תוכחת חיים פרשת בהעלותך

סדר בהעלותך

עריכה

י'זהר ה'אדם ו'יחזיק ה'רבה במידת הסבלנות, כל הבא עליו מתלונות, ותרעומות, קטטות ומריבות, שאם יקפיד על איזה דברים והכעסות שעושים לו, ויבער כמעט אפו, וידבר איזה דברים שאינן ראויים, לא לכבוד ה' ולא לכבוד הבריות, בודאי דיהיה נענש על אותן הדברים ח"ו. ומי לנו גדול רועה ישראל כמשה רבינו ע"ה, אבי התעודה ואב לחכמים, ואדון לכל הנביאים ועניו מאד, כמו שהעיד עליו הכתוב בסוף סדרה זו, והאיש משה עניו מאד, ופירש"י, שפל וסבלן עם כל זה תראה מה עלתה לו, כי בתחילת שליחותו, שלחו האל יתברך לגאול את ישראל מיד פרעה מלך מצרים, ובראותו צרת עם בני ישראל, שמלבד שלא הצילם אלא אדרבא תכבד העבודה וגם ישראל עמדו עליו, ונצבו כמו נד, עד שאמרו לו, ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו וכו', ומכח זה, אף שמצד אחד שראה בצרתם של ישראל ריחם עליהם ולא רצה להשיבם ולומר, וכי אני הייתי רוצה להיות בשליחות זה, הקב"ה הכריחני, עד שגער בי, והייתי מוכרח על כרחי שלא בטובתי, לעשות רצון בוראי ועם כל זה, מחמת רחמנותו, לא השיב לישראל, וכאשר לימדנו להועיל מוסר השכל, הרב הגדול רלב"ג ז"ל, שאם יראה בני אדם שמדברים לו דברים קשים מחמת צערן, שלא ישיב להם. ומצד אחר מחמת צערו שהצטער בצרתן של ישראל חזר על הקב"ה לדבר, ואמר למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, הרי דהגם שדיבר קשות לגבי הקב"ה, ולא היה בעבור כבודו חלילה, כי אם בעבור צרתן של ישראל, ועם כל זה ענשו הקב"ה, שאמר לו, עתה תראה אשר אעשה לפרעה וכו', עתה תראה בפרעה, ולא תראה במלחמת ל"א מלכים. והן הם הדברים באמת במדרש רבא סדר וארא פ"ו וז"ל, אמר רב יאודה בר סימון, כי העושק יהולל חכם, זה משה שעשקו אותו דתן ואבירם, יהולל חכם, עירבבו אותו. ויאבד את לב מתנה, וכי מעלה על דעתך שהיה משה מתאבד, אלא הם שהקניטוהו ואמרו ירא ה' עליכם וישפוט, ואף הוא מקפיד ויאמר, ומאז באתי אל פרעה, אמר לו הקב"ה, אני כתבתי עליך, שאתה עניו, ואתה מקפיד על דברי, חייך יש לך לידע, שנאמר טוב אחרית דבר, מראשיתו וכו' ע"כ. וכ"כ רש"י בפירושו לקהלת סימן ז' וז"ל, כי העושק יהולל, כשהכסיל מקנטר את החכם ומערבב דעתו וגם הוא נכשל. דתן ואבירם קנטרו למשה, לומר ירא ה' עליכם וישפוט וערבבוהו ואבדו את לבו, וגרמו שהקפיד כנגד הקב"ה ואמר, והצל לא הצלת את עמך, ונענש בדבר, שהשיבו, עתה תראה, ולא תראה במלחמת ל"א מלכים. ויאבד לב מתנה, לב חכמה, שהיא מתנה לאדם מהקב"ה, שנאמר כי ה' יתן חכמה. עושק, לשון ריב וקינטורים, עכ"ל. הרי לך בהדייא כי [עם] היות משה עניו מאד, עם כל זה מחמת הריב והקינטורים, ערבבוהו ואבד לב מתנה, ודיבר נגד ה'. כי כן, כמה צריך האדם להיות סובל ובפרט בעת המחלוקת וכמ"ש רז"ל בחולין דף פ"ט על פסוק, תולה ארץ על בלימה, כי העולם מתקיים על מי שבולם פיו בשעת מריבה.

