תוכחת חיים פרשת כי תצא

סדר כי תצא

י'שתדל ה'איש ו'יקח ה'אשה אשר הכינו לו מן השמים, ואל ידקדק אחר הממון. ואפילו אם נדרו לו ליתן ואין יכולת לאשה או לאביה ואמה ואחיה לתת, אל ימנע בעבור זה מלקחתה. ויבטח בשם ה', וכמו שכתב מור"מ בהג"ה באבן העזר ריש סימן ב' יע"ש. וכבר הארכתי הדיבור בסה"ק תוכחת חיים חלק א' סדר בראשית בעשרה מאמרות, ושם במאמר ו' דף י' ע"ב, באלמון ואלמנה שיש להם חיוב לעשות נשואים, ולא להיות פנויים. הנה באלמון מלבד דברי רז"ל והפוסקים באבן העזר סימן א' ס"ח דאף על פי שקיים פריה ורביה אסור לעמוד בלא אשה וכו', איכא עוד מה שכתבו המקובלים ז"ל שנוטריקון אלמו"ן הם, איגרת ליילית מחלת ניעמה כנודע, דאלו הד' כתות, הם ד' אבות נזיקין המחטיאים לאדם לבוא לידי קרי מסיבה שהוא אלמון, וכמו שכתב בספר אמת ליעקב להרב מוהר"י ניניו ז"ל מערכת אליף אות כ"ח דף י' ע"ד יע"ש.

ומבואר כי מלבד שאין לבנים למנוע לאביהם שלא יקח אשה אם נתאלמן, אלא אדרבא הם יבקשו לו מנוח אשר ייטיב לו, וראיה מיצחק אבינו ע"ה שהשתדל לילך וליקח להגר להשיאה לאברהם אבינו ע"ה, כמו שאמרו בבראשית רבה סדר חיי שרה פרשה ס' סימן י"ג על פסוק ויצחק בא מבא באר לחי רואי, הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני. ופירש הרב מהרש"י ז"ל הלך להביא את הגר כדי שישאנה אברהם. והיינו ויקח אשה ושמה קטורה, והיא הגר, ומה שנתעורר עכשיו לזה, מפני שרה שהיתה מואסת אותה ואמרה גרש את האמה הזאת יע"ש. ולמדנו ממנו ב' דברים, הגם שהיתה הגר צרה לאמו, ושדיברה עליה, אין סתרה כגלויה, וגם שהיתה מואסת בה, ועוד אמרו רז"ל כשילדה שרה ליצחק היתה אומרת הגר כי היא ילדתו ולא שרה, ועשה הקב"ה נס שיבשו כל שדי המניקות ובאו כולם לשרה שתניק אותם, שנאמר הניקה בנים שרה, יע"ש, עם כל זה בראות יצחק הצדיק כי לא ימצא לאברהם אביו אשה הגונה בדור ההוא כמוה, הכריחתו מצות כיבוד אב, נגד כבוד האם שרה, כי קיימא לן בירושלמי שפגם הכתוב בכבוד צדיק המת, בעבור כבוד צדיק החי, וכל שכן כי אין בעולם הבא קינאה ושינאה ותחרות. ואין הכי נמי אם היה מוצא אשה הגונה יותר מהגר, היה לוקחה לאברהם, אבל כשלא מצא יותר הגונה בהיות טוב שאין למעלה הימנה, אין לדחותה בעבור איזה קינטור שהיתה לאשה שמתה. וגם זה מן התוכחות דאם יהיה שהאשה שמתה ציותה על איזה אשה שלא יקחנה, או שהיה להם איזה דברים בינה לבינה, ואירע שיבוא לקחת זאת האשה להיות תחתיה, אם יהיה שלא ימצא הגונה וראויה לאדם יותר ממנה, אין להקפיד בדבר ולמנוע מלקחתה. ומלבד כי אם יהיה עדיין בכחו ותוקפו ויצרו מתגבר עליו, ומכל שכן אם לא קיים מצות פריה ורביה שיש לו להשתדל ולקח אשה, והבנים המונעים מאביהם מלקחת אשה אחרי שעוברים על מצות עשה מכבוד אב ואם עוד יהיה עונש כפול ומכופל [דף ק"ד על ביטול פריה ורביה, ועל החטאים והרהורים רעים שגורמים לאביהם, וכגון דא עליהם נאמר, פוקד עון אבות על בנים, שהם הגורמים עונות אלו לאביהם. אלא אפילו יהיה אביהם צדיק, וכבר קיים מצות פריה ורביה והרי הוא זקן, הרי צוו חכמים ביבמות דס"ב ע"ב, דאפילו בזקנותו חייב, כמו שאמר הכתוב בבקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידיך. וכך אמרו שם, נשא אשה בילדותו, ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו. וכן פסקו כל הפוסקים ומרן בשלחן ערוך אבן העזר סימן א' ס"ח וז"ל, אף על פי שקיים פריה ורביה, אסור לו לעמוד בלא אשה, וצריך שיש אשה בת בנים, אם יש סיפק בידו, אפילו יש לו כמה בנים. ואם אין סיפק בידו לישא בת בנים אלא אם כן ימכור ספר תורה, אם אין לו בנים, ימכור ספר תורה כדי שישא אשה בת בנים, ויש אומרים שאפילו אם יש לו בנים, ימכור ס"ת כדי שישא בת בנים, יע"ש. אם כן יש לו לאדם להשתדל לישא אשה כל כמה דמצי, והבאים למונעו או לעכבו באיזה טענות מהבלי הזמן, עונשו גדול יתר מאד, רח"ל.

