנא, כמה פעמים שנתחייבו ישראל כליה למקום ועמד בפרץ לפניו ית"ש בתפילה, להשיב חמתו מהשחית. ואמרו במדרש שוחר טוב סימן ץ' וז"ל, תפילה למשה איש האלהים, בא משה, ואמר לו (הקב"ה) מה אתה מבקש, אמר לו סלח נא לעון העם הזה, אמר לו וזו עטרה גדולה היא לך שאני מעביר רצוני מפניך, שנאמר תפילה למשה איש האלהים, משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו ובקש להורגו, אמר לו אוהבו בבקשה ממך מחול לו, ואל תהרגהו, וכן עשה, למחר התחיל המלך ואומר, אילו הרגתי את בני לעצמי הייתי מכשיל, אלא זכור אוהבי לטוב, שביקש עליו רחמים, ומה אני עושה אותו, אב למלכים. כך אמר הקב"ה, הרף ממני ואשמידם, אמר ליה משה ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג, מהו הרוג, הרוג נא את ההרוג, אם אדבר (כנגדך) כנגדן, הורגין אותי, ואם לא אעשה שליחותך, נתחייבתי הריגה לפניך, מכאן ומכאן הרוג אני, הרוג נא את ההרוג, הוי הרגני נא הרוג. מה כתיב, ויאמר ה' סלחתי כדבריך. אח"כ אמר הקב"ה אלו הרגתי את ישראל, הייתי מכשיל לעצמי, מחזיק אני טובה למשה, שביקש עליהם רחמים, ויחל משה, מה אני עושה אותו, אב לנביאים, הוי תפלה למשה איש האלהים, עכ"ל. [דף יח]

הרי לך בהדיא כמה גדולה זכה משה, על ידי שעמד בתפילה על עם בני ישראל, וביקש עליהם רחמים. ויקראו לפניו אברך, דין אבא למלכא, ונעשה אדון ואב לנביאים בשביל זה. ואפשר לרמוז בכתוב, ויחל נח איש האדמה, דבמקום שהיה לו להתפלל לה' על דורו, וכמו שהאשימו משה רבינו עליו השלום לומר לנח גופיה אתה הצלת לעצמך, ולא הצלת את דורך. אני הצלתי את עצמי, ואת דורי. הרי אם היה מתפלל נח בלשון תפילה, הוא, ויחל, כמו שהתפלל משה רבינו ע"ה בלשון זה גופיה, ויחל משה. וכיון שנח לא עשה כן ולא התפלל על בני דורו, במקום, ויחל, לשון תפילה, נעשה, ויחל, לשון חולין. ובמקום שהיה זוכה אם היה מתפלל על דורו להיות נקרא איש האלהים, כמשה רבנו ע"ה, שנאמר עליו תפילה למשה, במקום איש האלהים, נעשה איש האדמה ודוק. ואפשר דזהו בעצמו מ"ש בתיקונים תיקון ס"ט דקי"ג, וז"ל, ובגין דכד אתא נח לא בעא רחמי על (מארי טוכנ') אלין גוברין דטופנא, אתבייש לבתר, ואמר, ואם אין מחני נא מספרך עכ"ל והיינו דמשה רבנו ע"ה בא לתקן עון נח במה שחטא שלא ביקש רחמים על דורו. וכ"כ הרב פני דוד, סדר כי תשא אות ד' וז"ל, ואפשר, דמשה רבנו ע"ה, מאי דבעיא רחמי, היה זה כדינו. ומה דמסר עצמו ואמר מחני נא, היה לתקן נח. ויש לרמז, כי תיבות מחני נא, הם תיבות מנח אני, יע"ש, ומוכרח אני לתקן החטא שחטאתי שלא התפללתי על דור המבול, ועתה הנני עומד בתפילה לפניך אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא.