ועוד מצינו במשרע"ה בענין מי מריבה שאמר, שמעו נא המורים, שנענש גם על זה, שלא יכנס לארץ, וזה גרם לו מסיבת טירדת הצבור ובלבול רוב הקהל אשר קמו עליו, לכך ערבב דעתו ח"ו, וגרם לדבר כנגד ישראל. והגם כי היה דבר קטון, עם כל זה נענש לפי גדולתו, וכמ"ש בסה"ק נפש חיים מערכת מ' אות קע"ה דף קמ"ח ע"ב, ובסה"ק נפש כל חי כיע"ש. ועוד למדנו ממשה רבינו ע"ה, להיות שפל ועניו ולא יקפיד על שום עניין כלל, דאמרו בתורת כהנים סדר שמיני ע"פ וישמע משה ויטב בעיניו, וז"ל, הודה מיד, ולא בוש לומר, לא שמעתי אמר רבי יאודה, חנניא בן יאודה היה דורש כל ימיו, קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות, אחר מיתתו. הריני כמשיב על דבריו, ומי גרם לו שהקפיד, אלא שטעה עכ"ל. וכן הוא בפסיקתא, הנה מצינו כי ע"י ההקפדה, גורם שכחת התורה לדעת רבי יאודה, ולדעת רבי חנניא בן יאודה הוא שמחמת טעות ששכח, באה לו ההקפדה. וזה כוונת הכתוב ביחזקאל סימן ז' קפדה בא וביקשו שלום ואין. וחוץ מן המכוון לפי הפשט הוא, כי ידוע כי מי שהוא עניו ומעביר על מידותיו, מעולם לא ימצא לו מחלוקת ומריבה עם שום אדם, כי הכל מישור לפניו, ולהיפך הקפדן, תמיד יהיה לו קטטה ומריבה עם בני אדם אם כן זה אומרו קפד'ה בא ובזה, וביקשו שלום ואין, כי ע"י ההקפדה יבואו ל ו לידי מריבה ולא יהיה שלום. אכן לפי דברי התורת כהנים יאמר נא, קפדה בא וביקשו שלום ואין, ונקדים עוד מ"ש רז"ל בב"ר ויבא יעקב שלם. שלם בתלמודו שלא שכח תלמודו כמו יוסף, דכתיב כי נשני אלקים, ששכח תלמודו יע"ש. ואמרו שם, לפי שכתוב, ושבתי בשלום אל בית אבי, לפיכך, ויבא יעקב שלם הרי דשלום הוא למי שאינו שוכח תלמודו. והיינו טעמא כמו שאמרו בפסחים דמ"ט, על ת"ח דמרבה סעודתו בכל מקום [וכו'] דבכלל הוא, ומחלוקות רבות באות עליו. ופירש"י כי ע"י ששכח תלמודו, הוא מרבה מחלוקת יע"ש. אם כן, זה אומרו קפדה בא וביקשו שלום, להיות שלם בתורתו שלא ישכח תלמודו, ואין, כי ההקפדה גורם לו שכחת התורה וק"ל. [דף מט]. וממנו ניקח מוסר השכל לחכם ורב, שיתנהג במידת הענוה, ולהיות מודה על האמת, אפילו שומע איזה דבר מתלמיד תלמידו, ואפילו אם נצחו, יערב לו, ויכבדהו על כך. ולא כמו שמצטערים, ואדרבא כועסים ובוזים את דבריו. וצא ולמד ממידתו יתברך שאמרו בתנא דבי אליהו, סדר אליהו רבה פרק ח"י דהשיב יאושע לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע לא אמרתי כך לישראל, אלא כדי לאיים אותם, כדי שייראו מפניך שלא יחטאו, ויעבדוך בלב שלם. באותה שעה, מיד היה הקב"ה, מגפף ומנשק את ידיו [ידו] של יאושע על חכמתו ועל בינתו ע"כ. גם אמרו בפרק ערבי פסחים, פסחים דף קי"ט ע"א למנצח [מזמור לדוד, זמרו] למי שנוצחים אותו, ושמח. והגם שאמרו שם, לא כמידת הקב"ה מידת ב"ו, מלך ב"ו, נוצחים אותו, ועצב. וכו'. זהו דוקא בדבר הרשות אבל בדברי תורה, אדרבא, שמחה יש לו, כי ידע עכשיו מה שלא ידע מקודם. וכמו שאמרו בספר חסידים, כנודע. ועמ"ש בעניותי בקונטריס כללי הש"ס ד"ה קושייא יע"ש, בס"ד. ועיין לרז"ל ורש"י בסדר היום, על פסוק כי תאמר אלי שאהו בחקיך, ומ"ש בתוכחת חיים סדר וארא, ובעמודי חיים בס"ד. והגם כי מצינו שהגדולה מכפרת עונותיו, כמ"ש בירושלמי פ"ג דבכורים, ועיין מ"ש הרב ש"ך סדר קדושים דקפ"ד ע"א לפרש מ"ש בפ"ק דע"ז בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא לא חטאו, לא היינו באים לעולם יע"ש. ואולם נראה לע"ד דיצא שכרו בהפסדו לפי מ"ש רז"ל ואשימם בראשכם, הרי דממקום אחר, ממלאים עונותיו. ולכן צריך להיות מוכיח כדי שלא יהיה נתפס בעון הדור. וגם כל שהוא עיקר שלא יעמיד על דעתו להיות תוקע עצמו בדבר, כשרואה שחלקו על דבריו, והאמת איננו איתו. ומכ"ש, שלא ירדוף אחר השררה, שהרי אמרו רז"ל, כל הרודף אחר השררה השררה בורחת ממנו. וראיתי בספר חדש ממש, בן לאברהם סדר קרח, דף צ"ג ע"ב שדקדק מהו הכונה השררה בורחת, דהיה לו לומר, כל הרודף אחר השררה, בורחת ממנו, ופירש וזה לשונו, אלא הוא הדבר אשר דברנו, שלא די שאינם משיגים מה שמבקשים לעלות במדריגה שאינה שלהם, שאינן עולים, כי אם גם, מה שהיה בידם, נאבד מהם. וזה אומרו כל הרודף אחר השררה, שררה שהיה בידם, בורחת ממנו, ממש ככל הדברים האלה, וככל החיזיון הזה, מצאנו ראינו בקרח שביקש לעלות במדריגה שאינה שלו, ונאבד ממנו, גם מה שהיה בידו, הוא וכל עדתו, ואבדו מה שהיה בידם יע"ש. והן הם הדברים באמת, בזה"ק ריש סדר קרח, דף קע"ו, ויקח קרח מאי ויקח, נסיב עיטא בישא לגרמיה כל דרדף בתר דלאו דיליה, איהו עריק מקמיה. ולא עוד אלא מה דאיה ביה, אתאביד מיניה. קרח, רדיף בתר דלאו דיליה, דידיה, אביד, ואחרא לא רווח, ע"כ. הרי ממש כדברי הרב ז"ל. והיינו מאמרם ז"ל בא לגזוז ונמצא גזוז. וכמשל הגמל, דהוה בעי קרני ואודני נטלו מיניה (סנהדרין ק"ו ע"א) יעויין שם בדבריהם ז"ל.