גם על ענין נשים אלמנות, כי הגם כי נראה בעיני העולם דבר גנאי שתהיה האשה אלמנה מבקשת לישא, ופעמים בושה מבניה ובנותיה וחתניה, עם כל זה החיוב מוטל על בניה, שאם היא אשה ראויה לאיש, שמלבד שלא יעכבו אותה מלהנשא, כי לפעמים עדיין היא בחורה בשנים, ומבקשת להיות לאיש, ואם הם מעכבים אותה, עוברים על מצות כיבוד אב ואם, וגם שיש צערא דגופא, וכבר כתבתי בתוכחת חיים סדר בראשית ד"י ע"ב וז"ל, אלא אפילו אם מת אביו, ואמו תובעת לבן שרוצה להנשא, דאז העגמת נפש היא יותר גדולה, עם כל זה חייב הבן להשתדל בדבר, כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דף ל"א ע"ב, רב אסי הוה ליה ההיא אימא זקינה, אמרה ליה בעינן תכשיטין, עבד לה. בעינן גברא, ניגוון לך, בעינן גברא דשפיר כוותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. ונראה ודאי דדוקא בכה"ג דהיתה אמו זקנה ושואלת מאת בנה רב אסי שישאנה לאדם בחור וטוב כמו רב אסי, שזה דבר מן הנמנע על מנת שתעלה לרקיע, דמי שהוא רך ובחור בשנים, איך יקח לזקנה לאשה הפך מנהג העולם, והפך הדין, וכן כתב מהרש"ל ז"ל בים של שלמה שם בפרק קמא דקדושין דהיינו טעמא דרב אסי בנה לא מילא שאלת אמו והניחה לו, משום שהיא שאלה שלא כהוגן, מרוע הלב יעש"ב בס"ד. וכל שכן כשאמו היא בושה מלתבוע בפה, שרוצה להנשא, ובאים שדכנים להביא אליה דבר הגון, שאם יהיה אדם חשוב במעשים טובים שהיא מתכבדת. וכל שכן אם תהיה עניה, ומצאה זיווג נאה שיכול לכסותה ולפרנסה בכבוד, שמוציאה מכבלי העניות, ואין צריך לומר אם יהיה עיכוב הבנים מסיבת שרוצים הבנים להיות אימם שפחה בבתם לכבד ולרבץ ולאפות ולבשל לרקחות וטבחות וכדומה בזה, ובנשואיה היא מוציאי לחירות, והבנים מעכבים, בודאי כי לא יאבה ה' סלוח להם, מה שהם עושים שעוברים על מצות כיבוד אב ואם, ולענותה ולייסרה ביסורים. כי כן כל מי שהוא ירא את ה', יעמיק בזה, והגם כי לפי שורת הדין והנהגת העולם הוי דבר קשה ועגמת נפש, עם כל זה, אם תהיה לאמו מנוח אשר ייטב לה, הם יהיו אדרבא בעוזרה.

ובא וראה הדין דפסקו הטור ומור"ם בשלחן ערוך ביורה דעה סימן שכ"ב ס"ב, מתה אשתו אין לישא אחרת עד שיעברו עליה שלשה רגלים. וראש השנה ויום הכפורים אינם חשובים כרגלים לעניין זה. ובחיבורי על הש"ע ביורה דעה סימן הנז', הבאתי דברי האגודה במ"ק פ"ג סימן מ"ג שכתב, וראש השנה ויום הכפורים וחג השמיני הם כרגלים, יע"ש. ושם כתבתי דאם הוא צורך גדול, יש לסמוך על המקילין, כיע"ש. וכל זה הוא לגבי האיש אבל לגבי האשה, אין בזה שום עיכוב, כי תיכף שעברו שלושים יום, היא מותרת להנשא לאיש, כמו שכ' המרדכי שם במ"ק כיע"ש. אם לא משום הבחנת הזרע. שצריך שלשה חדשים. ודין זה מורה בהדייא, כי יותר מתאוה האשה באלמנותה להיות לאיש, כי בעבור זמן ג' חדשים משום הבחנת הזרע, היא משתכחת מן הלב הבעל הראשון, והיא מתרפקת אחר בעל הב'. מה שאין כן באיש שגזרו עליו שיעבור ג' רגלים, כדי שישתכח מן הלב אהבת אשתו הראשונה, ובאשה לא גזרו כלל, אלא משום הבחנת שלשה חדשים כאמור. , אלא דמצד אחר, כל שהיא אלמנה, אם לא יעברו י"ב חדשים, אינן נכון לישא אלמנה, וכדברי הזוה"ק בסדר משפטים. אלא דאחר י"ב חדש, אחרי שיעשה התיקון שכתבתי בעניותי בסה"ק עתרת החיים, נכון לבו בטוח בה', כי לא יאונה לו שום רע, וחיו יחיה חיים ארוכים. והאמת דהיותר מובחר הלא היא ככתוב בפרשתינו, אשה חדשה, דלא תבשל בקדרה שבישל חבירך, ואז נקי יהיה ושמח את אשתו, אך כשאינו מוצא מה יעשה.

