תוכחת חיים פרשת בהר

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סדר בהר

י'תחייב ה'אדם ו'יעבוד ה'עבודה למלך אל חי וקיים. כי אין שוה עבודתינו למלך מלכי המלכים הקב"ה, כחיוב העבודה אשר (הוא) חייב האדם האינושי למלך בשר ודם, המושל בבני מלכותו בכמה מיני אופנים.

א. הוא, כי למלך ב"ו אין צריך לעובדו במחשבה, כי אם על הרוב במעשה ובדיבור מעט מזער, מה שאין כן למלך מלכי המלכים הקב"ה, עיקר עבודתו הוא במחשבת הלב. ועל הרוב בדיבור, בברכות ותפילות ועסק התורה. והמעשה אינו יוצא ידי חובה לשמו יתברך כי אם ע"י המחשבה והדיבור. כאשר דרז"ל ע"פ ולעובדו בכל לבבכם, איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה. וכמה מצות שנצטוינו להיות במחשבה, כדכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שדרז"ל על עבודה זרה וגילוי עריות שכן מחשבת ע"ז מצרפה למעשה. הרי, שיש הפרש בין עבודה למלך בשר ודם לעבודה למלך מלכי המלכים הקב"ה. ושמעתי מפי ידידי וחביבי, הרב ועצום כמוהר"ר בנימן בכור מלמד נר"ו, כי בדומה בזה יש הפרש לעניין העונש והשכר, כי מלך בשר ודם אינו משלם שכר, לא על המחשבה טובה, ולא עונש על המחשבה רעה, זה תורף דבריו נר"ו, ועיין להרב הגדול מוהרמ"א, בסדר לך לך על פסוק והקימותי את בריתי וכו', בדף כ"ה ע"ג יע"ש.

ב. וזאת שנית, כי העבודה למלך בשר ודם, אין כולם שוים בעבודה אחת, כי מי שמשרת אותו לתת לו המאכל, אינו המבשל והאופה, וכן מי שתופר לו הבגדים, אינו הנותן להלביש, מי שנותן מאכל לפני בהמתו ולסוס הרוכב עליו, איננו ההולך לפני מרכבתו. וכמו כן בשאר שירות, כי העומדים לפניו אינם מי שעושים מלאכה אחרת, כי כל אחד מיוחד לשירותו ומלאכתו. מה שאין כן כולנו עם בני ישראל, עבדים למלך מלכי המלכים הקב"ה, כולנו שוים בשירות אחד ללמוד ולהתפלל ולקיים מצות, כל ישראל מקטון ועד גדול חייבים כאחד, ואין הפרש ביניהם כלל. ועיין בראשית חכמה שער היראה פרק י"ד דף מ"ח ע"א שכתב וז"ל, ופי' שהוא כמשל העבדים העובדים את המלך יש עבדים עומדים וכו' יע"ש.

ג. כי למלך בשר ודם יתכן העובדים אותו, יהיה למרבה למרבה [לכל היותר] מאה בני אדם או מאתים, מי שאופה ומבשל, מי שיתפור וילבשנו, מי שיאכילנו וישקהו, וגבאי מנת המלך, ומי שיעמוד וישרת לפניו באופן השירות והעבודה וסופרי המלך ויועציו. אך שאר האנשים, אפילו העומדים בחצר המלך, אין להם שום שירות ועבודה, ואין צריך לומר בני מלכותו שבאותה העיר אשר המלך דר בה, כי על כל פנים אע"ג שלא יהיה לו עבודה ושירות, יהיה להם אימה ופחד בראית פניו, משא"כ בני מלכותו אשר בשאר מדינות המלך שאין המלך דר בתוכה, כי לית להו אפילו אימת מלכות כי אם קצת עול מלכות לתת כרא"ג ומכס ומס וכדומה, שהוא שעבוד ותלוי בממונו של אדם, ולא בגופו. מה שאין כן בעם בני ישראל בני מלכותו יתברך ויתעלה, כולם כאחד אנחנו בעבודה ושירות אחד, ותמיד הנה אנחנו יושבים לפני ה', כדכתיב מלא כל הארץ כבודו. ואין הפרש ממדינה למדינה, ומעיר לעיר, כי כל מקום ומקום עיני ה' צופות והם הם הדברים הנאמרים באמת בדברי רז"ל במדרש שוחר טוב סימן קמ"ט וז"ל, יהללו שם ה' כי נשגב שמו לבדו, הודו על ארץ ושמים, בנוהג [דף לב] שבעולם, מלך ב"ו דר במדינה, אין בני מדינה אחרת יראים, כשם שמתייראים בני מדינתו שהוא דר בתוכה, למה, שהוא רחוק ממנה. אבל הקב"ה אינו כן, אלא יושב בשמים ובארץ, וכולם יראים ממנו, שנאמר הודו על ארץ ושמים, עכ"ל. הרי לך בפירוש כי אינו דומה עבודתינו ויראתנו למלך מלכי המלכים הקב"ה, כמו לעבודה ויראה של מלך בשר ודם.