ויש לפרש בזה דרך רמז במאמר רז"ל, שדרשו עפ"י האמור ריש טהרת המצורע, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, אזוב ולא אזוב רומי, ולא כל אזוב שיש לו שם ליווי, לרמוז שיהיה הענוה לשמה לשם שמים, ולא לשום פניה, משום רמאות, או לגנוב דעת חבירו, או לתועלת ממון וכבוד וזהו הרמז דבא להוכיח כדרשת רז"ל, שישפיל עצמו כאזוב, אך הענוה, יהיה על דבר אמת, וענוה צדק, ולא אזוב רומי, לשון רמאות, ולא כל אזוב שיש לו שם ליווי, דהיינו לשם פניה אחרת, לתועלת ממון, אלא בלתי לה' לבדו, ענוה באמת. וכתב הרב מהרמ"ק, כי יקח האדם מוסר כי לכפר עונותיו, צריך יסורין וסיגופין, ומיתת בניו ב"מ, וע"י שמעביר על מידותיו, מעבירין על כל פשעיו יע"ש. וזכ"ה במיכה סימן ו' במה אקדם ה' איכף לאלקי מרום וכו', האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי, הגיד לך אדם מה טוב, ומה וכו', ועיין בספר שערי תשובה לרבנו יונה ז"ל דף ס' ע"ב, שפירש, דבמקום אשר יתן לו בכורו ובנו, הרי הגיד לך אדם מה טוב, עשות משפט וצדקה, והצנע לכת, וזהו בקרבנות, יע"ש. ולדרכינו בא לומר, דע"י הענוה, לא ימותו בניו בעונותיו, וזהו איכף, כדפירש בספר נחל שורק, דהוא ענוה, א"כ האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי, דימותו בעונותי, ומפרש ואזיל, הגיד לך אדם מה טוב, על דרך ונחנו מה, כי ע"י הענוה, מתכפרים עונותיו, וזוכה ע"י הענוה, לעשות משפט וצדקה, כדרז"ל באבות דר"נ פ"ד, דע"י הענוה עושה צדקה. גם ע"י הענוה, זוכה לכוין להלכה כמ"ש בגמרא, מפני מה קבעו הלכה כב"ה שהם ענוותנים, וק"ל.

ובכלל מידת הענוה הוא, דהגם כי הוא גדול בתורה, והדין עמו, עכ"ז אם רבו עליו חבריו, והם רבים, הגם שלפי דעתו, הוא שלא מן הדין, יודה להם. צא ולמד ממה שאמרו רז"ל בגמרא בחגיגה דף ט"ו ע"ב, שלא היה אומר הקב"ה שמועה מפומיה דר"מ, עד שמצא (אביתר) רבה בר שילא, לאליהו, שאמ"ל, ר"מ, תוכו אכל, קליפתו זרק. ופירש הרב הגדול בספר אור החיים סדר ראה, והטעם, כי הגם כי זה כבר גלוי לפניו יתברך מכל מקום כל שחכמי הדור מרננו אבתריה, לא רצה הקב"ה להכריע, היפך סברתם, עד שנאמר סברה זאת בישיבה והודו כולם וכו' יע"ש. ועיין בסה"ק חקות החיים סימן צ"א. וכיוצא בזה מצינו ברז"ל ורש"י בחומש, סדר וישב על פסוק ויבך אותו אביו דהטעם שלא גילה לו הקב"ה מכירת יוסף ליעקב, לפי שהשבטים קללו והחרימו ושיתפו להקב"ה עמהם, יע"ש. והרי איך הסכים הקב"ה במעשה הזה, אלא ודאי היינו טעמא כמ"ש. ועיין לה"ה מרן זקני בספרו חקרי לב חלק או"ח סימן צ"ה. ובס' חקרי לב יו"ד ח"א סי' פ"א, ואילך.

וזהו נראה רמז הכתוב בצפניה סימן ב', בקשו את ה' ענוי ארץ באשר משפטו פעלו. שדרשו ביבמות, דף ע"ח ע"ב, באשר משפטו שם פעלו. ופירש"י, במקום, שדנין את האדם, שם מזכירין פועל צדקותיו, ע"כ. אף אנן נמי נימא, באשר משפטו, שמעניש על המכירה של יוסף שם פעלו, שפעל עמהם להסכים עמהם, בפעולה עצמה אשר עשו, דעשה הוא עמהם נמי, וקאי הכל לגבי הקב"ה, ולא כהגמרא דקאי לאדם. אלא דהצד השוה, דפי' הכתוב, הוא דמן הקצה אל הקצה עושה הקב"ה, אפי' בענין אחד עצמו, ודוק. ועיין בספר הכלבו סימן קמ"ב, ומהר"מ מינץ סימן צ"ט, ומהרד"ך בית כ"ב מ"ש בזה, ואכמ"ל.