וכתב בספר החסידים סימן שפ"ד וז"ל אחד היה מתענה תעניות שיתן לו הקב"ה אשה טובה לבנו, וכשגדל הבן והיה לו בנים, מתה אשת האב, אמר הבן לא אהיה כפוי טובה נגד אבי, והתענה הבן ארבעים תעניות שיזמן הקב"ה אשה טובה לאביו, אחר שמתה אמו ע"כ. ועתה מסתיי שלא יעכב בידו ואף אם לא התענה אין בידו אשמה. ובלאו הכי מסתמא על הרוב, אביו טורח להשיא אשה לבנו, ומוציא כמה הוצאות בחופתו, דכולי האי אינו חייב מהחמשה דברים שחייב אדם לעשות לבנו, ואחר שטרח בגופו ובממונו, אם אחר זמן דהאלקים אינה שצריך אביו להנשא, הרי זה כפוי טובה, אם לא ישתדל בזיווג אביו. בר מן דין מוכרח להטפל שמא יפגע באשה שמידותיה קשות ורעות, ומביא רעה לעצמו דאשת הבן תתקוטט עם אשת האב. ומה גם אם ידע איניש בנפשיה דאשתו קשת רוח, דצריך הבן לפקח בעינים פקוחות שתקח אשה ממידות טובות וצנועה וכשרה.

וראיתי מה שכתב בספר עומר השכחה סימן כ"ז וז"ל דלף טורד ביום סגריר ואשת מדנים נשתוה. המאירי ז"ל, סגריר, הוא שם מן סגר, ויקרא שם יום הגשמים סגריר, להיות האדם נסגר בביתו. ודלף טורד, הוא הדלף שאינו פוסק, מלשון טרדה ידלוף הבית, כלומר שמגרש האדם מביתו, ואמר הדלף הטורד, ואשת מדנים שוי ונשתוה, ר"ל שהיה שוה עם הדלף הטורד. [דף ק"ה] וכמו שהאדם יוצא מביתו לסיבת הדלף, כן יוצא לסיבת אשת מדנים. או כמו שהדלף מטרידו בלי הפסק, כן הענין באשת מדנים, עכ"ל, ז"ל. ויש מפרשים שאם יהלך האדם בשוק, וירדו עליו גשמים, אין לו צער, כמו שירדו עליו בתוך ביתו. שאף ידלוף עליו בתוך ביתו, יש לו צער הרבה. גם כן אם יתקוטט חוץ מביתו עם הזרים, אין לו צער כמו שיתקוטט עם אשתו, כי המתקוטט עם אשתו, יש לו צער הרבה, ובזה הם שוים, וזהו ענין נשתוה עכ"ל ז"ל. ושמעתי ממורי הרב שלמה בלץ ז"ל, ששמע מהרב ר' יצחק דילאון ז"ל, שהדלף אינו טורד, אלא ביום סגריר, אבל אשת מדנים היא נשתוה בכל זמן, בין בקיץ בין בחורף, עכ"ל ז"ל. והויו של נשתוה רפויה. ושאל לחכם שהיתה לו אשת מדנים, איך הוא עמה, והשיב, בחורף דלף טורד עליו, ובקיץ האש לפניו מבוערת. באופן שבחורף היא מצננתו, ובקיץ היא מקדיחתו. ולא קשור עם הענין שלפניו, והיא הערה לאדם, שבענין זיווגו, לא יהיה פתי, שלא ישא אשה עד שיבדוק אחריה ועל פעולותיה. ולא יהיה נמהר ופוחז, עד שיחקור עליה, ועל עניינה במיתונו ובראותו הנולד, ואל יהיה עובר ונענש, באשת מדנים, שאין לה רפואה, אלא בגירושין. ושמא תהיה כתובתה מרובה. ואף שלא תהיה מרובה גנאי גדול הוא גירושין לנכבד. ולכן הזכיר צערה, כלומר הצער הנמשך ממנה לבעלה. והורה, שהחכם בחכמתו בראותו הרעה ויסתר ממנה, ופתאים עברו ונענשו. ועל דרך נסתר, אשת מדנים, כינוי לחומר, שהצדיק הוא עמו במלחמה גדולה כל ימי חייו. ומה שאמר כדלף, שאינו תמידית, לפי פירוש הרב ז"ל, ולפירוש האחר, הם שוים. והיא הערה לאדם, שיהיה לו מגן וצינה להשמר מנצחון הצר השורר. אמר הכותב, ההכרח שהכריח להר"ר יצחק דילאון ז"ל, לפירוש הנז' הם ב' יתורים דיש בפסוק, הא' שביום סגריר הוא מיותר, שבודאי דלף הגשם לא יהיה אלא ביום הגשם שהוא יום סגריר, והב' שהיל"ל נשתוו, ואמנם לפי פירושו ז"ל יתיישב עכ"ל.