ד. כי למלך בשר ודם, אם בא לשרת לפניו לתת לו המאכל, הכלי אשר ישתה בו, אי אפשר בעולם לעשותו ע"י רבים, אפי' ע"י שנים אי אפשר שיתנו לאכול ולשתות ע"י שני בני אדם, וכמו כן שאר מלאכות הפרטיות, כי לא יבואו להיות ע"י שנים וכל שכן ע"י רבים ואפילו באיזה מלאכות ושירות כתפירה ובישול ואפיה ובנין, והעומדים לפניו וההולכים לפני מרכבתו לא יהיה תופס לפניו ולאחריו ולצדדים שלו ימין ושמאל, כי אם אנשים מועטים ולפחות מאה מאתים. משא"כ לעבודתו יתברך כי כולם כל בית ישראל כולו עושים לו מאכל ומשתה, כדברי רז"ל ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, מפקודין דעשה [מצוות עשה] וגם מלבושים שעושים להקב"ה מהמצות להלביש למלך הכבוד, כל ישראל כאשר עושים מלבושים ולובשים להקב"ה, ואין הפרש לא בעבודה ולא בעובדים, כי כולם שייכי בעבודה אחת, וכולם עובדים כל העבודות.

ה. ומפי חתני החכם השלם והכולל, כמה"ר בן ציון ג'קוריל נר"ו אמר אלי, הפרש שיש בין מלך מלכי המלכים הקב"ה, למלך בשר ודם, שמלך בשר ודם אי אפשר לשמוע בקול העם כשהם רבים, אפילו מהעומדים לפניו ממש וכ"ש לרחוקים ואין צריך לומר להיושבים בעיירות אחרות, משא"כ מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר כולם בית ישראל קורין ומתפללין אליו, והוא שומע לקולם, וכדכתיב ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראינו אליו. זה תורף דבריו נר"ו. ועל דרך זה אתמר במ"ר סדר יתרו פרשה כ"ה סי"ג וז"ל, וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, שהוא עושה את הכל בבת אחת, ממית ומחיה בבת אחת, מכה ורופא בבת אחת. אשה על המשבר יורדי הים והולכי מדברות וחבושים בבית האסורים, אחד במזרח ואחד במערב אחד בצפון ואחד בדרום, שומע כולם בבת אחת. וכן הוא אומר יוצר אור ובורא חושך וכו', ע"כ.

ו. מ"ש הרב מוהר"מ אלשיך ז"ל, ריש סדר ראה וז"ל, ובל יעלה על לב איש מבני ישראל לדבר ולומר, כי כאשר מלך ב"ו המולך על עם רב, לא ישית אל לבו אם אחד מבני עמו לא יטפל במלאכת המלך, אחר שמלאכתו נעשית ע"י רבים אשר אתו, כן גם כאשר נתן תורה לששים רבוא מבני ישראל ומצוה לעבוד עבודתו ית', אם יכרת איש מכוללות כולם לעבוד עבודתו, לא ישית לבו אל איש אחד אשר יפרוש עצמו מלעבוד עבודתו ית', כי הלא מלאכתו, תורתו ומצותיו, נעשים ע"י כל שאר ישראל. על כן בא להסיר תועה מלב שוגה ומפתי, בל יאמרו כדבר הרע הזה, אשר אין לו שחר, שכל התורה כולה היא נתונה לכל אחד ואחד מישראל, אין נקי.

