תוכחת חיים פרשת ויקהל

סדר ויקהל

י'לך ה'אדם ו'ישמע ה'דרשה מפי הדורש [דף קיג] ברבים לעיני כל ישראל כי גדול יתר מאד, כי מלבד שכר תלמוד תורה וכדקיימא לן ותלמוד תורה כנגד כולם. עוד בה, כי רבו יתירה השתכחת בדרשה שדורש החכם ברבים ממעל לחשב כאשר חכמים הגידו במדרש אבכיר הובא בילקוט ריש סדר זה וז"ל, ויקהל משה, רבותינו אומרים מתחילת התורה ועד סוף אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל, אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה למשה עשה לך קהלות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים. הלכות שבת, בשבת. כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת. ולהכנס בבתי מדרשות ללמוד ולהורות לישראל דבר תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו, משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בענינו של יום. הלכות פסח, בפסח. הלכות עצרת, בעצרת. הלכות חג, בחג. אמר משה לישראל, אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאלו המלכתם אותו בעולמו שנאמר ואתם עדי נאם ה', ואני אל. וכן דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב, וכי מה בשורה היו ישראל צריכים בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח, אלא שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמען אוזן מעולם, עכ"ל.

הנה מבואר טעם עיקר ציווי הדרשה בהקהל את העם בפרשה זאת ולא בשאר פרשיות שבתורה, לפי שהוא בא לצוות בתחילת הפרשה הזאת, על ענין שמירת השבת, שלא יעשו מלאכה ויהיו בטלים ממלאכתם. ולכן בא הציווי הדרשה ברבים, שיהיו דורשים בכל שבת ושבת, דכיון שישראל בטלים ממלאכתם, יש חששה, שהבטלה מביאה לידי זימה, וכמה איסורים, כחילול שבת וכדומה. וכיון שנוהגים לדרוש בכל שבת ושבת בקהל רב, הרי איכא תרתי לטיבותא, שנמנעים מלחטוא בשום חטא ועון על ידי שעוסקים בשמיעת הדרשה וגם כי על ידי הלימוד תורה ששומעים מפי הדורש, קונים יראת שמים, ולומדים דיני התורה והמצות, לאשרם, ולקיימם, ולקיים סור מרע ועשה טוב, ועוד בה גדולה מזאת שעל ידי שמיעת הדורש ברבים, באיזה איסורים אשר איזה אדם היה רגיל לעבור על איסור זה, ביודעו ומכירו האיסור, הוא מונע את עצמו מלעבור את האיסור. כמ"ש ה"ה מר קשישא כהנא רבה ויקירא בספר שבט מוסר פ' כ"ז, שכן היה מעשה באדם אחד שהיה מוכן ומזומן לילך בליל ראשון לבית זונה אחת, שזימן כל האכילה מיום ששי, ובשומעו יום שבת קודש מפי כהן גדול מוה"ר הגדול הנ"ל גודל האיסור, נמנע את עצמו, ולא הלך לבית הזונה, נמצא דעל ידי שמיעת הדרשה, הרויח ריוח גדול של חטא. ואדרבה, בשומעו דברי המוסר ברבוי ובמילות שונות, נשבע ליצרו ופירש, וביום מוצאי שבת, בא להחזיק לו טובה למוה"ר הנ"ל, וסיפר לו הענין, והודה ולא אי שמיעת דרשה רב שלהם כמ"ש שם, רבי אבא איעקר מפרקיה דרב הונא. רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא רבי חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא. ר״ש איעקר מפרקיה דרב הונא. רב אחא בר יעקב אחזתיה סוסכינתא, חליוה (באדרא) בארזא דבי רב ונפק מיניה כהוצא ירקא, אמר רב אחא בר יעקב שיתין סבי הוינן, וכלהו איעקור מפרקיה דרב הונא לבר מאנא דקיימי בנפשאי והחכמה תחיה בעליה. יע"ש, הרי מצינו בקדושי עליונים גדולי האמוראים שנסתכנו בעצמן ונעשו עקרים מסיבת שמועת דרשת רב שלהם.

ואפילו אם הוא רב גדול בישראל ורב ונשיא, ויש לו איזה הקפדה שבשבילה אינו רוצה לבא לבית הכנסת לשמוע הדרשה, אינו יכול למנוע עצמו. ולא מיבעיא אם יהיה ההקפדה עם אחרים, דאין מקום למנוע מלבא לשמוע הדרשה. אלא אפילו אם יהיה ההקפדה עם הרב או החכם הדורש עצמו, והקפידה עצמה יהיה בנטילת שררה או באיזה קפידה מתוארים או ישיבת המקומות וכדומה, ואפילו אם יהיה, שלקח שררתו ודורש במקומו עם כל זאת אין לו למנוע מלבוא לביה"כ ולשמוע דרשת החכם או הרב הנכנס במקומו. כמו שמצינו שכן עשה מעשה רבן גמליאל שהיה נשיא ומיוחס שלשלת יוחסין. כדאיתא בברכות פרק תפילת השחר דכ"ח ע"א, כשהורידוהו מגדולתו, ומינו לראב"ע במקומו, והיה דורש ראב"ע, ואותו יום איתוספו ספסלי ויש אומרים ד' מאות ספסלי, וי"א ז' מאות ספסלי, הרי שראב"ע נכנס במקומו והיה דורש והיה בעידן ריתחא עדיין שאותו היום העבירוהו והרי היה לו צער לר"ג מצד ההורדה וגם שנכנס ראב"ע ודרש במקומו ולא זו בלבד אלא דאיתוספו ספסלי תלמידים רבים מה שלא היה כשהוא היה הדורש, כי בלא"ה היה לו לר"ג צער בזה מצד אחר כמ"ש שם בגמרא. חלש דעתיה דר"ג אמר, דילמא ח"ו מנעתי תורה מישראל, עוד תוסיף צער ויגון על אשר באים תלמידים רבים למאות ולאלפים לשמוע דרשת ראב"ע כי ברוב עם הדרת מלך, ואיכא בזה צער לר"ג על כניסתם לבית המדרש שהוא מנעם מליכנס, ועכשיו שהורידו אותו נכנסו, דלפי טבע האדם דברים אלו קשים כגידין ויש צער גדול והלבנת פנים, ועכ"ז כבש ר"ג את טבעו ומידתו. הגם שהיה לו כל ההקפדות הללו ובפני רבים. לא מנע ר"ג מלבא לבית המדרש, כמו שסיימו שם בגמרא ואף ר"ג לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת כדתנן בו ביום בא יאודה גר עמוני א"ל ר"ג אסור אתה לבא בקהל, א"ל ר' יאושע כו'. מעתה צא וחשוב, היש בעולם אדם גדול שמורידים מגדולתו וממנים אחר במקומו, והוא דורש בפרסום גדול ועם גדול ורב יותר ויותר ממה שהיו לפניו כשהוא היה דורש. והוא הולך לבית המדרש לראות בעיניו ברב הדורש במקומו ולוקח שררתו ואינו מקפיד כלל, ואם היה רוצה ר"ג לעמוד על מידתו וכי לא היה מוצא עוזרים לו. וכמ"ש הפוסקים ז"ל ומלבד כי לא הקפיד ולא עמד על מידתו, אלא אדרבה הלך לבית המדרש לשמוע דרשת ראב"ע כאלו לא היה ולא נעשה שום הקפדה כאחד מן החכמים, אחר היותו נשיא ורב שלהם. ולא זו אף זו, במה שמסיק הש"ס שם, אמר ר"ג הואיל והכי הוה, איזיל ואפייסיה לר' יאושע כו'. וכן היה ונעשה שלום. הרי דבהיות שנהג ר"ג ענוה יתירה שלא להקפיד ולילך לבית המדרש לשמוע דרשת ראב"ע הדורש במקומו כי לא ימצא בעולם הקפדה גדולה יותר מזו, עכ"ז כיון שהעביר ר"ג על מידותיו בזה לילך לבית המדרש ומחל על הקפדתו, זהו סיבה כי נתן דעתו לילך ולפייס ר"ג. דמצוה גוררת מצוה. וכ"ש כשלא יהיה לו הקפדה עם הדורש כלל אלא עושה ד"א לילך לביתו ולהזמינו שיבא לשמוע דרשתו, והוא אינו בא, בעבור איזה הקפדה שיש לו עם אחרים, כי בודאי כי לא יפה הוא עושה. ואין צריך לומר, אם יהיה הדרוש על הספד חכם ורב, דאיכא איסור ודאי משום מתעצל בהספדו של חכם וכמש"ל, וזה ברור ומבורר, כי כן תמיד יהיו רגליו כאילות לילך לבית הכנסת בכל שבת ושבת שיש בו דרשת חכם, וכיון שהורגל כן מנערותו, גם בהיותו זקן, לא יזוז מלילך לשמוע. כי זה בדוק ומנוסה, כי בהיות שהוא מורגל בכך בימי נערותו לילך לבית הכנסת לשמוע דרשת הרב והחכם הדורש, גם כי יזקין והוא זקן וחולה לא יסור ממנה.

כאשר אנכי הרואה בכמה אנשים מרשומי העיר הי"ו, כי תפסו מידה זו מקטנותם, ואיכא תרתי לטיבותא, שזוכים לעצמן, ומזכים לאחרים. שהרואים אותן שהם זקנים וחולים ובאים לשמוע הדרשה, גם המה לוקחים מוסר לבא ולשמוע. וכאשר ראיתי בספר לקוטי תנ"ך לגורי האר"י ז"ל בהשמטות אשר בראש הספר וז"ל, ועשית חג שבועות לה' אלהיך מיסת נדבת ידך אשר תתן. ולא אמר נדבת לבך, עם היות כי הנדבה היא מצד הלב, אלא לרמוז שצריך האדם להרגיל עצמו כל כך במעשה הצדקה עד שהיד בעצמה תהא מורגלת בה. וכמ"ש הלל בשמחת בית השואבה, אם אני כאן, הכל כאן. כי הלל היה זקן מאד, ואני פטור מן הראיה, אעפ״כ אני מצער את עצמי, כדי שיבואו כל ישראל וישאו ק"ו ממני. ומה הלל הזקן, שהוא פטור ממצוה זו, היה מצער עצמו, מכ"ש מי שיוכל לעלות וזה שאמר הכל כאן, ואם אין אני כאן, מי כאן. יצא תקלה וילמדו ממני, ולא יאמרו שאני פטור, אלא שאין מצוה בעליה. ולא ילמדו משאר חכמי העולם, דלא ילפי מתקנתא וכי תימא היאך אני יכול לעלות אחר שאני זקן בן ק"ך שנה, לזה אמר למקום שאני רוצה, רגלי מוליכות אותי, שהם מורגלים לעשות רצון קוני כענין וישא יעקב רגליו עכ”ל. הרי לך הדבר בפירוש כי ההרגל שמורגל האדם לילך לבית הכנסת ולבית המדרש עומדות היו רגליו לעד לעולם עד זקנה ושיבה, להיות הולך לבית הכנסת ולבית המדרש, להיות רגליו כאילות. וגם שמזכה לאחרים עמו כי ממנו יראו וכן יעשו. וחוש הראות לא יחוש, כי בהקהל העם בבתי כנסיות כשיש דרשה, דאם יהיה אדם חשוב שלא בא לא מיבעיא רב וחכם גדול, אלא אפילו בעל הבית, אם הוא אדם חשוב ונכבד וגדול בעירו ועשיר וניכר לכל בשמו ובמעשיו ובמקומו, אם לא בא לשמוע הדרשה ובפרט כשיהיה על הספד אדם גדול, הנה הוא גודל פחיתותו, לפי גודל מעלתו ומתפרסם לכל המעשה אשר עשה, שמורה התעצלות בהספדו של צדיק, ומינכר לכל שלא נחשב בעינו כבוד התורה ולומדיה, ולא חש על מיתתו של צדיק ובודאי דהוא נענש על זה ב”מ.