עוד כתב שם בסימן ל' וז"ל, אמר הכותב, שמעתי מהרב ר' יהודה עוזיאל ז"ל, ג' המה נפלאו ממני. מלשון כי יפלא. ר"ל, לשון פלא. והוא כי ארבעה דינים בתורה יש בהם פלא פלאות, ועל כן אמרתי אחכמה וכו'. הא' הוא הנשר, והוזן עוף טמא, והתורה אסרתו באכילה, ומן הראוי שיהיה החלב של נבילה שלו, להיות מטמא במגע ובמשא, ובאהל ובהיסט, ובכל מיני טומאה. ואמרם ז"ל שהחלב שלו אין בו צד טומאה, לא במגעו ולא במשאו. ועל זה אמר, כי הטעם לא נודע לשום נברא, אלא לשמים לבד, ר"ל להקב"ה. וגם כן הנחש, שקץ טמא, וחלבו ג"כ אינו מטמא כחלב הנשר, וזהו עלי צור, ר"ל שהטעם הזה לא ידענו אלא הצור תמים פעלו. הב'. נודע, כי כל כלי שיש לו בית קיבול, אפילו קטן מאד מהכיל אפילו דבר מה, הוא מוכן לטומאה ומוכשר לטומאה אם נפל בו מים או דבר שלא מדעת ונפל בו שרץ או דומה לו, הרי הכלי ומה שיש בו טמא, אמנם האניה, אפילו שתהיה כעיר ומלואה אינה מקבלת טומאה, וזה דבר פלא. ולזה אמר בלב ים, ר"ל שכשם שלא נודע מה יש בקערורות הים ובלבו ובתוכו, שהמים יכסו על ים, כן הדבר הזה, ר"ל שלמה אינה מקבלת טומאה. דין ג', האיש שמת והניח אשה ובנים, ואחים, היא אסורה להתייבם. אמנם אם אין לו בן לא תהיה אשת המת החוצה. והשכל יחייב שיהיה ענין בהפך, כדי שלא יהיו בני המת מושלכים על שלחן זולתם יסמכו על שלחן דודיהם, כנשים שאמרה עליהם התורה, לבני דודיהן לנשים, גם אלו היה ראוי לטעון לטובת היתומים. והתורה שפטה בהיפך, דבר פלא. אם קבלה נקבל. דין ד' אשה גרושה מאשה זה מזה, אפילו עם ק' יכולה לחזור לבעל הראשון, אמנם אם פשטה ידה וקבלה קדושין אפילו שוה פרוטה בתורת קידושין אסורה לחזור לבעלה הראשון, וקראה הכתוב טמאה עליו, כי כן אמר, לא יוכל בעלה הראשון וכו'. כל אלה הם דברי פלא, ולא ידעם אלא האומרם והמחייבם ית"ש. וזה, כן דרך אשה, ר"ל גם זה פלא האשה המנאפת אכלה ומחתה פיה, ואמרה לא פעלתי און, ואלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, ע"כ דברי הר"ר יהודה עוזיאל ז"ל. אמר הכותב הגיד לי יהודי נאמן, שראה יהודי רשע, החזיר גרושתו אחר שנשאה וגרשה הב', וברח עמה להר מההרים הגבוהים שלא ישלוט עליהם, לא מלך ולא טפסר, כי הם מורדים, ובלילה הא' שנתייחד עמה, נפל עליהם הבית שהיו בה, ומתו שם תחת המפולת עד היום. וברוך היודע טעמי המצות. ולוא לבדו נתכנו עלילות, עכ"ד דפח"ח.

הביטו וראו מעשה ה' כי נורא בענין הזיווג, כמה צריך להזהר שלא יהיה שום צד נדנוד עבירה חלילה, הרחק מן הכיעור ומהדומה לו שלא יפגע באשה דמקרבתו למיתה, ומוצא מר ממות את האשה. ולאידך גיסא אין סוף לאשה טובה דמארכת ימיו ושנותיו של אדם. ומפרשתינו אנו למדים מוסר גדול על לקיחת האשה מענין יפת תואר דסופו שנואה ובן סורר ומורה.

ואעתיק לפניך משפטי התנאים של האשה, את הדרך אשר תלך בה.