וזהו כונת הכתוב בשמואל א' סימן י"ב, גם אנכי חלילה לי מחטוא לה', מחדל להתפלל בעדכם, והורתי אתכם בדרך הטובה והישרה. דיש לדקדק מהו הכונה של שמואל לומר גם אנכי, דתיבת גם אנכי, אין לו שחר, דמי היה קודם לו, שאמר גם אנכי. ועוד אומרו, חלילה לי, דלשון, חלילה, הוא לשון חולין, ע"ד שאמרו רז"ל ורש"י בחומש סדר וירא, על פסוק חלילה לך, חולין הוא לך. וכאן מה קדושה היתה בו, שבא לאפוקי ולומר חלילה לי שהוא לשון חולין, משום מ"ש אח"כ מחטוא לה' מחדל להתפלל בעדכם, דמהו חטא זה, גם מה שסיים באומרו והורתי אתכם בדרך הטובה והישרה. דמה סלקא דעתין היה שלא להורות להם דרך הטובה והישרה. אך אמנם על פי האמור הנה נכון, דהיינו דפרנס שהוא על הצבור, הגם כי הצבור הם ח"ו חוטאים לה', ומתריסים כנגדו, גם כן עם כל זה יש לו לרחם עליהם ולהתפלל, הא לאו הכי הקב"ה קורא אותו רועה שוטה, כמ"ש בזוה"ק גבי נח וכמש"ל. ע"ג מ"ש בברכות דל"א ע"א על פסוק משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקראי שמו, ששמואל שקול כמשה ואהרן כו' יע"ש. הרי דמעלת שמואל הוא שקול כמשה ואהרן. וכן אמרו בפ"ק דתענית, ד"ה, ע"ש.

גם אמרו במסכת מכות דף י"א עמוד א' במתניתין, אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח, לפיכך אימותיהן של כהנים, הוו מספקות להם מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. ופריך הש"ס טעמא דלא מצלו, הא מצלו מייתי, והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חינם לא תבוא, אמר ליה ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו כו', כי הא דההוא גברא דאכליה אריה ברחוק תלתא פרסא מיניה דרבי יהושע בן לוי, ולא אשתעי אליהו בהדיה תלתא יומי, יע"ש.

הרי מצינו דמי שהוא גדול בדורו ובעירו ואל שער מקומו יש לו להתפלל על דורו, שלא תבוא עליהם שום צרה וצוקה. ואם בא איזה צרה בימיו, הוא בסיבתו, מפני שלא התפלל. ויש לו עונש על זה כאמור. וכן ראיתי להרב רבינו בחיי ז"ל בסדר קרח שכתב וז"ל, וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו, שחייב להתפלל על בני דורו. ואם לא התפלל, הוא נענש בכך, שכן דרז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט וישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה תלה העניין במיתתו של כהן גדול, לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו, ולא ביקש כלל, היה חייב שיתפלל בעדם שיהיו זכאים עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מה שנמנע מלהתפלל, נקרא חוטא. שכן מצינו בשמואל הנביא, עד שאמר חלילה לי מחטוא לה', מחדל להתפלל בעדכם. קרא למניעת התפילה חטא. וכן מצינו בדוד המלך עליו השלום שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חוליהם. הוא שאמר, ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפילתי על חיקי תשוב, ואמר עוד, כי עוד ותפילתי ברעותיהם, כלומר בעוד שאני בחיים, אתפלל עליהם בשביל רעותיהם. ומתוך מה שאמר ותפילתי על חקי תשוב, למדנו שהמתפלל בעד חבירו, שהתועלת חוזרת אליו, מדה כנגד מדה. וזה שאמר שוחר טוב יבקש רצון. וזהו להפך שהמשתדל בדבר נגד חבירו ומסבב לו רעות, שהנזק חוזר אליו, וזה שאמר ודורש רעה תבואנו. לא די שאינו דורש שלומו וטובתו אלא שהוא דורש רעתו. לכך תבואנו, מידה כנגד מידה, עכ"ל.