כאשר ראיתי להרב כלי יקר בשמואל א' סימן כ"ה בפירוש הכתובים וכ"ת, וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו. וסמיך ליה, ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאד. שהביא בתחילה מדרש רז"ל וז"ל, כתיב וימת שמואל וסמיך ליה ואיש במעון ומעשהו בכרמל. אמר הקב"ה הכל צווחין ומטפחין על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזחין. ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאלו כופר בעיקר. כתב לפרש וז"ל, ואמר, והאיש גדול מאד, בשם עשיר ומפורסם לכל, וזהו שגרם לו המיתה, שלא בא להספד שמואל ע"ה, שנענש כי נתפרסם לכל, שלא בא, שהרי הוא איש גדול, וז"ש ויהי האיש הזה, ר"ל שהיה טרוד בגוזז צאנו בכרמל, ולא קם ולא זע ממנו לבא אל הספד שמואל עם כל ישראל, ולכך נענש כמו שמגיד בסמוך ויהיה כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת יע"ש, הרי לך בפירוש כי בהיות אדם גדול ועשיר שהכל מכירים אותו ומינכר מילתא טובא כשלא בא. משא"כ אדם שאינו חשוב כ"כ, אינו נכר לכל אם בא אם לא בא.

ומצינו בגמרא פרק קמא דקידושין דכ"ה ע"א, שאמרו סבי דנזונייא לא אתו לפרקיה דרב חסדא, אמ"ל זיל צנעינהו. אזל אמר להו מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא, אמרו ליה אמאי אתי (ניתי,) דבעינא מיניה מילתא, ולא [דף קטז] פשיט לן וכו'. ופרש"י זיל צנעינהו, אמור אליהם להסגר ולישב בבית זה, וזה לשון נידוי לת"ח, כדאמר במ"ק די"ז לאמור לו דרך כבוד הסגר ושב בביתך עכ"ל. וכ"כ הריטב"א בחידושיו לשם יע"ש. הרי דמי שאינו בא לשמוע דרשת הרב הדורש, חשיב זה בזיון וחייב נידוי כדקי"ל דמנדין למבזה ת"ח. וכ"כ הפוסקים ז"ל. והגם שהם רצו לתת התנצלות על אשר לא באו לפירקיה דרב חסדא משום דבעינן מיניה מילתא ולא פשיט לן, וכוונת ההתנצלות היה שאינן תלמידים שלו, שלא למדו ממנו, זה התנצלות יהיה מהני להנצל מעונש הנידוי, ואפ"ה לא היה מהני זה ההתנצלות, דאפילו לא למדו ממנו, כיון שהיה גדול, הם כתלמידים נחשבים. וכמ"ש הרב מהר"י שאשפורטאס ז"ל בספר אהל יעקב סימן ס' דס"ז ע"ג יע"ש. ואפילו יהיה שוה לו, על כל פנים חיובא ומצוה איכא, למי שלא יש לו אונס ניכר, שחייב לבא לשמוע הדרשה מהדורש. ואף אם יהיה הקפדה גדולה אימתני ותקיפא, אין לו למנוע מלבא לשמוע הדרשה כאשר נתבאר באר היטב. וכ"ש אם הדורש הוא רבו או גדול הדור וגדול העיר שחשובים כולם כתלמידים ממש כאשר כתבו הפוסקים ז"ל, דודאי חייב נידוי אם לא בא לשמוע דרשת רבו. וכמ"ש בתשובת מוהרד"ך בית כ"ב חדר ח'. ובתשובת מהר"ש הלוי ז"ל חיו"ד סי' ח'. ובתשובת אהל יעקב הנ"ל, ועוד כתבו מוהרד"ך והרב מוהר"ש הלוי שם להוכיח מן הסוגיא הזאת שנתבאר דין זה שמי שלא בא לדרשת הרב, שחייב נידוי, כ"ש וק"ו למי שבא למנוע ולהפסיק דרוש הרב שלא ידרוש. והאריכו שם למעניתם בעונשו מכמה מאמרי רז"ל.

ואנכי הצעיר שמעתי מפי רבים בתורה, כי כל הבא למנוע דרשה מלדרוש ברבים יהיה מצד הדורש עצמו שהקפיד ולא דרש, יהיה מצד אחרים שמנעו דרשתו, לא השלימו בר מינן שנתם, ומעשה שהיה בזמנינו באחד שבא למנוע דרשת החכם בקהל רב, הגם כי לא אהנו מעשיו עכ"ז לא השלים חדשו. ורבים תלו הדבר ואמרו בפיהם שהיה בשביל זה. כי כן שומר נפשו ירחק מזה שלא להקפיד בשום הקפדה למנוע מלדרוש אם יהיה החיוב לדרוש, וגם שלא למנוע אחרים הבאים לדרוש בשום אופן, כי עון בטול תורה עונשו חמור בש"ס ובפוסקים כנודע עוד מצינו עונש אחר על מי שמונע עצמו מלילך לבית המדרש לשמוע דרשת הרב או החכם הדורש, והוא מ"ש בתנא דב"א סא"ר פ"ג והובא בילקוט, שמואל ב' סי' כ"ג ע"פ ברית עולם שם לי, וז"ל, אמר דוד (שם) כרת לי הקב"ה ברית, שאהא בקי במקרא, במשנה, במדרש, בהלכות באגדות, שנאמר ערוכה בכל ושמורה בלבי לעולם. כי כל ישעו וכל חפץ כי (לא) יצמיח אל תהי אומר כן כי כל ישעו וכל חפץ כי לא יצמח, אם ראית ת"ח שאינו מתעשר, סימן יפה לו כדי שלא יתבטל מתורתו, במידה שאדם מודד, בה מודדים אותו, כשם שתלמידי חכמים יושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועוסקים בתורה לשם שמים הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, לפיכך הקב"ה כורת להם ברית שלא ישתכח דברי תורה מפיהם, ומפי בני בניהם עד סוף כל הדורות. שנאמר ואני זאת בריתי אותם כו', אבל פושעים של ישראל אינן כן, אלא בקטנותם רכים ובזקנתם קשים. ומה (שכרן) עושה הקב"ה מצוה להעלותן, ושורפין אותם בבית המדרש הגדול שלו, שנאמר (ובני) ובליעל כקוץ מונד כולהם, ואין בליעל אלא פושעי ישראל שנאמר ויען כל איש רע ובליעל עכ”ל. ופירש הרב כלי יקר שם בפירוש שמואל דשנ"ג ע"א, דהכונה כי כשם שהם חפצים להיות עוסקים בתורה הם ובניהם עד סוף כל הדורות, כי זהו חפצם ותאותם, כן הקב״ה גומר בעדם וכרת להם ברית לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שלא ימוש ספר התורה מפיהם. נמצא שצריך האדם לעסוק לשם שמים בתורה, ושיתנהג כן לבניו ולבן בנו עד עולם, ואז השי"ת יגמור בעדו. אבל פושעים של ישראל אינם כן, רוצה לומר אינן כן לעסוק בתורה בבית הכנסת ובבית המדרש לשם שמים ועל כן שלא באו למדרשות בעוה"ז מדה כנגד מדה לפיכך הקב״ה מצוה להעלותן בבית המדרש הגדול ושורפין אותם בשבת במדרש הגדול של הקב"ה, ויהיה זה לפי שבקטנותם הם רכים שלמדו ועשו איזה זכות, ובזקנותם נעשו פושעי ישראל בגופן וקשים, ומצד הרכות שהיה להם בקטנותם זוכים שם לישרף באש הקדוש של המדרש הגדול של קב"ה יע"ש. הרי מוכח שכר הבא לב"הכ ולב״המ לעסוק בתורה ולשמוע דרשת הרב או החכם הדורש, שזוכה שלא ישתכח התורה ממנו ומבניו עד סוף כל הדורות. ונראה לתת טעם כמ"ש בירושלמי פ"ה דברכות ופסקו מרן ביו"ד סימן רמ"ו סכ"ב, ברית כרותה שכל הלומד בביהכנ לא במהרה הוא שוכח. וכתבו הפוסקים דהה"ן בב"המ. וא"כ כיון שיושבים ועוסקים בתורה בב"כ וב"מ, זהו סיבה שלא ישתכח תלמודם עד סוף כל הדורות. ועונש המונע את עצמו מלבא לבה"כנ ולב"המ דמפני שלא באו למדרשות בעוה"ז הם בעונום נשרפים במדרש שזוכה ויושב לעתיד לבוא בין החכמים, וכמ"ש במדרש סדר כי תבא והובא בילקוט הגדול של הקב"ה, משא"כ מי שהולך לשמוע דרשת הרב והחכם בב"כנ ובב"מ, משלי סי' ט"ו על פסוק אוזן שומעת תוכחות חיים בקרב חכמים תלין, א"ר יאושע בר נחמני כל מי שבא לבה"כנ ושומע ד"ת, זוכה לישב בין החכמים לעת"ל יע"ש.

ומפרשת העיבור יבינו ויקחו מוסר העשירים וגדולי המעלה שבאים לשמוע דרשה, והם יושבים במקום הראוי להם בדרך כבוד על גבי הספסלים וכסאות ולא על גבי קרקע ועל גבי העפר כי כולם מכבדים [דף קטוב] אותם ונותנים מקום לישב הלא יראו בני אדם יראים את ה' עניים מאנין תברין דקב"ה, שבאים לשמוע הדרשה מהרב והחכם הדורש לבתי כנסיות ולבתי מדרשות והם יושבים על גבי קרקע, על עפר ממש, או במדרגות סולם התיבה, והם יושבים שם באימה וביראה, ורובם מהם עומדים על רגליהם שתי שעות לשמוע דרשת הדורש בתשוקה רבה וחשק גדול. והגם שהם מתאבקים בעפר העולה על עיניהם ועל מלבושים שלהם שהם בגדי כבוד משבתות וימים טובים, ועכ"ז אינם חוששים אף שהם עניים מחמת חשק ואהבת התורה. וכבר גילה לנו רז"ל ונתנו לנו את השבת שבח"י שלמים, לשבח לעם בני ישראל בדבר זה כמ"ש במד"ר ר' תנחומא סדר בלק והובא בילקוט על פסוק מי מנה עפר יעקב, וז"ל, וכן לובש בגדים של שבת ושל מועד ונכנס ומתאבק בעפר לשמוע לזקן ולשמוע דברי תורה, הוא שיעקב אמר ליששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים מי גרם לך להיות בן תורה, שאתה רובץ בעפר ואשפתות, הוי יששכר חמור גרם, למה שרובץ בין המשפתים, כו' יע"ש.