נמצינו למדין, דאם אינו מנגד לחכמי דורו ומסכים עמהם לאהבת השלום והאמת, מקיים נמי, מצות והלכת בדרכיו, לפי מה שאמרנו, דכך דרכו יתברך, צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ולא עוד אלא דצריך שיזהר ג"כ, להנהיג עצמו בהכנעה גדולה, שאם יסתפקו באיזה דין והוראה, החכמים שבעירו, ולגודל חכמתו באים ושואלים ממנו, וחננו ה' בבינה להשיב לשואלים אותו דבר, בתבונה ובדעת, לא יהיה נוטל גדולה לעצמו להתגאות ולא יהיה גס לבו בהוראה, אלא ישיב בענוה, כי בעזר הבורא הנותן חכמה, הוא אומר דבר. וכאשר מתבאר במדרש רבה סדר פנחס ובתנחומא שם, והובא בילקוט על פסוק ויקרב משה את משפטן לפני ה', רשב"ל אמר, יודע היה משה רבינו את הדין, אלא, באו לפני שרי עשרות תחילה, אמרו להם, דין של נחלות הוא, ואין זו שלנו אלא של גדולים ממנו. באו לפני שרי חמשים, ראו שכיבדו אותם שרי עשרות, אמרו אף אנו יש לנו גדולים ממנו. וכן לשרי מאות, וכן לשרי נשיאים, וכן לנשיאים השיבו להם כולם כענין הזה שלא רצו לפתוח פה בפני מי שגדול מהם. אמר משה, אם אומר אני להם את הדין, אטול את גדולתן, אמר להם אף אני יש גדול ממני, לפיכך, ויקרב משה את משפטן לפני ה', עכ"ל. הרי שאף על פי שמשה רבינו היה יודע את הדין, כדי שלא להורות גדולת חכמתו, כי גדול בחכמה מכל החכמים שבישראל, אף שהיה יודע את הדין, תלה הגדולה במי שגדול ממנו, בהקב"ה כביכול, האל הגדול. ועכשיו בזמן הזה כי לא יש כמשה רבינו, עליו השלום שומע מפי הגבורה, וכענין שאמרו ז"ל בספרי ובילקוט, והביאו רש"י בחומש סדר זה, על פסוק עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, כאדם שאמר אשמע דבר מפי רבי, אשרי ילוד אשה, שכך היה מובטח, שכל זמן שהוא רוצה, היה מדבר עמו, יע"ש. וזה, לא משכחת בדורות הללו, עכ"פ נקוט מיהא, להיות מורה הכנעה וענוה, ולא יתלה הגדולה בו, ולהיות גס לבו בהוראה, אלא ידבר פיו בענוה יתירה, שלא לתלות הדבר בו, כי אם, אם כשר הדבר בעיניכם, ואם ניחא לכם. ולא לומר קבלו דעתי, והא שמיע לי, וכיוצא מלשונות, דמורה דתולה הדבר בעצמו, כי על פיו יקום דבר. ולא זו בלבד, אלא בכל מעשה שאדם עושה, אם לטוב אם למוטב, בקיום התורה והמצות, דהיינו לעשות איזה צדקה וג"ח, או לייסר לעוברי עבירה לא יהיה תולה המעשה ההוא כי הוא העושה. שהרי מצינו במלאכי מרום, כי נענשו על שאמרו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, עד שאמרו, כי לא אוכל לעשות דבר. וכמ"ש רז"ל ורש"י סדר וירא, וז"ל, כי לא אוכל לעשות דבר, זהו עונשן של מלאכים, על שאמרו כי משחיתים אנחנו ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם, עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותם.