ז. עוד כתב הרב ז"ל וזה לשונו, ואל יעלה על רוח אדם, כי כאשר עבד מלך ב"ו העובד אותו בכל לבו, ומקבל פרס על עבודתו, ועל משאו, אינו אלא שכרו אשר ינתן לו על עשותו רצון המלך, אך מלאכת עבודתו, לא העדיפה לו הנאה או שלימות, ולא הטיבה לו כלום מצד עצמה, וכן אשר חטא וימרוד במלך ותלה אותו על עץ, אין דעתו רעה אשר שילם אותו בראשו על עברו רצונו אך לא נפסד ולא נפחת איכותו על יד חטאתו אשר חטא לו. אך בני ישראל עבדי ה', לא כן היא המידה בעבודתם, אל אל עולם, ה' כי אם שכל מצוה ומצוה אשר האדם עושה, היא מקנה בו קדושה, כמאמרינו בכל ברכות המצות, אשר קדשנו במצותיו, כי המצות עצמן הם המקדשות אותנו, ואינו דומה האדם, טרם עשותו המצוה, באיכותו לאחר עשותו אותה, כי יהיה כזהב העולה במעלות השיווי, ע"י צירוף הכור כי יהיה מזוקק וטהור, כן המצוה תזככנו ותקדשנו, ולא בלבד את נפשו, גם את רוחו וגויתו. והוא כי כל מצוה ומצוה, יש לה שורש למעלה עם ה', וכאשר יעשנה פה האדם, יתעורר האור ההוא, ויתרבה ויתפשט, עד אומרם ז"ל, שיברא מלאך המאיר לו ומעטרו בעולם העליון והוא המאיר לו ומעדנו בגן עדן ככתוב אצלינו על מאמרם ז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, שהם אורות שרפי קדש אשר נעשו במצותיהם. באופן שהמצות עצמן, הן הן שכרם, זולת אשר יוסיף הוא יתברך משלו על עשותם רצונו. וההיקש בעבירות, כי נבראים מלאכי חבלה משחיתים שהם הם המרעים וממקים אותו על עשותו אותן, והם המלאכי חבלה הדנים אותו בגהינם עכ"ל. הרי לך באופן אחר הפרש גדול בין עבודת מלך בשר ודם, לעבודת מלכינו צור ישעינו.

ח. יש חילוק והפרש גדול לענין השכר, בין עבודת מלך מלכי המלכים הקב"ה לעבודת מלכי האדמה, כי העובדים למלך ב"ו, נותנים לו כרג'א ומס, ולפעמים מטיל עליהם איזה קצבה או עלילה, ולוקח ממונם. מה שאין כן העובד להקב"ה, כי אדרבא הוא נותן שכר טוב להולכים בתמים ומקיימים מצותיו ותורותיו וזה ברור. וזה כוונת הכתוב בדברי הימים ב' סימן י"ב, כי יהיו לו לעבדים וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות, ויעל שישק מלך מצרים על ירושלים, ויקח את אוצרות בית ה', ואת אוצרות בית המלך את הכל לקח, ויקח את מגיני הזהב אשר עשה שלמה. והרי הוא כמבואר דרצה לומר להם, עתה תדעו ההפרש שיש בין עבודתי לעבודת ממלכות הארצות, דהם לוקחים מכם, ואני אדרבא, מרבה להטיב לכם, ולתת לכם כל צרכיכם, וזה לך האות, דתכף ויקח את אוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך, את הכל לקח, ואת מגיני הזהב וראיתם ההפרש, כמצרף לכסף וכור לזהב, וק"ל.

ט. עוד יש חילוק כי למלך ב"ו אפילו המאה והמאתים אנשים העובדים אותו ומשרתים לפניו הם מגדולי המעלה מהשרים והסגנים ומשניים, לא מדלת העם ומעמא דארעא, מה שאין כן בעובד להקב"ה, כי מלבד כי כולם עובדים אותו הקטנים עם הגדולים החשובים ושאינן חשובים ואין הפרש בעבודת ה' ובקיום מצותיו, בין משה רבינו ע"ה, לאחד הפחות מישראל, ואין הפרש בין גדולי ישראל והצדיקים [דף לג] לעמא דארעא, כי אם לעניין הוספה, שהצדיקים מוסיפים מצות רבות וסייגים וגדרים. והרי זה דומה למי שהוא משנה למלך או מגדולי שרי מלכות שמביא למלך דורון יתר על חיוב עבודתו יש מי שמביא לו דורון סוס נאה מקושט בכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות. מי שעושה לו עטרת זהב גדולה, או מלבוש נאה, או בונה לו עיר ומגדל חיל וחומה. כמו כן הצדיקים כי חוץ מחיובם שמקיימים התרי"ג מצות כחק בני ישראל הכשרים, עוד מוסיפים מצות ומעשים טובים וסייגים וגדרים ואהני לן ההוספה הזאת לכפר על עם בני ישראל הפחותים שגרעו ממצות ה' למלאת חסרונם, וכמ"ש הרב עמק ברכה, דיש לצדיקים לעשות תוספת מרובה ממצות ומעשים טובים וסייגים וגדרים, כדי לכפר על שאר העם, יע"ש לפי דרכו.