נמצא דמלבד דאין לו לשום אדם לדרוש ברעת חבירו, אלא הוא מחויב לבקש רחמים, ולהתפלל עליו. וכל שכן לפרנס וגדול על בני דורו. והיינו מה שסידר הרב הגדול מהר"מ דלונזאנו בשירותיו הנעימים בס' שתי ידות בקונטריס דרך חיים דקל"א ע"ב וז"ל, וכן אין לחדל לצעוק לאל חי ולפגוע בו בעד זדים ארורים כו', זכור משה אשר ישה לך מי עון עגל וחטא קרח ותרים ואברהם אזי הואיל לדבר והתפלל בעם ככר וערים ואם תוכל לעזרם תעזרם חיש חיש יהיה ה' לך בעוזרי יע"ש. וכונתו מבוארת דקא מייתי ראיה אלימתא ולהתפלל בעד הרשעים שבדור ממה שמצינו במשה רבנו ע"ה שהתפלל על עון העגל ומרגלים וקרח, עם שמצינו שבעדת קרח התפלל משה אם כמות כל אדם, אדרבה ראינו שהלך לפייסם ולא נתפייסו, ועוד כי אברהם אבינו עליו השלום התפלל על אנשי סדום וביקש עליהם רחמים.

וזהו הטעם למ"ש המקובלים, כי משה רבנו ע"ה היה בחינת דעת, ונקרא דודו, דור דעה, כי כיון דמצינו, כי תמיד היה מתפלל על בני דורו להצילם ממות נפשם ומסר עצמו למיתה, [דף יט] וכמ"ש בפסיקתא והובא בילקוט משלי סימן ו' על פסוק נואף אשה חסר לב, כל המקבל שררה כדי להנאות ממנה הרי הוא כנואף הלזה, שהוא נהנה מגופה של אשה, אלא משחית נפשו הוא יעשנה, כמשה רבע"ה, שאמר אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך. כיאושע שאמר בי אדוני. כדוד שאמר, תהי ידיך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה, יע"ש. א"כ נמצא כי משה רבע"ה היה רועה נאמן, רועה דעתן, שהיה מבקש רחמים על דורו, ובזה יצא מכלל רועה שטיא, כמו שקראו הקב"ה לנח, על אשר לא התפלל ולא בקש רחמים על דורו. ולכן מהאי טעמא זכה להיות רועה בדעת ותבונה. ולכן נקרא משה רבע"ה בחינת דעת ובני דורו דור דעה, כי סיבת קיום והעמדת כל הדור ההוא, הוא משה רבנו עליו השלום, שהיה רועה דעתן לדור דעה, כאמור. וזהו ג"כ טעם למה שאמר הכתוב בסדר דברים, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. דהכונה שצריכים להיות עם קדוש, וידועים, לשון דעה, שיהיו רועים בדעה, לבקש רחמים על בני דורו, כמשה רבנו ע"ה, ולא כנח שלא ביקש רחמים ונקרא רועה שוטה, ח"ו.

עוד מצינו, כי מלבד כי לא נכון לרועה ישראל לקלל ח"ו, אלא אדרבה לבקש רחמים כאמור. עוד בה, כי בכלל המעלות אשר זוכה האדם להיות מלך רב ושליט על בני דורו, הוא היותו מדבר בלשונו צח ונקי, ולא לשון מגונה. כאשר חכמים הגידו במדרש, והוא בילקוט תהלים סימן א', ע"פ האמור בשמואל א' סימן י"ג, ועתה ממלכתך לא תקום, ביקש ה' לו איש כלבבו אמר דוד אף הקב"ה העיד עלי, ביקש ה' לו איש כלבבו. מה בוראי לא הוציא דבר מגונה מפיו, אף דוד כן, היה לו לומר, ארור האיש אשר הלך בעצת רשעים, ולא אמר אלא, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, עכ"ל. דנראה מזה המאמר, מוסר השכל, כי מלבד כי ראוי לגדול ורב ופרנס על הצבור, שלא לקלל ולהוציא קללות וחירופים מפיו, ואפילו להוציא דבר מגונה מפיו אינו ראוי, אלא שידבר בלשון נקי ובר בלתי שום זכר דבר מגונה כלל כלל לא. וכנראה דהוא עצמו הטעם שמבקש הקב"ה ראשי עם קדש איש כלבבו שלא יוצא דבר מגונה, מזה לומד לשונו תמיד לדבר טוב, וללמד סנגוריא על עם בני ישראל. ובדרושים כתבתי לפרש מאמר הפסיקתא ומאמר המדרש הלזה באורך בס"ד, נקוט מיהא דברועה ישראל צריך שיזהר הרבה בזה דלא מבעיא שלא לחרף ולקלל את ישראל, אלא אדרבה, יהיה שוחר טוב, יבקש רצון לבקש רחמים עליהן, שלא יארע להן שום דבר ושם מקרה בלתי טהור, לא בגופם ולא בממונן.