מבואר יוצא מדברי רז"ל בשבח המגיע לבאים לשמוע דרשת הרב והחכם הדורש בקהל רב, שמתאבקים בעפר בגדי שבת ומועד, ועליהם שיבח המקום מי מנה עפר יעקב, דהיינו אותו עפר שמתעפרים ומאבקים בו, שזהו חשוב מאד לפני הקב"ה. כי מרוב חשקם לשמוע דברי תורה אינן חוששים על מה שמעפרים בגדיהם בעפר. ואם אלו באים לשמוע שהם מצטערים בישיבתם על גבי קרקע ועולים עפר על לבושיהם של שבתות ומועדים ק"ו שמחוייב לבא לשמוע הדרשה, מי שיושב במקומו הראוי לו דרך כבוד, על גבי ספסלים ועל גבי כסאות, שאין לו למנוע מלבא. וא"ת שהם יכולים לפטור את עצמם אלו שאינן באין לשמוע דרשת הרב והחכם הדורש, באומרם כי כבר אנחנו לומדים בביתנו באותה שעה, ואין אנחנו בטלים עצמינו מד"ת באותה שעה, הא ודאי בורכא כאשר הוכיח במישור הרב מהר"ש הלוי ז"ל בתשובה שם דכ"ט ע"א שכתב וז"ל, ואם יאמר שמעון שלא יעסקו בשיחה בטלה אלא כל אחד יעסוק בד"ת בביתו, לזה אומר, אינו דומה יחיד העושה מצוה, כמו המרובים. ועוד כמה אנשים יש שאינן יודעים ללמוד, ובאים לשמוע. עוד שהרי הוכחנו לעיל שהקב"ה רוצה שיקהילו קהלות וידרשו ברבים ולא נתרצה בשביל אחד יעסוק בתורה בביתו יע"ש. ועוד דבהיות הדרש בבית הכנסת מקום השראת שכינה מצד המקום שהוא מקודש, וגם כי הדורש דברי תורה ברבים, זוכה שתשרה עליו רוח הקודש כמ"ש בריש מדרש חזית ע"פ שיר השירים, כל מי שאומר דברי תורה ברבים זוכה שתשרה עליו רוח הקודש וממי אתה לומד משלמה ע"י שאמר דברי תורה ברבים זכה ששרתה עליו רוח הקודש, ואמר שלשה ספרים, שיר השירים, ומשלי, וקהלת.

וכד הוינא טליא והייתי שומע מפי קדוש, עטרת ראשי הרב הגדול מ"ז אור היר"ח, דורש טוב לעמו, בקהל רב כמשה מפי הגבורה, והיה עומד ברתת ובזיע, הגם כי היה רב גדול בישראל, אביר הרועים ואמיץ לבו בגבורים. ופעם אחת שאלתי לו, מה זו שבשעת הדרשה, הוא ברתת וזיע, וכה השיבני, כי כיון שאמרו רז"ל דהדורש ברבים רוח הקודש שורה עליו, איכא אימתא דשכינתא, זה תורף דברי אמרי קדוש ז"ל. וזהו כונת הכתוב בישעיא סימן נ"ה, דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ודרשו בירושלמי פ"ה דברכות, דרשו ה' בהמצאו, היכן הוא מצוי בביתי כנסיות ובתי מדרשות, קראוהו בהיותו קרוב, היכן הוא קרוב בבתי כנסיות ובתי מדרשות יעוין שם, ולדרכינו יומתק, דנקט תיבת דרשו, ענין דרשה, כי כבר ביארנו כי ע"י דרשת הרב והחכם בבית כנסיות ובתי מדרשות זוכה להשראת שכינה. וזהו אומרו לפי פשוטו של מקרא, דרשו ה', כיון שאתם דורשים את ה' בדברי תורה, אז הוא בהמצאו, שהוא מצוי אצלינו. ובזה, אז, קראוהו בהיותו קרוב, כי קרוב ה' לכל קוראינו, וק"ל.

וצא ולמד, עד היכן מצינו שחיבבו רז"ל ענין שמיעת הדרשה שדוחין את דבר המשפט בעבורו, כמו שאמרו, בבא קמא, דף קי"ג עמוד א' אמר רב נחמן, לא יהבינן זימנא, לא לבני כלה בכלה, ולא לבני רגלא ברגלא. כי הוו אתו לקמיה דרב נחמן, אמר להו, וכי לדידכו כנופייכו. ופרש"י, לבני כלה בכלה, באים לשמוע הדרשה בכל שבת, אין אומרים לו, בא ביום שני לדין, דממנע ולא אתי לכלה. ברגלא, באים לשמוע הלכות הרגל קודם הרגל ל' יום. כי הוו אתו, תובעין לקמיה דרב נחמן ביום כלה להזמין בעלי דינין לדין, אמר להו, וכי לדידכו כנופיכו, לצורך דיניכם הקהלתי אתכם, יע"ש. וכן כתב בשיטה מקובצת שם בשם הרמ"ה ז"ל בפרטיו, שכתב וז"ל, אמר רב נחמן לא קבעינן זימנא, לא לבני כלה בכלה, ולא לבני רגלא, ברגלא, בני אדם שבאים מעירן בערב שבת, לשמוע את הדרשה ביום שבת, אין מזמנים אותם ליום שני לדין, דממנעי ולא אתו לכלה. ולא לבני רגלא, ברגלא בני אדם שבאים מעיירותיהם לשמוע, הלכות הרגל, קודם לרגל ל' יום כי הוו אתו תובעים לקמיה דרב נחמן ביומי דכלה לרגלא, ואמרי ליה לזמניננהו מר לדינא בהדן, אמר להו, לדידכו כניפיא להו, וכי לצורכיכם קבלנום. וכ"כ הרב המאירי ז"ל ונתן טעם דאין מזמינים אותו לדין באותו מקום, יען עיקר ביאתו בא לדבר מצוה לשמוע הדרשה, וקי"ל שלוחי מצוה אינם נזוקים, יע"ש.

אשר זה יהיה כונת הכתוב בקהלת סי' ח', שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע דבר לב חכם. כי לכל חפץ יש עת ומשפט, דקשה איך תלוי שומר מצוה לא ידע דבר רע, עמ"ש אח"כ ועת ומשפט ידע לב חכם. גם מ"ש כי לכל חפץ יש עת, ופירש הראב"ע, כי לכל, [דף קיח] ידע החכם, כי לכל חפץ יש עת, כו'. מהו הכונה, אכן על פי האמור ניחא, דשומר מצוה לא ידע דבר רע, אשר דרז"ל והמפרשים ז"ל, פסוק זה, על ענין שלוחי מצוה אינן נזוקים. והרי הא דאין מזמנים לדין הבאים לשמוע הדרשה, הוא מה"ט גופיה דשלוחי מצוה אינן נזוקים, כדברי הרב המאירי ז"ל. וא"ת והרי התובע רוצה להזמינו לדין, לזה אמר ומשפט ידע לב חכם, כי הרב הוא היודע מתי יהיה העת והזמן להזמינו לדין, ולא עכשיו בעת ובעונה הזאת, יען עתה עיקר ביאתם לשמוע הדרשה לדבר מצוה זאת, ולא באו בעבור הדין. א"כ אינו מן הראוי להכריחם שיבואו לדון, מפני שנמנעים מלבא לדרשה, כי לכל חפץ יש עת, כי לכל ידע החכם מתי יהיה העת להזמינו לדון, וכמו שהשיב להם רב נחמן וכאמור.

וכיוצא בזה אמרו במדרש חזית ע"פ סמכוני באשישות, וז"ל, נכנס ר' יאודה ודרש, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה. נאמר כאן הרחק, ונאמר להלן, (יהושוע ג' ו') אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה, מה רחוק שנאמר כאן, אלפים אמה, אף רחוק האמור להלן, אלפים אמה. והיה כל מבקש ה', כל מבקש משה, אין כתיב כאן, אלא כל מבקש ה', מכאן למדנו, כל מי שמקבל פני חברים, כאלו מקבל פני שכינה. ואתם, אהינו, רבותינו, גדולי התורה, מה שנצטער בכם יו"ד מיל, או ך', או ל', או מ', כדי לשמוע ד"ת, עאכ"ו שאין הקב"ה מקפח שכרכם בעוה"ז ובעוה"ב, ע"כ. הרי דיש שכר בעוה"ז ובעוה"ב לכל הבא לשמוע ד"ת כאלו מקבל פני שכינה וכאמור. ולא מבעיא לאנשים שהם חייבים לבא לשמוע הדרשה, אלא גם הנשים והטף איכא מצוה. כמ"ש בפ"ק דחגיגה ד"ג ע"א, ת"ר מעשה בר' יוחנן בן ברוקא, ור' אלעזר בן חיסמא, שהלכו להקביל פני ר' יאושע בפקעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום, אמרו לו, תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה, של ראב"ע היתה, ובמה היתה הגדת היום, אמרו בפרשת הקהל, ומה דרש בה, הקהל את העם האנשים ונשים והטף, אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים, כדי ליתן שכר למביאיהן. אמ"ל, מרגלית טובה היתה בידכם, ובקשתם לאבדה ממני, ע"כ. הנה למדנו מדברי המאמר דמלבד דגם הנשים איכא מצוה להיותן בדרשת הרב הדורש, נשים לשמוע, טף נמי איכא מצוה כדי לתת שכר למביאיהן. ונראה דכיון דכתיב חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה, א"כ על ידי שהוא מרגילם בקטנות, והיו רגליהם מוליכים לבית הכנסת, לשמוע הדרשה גם כי יגדל עד זקנה ושיבה, לא יסור מזה. וכמ"ש משם גורי האר"י, בהלל הזקן שאמר, למקום שאני רוצה לילך, רגלי מוליכות אותי, שכבר הורגלו רגלי מימי חורפי מקדמוני וכמש"ל. ונראה דהיינו מ"ש הכא בגמרא וטף למה באים כדי לתת שכר למביאיהן, דהיינו שכר מצות חינוך, שמחנכים אותן לילך לשמוע דרשת הרב והחכם הדורש, ובכן הם מורגלים לבא כשיגדלו, וההרגל נעשה טבע. ובלבד שיהיו קטנים בני דעת ובני תרבות, דאם הם קטנים המבלבלים את הצבור, מלבד כי לא יש שכר למביאיהן, אלא אדרבה יהיה להם עונש, כמ"ש בעלי המוסר והפוסקים ז"ל. ולפום מאי דאמרי, דנשים באים לשמוע, יש אזהרה גדולה לנשים ג"כ הבאים לשמוע קריאת ספר תורה, או דרשת הרב והחכם הדורש בקהל רב, שלא יספרו זו עם זו באותה שעה, דמלבד שאינן שומעות ואיכא איסור ביטול תורה משמיעת הדרשה, דלמה באו, עוד בה, כי לפעמים ע"י שיחת נשים זו עם זו, יבלבל גם לאנשים היושבים בבית הכנסת, לבלתי שמוע. ומלבד האיסור, איכא עוד משום בלבול, וכדאי בזיון, די בזה ואין להאריך.