וכל זה אמר הכתוב בפרשתינו בסדר היום, כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם. והוא דרצונו לומר כי לי בני ישראל עבדים דוקא, לי, ולא לאחרים, דעבודתי אינה כמו שעובדים לאחרים, וכל רואיהם יכירום דעבדי הם, הם ולא אחרים כמותם. והמבחן הוא, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ועבדים היו לפרעה במצרים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ומשם תעשו ההבחנה, דהעבדות שלכם לי, אינו כשאר עבדים שעובדין למלכיהם, ואני ה' אלוקיכם, אני הוא ולא אחר כמותי באופן העבדות שלכם, לפי האופנים שאמרנו, אחד אל אחד למעלה מזה. והם הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בסדר ואתחנן וכה תוארם, ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראינו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום, רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וכו'. ואין צורך להאריך בדקדוקים, כי ממילא יתיישבו. והיינו דמפרש ואזיל.

חדא כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו, דאינו כמו שאר מלכיות, דכל בני מלכותו אינן שרויין עמו, אלא מרחוק עמדו, ומתי מספר לבד קרובים אליו. והגוי הגדול הזה, כולם קרובים אליו, עומדים לפני ה' בעבודתו.

זאת שנית, בכל קראינו אליו, דשומע לכולם כאחד וממלא שאלתם.

ועל השלושה, ומי גוי גדול וכו' ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום, כלומר כל התורה והמצוה חקים ומשפטים צדיקים, הכל כאשר לכל, נותן לפניכם, ואין הפרש בין זה לזה בתורה ומצות, ויד כולם שוה בו, כעם ככהן, וכולן שוין לטובה.

ועל ארבעה, רק השמר לך ושמור נפשך, דנקט עתה בלשון יחיד, להודיענו דאינו כמלך בשר ודם, דאם נעשה העבודה ע"י אחרים, ואחד מעבדיו לא עבד, אין קפידא, דהכא אפילו יחיד מישראל אם לא עשה עבודתו, נפחת ונפסד ויתחייב ראשו למלך מלכו של עולם, כי פוגע בנפשו, ונמצא דישראל גוי אחד בארץ, דאינן דומין לשאר גויי הארץ ודוק.

וזהו מבואר במאמר בספרי וז"ל דבר אחר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר, ישנן בני הזקנים, ישנן בני הגדולים, ישנן בני הנביאים, תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, מגיד הכתוב, שהכל שוים בתורה, וכן הוא אומר תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כהנים לויים וישראלים אין כתוב כאן, אלא קהילת יעקב. וכן הוא אומר אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל וכו' עכ"ל, הרי ככל אשר אמרנו וענינו למעלה ראש.

והנה במדרש רבא סדר כי תשא סימן ז' אמרו וז"ל דבר אחר ויחל משה, מהו למה ה' יחרה אפך בעמך, ר' יאודה ור' נחמיה, ר' יאודה אומר, למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן בית והשליטו על כל מה שהיה לו. הלך אותו בן בית והלוה לבני אדם על ידי ערבים. הלוה לזה חמשים זהובים, ולזה מאה, ולזה מאתים, ברחו הלווים. אחר זמן שמע המלך ורע לו. אמר לו לא השלטיך על שלי, אלא לאבדו, אמר לו בן בית, אני הלויתי ובאחריותי הם לשלם, אני מעמידך על הכל, הרי פלוני ערב יש בידו מאז, וביד פלוני מאתים. כך אמר משה להקב"ה, למה אתה כועס, לא בשביל תורתך, באחריותי היא שאני וחבירי נקיים אותה, אהרן ובניו יקיימוה, יאושע וכלב יקיימוה, יאיר ומכיר יקיימוה, הצדיקים יקיימוה ואני אקיימנה עכ"ל. והקשה הרב מוהרש"י דלא דמי לערב דבעלמא, לפי שאינו חייב הוא מצד עצמו, נמצא מה שפורע הוא משלם חוב חבירו, ברם הכא, הערב עצמו הרי הוא חייב מצד עצמו. ותירץ על פי מ"ש הרב בעה"ק, דכשהצדיק עושה יותר מחוקו, הנותר, הוא פרעון לחבירו יע"ש. וזהו מדוקדק במאמר, כי בתחילה בהלואה הזכיר חמשים וכו', וכשבא הערב לפרוע נקט מאה וכו', והיינו כי יש לערב מאה, במקום החמשים. והרי החמשים הוא חוב שלו מצד עצמו, והנותר החמשים אחרים, הוא לפורעם בעד הערבות ודוק.