וזה נראה כונת הכתוב בירמיה סימן י"ג ונתתי לכם רועים כלבי, ורעו אתכם דעה והשכל. די"ל דמהו הכונה שיהיו רועי ישראל כלבי, שהוא, כלבו של הקב"ה. גם מה שאמר ורעו אתכם דעה והשכל, דמאי דעתיה דהאי רעיא הלזו. אך על פי האמור הנה נכון, שהכתוב בא לומר שיהיו רועי ישראל ראוים והגונים להיות רועים, יען ונתתי לכם (אתכם) רועים כלבי, רוצה לומר כמו שמצינו בדוד המלך ע"ה, אשר זכה לרעות ביעקב עמו ע"י דכתיב ביה ה' איש כלבבו דרוצה לומר שלא הוציא דבר מגונה מפיו, כן יהיו הרועים אשר אני נותן לכם, ולא זו בלבד, שלא יהיה מוציאים דברים מגונים, אלא עדיפא מינה, יעשו דורעו אתכם דעה והשכל, שיבקשו רחמים עליכם כמשה רבנו ע"ה, שבזה נקרא דעתן, ודורו, דור דעה. ושלא יהיה כמו נח שלא ביקש רחמים על דורו, שקראו הקב"ה בשביל זה רעיא שטיא. אלא יהיו מבקשים רחמים על ישראל. והיינו דדייק לומר ורעו אתכם דעה והשכל, שיהיו כל עיקר מגמתם, לרעות את ישראל בדעה והשכל, שיהיו מבקשים עליהם רחמים כאמור.

כי בזה נראה כונת המאמר בתנא דב"א סא"ר פ"ו וז"ל, זכרו תורת משה עבדי. וכי תורת משה היא, והלא שלך היא, כו', מה תלמוד לומר זכרו תורת משה עבדי, אלא הואיל ועמד בתפילת ד' ה' פעמים והציל את ישראל מן המיתה, העלה עליו הכתוב, כאלו התורה כולה (שלו) שלה היא, לכך נאמר זכרו תורת משה עבדי, עכ"ל. ונקדים עוד מ"ש בספרי, סוף סדר עקב, על פסוק למען ירבו ימיכם, ומה התורה שלא נבראת, אלא לכבודן של ישראל, הרי היא קיימת לעד, ישראל עאכ"ו. וא"כ כיון שמשה רבנו ע"ה עמד בתפילה להצלת ישראל, דין הוא שינתן התורה על ידו. ולמדנו גם כן כי על ידי תפילתו בעד ישראל זוכה שינתן התורה על ידו. ואפילו