ומה גם, כי אחר הדרשה הדורש אומר קדיש על האגדה, ועונים אמן יהא שמיה רבה מברך, ומתכפרים עונותיו, כמ"ש רז"ל במדרש משלי, ע"פ, לא ירעיב ה' נפש צדיק, וז"ל, שבשעה שהחכם יושב ודורש באגדה, אומר הקב"ה, אני מוחל אפילו נחתם גזר דינם, אני מוחל להם ומכפר עונותיהם יע"ש. ועיין בס' זוטא, תורה עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שהם עונים אמן יהא שמיה רבה מברך, וחיים, מערכת ד' אות ל"ב, די"ג ע"א, שהבאתי דברי המאמר הלזה באורך יע"ש בס"ד. וכן כתב הרב חסד לאברהם עין הקורא, נהר ל', שהדורש באגדה יש לו כח למחול עונות ישראל, ואם אומרים קדיש על האגדה נמחלים לו כל עונותיו, ואפילו נחתם לו גזר דין לרעה, הקב"ה מוחל לו ומכפר עונותיו, וכן השומע דרוש מפי חכם בחכמת הקבלה הנקרא אגדה, נמחלו לו כל עונותיו יע"ש. וכ"כ בספר מדבר קדמות מערכת ד' אות י"ד יע"ש. גם במדרש והובא בילקוט משלי סי' י"ד, ע"פ, ברוב עם הדרת מלך, וז"ל, אמ"ר חמא בר חנינא להגיד שבחו וגדולה של הקב״ה, אע"פ שיש לו אלף אלפי אלפים ורובי רבבות כיתות של מלאכי השרת שישרתוהו וישבחוהו, אינו רוצה, אלא בשבחן של ישראל, שנאמר ברוב עם הדרת מלך, ואין עם אלא ישראל, שנאמר עם זו יצרתי לי למה, בשביל שתהלתי יספרו. וכן הוא אומר, נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. אמ"ר סימון אימתי מתעלה שמו של הקב"ה בעולמו, בשעה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ונותנים שבח וגדולה להקב"ה. ואמ"ר ישמעאל, באותה שעה כששומעים אגדה מפי חכם ואח"כ עונים יהא שמיה רבה מברך, באותה שעה, הקב"ה שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו, עם שיצרתי לי, כמה הם משבחים אותי, באותה שעה מלבישים הוד והדר, לכך נאמר ברוב עם [דף קיט] הדרת מלך, עכ"ל. והיינו כדברי רז"ל בילקוט שאמרו כי ע"י הדרשה שדורש החכם בקהל רב, אומר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי, וזהו שאמרו ברוב עם הדרת מלך, דע"י שדורשים דרשה בקהל רב, אז ממלכים להקב"ה ומלבישים הוד והדר.

כי מן הבאר, זהו כונת הכתוב בסדר וזאת הברכה, תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל. והנה רז"ל ורש"י דרשו ויהי בישורון מלך, על הקב"ה, אימתי הוא מלך, כשהם באסיפה אחת, ובאגודה אחת, יחד שבטי ישראל יע"ש. ולדרכינו יאמר נא, תורה ציוה לנו משה מורשה, וגם קהלת יעקב, כי בכלל חיוב הלימוד התורה, הוא שציוה משה רבנו לדורות הבאים, להקהיל קהלות ברבים, ולדרוש להם בשבתות, כמו שעשה הוא בעצמו, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, וכמ"ש בילקוט. ובזה שאתם מקהילים קהלות ברבים, קהלת יעקב, אז הוי, ויהי בישורון מלך, שהקב"ה הוא מלך, כמ"ש בילקוט, דע"י הדרשה שמקהילים קהלות ברבים, אומר הקב"ה, מעלה אני עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי. ותנא והדר מפרש, דה"ט דהוי הקב"ה מלך, משום בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל, דמאספים ברוב עם לשמוע הדרשה, ואז הוי הדרת מלך, מלכו של עולם. ודייק קרא לומר בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, דיש חיוב להתאסף ולשמוע הדרשה, מי שהם ראשים גדולי ישראל, הרבנים והחכמים הגדולים, והנשיאים עשירי עם, ואח"כ יחד שבטי ישראל שאר עמא דארעא, כאשר ביארנו וזה ברור.

ואחרי אשר דיברנו בחיוב המצוה לשומעים שיבואו לשמוע דרשת הרב וחכם, קטון וגדול שם הוא, עתה אדברה נא בהנהגות ודרכים מה שצריכים הדורשים להזהר בהם. ראשית כל, לבל יתגאה ויזוח דעתו בדרשתו. וישער בדעתו, כי חכמתו וחריפותו כאין לגבי הראשונים. ואם זיכהו השי"ת לחדש בטובו בדרושים נחמדים ואמיתיים וערבים לכל שומעיהן, והרי הוא ג"כ רב ומרביץ תורה, עכ"ז לא יתגאה בזה ויזוח דעתו, אלא אדרבה יקנה עוד ענוה והכנעה ושפלות וכובד ראש, ויהיה כונתו בדרוש ההוא לעשות נחת רוח להקב"ה ולזכות את עצמו לקבל עליו להיות נאה דורש ונאה מקיים, וגם לזכות את ישראל השומעים ויאמר בלבו, מי אנכי כי הביאותני עד הלום, ויתפלל לה' שיזכהו להיות יראתו על פניו תמיד, ויתן שבח והודאה לשי"ת על אשר זכה לתורה ולשם. ואפילו שיכבדו אותו וישבחוהו, יהיה לבו מוכנע ומושפל בתכלית ובכונה שלימה לשמו ית"ש. וצריך בזה התבוננות וחכמה גדולה לבל יתגאה כאמור. ותמיד לנגד עיניו יהיה מאמרם ז"ל באבות דר"ן פל"ח שאמרו וז"ל, וכשתפשו את רשב"ג ואת ר' ישמעאל בן אלישע ליהרג היה רשב"ג יושב ותוהא בדעתו, ואומר, אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבת וכעובדי עבודה זרה, וכמגלי עריות, וכשופכי דמים. אמר לו ר' ישמעאל בן אלישע, רצונך שאומר לפניך דבר אחד, אמר לו אמור, אמר לו, שמא כשהית יושב ודורש בהר הבית, והיו כל אוכלוסי ישראל יושבים לפניך, זחה דעתך עליך, א"ל ישמעאל אחי לא, אלא מכאן לאדם שיקבל את פגעו. ופירש הרב בנין יאושע וז"ל שיקבל את פגעו, אל תשאל טעם ותהרהר אחר מידותיו של הקב"ה, כי מוכן אדם לפגעו, אין טעם בדבר, כי כך גזרה חכמת אל, ולפניו גלוי הטעם, וצדיק ה' בכל דרכיו וכו', אבל אנחנו חטאנו כ"כ המפרשים עכ"ל. והיינו כי השיבו רשב"ג לא, כי האמת הוא שלא זחה דעתו בדרשתו, ולא היה עונש ההריגה. אלא מכאן לאדם, שיקבל את פגעו, שהוא הפגע שגזרו עליו, כי צדיק ה' בכל דרכיו וכאמור.

הנה מבואר מהמאמר הלזה כמה עונשו חמור של הדורש לפני רבים ובאים אוכלוסי ישראל לשמוע דרשתו, אם מתגאה בכך מתחייב בר מינן הריגה רח"ל. וכבר ראיתי להרב הגדול חיד"א ז"ל שם בספר כסא רחמים דקי"א ע"ב שכתב וז"ל, זחה דעתך עליך וכו', שמעתי בקטנותי מחכם גדול בדורינו זלה"ה שמטעם זה ביטל מה שהיה דורש ברבים, שמא יבוא לזוח דעתו. ומוכח דהוא עון חמור, שרבי ישמעאל צידד לומר שנתחייב מיתה בשביל זה, עכ"ד. ואני בעוניי אומר דודאי הוא עון להתגאות במה שדורש, ובכבוד שיש לו, אמנם ענין הדורש להוכיח לעם במתק ודשן ולומר חידושי תורה ברבים, הוא ענין נשגב ונפלא מאד מאד, ואין כאן מקומו להאריך בזה. וא"כ, לדעתי הקצרה, האיש הירא, יחזיק במוסר וידרוש לזכות את הרבים, ויזהר שלא להתגאות כלל, וישים אל לבו שחכמתו וחידושיו אינם אפילו כגרגיר חרדל לגבי הראשונים, ומה שמכבדים אותו זה חסד גדול שמכסה מומי בני אדם, ויתן חינו, והני מילי ואביזרייהו דברי אמת יהיו בין עיניו תמיד, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים עכ"ל. והאמת כי צריך הכנעה גדולה לכוף את יצרו שלא לקבל שום הנאה ושמחה בלבו, אלא דוקא לשמוח בקולו ולהקטין את עצמו בכל מאי דמצי. ובספר החסידים סימן ח' כתוב וז"ל כשיצאו רשב"ג ור' ישמעאל בן אלישע להריגה א"ל רשב"ג לר' ישמעאל, יודע אתה למה אני יוצא להריגה, אמר שמא כשהית דורש ברבים היה לבך שמח, אמר לו נחמתני. וכן יעשה כל האדם שיתחרט במעשיו הרעים בצניעותו ובענוה ילך ויעשה מעשיו ועניניו בסתר, ואל יהגה לבו כלל במעשיו הטובים, ואף מכל ענין החסידות יעשה בסתר, כי כבר נאמר הסתר דבריך והצנע לכת עם אלהיך, ואל יחזיק טובה לעצמו, במה כונותו לשמים ישמור שלא יהנה ולא ישמח לבו, שאם שמח לבו בפני העולם, קיבל מקצת שכרו של אותה מצוה בעוה"ז, ואם שמח [דף קך) לבו בעל כרחו, כלומר לא מדעת וכונה. ילמד לו ללבו לכוף, ויחדל מאותו מעשה ששמח לבו, כי כמה היו מן המתים אשר מתו בעלי המעשה הזה שעשו מעשים טובים אין מספר, ונפטרו והלכו לבית עולמם, ונשתכחו, כי נשתכח הדבר, ואין להם זכרון, כי נשכח זכרם בעוה"ז, ואין מזכיר להם, רק זכרונם לחיי העוה"ב. לפיכך מה יתרון לי ומה הנאה לי רק שישבחוני בעוה"ז. כך יחשוב בכל עת ואף בלילה בשוכבו במיטתו לישן, יש לדאג פן ישן שנת עולם, ולא יקיץ עוד, ומדוע ישמח עוד, ובמה שישבחוהו בזה העולם, הכל הבל ורעות רוח עכ"ל.

מבואר מדברי ספר החסידים שלא היו גורסין כגירסתינו שהשיב לר"י, לא, אלא היה הגירסא להפך שאמר נחמתני, כמודה על הדבר, ונראה, כי חלילה וחס על רשב"ג להתגאות, אלא דלפי גודל חסידותו ויראתו כשהזכיר מענין הדרשה שהיו לפניו גדולי ישראל זחה דעתו, חשש ח"ו פן ואולי זחה דעתו בלתי מתכוין, וע"ד שכתב בספר חסידים למי שזחה דעתו בע"כ ולאו אדעתיה, על זה הוא שחשש פן ואולי שמא אפשר לעשות כן ולאו אדעתיה, ועל חששא זאת הוא דקא אמר נחמתני ונתן תודה, ואין להשיב על זה ממ"ש הרשב"א בתשובה ח"ב סימן ר"ס שכתב וז"ל, דאדרבה לב הדורש שמח יותר בדרושו בקהל להשמיעם את המצות ופקודי ה' ישרים משמחי לב יע"ש, והביאה מרן בב"י בח"מ סימן של"ג, ואחריו נמשכו כמה מגדולי האחרונים הלא בספרתם, זהו ששמח בלבו שמחה של מצוה בעבודת ה' להיות שמח בגודל לבב ולהשתבח בתהלותיו וק"ל. באופן כי יהיה עיניו ולבו, על הדבר הזה לבל יתגאה וישמח בדרשתו בפני רבים, או בעשית המצוה, כ"א דוקא שמחה של מצוה שהוא עבד ה', ולעבדו עבודת שלימה עבודה תמה ולהקטין הענין בין עיניו לפי מה שמשבחים ומגדלים אותו בין בני אדם. ודי בזה, למי שיש לו לב, ובזה טוב ויפה, כי קודם הדרוש, יתפלל לה', ויבקש רחמים בתחינה ובקשה בפה מלא, לבל יתגאה ולבל יכנס בלבו הנאת המשבחים אותו, ושלא יבוא לידי תקלה ומכשול עון בדרוש זה. והין נסדר תפלה קודם הדרוש בספר שערי ציון, ואנכי הצעיר הבאתיה בקונטרס עתרת החיים סימן ל' בתוספת נופך משלי, ומפי סופרים וספרים יע"ש בס"ד, ותקבל ברחמים וברצון, אמן.