א. תהיה האשה נקיה במלבושיה ויהיו בגדיה לבנים בכל עת. ושלא ימצא עליה שום כתם מדבר מה, כדי שלא תמאס בעיני בעלה, דזהו סיבה לבטל אהבתו ממנה, ולחשוב באחרת ח"ו. ואפילו תהיה עניה מחוסרת בגדים, עם כל זה אותם סחובי הבלואות שלובשת, תהיו מכובסים ומנוקים מבלי כתם.

ב. כל דבריה עם בעלה יהיו בנחת ודרך חן, ושפה רפה. לא בקול רם, וכל שכן שלא בכעס וחרון אף, פן יבער כאש חמת בעלה עליה, ויבא לקללה ולבזותה ולהכותה. וכיון שעושה כן פעם אחת ירגיל בזה, ובאים לפירוד לבבות. וכל אחד יבחר דרך לחשוב הוא באשה אחרת, והיא באחר, והבנים הנולדים מביניהם בני מחשבה הם, ולומדים ממעשה אביהם שבראותם לאביהם מכה ומקלל לאמם, גם הם עושים כך לקללה ולהכותה. לכן תהיה האשה סבלנית ולא כעסנית. דמסיבת רגע של כעס שכועסת על בעלה, גורמת כל הרעה הזאת עליה. ואעפ"י שבעלה יכעוס עליה, תסבול, דכמה זעמו, רגע, דהאיש אעפ"י שיכעוס, מיד מתרצה ומפייס אותה, שהאיש נברא מן העפר, ומיד מתפייס, כאמרם ז"ל.

ג. אם תראה האשה שבעלה דחוק, אל תרבה עמו בשאלות, אעפ"י שהם צורך הבית, מאד תצמצם עצמה, דכיון שרואה שאין בידו יכולת להביא, מה תואיל שאלתה. ובראותו שנוהגת עמו באכזריות, גם הוא מסיר אהבתו ממנה, ומתאכזר עמה, ושנאתו עמה שמרה נצח. ואם מתבייש ממנה, מוכרח לעמוד על פרשת דרכים, לגנוב ולגזול, כדי למלאות שאלתה. או לשים לדרך פעמיו, בימים ומדברות או נופל מן ההר וימות, או חיה דורסתו ויקבר בגופה ואין מעיד עליו, ונשארת אלמנה חיה כל ימי חייה, ובניו כיתומים. לכן כראות האשה בעלה דחוק, תרבה עליו ברחמים לפני המקום, ערב ובוקר וצהרים, שירחמו בזכותה, או בזכותו או בזכות בניו, בהצטרפות שלשתם יחד. ואדרבה בימי דוחקו, תראה לו פנים צוחקות ותפייסהו ותחזקיהו בהבטחות. ובראות האיש אהבת אשתו עמו, אף שהוא בחוסר כל, נכנס שמחה בלבו, ומסיר דאגתו ועל ידי כך יתעלה כוכב מערכתו, בבני חיי ומזוני.

ד. אם רואה האשה שאירע לבעלה איזה תקלה, או עלילת ממון שהעלילו עליו והוא עצב ודואג, תדבר על לבו דברי תנחומים, ותקל הדברים הקשים בעיניו, בדברים המושכים לבו של אדם, בדברי חן ופנים צוחקות. ותאמר לו אהבת עולם אהבתיך, ראיתי פניך כראות פני מלאכי אלקים, ועל כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך. לכה דודי נרוה עד הבוקר נתעלסה באהבים, וכשמוע האיש דברי פיוסים כי נעמו, מסיר עצבותו מלבו. ואם מזדקק עמה יהיה בניה טובים, חכמים מחוכמים, הפך המזדווג עם אשתו בעציבות ודאגה. נוצר הולד משועמם וטיפש, כאשר אמרו חכמי המחקר.

ה. שלא תהיה האשה עצלנית, לא בצורכי ביתה, וכל שכן בדבור היוצא מפי בעלה, לפי שהעצלות גורם העניות לבית, לפי שהעצלות מבטל הנקיות מן הבית, היא וביתה בלתי נקיות, העניות עליהם כמשא כבדה. שאף שיש מלבושים וכלים בבית, כיון שמחמת העצילות הם מלוכלכים וקרועים, כמלבושי וכלי העניים דומים. והאיש הנכנס לבית, אעפ"י שיבא שמח מן השוק, בראות עיפות טומאת הבית בכמה מיני מכשולים באמצע הבית, הסוך, והכד וצפחת, ובכל זוית וזוית, קדרות מפוחמות שנשארו שם מבישול הלילה, וזה מביאו לחמוד בית חבירו המנוקה מכל מכשול ומכל סרחון. ומחמדת הבית, ימשך גם אשת חבירו הנזהרת בנקיות הבית, ונמצא גורמת האשה העצלנית לבעלה לעבור על לאו לא תחמוד בית ריעך, לא תחמוד אשת ריעך, ובעלה מתפלל עליה תמיד שיענהו ה' משמי מרומים, שבמועט ימים, תצא מן החיים. ובאים לידי מריבה וקטטה הגורם חורבן הבית והכלים. ולכן תשליך האשה העצלות מעליה, ותהיה זריזה במעשה ידיה, ולשום עיני השגחתה בכל צורכי ביתה דוקא, שתהיה ביתה נקיה כבית המלך, אם ברב אם במועט, ותשים עיניה בבגדי בעלה ובניה, לנקותם מכל כתם, ולקפלם כדי שלא יהיו בעלה ובניה בזויים בעיני הבריות, כי בראות אותם בזויים, לא יכבדום, וגורמת לה קללה באמרם ארורה האשה שאינה מנקה בגדי בעלה ובניה. ועוד גורמת העצלות לאשה, שלא תדקדק בכתמי נדותה, וגורמת פיסול בבניה היותם בני הנידה, וטורדת לעצמה ולבעלה, מעולם הזה והעולם הבא ועונשה מרובה כי היא הגורמת.