והעשירי יהיה קדש, והוא עלית על כולנה, כי בכל שירות שבעולם פועלים עבדים ושפחות, לא כל העשרים וארבע שעות עומדים לפני אדוניהם, כי אם לעת הצורך ושאר השעות הם לעצמם ולרצונם. לא כן בעבודת המלך מלכו של עולם אין רגע מחיי האדם שאינו לפניו לשרת את ה', ואפי' השעות שהוציא יצחק אבינו דל דל (הכוונה לדרשת חז"ל בשבת דף פ"ט ע"ב, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, מאי דכתיב כי אתה אבינו וכו') הנה הינם לעבודת ה'. דהחשבון שעשה, הוא לגבי דאין לו פנאי לחטוא בהנה, אך השעות כולן לה'. דהאכילה, היא לכוין לבור ניצוצות ולהבריא גופו לעבודת ה'. וכן הנקיות, הכון לקראת אלקיך. והשינה, והרוח תשוב אל האלקים, הרי נשמתו למעלה וישן להבריא גופו לעבודת ה', ולא איברי לילה אלא לגירסא. ובמשאו ומתנו, יש בו כמה מצות, רבית, עושק, חמס, גזל, אונאה וכאלה רבים, נמצא דלא יש רגע דלא קאי בעבודתו יתברך.

וכל [דף לד] זה ישים אדם לנגד עיניו, להדבק ולהתחזק באהבת קונו, ולא יפריד מחשבתו תמיד ממנו יתברך, על דרך שאמר הכתוב, שויתי ה' לנגדי תמיד, וכדברי הרמב"ם בספר המורה והביאו מור"ם בהג"ה הש"ע אורח חיים ריש סימן א' שצריך להיות חושב כאילו עומד לפני המלך שהוא מלך מלכי המלכים הקב"ה, וזה לשונו, שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך, כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך גדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו עכ"ל. ובכן כשמשער תמיד בדעתו שהוא יושב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה יקנה ענוה יתירה בלבו ולא יקפיד על שום אדם, ואם יחרפנו איזה אדם לא ישיב על חופתו, כי האדון שלו הוא המלך ה' צבאות שמו שהוא עבדו העומד ומשרת לפניו הוא יענהו במקומו ויתבע עלבונו. וזה לשון הרב הקדוש בס' ראשית חכמה שער האהבה פי"א דף ק"ה סוף ע"א וז"ל וכיון שהאדם מדבק בקונו ימשך עליו ענוה בהכרח כי אם יחרפוהו ויבזוהו לא יחשיב העוה"ז להשיב על חרפתו כי מה שידברו עליו הוא מביזוי העוה"ז, והכל הוא מה שנוגע לגוף, ואפילו אם יחרפוהו בדבר הנוגע לפגם הנפש שהיא קדושה אינה משגחת על הביזוי שיעשו לה כי יחשוב זה לכפרת עונה, והכל סיבה ממנו יתברך לכפר עונו, וכמ"ש דוד המע"ה, ה' אמר לו קלל. ועוד כי אם יבזוה, הנה אדונה שהוא אדוקה בו, הוא ישגיח עליה. וכן אמר דוד המלך ע"ה ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפי תוכחות כי לך ה' הוחלתי אתה תענה ה' אלהי, ועוד כי העבד שהוא לפני רבו אם יבוא אדם אחד ויבזהו לפני המלך, גנאי הוא לעבד להשיב לפני אדונו. ומפני שני טעמים הללו, אמר דוד המע"ה, כי לך ה' הוחלתי. ולטעם השני הזה ידוקדק, כי לך ה' הוחלתי, שהוא כעבד היושב לפני רבו שממתין לאדון להשיב על עלבונו. ולטעם הראשון, אפשר לדקדק שאמר אתה תענה ה' אלהי, כי כיון שאתה אלדי שהיא דבקה בך ואתה אלדי שלי, ראוי לך להשגיח על עלבונה. גם אפשר מידת הענוה על דרך שהיתה ענוה של משה רבינו ע"ה, שכאשר דיברו מרים ואהרן עליו כתיב שם, והאיש משה עניו מאד. וטעם לענותנותו, יש רמז בתיקונים, מפני שרוב הדבקותו בבורא היה לו בושה להפרידו ממנו ולהשיב, וה' השיב בעבורו. וגם לדרך זה אפשר לומר שאמר דוד המע"ה, אתה תענה ה' אלהי עכ"ל. וכן כתב בשער היראה סוף פרק ד' וז"ל, והוא מה שפי' בתיקונים דף י' ע"א, דיראה קטירא בענוה, כי ימשוך מזה היותו עניו שלא ישיב על חרפתו אפי' יחרפוהו, כי ירא ומתבושש לפני המלך שלפניו כענין משה רבינו ע"ה, שנאמר בו והאיש משה עניו מאד כדפירשו שם בתיקונים וכו' יע"ש. ודבריו חיים וקיימים זיע"א, וה' יזכנו לקיים דבריו הנחמדים.