זאת שנית, יזהר הרבה מאד הדורש לדרוש דברים המצודקים. כי החמירו בזוהר הקדוש בהקדמה ס' בראשית ד"ד ע"ב על פסוק ואשים דברי בפיך כו', ר"ש פתח, ואשים דברי בפיך, כמה אית ליה לב"ן לאשתדלא באורייתא יממא ולילא בגין דקב"ה ציית לקליהון דאינון דמתעסקי באוריתא ובכל מלה דאתחדש באוריתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא עביד רקיעא חדא. תנן בההוא שעתא דמילה דאוריתא אתחדשת מפומיה דב"ן, ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה דקב"ה, וקב"ה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטר לה בשבעין עטרין כו', וכן כל מלה ומלה דחכמתא מתעבדין רקיעין קיימין בקיומם שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לו שמים מחודשין סתימין דרזין דחכמתא (מילה) עילאה וכן אינון שאר מילין דאוריתא דמתחדשין, קיימין קמי קב"ה ואתעבידו ארצות החיים, ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד ואתחדש ואתעביד כלא ארץ חדשה מההיא מילה דאתחדש באוריתא. וע"ד כתיב, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני, עשיתי לא כתיב, אלא עושה, דעביד תדיר מאינון חידושין ורזין דאוריתא, וע"ד כתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה כו', אל תקרי עמי, אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כד"א בדבר ה' שמים נעשו אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באוריתא. ואי תימא דמלה דכל ב"ן דלא ידע עביד דא, ת"ח ההוא דלאו אורחיה ברזין דאוריתא וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההיא מלה סלקא ונפיק לגבי ההיא מלה איש תהפוכות לשון שקר מגו נוקבא דתהומא רבא, ודלג חמש מאה פרסי לקבלה לההיא מלה, ונטיל לה ואזיל בההיא (קלה) מלה לגו נוקביה ועביד בה רקיעא דשוא דאקרי תוהו, וטס בההוא רקיעא ההוא איש תהפוכות שיתא אלפי פרסי בזמנא חדא, כיון דהאי רקיעא דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים ואקיפת בההוא רקיעא דשוא (ואתתקפת) ואשתתפת ביה, ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבוון, בגין דכד קיימת בההוא רקיעא אית לה רשו ויכולתא למיהוי טס כל עלמא ברגעא חדא, וע"ד כתיב, הוי מושכי עון בחבלי השוא, העון דא דכורא, וכעבות העגלה חטאה, מאן חטאה דא נוקבא דאקרי חטאה, איהו משיך ההוא דאקרי עון באילין חבלי שוא, ולבתר כעבות העגלה חטאה לההיא נוקבא דאקרי חטאה דתמן אתתקפת למהוי טס לקטלא בני נשא. מאן גרים דא, ת"ח דלא מטי להוראה ומורה, רחמנא לשזבן, אר"ש לחברייא, במטותא מינייכו דלא תפקון מפומייכו מלה דאוריתא דלא ידעתון ולא שמעתון מאילנא רברבא כדקא יאות, בגין ל הכרין להן חטאת לקטלא אוכלסין דבני נשא למגנא פתחו כלהו ואמרו חמני לשונן. עכ"ל.

הנה מבואר מדברי הזוהר הקדוש כמה זכות ומעלה יש לת"ח המחדש בתורה חידושים אמיתיים לאמיתה של תורה, וכמה עונש יש למי שמחדש חידושים שאינן אמתיים. וכן אית' בזוהר הקדוש סדר בלק דקפ"ה ע"ב, וז"ל, בגין דכל אינון דמשתדלי באורייתא ומחדשי בה חידושין, מיד אכתוב [דף קכא] לגבי בני מתיבתא אינון מלין, כדין כל אינון בני מתיבתא. אתאן למחמי ליה אינון תרין ממני נפקין וסלקל הוא מתיבתא דרקיעא מיד קריב לגביה ההוא עמודא דנגלין תמן עאל למתיבתא וחמאן ליה אי מלה כדקא יאות זכאה אינון כמה עטרין מנצצן מעטרין ליה כל בני מתיבתא, ואי מלה אחרא הוא הוי ליה לההוא כסופא דחיין ליה לבר וקאים גו עמודא עד דעיילי לדינא רחמנא לשזיבן עכ"ל. וכבר האריכו בעלי המוסר על זה, על הדרשנים שמקשרים נימא בנימא, דרך לא סלולה, בחריפות של תוהו, שגורמים ח"ו כמה רעות בעולם. ומכללן הרב חמדת ימים בהלכות שבועות פ"ק וז"ל, וכבר צווחו קמאי דקמאי, על כת הדרשנים, אשר נהגו לשנות פשט הכתוב, ולבש בגדים אחרים, ובחרו לעצמן בדרך לא סלולה, לא דרכו בו הראשונים, ומחפשים בחיפוש נרות, אחר מדרש או מאמר שנסדר זה אחר זה, ענינים והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ומעולם לא נתכוון בעל המאמר, ולא עלתה על דעתו שיהא להם קישור וחיבור, והמה מיגעים עצמן במעשה חידודים בחריפות של הבל, ועוברים, זמן, זמנם, זמניהם, עד שמעלין הבל, וקושרים נימא בנימא, מדחי אל דחי, עד מאה דחיות התלויין בשערה, ומהפכים הקערה אל פיה, כי דור תהפוכות המה, וגונבים דעת הבריות בשקרים הללו, להיות כל אחד ואחד ברוח שפתיו מתנשא לאמר אני אמלוך, ולמען ספר שמו לאמר כי הוא נאה דורש, ידע מה בחשוכא, לשנות כל פשט. והעידו רבנן סבוראי מחכמי אשכנז שמיום שבא לימוד המבולבל הזה באשכנז, בא ערבובייא וחשוכא גדולה לעולם וצרות צרורות, הוה על הוה שבר על שבר יחדיו ידובקו, ונשפך דמם כמים ואין קובר, וכמה אלפי אלפים נפשות נהרגו עד השמדם מעט מהרבה. ואין זה כי אם שעל ידי לימוד זה, נתנו כח לאיש תהפוכות לשון שקר ויבן לו בית ברקיע שוא, להרוג כמה אוכלוסים מבני ישראל, אוי לנו, אהא עלינו, כי על כל אלה, מי שנגע יראת אלהים בלבו, לא יפנה דרך כרמים להתרומם ולהתנשא ח"ו בכתרה של תורה, בדרך לא סלולה, לא דשו בה הראשונים, לא שערום אבותינו, רק בדרך כבושה לראשונים ז"ל, בדרך אמת. ובעיון הישר, לא מעוקל כדרך המטים עקלקלותם, כי הוא מאבד טובה הרבה, וגם בכנפיו נמצאו דם נפשות אביונים. ובכן חן וכבוד יתן ה', לא ימנע טוב להולכים בתמים, ויהא לבם פתוח כפתחו של אולם מאילהם מבלי הצטרך פונות משאות שוא ומדוחים, כי רוח ה' תבינהו וילמדהו דעת, ודרך תבונות יודיענו, יע"ש.

גם הרב קב הישר, סוף פ"ד, אחר שהביא לשון הזוה"ק הלזה, כתב וז"ל, והנה בדורות הללו העון הזה מצוי בעונותינו הרבים, שהרבה בני אדם, דורשים ברבים על פי הקדמות שקרים שאינם ומסמים עיניהם של הבריות, ומתקלסים ומתפארים בפני הבריות, ומחליפים חיי עולם, בשביל חיי שעה, וגורמים גזירות רעות כנז"ל. והירא דבר ה', יהיה מחשב ההפסד וההיזק הגדול שגורם, כנגד השכר והכבוד, או שכר ממון בעוה"ז שהוא חיי שעה, וכל הכבוד שעושים לו העולם בעבור דרוש זה, הוא קוץ ודרדר לנשמתו, ופתאום יבא עליו איזה חשיכה גדולה, ולא יופיע לו אור, או תהיה לאותה בושה וכלימה ביום פקודתו. ואלו הדרשנים בודאי לא יזכו לשמוע לעתיד, הדרוש מחידושי תורה שיוצא מפי הקב"ה, כדאיתא במפרשים, עתיד הקב"ה לישב בגן עדן, ודורש סתרי תורה, וכל הצדיקים יושבים לפניו, וכל פמליא של מעלה עומדים לפניו מימינו של הקב"ה וחמה ולבנה וכוכבים ומזלות משמאלו, והקב"ה דורש להם תורה חדשה שעתיד ליתן לנו על ידי משיח צדקינו. ואחר הדרשה, יעמוד זרובבל בן שאלתיאל על רגליו, ויאמר יתגדל ויתקדש שמיה רבא כו', וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל באי עולם, עונים, אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא כו'. ואפילו הרשעים של ישראל וצדקי אומות העולם שנשתיירו בגהינם, יהיו עונים אמן יהא שמיה רבא וניצולים בזכות עניית של אמן יהא שמיה רבא עכ"ל ומ"ש הרב ז"ל כדאיתא במפרשים, הוא מדרש רז"ל והובא בילקוט ישעיה סימן כ"ז על פסוק פתחו שערים ויבוא גוי צדק שומר אמונים יע"ש, על כן יהיה הדורש נזהר לדרוש תורת אמת, ולהקדים הקדמות של אמת, ותהיה תורת ה' בפיו, ויהיה זוכה לשמוע חידושי תורה של אמת מפי הקב״ה אמן,

יע"ש. העל אלה יהיה זהיר וזריז להיות דורש על דבר אמת וענוה צדק. ועל השלשה ל'ו בא, כי יהיה הדרשן נאה דורש ונאה מקיים, וכמ"ש במדרש קהלת פרק ט' על הפסוק, וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינן נשמעים, כי חלילה רע"ק שהיה מסכן, בזויה היה, אלא מהו מסכן, מי שהוא בזוי בדבריו, כגון זקן יושב ודורש לא תטה משפט, והוא מטה משפט, לא תקח שוחד, והוא לוקח שוחד עכ"ל. עוד אמרו במדרש והובא בילקוט הושע סימן י"ד על פסוק קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ר' נחמיה אומר קחו עמכם קראים טובים דרשנים טובים, כגון לוי בר סיסי וחבריו. ר' לוי בר סיסי, באו גייסות לעירו ונטל ספר תורה ועלה לראש הגג, אמר רבש"ע אם בטלית חדא מילתא מן דין ספרא יעלון להון לסטים, ואם לאו יתהלכון להון מדאיתבעון ולא ישתכחון, תלמי עביד כן ויבשת ימיניה, תלמידיה עבד כן, ולא מרגיש באיזמל, עכ"ל. יבשת ימיניה, ולא אזלין להון ליסטייא, סברין מימר אין שוטה נפגע ולא בשר המת