ו. תמיד תצייר האשה צורת בעלה כאילו הוא בפניה תמיד, ודמות צורתו תחקוק בלבה, כאילו הוא מלך. וכשהוא עני לבוש בלבושים קרועים, תדמה בדעתה שהוא כמלך ששינה בגדיו, כדי שלא יכירו אותו, כדרך שהמלכים עושים. כמו שמצינו בשאול המלך כשהלך לבעלת אוב, אשר זה יגרום להתגבר אהבתו עליה, וזה יגרום שבניה זכרים, כמ"ש רבינו בחיי ז"ל, שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, משום שכשגברה אהבת האשה על בעלה, צורתו נגד עיניה, ומרוב תאותה עמו, מזרעת תחלה, והולד נוצר כפי הצרה שנגד עיניה, היינו בעלה, ונוצר זכר כמוהו, עי"ש יותר באורך. ועוד בהיות האשה חושבת בבעלה ונותנת צורתו נגד עיניה, אף כשהוא בחוץ, תדמה לה שהוא בפניה, ומונעת עצמה מכל דבר רע, בחושבה שבעלה בפניה רואה אותה, שהדמיון פועל, ועוד בהיותה חושבת בבעלה, פונה לבה מלחשוב בדברים אחרים הגורמים מחשבת הזנות, או השחוק וקלות ראש כגורמים זנות. כנודע מרז"ל. שהדמיון פועל לה, דבעלה רואה אותה לכן כל מחשבות האשה לא תהיה, כי אם בצרכי ביתה, ולצייר צורת בעלה כאילו הוא בפניה שם בבית, ובזה לא תבא גם כן להרבות שיחה עם שום אדם בעולם, ואפילו בקרובותיה.

ז. לא תרבה האשה לדבר בפני בעלה, רק תהיה ככלה בחופתה, משום שהאשה כיון שדעתה קלה, אין סדר לדבריה, ורובם בלתי הבנה, ובלי שום קשר. וכראות בעלה חוסר דעתה, יבא לשנאותה, או לבקש מיתתה, אולי יזדמן לו אשה בעלת שכל, שכל דבריה במאזנים לעלות, שאינו יודע כי כולן שוות בזה, כי לא ניסה. ובמה תתקן זה, כשלא תרבה בדברים בפני בעלה, כמדובר. וכל שכן וק"ו שלא תדבר דברי מאוסים. ואל תוציא דברי תפלות מפיה עם בעלה. ונראה איסור בענין הנשים המגדלות בניהן בשירי עגבים ודברי שחוקים, לפי ששירים אלו מטמאים הגוף והנפש. וגם האשה דעתה קלה, ולוקחת אותם הדברים של אהבת זנונים, כאילו עליה נאמרים, ומדמה בדעתה כאילו סיפור המעשה נעשה בה, ומשם מגלגלת דעתה למחשבות זרות ויוצא צפע ופריו שרף מעופף צרעת ממארת הזנות. ועוד כיון שמרגלת האשה להוציא שירי עגבים מפיה, נמשכת לדברי תפלות ומנבלת פיה, ויש הנשים המדברות עם בניהן הקטנים דברי נבלות כמצחקות עמהם, ימח שמם לעושות כך. דזהו מורה על רוע, שחומדות אל הזנות, וגורמות חולי רע, שהבנים בהיותם גדולים, שומעים ולומדים לדבר אותם דברי הטינוף, ומטמאים פיהם שלא מדעתם. לכן תהיה האשה נזהרת בכל דבריה, שיהיו דברי חן וחסד, דברים נאים ומשובחים. ואל תהיה כבדה בדבורה לכפול דבריה ב' פעמים, ואל תזכיר דבר מיאוס בפני בעלה, לפי שהדבור של מיאוס גורם למאוס מעשה ידיה.