וכן מצינו בשמואל, על אשר אמר, אנכי הרואה, דקיבל עונשו, כאומרם ז"ל. וכתב הרב רבינו בחיי, בריש סדר נח וז"ל, אלה תולדות נח, מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו, שלמה המלך ע"ה, הודיענו בכתוב הזה, כי אין האדם צדיק, עד שיתהלך בתומו בעבודת השי"ת. וענין מתהלך בתומו, הוא שיעשה האדם המצות כמשפט, ושיכוין בהם לאהבתו וליראתו, ולא להתגדל, ולא להתפאר, ולא שיהיה בשביל [שיהיה] מכובד בעיני הבריות יותר, זת"ד בקיצור. ולהלן מזה, נביא כל דבריו הקדושים דברים ככתבם בע"ה. וזכ"ה בסדר שופטים, תמים תהיה עם ה' אלהיך. ונקדים עוד מ"ש בזוה"ק סדר תולדות דקמ"ב ע"א דעוסק בתורה ובמצות, לשמה, קב"ה עמיה תדיר, דלא אעדי מיניה שכינתא, יע"ש. והיינו תמים תהיה, דהיינו דלא תעשה המצוות על מנת להתפאר ולהתכבד, דאז נקרא תמים, כדברי רבנו בחיי. ועי"ז תהיה עם ה' אלהיך. ותיבת תהיה, משתמשת לפניו, ולאחריו. דהודיענו דהקב"ה עמו תדיר ולא אעדי מיניה לעלם.

ובזה יש לפרש כוונת הכתוב במשלי סימן כ"ח, איש אמונות רב ברכות. כי לפי מ"ש הרב רבינו בחיי שם, כאשר נביא לקמן בע"ה, דאיש אמונים נקרא מי שהוא נאמן רוח מכסה דבר, יבא על נכון. ונקדים עוד מ"ש בזוה"ק סדר נח דף ס"ד ע"ב, ורזא דא אוליפנא, קב"ה סתים וגליא. גליא הוא בי דינא דלתתא, סתים הוא הוא אתר דכל ברכאן נפקי מתמן. ובג"כ כל מילוי דב"נ דאינון בסתימו, ברכאן שריין עלוי, וכל דאינון באתגלייא, ההוא אתר דב"ד שריין עלוהי, בגין דאיהו אתר באתגלייא. וכלא הוא ברזא עילאה כגוונא דלעילא, ע"כ. ועיין בקונטריס נפש כל חי, מערכת ע' מ"ש בס"ד. א"כ ז"א איש אמונות, דהכל באתכסייא, דהוא נאמן רוח מכסה דבר, יזכה לרב ברכות, דברכאן שריין עלוי כדברי הזוה"ק. ומבואר מזה, דלא מבעייא בדבר הרשות שצריך להיות סמוי מן העין, כדי שישרה בו הברכה, אלא גם לדבר מצוה בתורה ובמצות, כל כמה דמצי להיות בהצנע, שורה בו ברכה, וכמש"ל משם הזוה"ק שם, ס' נח בס"ד כמבואר ואיתא ברש"י ז"ל סדר כי תשא, ע"פ ואיש לא יעלה עמך, וז"ל, הראשונות, ע"י שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין דע. אין לך יפה מן הצניעות, עכ"ל. ועיין עוד בהקדמת הזה"ק סדר בראשית ד"ה ע"א ע"פ ובצל ידי כסיתיך, שהקב"ה חופה ומכסה החידוש אשר בורא שמים חדשים וארץ חדשה, כדי שלא יקנאו בו מלאכי השרת יע"ש. [דף נא] ונראה לפרש בזה כוונת הכתוב בישעיה סימן ס"א, כי כאשר השמים החדשים וכו' כן יעמוד זרעכם ושמכם. ונקדים מ"ש בזוה"ק סדר שמות דח"י, וילך איש, ולא נאמר עמרם בפרהסייא. ויקח את בת לוי, אף היא בצינעא חזרה. ולא נזכרה שמה וכו', ולא שמו, מפני שהליכה זו לא היתה ממנו להזדווג לאשתו אלא מלמעלה וכו'. ועמ"ש בהקדמת סה"ק נכ"ח ע"ש. וראה מפלאות תמים דעים דמי לנו גדול ממשה בכל הנבראים, דמשה זכה מה שלא השיג שום בריה שבעולם. ולפי האמור נכון הדבר מעם האלקים, והוא דכיון דאביו ואמו נזדווגו בצינעא ויצא מהם משה, הרי כל ברכאן שריין עלוי. ולזה שפיר דרשו רב ברכות על משה רבנו ע"ה, דיצא מסתר עליון, ולכך זכה לכל הכבוד הזה. והשתא ז"ש, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה, הנעשים מחידושי תורה, הקב"ה חופה ומכסה אותם, כן מצינו דיעמוד זרעכם, כמו משה, דיצא ממקום צנוע, ויעמוד משה מה שלא עמד במעלתו זולתו. ושמכם ג"כ דהיה נסתר, וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, וקראו להם שמותם בלשון נסתר, וזכו דיצא מהם משה רבן של ישראל ואדון הנביאים, ושעל ידו נעשו כל הניסים ונפלאות, וניתנה התורה על ידו, אשרי שזה ילד, אשרי שזה גידל.