וזהו כונת דוד המלך בתהלים סימן ל"ד, דרשתי את ה' וענני ומכל מגורתי הצילני, דהכונה דרשתי את ה' [דף קכב] והייתי נאה דורש ונאה מקיים, כי זכיתי וענני, ומהו היה העניה ששמע ה' תפלתי וענני ומכל מגורותי הצילני, כענין עובדא דר' לוי בר סיסי, כי ע"י שהיה נאה דורש ונאה ומקיים, הלכו הלסטים מאותו מקום. וזה כוונת המדרש שם בקהלת כי אחר דרשתו חכמת המסכן בזויה, דריש דברי חכמים בנחת נשמעים, אלו הדרשנים. דצריך לדעת למה קפיד קרא להיות דברי חכמים הדרשנים בנחת, ואז נשמעים, דאדרבה בהיות דרשנים בקהל רב להשמיע דבריהם לעם וקפדי ביה, טוב שירים קולו בקול רם, כדי שישמעו כולם, ואיך קאמר שיהיו דברי חכמים הדרשנים בנחת נשמעים. אבל האמת הוא, כי אומרו בנחת בא לומר ולהזהיר, שיהיו דברי חכמים הדרשנים, לשמה, לעשות נחת רוח להקב"ה, כי כן כתבו המקובלים ז"ל, כי יכוין במילוי בני שמות אהיה שהם במילוי, יודין, ההין, אלפין, ס"ה, גימטריא תנ"ה, ועם ג' שמות אהיה עולים נח"ת, אם כן זה אומרו דברי חכמים, אלו הדרשנים, בנח"ת, כשהם מכוונים לעשות נחת רוח להקב"ה, גימטריא נח"ת כאמור, שהוא לשמה, אז הוי דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב, בנחת נשמעים. לאפוקי שלא להיות ח"ו חכמת המסכן בזויה, שדורש, ואינו מקיים, כי ביותר צריך הדורש ברבים, להיות נזהר כאמור. וכמו שפירשו כת הקודמים מה שאמר הכתוב ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמע ויראו, דהכונה כי כשאתה מקיים ובערת הרע מקרבך, שלא ימצא בך שום מכשול ועון, אז וכל ישראל ישמעו ויראו. ואת רב"ע, שיזהר הרב הדורש ברבים, להוכיח במישור, ולא ישא פנים לעשירי עם ולנשיאי העדה וכל מה שירצה לומר בדברי תורה יאמר, ולא ימנע את עצמו מלומר ד"ת ומוסר, אם נוגע באזהרה ההיא לעשירי עם ולנשיאי העדה, מפני היראה. וכדאיתא בירושלמי בסנהדרין רפ"ב ריש לקיש אמר נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של ג'. מה מחזרין ליה, א"ר חגיי, משה, אין מחזירין ליה די קטל לון. שמע ר' יודן נשיא וכעס. שלח גנתון למתפס לר"ל טרפון ערק להא מגדלא, ואית דמרין להדא כפר חטיא. למחר סלק ר' יוחנן לבית וועדא, וסליק ר' יודן נשיא לבי וועדא, א"ל, למה לית מרי אמר לן מילי דאורייתא, שירי טפח בחדא ידיה, א"ל ובחדא טפחין, אלא אמ"ל לא, ולא בן לקיש לא, אמר ליה אלא אני מפתחה, אמר ליה בהדא מגדלא, א"ל למחר אנא ואת ניפוק לקדמיה, שלח ר' יוחנן גבי ר"ל, עתיד לך מילה דאורייתא דנשייא נפיק לקדמך, נפיק לקדמון אמר דיגמא דידיכון דמיא לברייתכון, כד אתא רחמנא למיפרק ית ישראל, לא שלח, לא שליח, ולא מלאך, אלא הוא בעצמו, דכתיב ועברתי בארץ מצרים הוא וכל דרגין דידיה, אמר ליה ומה חמית מימר הא מילתא, אמר לון מה אתון סברין מה דחיל מינכון הוינא מנע אולפיניה דרחמנא, עכ"ל. הנך רואה דהתנצל ר"ל לומר, וכי מפני שמתייראים מן הנשיא אהיה מונע מלומר מה שהוא תורת אלהינו. וכן בדוד הוא אומר בתהלים סימן קי"ט ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. וזהו כונת הכתוב שם סימן ל"ד דרשתי את ה' וענני, ומכל מגורותי הצילני. דהכונה דרשתי את ה' שהיא התורה ורומזת בתיבת א"ת, שהוא מאלף ועד תי"ו, כמ"ש בתיקונים כ"א ונ"א, והיינו שדרשתי את התורה היא התורה שהוא אוליפנא דרחמנא, ובזכות התורה וענני, כי הגם כי ביקש לתפוס אותי וברחתי מאימת הנשיא, מאת ה' היתה זאת, כי כח התורה עשה ה' עמי אות לטובה, כי מכל מגורותי הצילני, כי יבא הנשיא בעצמו להצילני, והוא בא לרגלי, כמעשה דר"ל. ובכן אם יהיה לדורש תורת ה' אלהינו בפיהו אמת, לא ימנע מלומר ד"ת מפני איזה אימה ופחד כשדורש לרבים דיתפסו אותו, או לא יתנו לו ההספקה ונדבות שהוא נותן, לא ירא ולא יחת כי ה' מחסהו לתת לו עושר וכבוד וחיים, כי אין לה לדבר סוף, כי בכל דרוש ודרוש שדורש הרב או החכם, מה שדורש, הוא עפ"י מה שנמצא כתוב בתורה בכל התרי"ג מצות, הם וענפיהם וסייגים וגדרים מדברי ספרים, ולפעמים דורש חומר איסור על מי שמבטל פריה ורביה, והוא בן עשרים ולא נשא אשה, דעונשו חמור דחייב מיתה, וכאלו שופך דמים, ותיפח עצמותיו וכדומה, ולפעמים דורש באיסור הוצאת זרע לבטלה דחייב מיתה ונקרא רע בעיני ה'. ובעריות באיסור אשת איש שיורד לגהינם ואינו עולה והוא בכרת. וכן משכב זכור ונידה שהם גם כן בכרת. ובחילול שבת שהוא בכרת ובסקילה ויוצא מכלל ישראל שנעשה מומר. ואיסור מאכלות אסורות, וסתם יינם, ויין נסך, שמתגלגל בחמור. ובלשון הרע, וחנופה ושקר, ושנאת חנם, ומסיג גבול, שאיסורים הללו הם מורגלים והם חמורים עד מאד. ואיסור המשחק בקוביא, כי הוא קל בעיני הבריות, ואיסורו חמור, כי עון ביטול תורה חמור כנגד כולם, וגם החמירו בו, עד שאמרו שהוא ככופר בעיקר. וכמ"ש הרב ר"ח ש"הק פי"ב, וסיים, ולא די לו שחוטא בנפשו ומאבד חיי העוה"ב ויורש גהינם, אלא שמחטיא את הרבים כו', החטאים תלוי בו, כמו ששנינו בפ"ה מאבות, ירבעם חטא והחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו, שנאמר על חטאות ירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את הרבים את ישראל, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה יעש"ב. וכן המוכיח ודורש ברבים יודיע לעם איסור שחוק בקוביא. וכאשר עיני ראו מזמן מורינו הרב הגדול מוהרח"א ז"ל בתקנותיו, עד הזמן הזה, שכל רבני מתא, היו מוכיחים דבריהם מפיהם ומפי כתבם הלא בספרתם. וכן להוכיח את העם בענין מצות עשה של פריעת בעל חוב ואיסורו, ולוה רשע ולא ישלם, ובפרט אם חייבים כוללות הצבור לבעל חוב ובפרט להקדשות ת"ח וא"י (דף קכג] ויתומים ואלמנות, כי הוא איסור גדול ברוב הצבור, וכאשר הארכתי בזה אנא זעירא בחלק בראשית, סדר בראשית, וסדר חיי שרה, ובתשובותי בדוכתי טובא, וביחוד בספר הקטן משא חיים, יעש"ב בס"ד. וכדומה מכמה איסורים. ובודאי הגמור אי אפשר שלא ימצא בקהל רב מי שנכשל באחד מאלו, ובפרט באיסור שחוק בקוביא, כי ימצא יד הראשים במעל הזה. ואם רצו הרב והבית דין לעשות איזה תקנה והסכמה לגדר ולסייג למעוטי בטפלה בשחוק הקוביא, כדי שלא יהיו עניים מוכרים ביתם וכלי תשמישם ובגדי אשתו מחמת שחוק הקוביא, לא יהיו מניחים, וזה גורם כשהפרנסים אינן מנהגים כהוגן, גם לשאר הצבור אי אפשר ליסרם. וכבר כתב הרב"א בש"מ לב"ק לדב"ן ע"א גבי מ"ש שם, כד רגיז רעיא על עאנא, עביד להו לנגידא סמיותא, שכתב וז"ל, זה הגלילי היה אמורא של ר"ח, ור"ח היה דורש לו פסוקים של מוסר, לפי שהיו בדור פרנסים שלא היו מנהיגין את העם כהוגן, כדכתיב מושל מקשיב על שפת שקר וכו', וזה האמורא היה משמיעו לרבים, והוסיף האמורא משלו בדרשה זו, הנמשל, כשהרועה רוצה להנקם מן העזים המקציפות אותו בכל עת, עביד להו לנגידא סמיותא, לוקח העז הסומא שבהם להיות וכו' יע"ש.

כי מן האמור ומדובר, אנא דאמרי ונפשי ח'ולת, כי על ראשי ישראל השרים והסגנים העומדים על הפקודים, אשר בכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, עליהם המצוה הזאת, וכך יפה להם לשמוע מוסר הם תחילה, ולתקן ענייני הצבור במילי דשמיא לעשות תקנות להרים מכשול מדרך העם. וכיון שהם מקיימים התקנה תחילה, גם שאר עמא דארעא ילכו אחריהם. אשריהם ואשרי חלקם שהם זוכים ומזכים. ובעזרת ה' יתברך, שיהיו שומעים, ויקבלו עליהם לשוב, ויהיה עת רצון בעת ההיא, כי כל ישראל כשרים, זרע ברוכי ה' מזרעו של אברהם אבינו עליו השלום, לשמוע לקול מורים, ושלא לחטוא עוד מכאן ולהבא.

ואם אמור יאמר האדם שלא לומר דברי תורה, ולדרוש באיסורים אלו, מפני שיש איזה אדם הנוגע לו ויקפיד, כי בודאי מן הסתם אין לו למנוע, ואפילו אם יהיה שנכשלים באיסורים באיזה חטאים ועוונות בבירור, יכול להוכיחם בדברים רכים המושכין לבו של אדם. ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב. ואין צריך לומר שלא יהיה נוגע בכבודם אלא באמור להם בדברי ריצוי, אל נא אחי ורעי תרעו, ולהודיע להם כי דבר זה אסור ועונשו כך וכך כתוב בתורה, וכך מפורש בקבלה בדברי רז"ל, ולהודיע חומר איסורו וגדול עונשו. ולכן סמוך לבו בטוח שיהיו דבריו נשמעים בע"ה מכאן והלאה יהיו נזהרים מלעבור ולקיים ככל מ"ש רז"ל.

ומעיד אני עלי שמים וארץ איך בשנת התקע"א, כשהיה הרב הגדול, מרן זקני אור היר"ח ז"ל רב ושליט בעירינו אזמיר יע"א, ואתו עמו ב' המאורות הגדולים, מורינו הרב המופלא כמהר"ח יצחק אלגאזי ז"ל בעל ספר דרך עץ החיים, ומוה"ר המופלא כמהר"ר רפאל אשכנזי בעל ס' מראה עינים, הוה עובדא שאנכי הצעיר בהיותי דורש לפניהם דרוש ברבים בבית הכנסת קהל קדוש אורחים ביום שבת קדש לעת מנחת ערב, והיה ענין הדרוש ההוא בסדר מקץ בפסוקי יוסף, ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם כו' והנמשכים, ופירשת אותם לפום עניותין, עם דיני דיינות, שהדיין צריך שיהיה בו ז' מדות, אנשים חכמים ונבונים שבספר דברים, וד' שבסדר יתרו, אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, וגם מידת הענוה שכתבו הפוסקים שמאלו ז' מידות שהם אבי אבות, ויצאו כמה תולדות בפירוש כל מידה ומידה כמבואר בפוסקים והמפרשים ולהיות כי קודם הדרוש ברבים, יום או יומים הייתי עומד לפני הגאון מ"ז ז"ל לומר לו הדרוש מקודם שאנכי עתיד לדרוש ברבים, וכששמע הדרוש זלגו עיניו דמעות מרוב שמחתו, כי ערב לו מאד, וכה אמר אלי, בדרוש זה אתה מוכיח אותנו לכל הדיינים שבעיר הרבה מאד, ואנכי השבתי מלבד כי לגבי דמנ"ר נר"ו אין לו להקפיד בזה, כי אדני המלך יוסף צדיקא וכבר אמרנו וענינו בהתכת הכתובים שנמצאו ביוסף כל מידות הדיינים. גם אין מקום לחוש לב' המאורות הרבנים המו' שהם ג"כ זכו לכל המידות הללו, ועוד כי ח"ו לא כיוונתי לשום פניה, כי אם לשם שמים והפסוקים מהסדר עצמו, דבר בעתו, בודאי הגמור שלא יקפידו עלי כלל, וכן היה שדרשתי הדרוש בבית הכנסת בק"ק אורחים ביום שב"ק לעת ערב, וכל כך היו דברי ערבים גם להב' רבנים הנ"ל, שמלבד שלא הקפידו עלי כלל, אלא אדרבה עשו לי כבוד גדול מרוב ענותנותם וצדיקותם, ועשו את שאינו זוכה כזוכה, אשריהם ואשרי חלקם, זיע"א.