ח. שלא תדבר האשה בשבח שום אדם לבעלה. פן יבא בעלה לחושדה שנתנה עיניה בו, ובחשק אהבתה עמו משבחתו ויבקש המיתו כדי שלא תזנה אשתו עמו. כי קינאת חמת גבר, ונמצאת גורמת בשפיכות דם נקי. גם אל תספר בפני בעלה יופי שום אדם, אפילו מקרוביו, מהסיבה האמורה, רק אם הוא אביו, ואחיו, ולא ביופי שום אשה אפילו אמה ואחותה, כדי שלא יבא בעלה להרהר בהן, כל מה שיכולה האשה למעט בדבורה זהו מעלת חן על בעלה ויקרה היא מפנינים, וכל חפציך לא ישוו לה.

ט. תהיה האשה נזהרת בתיקון שערותיה ועשיית צפורניה, ושלא יטיף דבר מנחיריה. ואם יש בה איזה מום תכסה אותו מבעלה בכל מה דאפשר לכסות. ואם פרחה עליה איזה נגע אל תראה אותו לבעלה, משום שנמאסת בפני בעלה. ואם היא חולה, תראה לבעלה פחות ממה שמרגשת מהחולי, ותתחזק בפניו, שכל אלו הדברים, גורמים שתתחבב בעיניו ומחשבתו עליה תמיד, ובזה זוכים לבנים הגונים עוסקים בתורה ובמצות. וגם תדמה האשה שאין גדול וחשוב בכל העיר, כי אם בעלה דוקא. ואפילו שהוא פחות שבפחותים ואומנותו בורסקי, ותהיה השתדלותה להפציר עמו שיקבע עתים לתורה בעתים שהוא פנוי ממלאכתו. וכל דעתה תהיה על בניה להדריכם בדרכי השם. ועיין להרב ר"ת בדרך ארץ של נשים.