ולעד"ן דיש עוד שתי סיבות גדולות היות האדם עבד ה', ועומד לפניו לשרתו ולברך בשמו בתפילה שהיא נקראת עבודה שבלב, כדכתיב ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ודרז"ל איזוהי עבודה שבלב זו תפלה. וכן בלימוד התורה שצריך לעסוק בתורה שגם היא תלויה בכוונת הלב, ובפרט אם תלמיד חכם והגיע להוראה לרבים, שצריך שיהיה לבו ודעתו מיושב עליו, ובבוא אליו, מאנשי דלא מעלי, לחרחר ריב, ולהתקוטט עליו, ובפרט שיהיו מעלילים עליו עלילות שקרים, כי צריך לאבר הזמן לסכר פיהם של דוברי שקר. ומצינו במדרש שוחר טוב סימן קי"ט, על פסוק סורו ממני מריעים וכו', שאמר דוד המלך ע"ה, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר לך עבוד אלקים אחרים, וכי מי אמר לדוד שיעבוד ע"ז אלא ע"י שלא היה יכול לעסוק בתורה הוה ליה כאילו עבד, וכ"א בספרי ס'עקב ורש"י בחומש שם ע"פ וסרתם ועבדתם אלקים אחרים יע"ש. וא"כ, מי שהוא עסוק במלאכת המלך העומד לפניו לערוך לו מיטה ושלחן וכסא ומנורה, ולהלביש אותו בגדים נאים מהתורה והמצות שעוסק בהם שצריכים מחשבה דיבור ומעשה, היתכן שיעזוב עבודת המלך אשר עומד ומשרת לפניו, להשיב לריקים וחפוחזים, כי אתה עסוק במלאכת שמים, המה יאבדו ואתה תעמוד עומד ומשרת את מול פני מלך חי וקיים לעד ממ"ה הקב"ה, וכמו שאמר הכתוב חי ה' אשר עמדתי לפניו וק"ל:

וזו כוונת הכתוב בישעיה סימן ד"ן, כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאם ה'. דהכונה כי כל מי שעוסק בתורה, לא יירא מחרב האוייב, כי התורה היא י"ו פיות כדרשתם ז"ל. גם אמרו רז"ל בספרי ס' חקת על פסוק על כן יאמר בספר מלחמות ה', ובילקוט תהלים סימן ל"ה על פסוק, לדוד ריבה ה' את יריבי, אמר הקב"ה לדוד, אתה עסוק בתורה ואני נלחם מלחמותיך יע"ש. וזה אומרו כל כלי יוצר עליך לא יצלח, כי כל כלי מלחמה לא יבוא עליך, כי ה' נלחם מלחמותיך, וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי שמדברים סרה עליך, כי קיימא לן בש"ע יורה דעה סימן רמ"ו וסי' של"ד, והמבזה את החכם אפילו בדברים, חייב נידוי וחייבים בית דין לנדותו. לזה אמר למשפט תרשיעי לבית דין שם והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והמבזה תלמידי חכמים נקרא רשע, זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי, כי נחלת ה', שהיא התורה מגנא ומצלא ונקרא עבדי ה' כדברי הרב ראשית חכמה, דמי שהוא עבד ה' ועומד לפני אדונו, אינו מן הראוי שישיב על עלבונו, כי האדון שלו יבקש עלבונו, וזה אומרו מאתי נאם ה', שכן כתוב בתורה, על כן יאמר בספר מלחמות ה', וכן אמר הקב"ה לדוד, אתה עסוק בתורה ואני נלחם מלחמותיך. וזו כוונת הכתוב בתהלים סימן ק"ט אלקי תהלתי אל תחרש, כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר, ודברי שינאה סבבוני וילחמוני חינם, תחת אהבתי ישטמוני ואני תפלה. דיש לדקדק, כי כיון שדוד המע"ה מתרעם על [דף לה] האויבים ושונאים שמעלילים עליו עלילות ברשע בשקר ומרמה, אמאי נקט בתחילת דבריו, אלקי תהלתי, ובסוף דבריו, ואני תפלה ונראה לומר שכיון למ"ש, כי כבר ביארנו כי ע"י שמדברים עליו שקר ומרמה, צריך לענות כסיל כאולתו ומתבטל מדברי תורה, וגם מלהתפלל בכונת הלב להיות חושב בלבו בדברי הבאי עוד נראה מה שאמרו בסוף הוריות על פסוק מי ימלל גבורות ה', מי שיכול להשמיע כל תהלתו, דמיירי בעסק התורה כיע"ש. גם כבר ביארנו כי הביטול תורה איהו גופיה כעובד ע"ז וכמי שאין לו אלוה. אם כן זה אומרו, אלקי תהלתי, אתה אלוה שלי, ע"י תהלתי, כי היא עסק התורה שאני משמיע תהלתך ית', ואיני כעע"ז, א"כ הסר מעלי אלו הרשעים, כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו והכל שקר וכזב, וצריך אנכי להיות טרוד ומתבטל מתורתיך. וגם ואני תפלה, כי צריך אנכי להיות מתפלל לפניך תפלה בכונה, ואלו הרשעים מטרידים אותי. וכ"כ אנשי רשע יקללו המה ואתה תברך, שמקללים לדוד היותו נשיא ומלך ורב שלהם שעוברים על כמה לאון, ואתה בצדקתך, במקום שתהפוך עליהם הקללות, אתה תברך, כי קיימא לן כל המברך מתברך, וכל המקלל חוזרים עליו כל הקללות, וכמאמר ר' ישמעאל בירושלמי, כשהיה הגוי מקלל, אמר כבר מילתא האמורה אורריך ארור. וכשהיו מברכים אותו, היה אומר כבר מילתא האמורה מברכיך ברוך, וק"ל.

וזו כוונת הכתוב בתהלים סימן קכ"ג, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו, חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז, דהיינו כמ"ש הרב ראשית חכמה, דמי שהוא עבד ה' ועומד לפניו, אין ראוי לדבר ולהתרעם על שום אדם אם עושים לו בזיון, שהאדון ה' צבאות הוא יבקש ליפרע ממנו, וזה אומרו אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים. ודייק לומר היושבי בשמים. גם זה על דרך הענוה שאינו מחשיב את עצמו, כי השכינה שוכן אצלו בארץ על דרך שאמרו אני את דכא, אלא כמאן דאמר אתי את דכא, והיינו כי כפי דברי הרב ראשית חכמה, הוא, שישער שעומד לפני המלך וזה מורה כי הוא שוכן אצלו, לאפוקי זה אמר, אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, ולכן הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו, לקיים דבריו הקדושים של הרב ראשית חכמה, כי כן ציוה לנו לאמר, כל שהוא נגד פני האדון ה' צבאות, לא ישיב על חרפתו, כי הקב"ה תובע עלבונו, כדכתיב כי לך ה' הוחלתי אתה תענה ה' אלקי. וזה אומרו כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו, אמנם מה נעשה יען גדל הכאב מאד, חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז, ואיני יכול לסבול, יען כי רב שבענו בוז ורמוז בסופי תיבות רב' שבענו בוז' אותיות בו"ז, כי היו הבזיונות רבות, מה לפנים מה לאחור ועל דרך שפירשתי במקום אחר כוונת הכתוב מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד, כי הגם דמי שיש לו אדון ופטרון עשיר, גדול ונדיב ורחמן, אינו דרך ארץ כי בבואו לשאול דבר שידחוק לומר, מהר יקדמונו רחמיך, לזה אמר כי דלונו מאד והדוחק שלנו, כי דלונו מאד, הוא כי באנו לידי מידה זאת, לומר, מהר יקדמונו דבר שאינו יכול לסובלו. וזהו נוסח שאנחנו אומרים בתפלת שחרית, באמת ויציב, אמת שאתה הוא אדון לעמך ומלך גבור לריב ריבם, לאבות ובנים. והרי הוא כמבואר, כי כיון שאתה הוא ה' אלהינו אדון לעמך, כשמקטרגים עליהם הרשעים וקמים עליהם להרע אותם, אתה הוא האדון הרואה אותם יקום כגבור לריב ריבם לאבות ובנים, כי פעמים כדי לחרחר ריב עם האבות, מעלילים גם על בניהם בעלילות שקרים כידוע. וכבר אמרו בפ"ק דגטין דף ז' ע"ב, השכם והערב לבית המדרש והם כלים מאליהם יע"ש. וזו כוונת הכתוב בתהלים סימן ז"ך, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ונקדים עוד מה שאמרו, כל מי שחבירו נענש על ידו, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה. וזה אומרו אחת שאלתי וכו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי, להיות במחיצתו של מלך, וע"ד שדרז"ל, ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות. וזהו דוקא לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ולא לנקימת שום אדם. וזו כוונת הכתוב שם סימן ק"מ, ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אביונים, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, ונקדים עוד משרז"ל דמותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת עוד נקדים מה שאמרו בס' הכוונות לכוין בלהודות לך, לזכירת מרים, וליזהר מלדבר לשון הרע כי הפה ניתנה להודות לך, ולא לדבר לשון הרע יע"ש. וזה אומרו ידעתי כי יעשה ה' דין עני, לא בשביל שאנכי שותק, ואהי כמחריש מפני מידת הענוה, כי ח"ו לית דין ולית דיין התובע עלבונו ועלבון תורתו הקדושה, כי בודאי יעשה ה' דין עני משפט אביונים שהם התלמידי חכמים שנקראים אביונים כדרז"ל, ואין לנו להחרימם ולא להתקוטט, דודאי פקרי טפי, אך צדיקים יודו לשמך, שלא יספרו עליהם לשון הרע אף שהם מחרחרי ריב ובעלי מחלוקת, וגם ישבו ישרים את פניך, דכיון שאינן חפצים להענישם, הרי אין בהם מכת הנאמר כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה, שהרי איני רוצה שיענש שום אדם בסיבתי.