הראת לדעת כי היותי קטן ורך בשנים, ודרשתי לפני הרבנים הגדולים רבני מתא באזהרות הדיינים שצריכים ליזהר בכל מידות טובות וישרות, דמלבד שלא הקפידו של תורה לקבל האמת מוסר ודעת במי שאמרו, בממה נפשך אם קיים כל מה עלי בזה, אלא אדרבה [דף קכד] הוסיפו אהבה וחיבה וכבוד יותר. כי כך היא דרכה שדורש הדרשה ההוא מפי סופרים וספרים, מה טוב, ואם יהיה שבאיזה ענין הוא חסר, בשמיעתו אותו, אפילו מתלמידו, מקבל האמת ליזהר מכאן ולהבא.

וכבר ידוע גדולת תורתו של הר' מוהר"ר שלמה לורייא ותוקף קדושתו ועם כל זאת היה לו חכם אחד מיוחד, שהיה בא אצלו בכל יום לשמוע ממנו מוסר בכל יום. ואם כה היה עושה הרב מוהרש"ל ז"ל, אנן יתמי דיתמי, מה נענה אבתריה, ודי בזה למי שהוא בעל נפש, שלא יקפיד בזה כלל.

למדנו מכל זה, שהרב או החכם שבדור, לא ימנע מלדרוש בתוכחות מוסר. ובפרט בעונות המצויים בדור שהם נכשלים בהם, באלו צריך להוכיחם ביותר. וכמ"ש המפרשים ז"ל באבות פ"ד משנה י"ט בפירוש מתניתין שמואל הקטן אומר, בנפול אויבך אל תשמח כו', דמה בא שמואל הקטן ללמדנו מקרא שכתוב במשלי, ופירשו, כי בהיות כי ראה בדורו שהיה מצוי מידה זו, היה מזהירם על כך יע"ש. וזהו כונת הכתוב במשלי סימן ג', מוסר ה', בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. כי יש לדקדק מהו הכפל המוסר, והתוכחת. וגם למה במוסר קאמר אל תמאס, ובתוכחת נקט לשון אל תקוץ. ופירש"י לשון קצתי בחיי, דמה תרעומת יש לו בתוכחתו, אכן עפ"י האמור ניחא, דיש ב' מיני מוסרים שהחכם מוכיח לרבים. א' הוא לדרוש חוקי האלהים ותורותיו. וה"ן ב', אם יתהוו מחדש בדור ההוא איזה מכשולות ועונות. לז"א מוסר ה', בני אל תמאס, מה שהוא מוסר ה' בכללות תורת ה' לזה צריך אזהרה שלא תמאס ויחבבם לקבלם לאשר ולקיים ואל תקוץ בתוכחתו, היינו תוכחה המביאה לידי תרעומת להיות קובל ומתרעם, דהיינו שמוכיחו על עונות המצויים ונעשים תדיר, וזה שומע שמוכיחו שלא יחטא במה שמורגל בהם, והרי הוא מתרעם וקץ, לזה אמר ואל תקוץ בתוכחתו. וזהו רמז הכתוב בסדר קדושים, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. כי בא הכפל, הוכח, לרמוז לב' מיני תוכחות, א' סתמית לאמור ולקיים את כל מצות ה', ואחד בפרטות, במה שמוכיחו על פניו במה שהוא רגיל לחטוא בהם. והיינו דמסיים קרא ואמר, ולא תשא עליו חטא, דהיינו החטא ההווה ורגיל שהיה עליו, ורגיל ומעותד לחטוא, תוכחינו, כדי לסלק מעליו חטאו. והיינו מאי דקאמר ולא תשא עליו חטא.

א"נ יש לפרש, כי בא הכפל הזה, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, במה שנולד לנו תוכחה חדשה, דהיינו דמי שבא להתרעם ולהתלונן על תוכחת הרב והחכם הדורש על איזה חטא ועון שרגיל איזה אדם, ובשומעו הוא קץ, בא ומתלונן, לזה צריך להוכיחו על תוכחתו, וז"א הוכח על מה שתוכיח את עמיתך, שתוכיחנו על מה שקץ בתוכחה, שלא יקוץ ויתרעם בתוכחת החכם המוכיחו, ובזה אתה זוכה שלא תשא עליו חטא. הא לאו הכי כי יחוש השומע לקוץ בתוכחת הרב והחכם ויהיה סיבת המוכיח למנוע מלהוכיח עוד, הרי אתה גורם כי מסיבתך תשא עליו חטא שימנעו מלדרוש ברבים, אבל כשישמעו המוסר שלא יקוצו בתוכחות וישמעו דברי המוכיחו, ובפרט כשהם הגדולים והרשומים שבעיר ונשיאי העדה ויחזיקו במוסר ההוא שאר המון העם גם המה ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. ואשריהם ישראל בכל מקום שהם אחד אנשים ואחד נשים שבאים לשמוע מוסר ודרשת הרב והחכם, ורובא דרובא מטים אוזן לשמוע. ואם היה בהם איזה חטא שהיו רגילים בהם מבלי דעת וידיעה, בשומעם מפי חכם שדבר זה אסור, מקבלים עליהם ליזהר בו מכאן ולהלאה שלא לחטוא, ושמחו כל השומעים המוסר ואזהרת החכם המוכיח, כמוצא שלל רב. ואם ח"ו ימצא ברוב רובי ישראל אחד מעיר ושנים ממשפחה הבועטים במוסר החכם, הם בטלים ברוב, ובכל התורה, קיימא לן אחרי רבים להטות. ומלבד מעשה רב שאירע בימי מורינו הרב הגדול בעל שבט מוסר, באותו אדם שהיה מוכן לעשות עבירה, ועל ידי ששמע מפי הרב ז"ל המוסר והעונש על אותה העבירה, מנע את עצמו מן העבירה, והחזיק טובה להרב ז"ל ככתוב בראש אמי"ר. וגם בדידי הוה עובדא ברשום אחד מרשומי העיר מיוחס כשר וירא שמים, תורה וגדולה במקום אחד, ה' ישמרהו ויחייהו ויהיו נטיעותיו כמוהו, שביקשו ממנו קצת מיחיד העיר לסייע אותם לעכב על ידינו שלא לעשות הסכמה בעיר למנוע שחוק הקוביה, ותכף שלחתי אליו ע"י ת"ח אחד הי"ו ספר הקדוש ראשית חכמה, שיראה מ"ש בשער הקדושה פרק י"ב דף קפ"ח ע"א, שהוכיח במישור חד מקמייא עיר מדברי וקדיש, ר' יונה ז"ל, שהמשחק בקוביא שהוא כופר בעיקר ומבזה ה' ותורתו והוא כופר בדברי ז"ל, והרי הוא צדוקי, ושהוא כעובד עבודה זרה, ושאין השכינה חשובה כנגדו, ושהוא רשע לפני המקום, ועונש הפורש מדברי תורה שאמרו בגמרא אש אוכלתו ונופל בגהינם, ושהוא מבזה בעיניו דברי השם, ושכר העוה"ב, כי דבר ה' בזה, והוא מושב לצים, ולא די לו שחוטא בנפשו ומאבד חיי העה"ב ויורש גהינם, אלא שמחטיא את הרבים, והוי כירבעם שחטא והחטיא את הרבים, ואין מספקים בידו לעשות תשובה כמבואר כל זה כתוב ומפורש בספרו הטהור הנזכר, וכשקרא זה הדיור איש טהור, בספר נורא הזה גודל עון שחוק בקוביא והעונשים קשים ומרים עד מאד, מלבד שפירש מהם, עוד בה, קיבל על עצמו מהיום ההוא ולהלאה שלא ליגע עוד בשחוק בקוביא. הגם כי בלאו הכי לא היה דרכו בכך לשחוק בקוביא על כל פנים כיון שלא [דף קכה] ידע גודל איסורו, פעם ביובל היה שוחק בקוביא, ועתה בהודע לו חומר האיסור פירש לגמרי. והוסיף עוד אהבה עזה עמי על אהבתו, ותמיד מחזיק לי טובה וחינות רבות, על זה אשר עשיתי להוכיחו על פניו, ולשלוח לו הספר הנחמד ראשית חכמה. אשרי יולדתו וירבו כמותו הון ועושר בביתו לו ולכל בני ביתו, איש אשר כברכתו אמן.