יוד. תהיה האשה צדקנית ורחמנית על כל בני ביתה ועל העניים לתת להם אם יש לה ליתן, או לפייסם בדברים, אך לא עם האנשים העניים, דאסור להרבות עמהם בדברים פן יבואו להרהר עליה. ותתרחק עצמה מהמדות אשר מנו חכמים עליהן לגנאי. והוא, שתתרחק בכל יכולתה, מקלות ראש, ולא תהיה סקרנית, מלשון ומסקרות עינים, ולא צייתנית, ולא דברנית, ולא קנטרנית, ולא משמשנית, ולא פרסנית, פירוש יצאנית. משום שאם תהיה לה קלות ראש, תבא לזנות כמאמר התנא, שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה כל שכן אשה שדעתה קלה. ולא סקרנית, שהרואה אותה מרמזת בעיניה, ידמה שהרמיזה לו, ויבוא לפתותה ואפשר שיוכל לה. ולא צייתנית, דזהו גורם שתשמע עליה דבר שאינו הגון, ותבא לידי קטטה ומריבה, ומזלזלת עצמה ומאבדת כבודה. ולא דברנית, שרבוי הדברים מביא אותה לגלות דברים נסתרים שבינה לבין בעלה. ולא קנתרנית פירוש קנאית, מפני שהקנאה גורמת לה רעות רבות, שבראותה בתכשיטי חברתה ואין לה, תאמר בלבה, מי יתן שבעלה יהיה בעלי, וגורמת לה כל מיני חולאים רעים ונאמנים, ועצמותיה נרקבים, ובאה במחלוקת עם בעלה ואין מכבה, ויוצא מן העולם בלא זמנה. ולא יצאנית, משום שכשהאשה יוצאת מפתח ביתה, גורמת לאחרים שיכשלו בה, ופוגמת עצמה, ומעשה דינה יוכיח. וכל הרואים אותה אומרים, ראו זאת האשה הומיה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות וכו', ובניה אינן מבעלה, וגורמת פיסול בבניה. וכשהם גדולים כל משפחה מיוחסת מובדלת מהם, ומוכרחים לשאת נשים שאינן מהוגנות כיון שיצאה עליהם דופי וכיעור. ונמצא האשה היצאנית, גורמת פגם לה ולבניה ולכל משפחתה. וכל אלו התנאים האמורים בנשים, צריך גם האדם ליזהר מהדברים הנוגע לו, כגון נקיות, וכעס, ודברי תפלות, ודברי מאוסים, וקנאה ותאוה וכדומה. וגם צריכה האשה שתהיה זריזה בענין טבילתה, שתפנה לבה מכל מחשבה פגומה ומכל הרהור רע. וכשיוצאת מן הטבילה, תהיה זהירה שלא תפגע בדבר טומאה ובבהמה טמאה, כגון כלב, או חמור, וכמו שכתב בספר שערי דורא דף ס"א ע"א וז"ל, האשה היוצאת מן הטבילה, תזהר פן יפגעו בה, רשע, או חזיר או כלב או חמור, לקראתה. כי בספר המקצוות כתב, אם טבלה ופגעה בכלב או בכל דבר טמא. אם האשה יראת שמים, לא תשמש עם בעלה עד שתחזור ותטבול, כדי שלא יהיה דבר יוצא ממנה, או שלא יהיו לה בנים מכוערים, דומים לכלב. וכן אם פגעה בעם הארץ וכו' מעשה באלישע כ"ג שלא היה לו בנים מתקיימים, נכנס לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבון כל העולמים מפני מה יש לצדיקים בנים, ולי אין בנים, אמ"ל מפני שנוהגים בטהרה בשעה ששמשו מטותיהן. הלך והרצה הדברים לאשתו, וקיבלו לעשות כן. פעם אחת ירדה לטבול, ופגע בה מצורע, וחזרה וטבלה, ועלתה, ופגע בה חזיר. וחזרה וטבלה ועלתה ופגע בה גמל וכו' בשישית כלב. בשביעית חמור, בשמיני, סוס, בתשיעית, עם הארץ. בעשירי, ישמעאל. ובכל פעם פעם טבלה פעם אחרת. נכמרו רחמיו של הקב"ה ואמר, למט"ט שר הפנים, צדקת זו מצטערת, לך ועמוד בפניה בכדי שתתעבר הלילה הזאת ותלד קדוש וטהור, ירד מט"ט שר הפנים וישב על פתח המקוה, וראתו, ורצתה לחזור ולטבול, אמ"ל דעי שאני מט"ט שר הפנים כבר בא עלבונך לפני הקב"ה, והוא שגרני אצלך. מיד שמחה שמחה גדולה, הלכה ונתעברה את רבי ישמעאל בן אלישע, והיה דומה דיוקנו למט"ט. מה עשה מט"ט, נעשה סנדק שלו, לפיכך כל שעה שהיה רוצה רבי ישמעאל לעלות אל הרקיע, היה מזכיר השם שמסר לו מט"ט, ועולה לכך אמרו בברכות שר' יוחנן היה יושב על שערי טבילה, שלא יפגעו חמור או חזיר או כלב, ופירש ר"ח ומנהג שפוגעת בחברתה שהולכת עמה לבית הטבילה כשהיא עולה מן הטבילה ע"כ. ונראה לי שאם אין לה אפילו אשה לפגוע בה, תצייר צורת בעלה או צורת איזה צדיק או חסיד שמכירה לו, נגד עיניה. ותחשב לה כאילו פגעה באדם כשר תחילה, גם צריכה האשה בשעה שמזדווגת עם בעלה שתחשוב באיזה חסיד, כדי שיהיו בנים חכמים וחסידים, דמטעם זה היה ר' יוחנן יושב על שערי טבילה, כדי שיפגעו בו ויהיו להן בנים יפים, חכמים כמותו, כנז'. וטוב לבעל היכא דאפשר לשמור לאשתו בשעת הטבילה כדי שתפגע בו תחלה, ולא תפגע ברשע, או כלב או חמור. ושמעתי שיש במלכות פייס מדינה של יהודים שהטבילה בחצר היהודים במקום מוצנע מטעם זה, כדי שלא תפגע האשה בעלותה מן הטבילה, ברשע, או בדבר טמא, כי אם ביהודים, איש או אשה, גם צריכה האשה שתזהר להיותה טהורה תמיד, כלומר שתטבול כשיגיע זמנה. ואפילו אין בעלה בעיר, משום שבהיותה באותה טומאה מתפשטת באברים ומטפשת שכלה. וכן מצאתי בשערי דורא, [דף ק"ח] שטובלות אעפ"י שאין בעליהן בעיר. וכן הנהיג רבינו שמעון ז"ל את בתו לטבול אפילו בימי החורף בעת טבילה, ואפילו שאין בעלה עמה ע"כ.

גם תזהר האשה שלא תעכב טבילה. שבבא זמנה לטבול, אל תעבור רגע. וכן אמרינן בירושלמי, אסור לאשה לעמוד בלא טבילה, וצריך שתדקדק האשה בטבילה שטובלת בה, אם רואה אותה חסרה מה שלא היה כך מקודם שנחסר שיעורה. גם תכוין בטבילתה שירחמוה מן השמים לתת לה הריון מטבילה זו, מבר דכר, ירא אלקים וסר מרע, מוכן לעבודתו יתברך. ובכל הדברים האלה כתב מרנא אישי כהן גדול ז"ל בספר שבט מוסר בפרק כ"ד, אלא דבצוואות ר' יהודה החסיד ז"ל כתב באות מ"א, לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו לילה שטובלת בה, ע"כ. וצ"ל דזהו כשהוא בעיר, אך כשאינו בעיר, לא בעבור זה תעכב האשה מלטבול, ואדרבה יקוים ברוך אתה בבואך, שלא תמצא אשתך ספק נידה, כדאיתא בגמרא, והיינו דכיון שלא טבלה הוא ספק נידה, אבל כשטבלה בזמנה, אז תהיה מוכנת וטהורה לבעלה ממקוה טהרה מקור מים חיים.