שעכשיו כבר ניתנה, עם כל זה אמרו רז"ל, שבכל יום נותן תורה חדשה. דמהאי טעמא כתיב, ה' עוז לעמו יתן, יתן לעת"ל, וכן בברכה נותן התורה, נותן, לעתיד לבוא. מעתה זהו כונת הכתובים גבי שמואל, גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדל להתפלל בעדכם. דתיבת גם, היינו דמלבד דחשיב כמשה ואהרון, ויש לו דין רבים, לחד לישנא דמשני דשאני משה דאלים זכותיה כרבים, עוד בה גם אנכי, מלבד מעלתי שהוא כמשה, ויש לו דין רבים. א"נ גם אנכי, דמצינו במדרש סימן כ"ה שאמרו שם, דמשה רבע"ה ושמואל, מה שעשה זה, עשה זה, ובכלל חשיב זה התפלל על ישראל, וזה התפלל על ישראל, יע"ש. וגם זה מן התוכחות לגודל מעלת גדול הדור המתפלל על ישראל, דעם שמצינו דשמואל שקול כמשה, ומה שעשה זה, עשה זה. לא מצינו דשיבחו קרא בתהלים סימן צ"ט, משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקראי שמו, קוראים אל ה' והוא יענם, כי אם דוקא לענין תפילה לבד, שקוראים אל ה' בתפילה, והוא יענם. דהקב"ה שומע תפילתם. ואמר עוד הכתוב בעמוד ענן ידבר עליהם, שמרו עדותיו וחוק נתן למו, דהיינו כי מכח סגולת תפלתם על ישראל שזכו שנתן התורה על ידיהם כמו שזכה משה בעבור זה, וכמש"ל אם כן זה אומרו גם אנכי, דמלבד משה דהתפלל על ישראל, גם אנכי כן, שאני מתפלל על ישראל וחלילה לי, דחולין הוא לי מחטוא לה' מחדל להתפלל. דמי שאינו מתפלל בעד הצבור מתחלל מקדושתו. שיש לו מידה כנגד מידה. כי כמו שע"י שמתפלל בעד הצבור, יש לו דין רבים ושכינה עמו, כיון דלרבים בעי, הרי הוא מתקדש (דף כ] קדושת הגוף כמו שביארנו. וסיים באומרו ואמר מחטוא לה', שנחשב לחטא מה שאינו מתפלל (על) הצבור, כמו שנחשב לנח לחטא מה שלא התפלל על דורו, כמש"ל. ואמר עוד והורתי אתכם את הדרך הטובה והישרה, לדבר בלשון נקיה, ולא לומר להם אפילו לשון מגונה, ולשון מדבר תהפוכות וכדומה, כאמור, אלא במקום לומר לשון הרעה וגנאי, אומר טובה וישרה, דכן ראוי לנשיאי ישראל, שיהיו מדברים לשון נקיה, ולא לשון מגונה. ואם כה יעשו שלא לומר לשון מגונה, כל שכן שיזהרו שלא לקלל, אלא לבעי רחמים עלייהו. אי נמי כפשוטו, דרך טובה וישרה היא התורה, כי על ידי התפילה בעד ישראל, זוכה שתנתן התורה על ידו, תורה חדשה, תורה שבעל פה, התלויה בהוראה, ודוק.

ומאחר שמצינו שהתרעם הקב"ה על נח על אשר לא ביקש רחמים על בני דורו, לכן כתיב ביה, ויחל נח איש האדמה. ויחל, לשון חולין, שנתחלל מקדושתו. דאלו היה מתפלל בעד הצבור היה לו דין רבים, ושכינה עמו, והיה מתקדש בקדושתו ית"ש, והיה מציל לדורו בתפילה. מה שאין כן עכשיו, שלא התפלל, כתיב ויחל, לשון חולין, כמ"ש שמואל הנביא, חלילה לי, לשון חולין כמדובר.

וזה נראה כונת המאמר בתנא דבי אליהו, סדר רבה, פרק ד' וזה לשונו, ולא זו בלבד, אלא שכרו של משה הצדיק, שעמד בתפילה בארבעה וחמשה מקומות, והציל את ישראל מן המיתה, והעלה עליו הכתוב, כאלו הוא ברא אותם, שנאמר ויזכור ימי עולם, משה עמו. וכן כל חכם וחכם שיש בו דברי תורה לאמיתה, ומתאגח על כבודו של קב"ה, ועל כבודן של ישראל כל ימיו כו' מיד רוח הקדש שורה בקרבו. שנאמר איה השם בקרבו את רוח קדשו, יע"ש. דה"ט דעל ידי שמתפלל בעדם ומקיים העולם, נקראים עמו וצאן מרעיתו. וגם מתקדש גופו ששורה עליו רוח הקדש ושכינה עמו, דהוי כרבים וגם דלרבים בעי, וכמש"ל.