נקטינן מכל האמור ומדובר, ב' מוסרים לרב ולחכם המוכיח, שלא ימנע מפני איזה אדם שיקפיד במוסרו. וגם השומע המוסר והתוכחה אפילו יהיה בחטא הרגיל בו, יקבל המוסר ואל יקוץ בתוכחתו. וברכות שמים יחולו על ראשו, כדכתיב, ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ומה שמצינו בירושלמי במסכת יבמות פרק האשה בתרא על מתני' דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, שאמרו שם על פסוק ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביה ויגפהו ה', אמ"ר שמואל, את סבור שהוא ירבעם, אינו אלא אביה, ובמה ניגף ר' יוחנן אמר, על שחישד את ירבעם ברבים, הה"ד ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים, עכ"ל. הרי דבהיות שהוכיח אביה הצדיק לירבעם במה שהוא אמת שעשה עבודה זרה נענש על היות הדבר ברבים. יש לחלק, דכשהוא מזכיר שמו ברבים בפירוש על העבירה שעשה, איכא בזיון והלבנת פנים. וגם שלא אמר להם בדרך תוכחה ואזהרה, לא תעבדו עבודה זרה שפשה ירבעם, אלא סיפר בגנותן בלתי שום תוכחה ואזהרה, לכן מה"ט הוא שנענש. הרי אפילו באביו ורבו שבא להוכיח על איזה עבירה, אם יאמר לו כך כתוב בתורה, כך וכך למדתנו רבנו, ליכא שום איסור. וא"כ אם עושה כן, ג"כ כשדורש ברבים, מה שהוא דין תורה הכתוב בספרים, השומע ישמע, והחדל יחדל. ובסה"ח סימן תפ"ב, תירגמא להא דאביה באופן אחר שכתב וז"ל, אם רואה אדם שעשו לו רעה ומספר בגנותן, אם יש צדיק ביניהם, אין לומר אתם עשיתם, לפי שכולם מצר' שהרי אביה המלך חשד את ירבעם ואמר ועמכם עגלי זהב, והיה אחיה השילוני ביניהם צדיק גמור, לכך ניגף אביה יע"ש. ולפי דברי הסה"ח אלו אפשר לומר מ"ש בירושלמי על שחישד את ירבעם ברבים, ר"ל עם רבים, כי בהיות ברבים היה ביניהם אחיה השילוני שהיה צדיק. ובסימן אלף קכ"ה כתוב שם בסה"ח וז"ל, קהלה גדולה כל עון שרבים חוטאים בה, אומרים להם לפני רבים קלונם ועלבונם, ואין לומר מלבינים פניהם, כי רבים שחוטאים אף ילבינו פניהם ברבים ולביישם שלא יחטאו עוד. אבל יחיד שחטא לא ילבין פניו, כאביה לירבעם יע"ש. הרי שחילק בין יחיד לצבור. ולעניות דעת נראה לומר, כי גם בצבור בזמנים הללו, יזהר הרבה מאד הדרשן המוכיח לבל יפגע במוסרו בכבוד צבור ויחיד קטון וגדול כלל מב' סיבות, אחד הוא מה שנוגע בשמים דלא ניחא ליה קמיה קב"ה שיבזה לצבור זאת ועוד אחרת מה שנוגע לבריות כי יקפידו בזה הרבה. ומלבד שלא ישמעו מוסרו, יוסיפו לחטוא ולבזות ת"ח ח"ו, ויצא שכרו בהפסדו ממחלוקת ותקלה ח"ו, וזה כוונת התנא ברפ"ב, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם. ואמרו בתמיד דכ"ז ע"א, ר' אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, רעה מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב יע"ש. הרי שרבי עצמו דקאמר באבות איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, איהו גופיה קא מפרש שיאהב את התוכחות. והיינו דקא מפרש איזוהי דרך ישרה שהיא התוכחות שיבור לו האדם, באיזה מין תוכחה הוא, וקא מפרש כל שהיא תפארת לעושיה, שהוא להקב"ה, דלא ניחא ליה בבזיון הצבור, דאל כביר לא ימאס, ואינו רוצה שיוכיחם המוכיח בתוכחתו לבזות אותן, ולהלבין פניהם ברבים, וגם תפארת לו מן האדם, שיהיה לו המוסר והתוכחה תפארת לו מן האדם המקבל תוכחה, שלא יקפיד עליו, כי יוכיחנו במחק ודשן לשונו ויהיה לו התוכחה לכבוד ולתפארת. ועל דרך שפירשו כח הקודמים אל תוכח לץ, רוצה לומר שלא תוכיח לומר לו, לץ אתה, פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך, שיאמר, חכם אתה, בחכמה ובתבונה ובדעת, ואינו נכון שתעשה כו"כ כי כן הנכון בין ליחיד בין לצבור יזהר הרבה מאד לבל יוכיחם להוכיח בשם ובכינוי, כי אם לומר מה שכתוב בתורה ובדברי רבותינו, ותמיד במוסר ובתוכחה לא יהיה לו בפירוש בשם וכינוי שם האדם החוטא, לא בכללות ולא בפרטות, כי אם בסתם והוא יכלול עמהם לומר, צריכים אנחנו ליזהר בזה לסור מרע ולעשות טוב. וכבר ידוע מה שאירע למשה רבינו ע"ה אבי התעודה ואדון הנביאים, באומרו שמעו נא המורים, ולישעיה הנביא באומרו ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. כי צריך הרבה מאד ליזהר בזה. וזהו כונת הכתוב בסדר קדושים. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, שר"ל שיהיה בסתמות הוכח וממילא תוכיח את עמיתך, באופן שלא תשא עליו חטא, לומר לו בפירוש עשית חטא פלוני כאמור. ועמ"ש בעניותי בספר הקטן ספר חיים סימן ה' אות ז', בענין קס"ת בפרשת עריות, למי שהוא חשוד על העריות יע"ש בס"ד.

וזהו כונת הכתוב בתהלים סימן מ', זבח ומנחה לא חפצת כו', אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא, ה' אתה ידעת צדקתך לא כסיתי בתוך לבי כו', אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני כו', והוא דכבר ביארנו במעלת הדורש דהוי מבשר טוב לישראל כדברי רז"ל בילקוט ר"ס זה עפ"ז.

גם נתבאר [דף קכו] כי הדרשן, יהיה דורש דברים המצודקים. גם לא ימנע שפתיו מלדרוש תורת אלהינו, מפני יראה מהנשיא וראשי הקהל. גם יהיה דורש בענוה ולא יתגאה לבו, שהוא דבר המסור ללב, שאינו יודע באיסור גאות לבו בלתי לה' לבדו. עוד מצינו במעלת הדורש תורה ברבים מה שאמרו באבות דר"ן פ"ד וז"ל ות"ת חביבה לפני המקום מעולות, לפי שאם אדם למד תורה, יודע דעתו של מקום. שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב חלב ודם לפני מזבח, ע"כ. והיינו נ'מ"ש רז"ל במדרש משלי שהבאתי למעלה כי בשעה שהחכם דורש, הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל כיון שחשוב דרשת החכם בקהל רב כזבח ומנחה על גבי המזבח וכמ"ש הרב בנין יאושע שם בפי' יע"ש. אם כן זהו כונת הכתוב, זבח ומנחה לא חפצת, יען אזנים כרית לי, ובשמיעת האזן דברי תורה מפי הדורש והוה ליה, כאלו הקריב עולה וזבח ומנחה על גבי המזבח. אם כן אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, להיות מחדש חידושי תורה בספר ובדיו, כדי לדרוש ברבים. ועין בהקדמת ספר לב אריה וזהו דוקא לעשות רצונך אלהי חפצתי ולא ח"ו לשום פניה. כי כן יהיה המחדש וחובר ספרים יהיה לשם שמים. וכמ"ש הרב ספר הברית. וכמ"ש בעניותי בספרי הקטן תורה וחיים מערכת ס' אות רי"ח יע"ש. ותורתך בתוך מעי, כי בכלל אזהרות הדושן הוא, שיהיה נאה דורש ונאה מקיים. ולא יהיה תורתו מן השפה ולחוץ. ותנא והדר מפרש בשרתי צדק בקהל רב, שהוא ענין הדרשה ברבים שהיה דורש להם דוד המלך בדברי רז"ל, ודייק לומר בשרתי צדק שהיו דרשות אמיתיות, ולא כאותן שאינן אמתיות, שבורא רקיעים של שוא. וגם בקהל רב, כמ"ש רז"ל להקהיל קהלות גדולות. גם תנאי אחר, הנה שפתי לא אכלא, אם יהיה דברי תורה נגד הנשיא או ראשי העם, לא אמנע מלומר הדרשה של דברי תורה על דבר אמת. וגם מה שנוגע לענין שלא להתגאות ולשמח בלבו בעבור הדרשה, ה' אתה ידעת, כי הוא דבר המסור ללב, כי אינו יודע בזה, כי אם הקב"ה הבוחן לבות וכליות. צדקתך לא כסיתי בתוך לבי, אמונתך ותשועתך לא כיחדתי, חסדך ואמיתך בקהל רב, כי בדרושו שהיה דוד המלך ע"ה דורש ברבים בקהל רב, היה צריך לסדר בדרוש שלשה עניינים, האחד להגיד אמונתו יתברך להודיע אמונת האל בלבנו כי זהו עיקר הכל. שני, להגיד כי ישר ה' וחסדו וצדקתו לעד. שלישי, לדרוש על הישועה כמ"ש המפרשים ז"ל. והכי נהוג בכל דרוש ודרוש, לדרוש בנושא הב׳ על הגאולה, למען נחזק בלבינו ענין הגאולה, שיבא במהרה בימינו אכי"ר, ולא נתייאש ח"ו מהגאולה הבאה. והיינו שסיים ואמר, אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, חסדך ואמיתך תמיד יצרוני, והיינו כמ"ש במדרש משלי, מי שדורש ברבים בעת רצון מפיק הקב"ה רצון יע"ש. כי נמצא בכלל מעלות הדורש ברבים, שזוכה להיות מפיק רצון מה'. ואומרו בעת רצון מפיק הקב"ה, בא לרמוז מה שנהגו ברוב תפוצות ישראל להיות הדרשה ביום שבת קדש בעת עלות תפלת המנחה, כי אותה שעה נקראת עת רצון, ואנחנו אומרים בעת ההיא פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון, וכמ"ש במ"א בס"ד.

באופן דעיקר הכל לסדר הדרוש בפשטים אמיתים. לדבר תחילה בעניינים של הדרשה השייכה לאותו יום, אם הוא שבת זכור, בענין זכור. אם שבת הגדול, בענין יציאת מצרים. אם הוא שבת כלה, בענין מתן תורה. אם הוא בשבת תשובה, בענין התשובה. אם הוא שבת ההלבשה בענין הצדקה. לדרוש בזמן ההוא הראוי, ובמקום הראוי, ובדברים הראוים לו, אם מצידו, אם מצד השומעים. כמ"ש הרב רבינו המאירי ז"ל בספר בית אבות פ"ק משנה א' דמ"ד ע"ג יע"ש. ואח"ך בהמשך הכתובים או מאמרי רז"ל, עפ"י הדין, ואח"ך בנוש' אחרון בענין הגאולה. שם ירמוז ג"כ מוסר ודעת. ומה טוב חלקו אם מתחילה ועד סוף יהיה הדרוש באזהרת דינים חוקים ומשפטים ומוסר השכל, כי אין למעלה הימנו, כאשר האריכו חכמי המוסר, ומכללם הרב חמדת ימים בחלק חג הפסח ובחלק שבת תשובה יע״ש. וכתב הרב שני לוחות הברית, במסכת שבועות דקפ"ה ע"ב, אחר שהביא דברי רז"ל בילקוט בפרשתינו הניתן בראש אמי"ר, סיים וכתב וז"ל, אמנם הדרשן הדורש לרבים, יראה שידרוש לשם שמים להיות זוכה ומזכה לרבים. וכל דרוש ישליש לג' חלקים. חלק א', פשטים טובים בפירוש המובחר מהמפרשים, ויאמר בשמס, ויוסיף כפי שכלו הטוב. חלק הב' יאמר דינים המצטרכים, כגון כל סדר היום, ודיני ציצית ותפילין ומזוזה, והלכות שבת, והנהגת הבית בהלכות אישות, והלכות ביאה, וכיוצא בזה הרבה. חלק הג', דברי מוסר, מחובת הלבבות, וראשית חכמה, וכיוצא בזה הרבה מאד. וכל המוסר שמייסר, יראה שיהיה בו לקיים, קשוט עצמך, ואח"ך קשוט אחרים. ובסוף סוטה תנן משמת ר"מ בטלו מושלי משלים וז"ל הרב רבינו עובדיא מברטנורא, מושלי משלים, כגון ממשלות שועלים, דאמרינן בסנהדרין דל"ח, כי הוה דריש ר"מ בפרקא, היה דורש, תלתא שמעתתא, ותלתא אגדתא, ותלתא מתלי עכ”ל. ובודאי אלו משלים, היו להורות דרכי מוסר. הרי מבוארי' ג' חלקי הנ"ל. שמעתתא הם דינים. אגדתא, פשטים מתוקים. מתלי, מוסרים. והחוט המשולש לא במהרה ינתק יע"ש. ועיין בספר חמדת ימים בפ"ק דר"ח אלול, ובספר הקטן נפש חיים מערכת ד' אות ל"ו, ובסה"ק תורה וחיים מערכת ה' אות כ"ח, ובמ"ש בעניותי בתשו' במ"א בס"ד. וה' יזכנו להיות זוכים ומזכים את הרבים, להורות להם את דרך עץ החיים