ועפי"ז רחש לבי לפרש כוונת הכתוב במיכה סימן ה', הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלקיך. והוא עפ"י דברי רבינו בחיי הנ"ל במה שנעתיק כל דבריו משם, ריש סדר נח דח"י ע"א. מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו שלמה המלך ע"ה, הודיענו בכתוב הזה, כי אין האדם צדיק עד שיתהלך בתומו בעבודת השי"ת. וענין התהלך בתומו, היא שיעשה אדם את המצות כמשפט, ושיכוין בהם לאהבתו וליראתו, לא להתגדל ולא להתפאר ולא שיהיה בשביל זה מכובד בעיני הבריות יותר. כי ראוי האדם שיעשה טובות וחסדים כפי יכולתו, ושלא יתפאר בהם, ושישתדל במעשים טובים, ולא יספרם בשפתיו. וכל מי שמספר אותם ומשתבח בהם הרי זה חוטא. ויגיעו מזה שתים רעות, האחת שיתגאה בסיפורו למי שקיבל דבריו והאמין אותם. והשנית שהוא מבייש ומכלים למי שקיבל החסד ממנו. ומידת הצדיק המתהלך בתומו, שאינו מתפאר במעלותיו ובצדקותיו אשר עשה, והנה הוא נקרא איש אמונים. ועל כן סמך שלמה המלך ע"ה, הכתוב הזה וקשרו עם הכתוב שלמעלה ממנו, הוא שאמר, רב אדם יקרא איש חסדו, ואיש אמונים מי ימצא. יאמר כי מנהג רוב בני אדם שיכריז ויפרסם כל אחד ואחד החסד והטוב שהוא עושה. אבל איש אמונים שיעשה חסדים וטובות לא יפרסם, אלא שיכסה ויסתר אותם מי ימצא, והזכיר איש אמונים בלשון נאמן רוח מכסה דבר, והוא שאמר שלמה ע"ה במקום אחר, על העניין הזה בעצמו, חכם לב יקח מצות [ואויל שפתים ילבט, ואמר כי מי שהוא חכם לב יקח המצוות] בידיו ויוציאם אל הפועל, ולא יספרם בשפתיו. והאויל הוא הפכו לגמרי, לא די שאינו משתדל במעשה המצות לקחת אותם בידים אלא שבשעה שהוא משתדל במעשה העבירות שעליהם נקרא אויל, הוא מודיעם בשפתיו ומפרסם לכל, והנה שניהם בהיפך זה מזה, זה לוקח המצוות בידו, ומסתיר אותם, וזה משתדל בפעולות רעות, ומגלה אותם. ולזה אמר, ילבט, כלומר הרי הוא נתפס בשפתיו והוא מלשון, ועם לא יבין ילבט, ותרגם יונתן בן עוזיאל, וסכלא בשפותיה מתאחד. אשרי בניו אחריו, כענין שאמרו רבותינו ז"ל, ועושה חסד לאלפים לעושים מאהבה. ולשומרי מצותיו לאלף דור, לעושים מיראה. האי בדסמיך ליה, והאי בדסמיך ליה. וכן ביאר שלמה המלך עליו השלום במקום אחר, שזכות הצדיק, מועיל לזרעו אחריו, הוא שאמר ביראת ה' מבטח עוז, ולבניו יהיה מחסה, עכ"ל. הרי מבואר מדברי הרב רבנו בחיי, כי המספר מעשים טובים שעושה, להתפאר בעיני הבריות, הוא עושה שתים רעות. אחת שמתגאה. והשנית, שמבייש למי שעשה חסד עמו. ואני אומר עוד רעה חולה, כי חיוב האדם לעסוק בתורה ובמצות לשמה, לשמו יתברך. וכשהוא מכוין בתורה ובמעשים טובים להראות (לפני) בני אדם הרי אין עבודתו לשם ה', אלא לשם פניה אחרת. ובקרבנות, שלא לשמו, פסול הקרבן.