עוד נראה לי דיש לו להתפלל על הדור על כל צרה שלא תבוא עליהם. משום דכתיב והלכת בדרכיו, ודרז"ל עפ"ז הלך אחר מדותיו, מה הקב"ה רחום וחנון, אף אתה כן. ומלבד פשוטו כי היות אדם רחום וחנון תמיד כל הימים צריך להשתתף בצרתם של רבים ולהתפלל עליהם שלא יארע להם שום צער ונזק, זאת ועוד מצינו, כי בכל מידותיו ית"ש ברחמיו הרבים הוא, שהוא מתפלל על בניו עם בני ישראל, כמ"ש בפ"ק דברכות ד"ז ע"א אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מנין שהקב"ה מתפלל, שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי, תפילתם לא נאמר, אלא תפילתי, מכאן שהקב"ה מתפלל, מאי מצלי, אמ"ר זוטרא בר טוביא אמר רב, יה"ר מלפני, שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במידת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין. תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת, נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתרי"אל י"ה ה' צבאות, שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני, ברכני, אמרתי לו, יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו וקמ"ל שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך, עכ"ל.

הרי מצינו דעיקר נוסח תפילות של הקב"ה אשר מתפלל, הוא, שיכבשו רחמיו את כעסו ויגולו רחמיו על מדותיו ושיתנהג עמנו במידת החסד ובמידת הרחמים. ותפלתו זאת ית"ש התפלל אותה לפניו ית"ש רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול כדמותה כצלמה ונענע לו הקב"ה ראשו שהודה לו וענה אמן, כמ"ש רש"י דהיינו שקיבל תפילתו, אם כן כמו כן, אנחנו צריכים להתפלל תפילה זאת, ובפרט הראשים אצילי בני ישראל אשר בכל דור ודור, ומובטחנו בה' כי כמו כן מפינו ישמע אל ויושיענו, אמן.

ואפשר שזהו בעצמו כונת הכתוב הנזכר לעיל ונתתי לכם רועים כלבי, ורעו אתכם דעה והשכל. דהיינו כי מצינו לו ית"ש שהוא מתפלל על בניו שיכבשו רחמיו כו'. ע"נ מ"ש בתענית די"ב ע"ב אמר אביי מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא, מכאן ואילך למבעי רחמי כו', יע"ש. א"כ זהו אומרו כי הקב"ה הבטיח לישראל ונתתי לכם רועים כלבי, דהיינו שיהיו הרועים אתכם, שהם רועי ישראל, כלבי, שאומר הקב"ה מה אני מתפלל עליכם ומבקש רחמים עליכם, כמו כן יהיו הם גם כן. ולא זו בלבד שיספיק להם בתפילה לבד דהיינו דבעו רחמי, אלא צריכין הרועים את ישראל לעיין במילי דמתא, בבדקי העיר, בעבירות, כגון גזל, וחמס, ועריות, ומשקלות כמ"ש רש"י וז"ל, מעיינינן במילי דמתא, בדרישה וחקירה, לבדוק במעשיהם בעסקי בני העיר, אם גזל וחמס בינהם ומפייסין אותם יע"ש. וז"א כי מלבד כי נתתי לכם רועים כלבי, שיתפללו ויבקשו רחמים עליכם, זאת ועוד, ורעו אתכם דעה והשכל, דהיינו לבדוק במעשה בני דורו ושיחזרו בתשובה, ותפילה ותשובה ומעשים טובים, כתריס בפני הפורענות, והיינו דעה והשכל, כדכתיב כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ואשריהם ואשרי חלקם של מנהיגי הדור שהמה בחכמתם יהיו עושים כסדר הזה להיות מזכים לבני דורם, ולהדריכם מדרכי מיתה, לדרכי חיים.