ועוד נראה שצריך להיות סבלן להאריך אפו, כי במידותיו יתברך, בכללם, היא מידת ארך אפים, דמאריך אפיה וגבי דיליה, ואמרו רז"ל דמרחיק רוגזיה, כתרגומו. והוא כי שני לגיונות אף וחימה שלח למרחוק ויסגור בעדם, דעד טו' אסר, טו' שרי חור בתשובה כמ"ש במדרש שוחר טוב מזמור פ"ז [אות ו'בזה הלשון: אמר ר' ברכיה בשם ר' לוי כך מלאך שהוא ממונה על האף רחוק הוא שנא' באים מארץ מרחק אמר הקב"ה אני כעסתי על בני עד שהאף בא לכלות הן באים ונכפפים לי ואני מקבלו ותוהא אני כביכול) ובירושלמי. וא"כ גם האדם צריך לילך בדרכיו כי יאריך אפו ויסבול כי אפשר כי יחזור ויבקש ממנו מחילה, ואמרו רז"ל כי הקב"ה לפעמים מראה לאדם פנים שוחקות וניחם על דעתו, והוא טועה, כי כביר מצאה ידו, והוא עושה נגד רצונו ית', ואומר, ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה ומקשה לבו ופתע ישבר ואין מרפא, ופתאום יבוא אידו, כאשר עינינו ראו לא תקום פעמים צרה ורחמנא ליצלן. וזו כוונת הכתוב בתהלים סימן ב', יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו, יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו, אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו, דהכונה [ש]מתגברים בראותם שיושב בשמים ישחק, מראה להם פנים שוחקות, ולא הבינו דילעג למו ואז ידבר אלימו באפו, מכח דטעו בראותם פנים שוחקות, וק"ל. וזה לשון הרב הקדוש ראשית חכמה שער היראה פ"י דף ל' ע"א [דף לו] ויצא לנו מכללות דבריו, בחינה אחת ביראה, והוא, כי צריך לירא שלא יחטא, כי המלך אף על פי שמראה לו כעת פנים צהובות, ואינו מראה מיד הכעס והדין, כך דרך המלך להעלים הדין בקרבו, ואח"כ פורע לו הכל כמו שפירשתי בפרשת בשלח בטעם למה פסוק ויט שהוא כנגד התפארת כולו ישר, ואינו חציו ישר וחציו מהופך, ותירצו כי דרך המלך להעלים הדין. השוטה, רואה פני המלך צהובים, חוטא, ואינו נשמר מדינו. אמנם הפקח אומר, אף על פי שהמלך פניו צהובים, שומר הדין בקרבו. והיינו יגלו שמים עונו, שיגלו לעתיד מה שהיה נעלם וכו' עכ"ל. ובכן יורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו אורחות חיים