ואם כן, זהו כוונת הכתוב, הגיד לך אדם מה טוב, שהוא רמז לענוה, על דרך שדרשו רבותינו ז"ל, ונחנו מה, כדפרשתי לעיל, ומה ה' דורש ממך, דהיינו שתעשה המצות, לשם ה'. ובאיזה אופן יהיה, אין זה כי אם ואהבת חסד, שהוא עושה עם הבריות. ודייק לומר אהבת חסד, שלא יכויין להשתבח בחסדיו, שהרי הוא מלבין ומבייש פני מי שעשה עמו חסד, וגורם שנאה וקנאה. וזה אומרו, ואהבת חסד, שלא יצא שכרו בהפסדו. וזהו על ידי, שתתנהג, והצנע לכת עם אלהיך, שיעשה המצוות בצניעות, בלי הראות לבני אדם. ודייק לומר והצנע לכת, לשון הליכה, שהוא לשמה. על דרך שאמרו, בבא מציעא דף פ"א, ונדרים דף פ"א, על פסוק ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, שפירש הר"ן ז"ל ולא הלכו בה, לשמה, וק"ל. וזה כוונת הכתוב בתהילים, סימן ל"א, אהבו את ה' כל חסידיו, אמונים נוצר ה', ומשלם על יתר עושה גאוה. דהכוונה, כי דרך הצדיקים והחסידים, להסתיר מעשיהם הטובים ונקראים איש אמונים. ושכר העושה לשמה, גדול במאוד מהעושה שלא לשמה. וזה אומרו, אהבו את ה' כל חסידיו. כי דרך החסידים לעשות הכל מאהבת ה' בלתי שום פניה, ולאלו יקראו, אמונים נוצר ה', דנאמן רוח מכסה דבר, כדברי רבנו בחיי ז"ל, וזוכים דמשלם שכרם הטוב, על יתר, דהיינו כפליים ממה שמשלם לעושה המצות בגאוה להתפאר ולהתייהר. אי נמי, שבא לומר ככתבו וכלשונו של רבינו בחיי, דהאויל עם החסיד, הם מן הקצה אל הקצה. דהחסיד עושה המצות בסתר, והאויל לא די שאינו עושה מצות אפילו בגלוי, אלא עושה עבירות ביד רמה, בפרהסייא. ואם כן לעניין השכר והעונש, דהם גם זה לעומת זה, ומשלם שכר טוב לצדיקים, שכר גדול, על יתר שמעניש לעושה עבירות בגאוה ובזדון. ובשיעור השכר והעונש, יגדל השכר של החסיד, יותר משיעור העונש שמעניש לרשע בעבירות שעושה. וזהו שייסד הפייטן בנוסח, הנו אדון עולם, גומל לאיש חסיד, כמפעלו. דהוא גמול טוב כפי פעולתו בסתר לשמה. אך נותן כמו מתנה קלה לרשע, כמי שנותן שלא בדקדוק, רע כרשעתו שעשה, ולא כפעולתו שעשה בפרהסייא, גם כן, כי הוא רחום בדין, ולא יכביד עליו, כמו שמרבה בשכר החסיד על פעולתו, שהיה יושב בסתר עליון דמדקדק עם חסידיו כחוט השערה בין טוב בין למוטב. ודברינו אלה מבוארים בזוהר הקדוש סדר תולדות דף ק"מ ע"א כיע"ש, כאשר עיניך תחזינה מישרים. ובכל זאת אני אומר, דיש להוסיף הדרגה אחרת, לפי מה שהוא האדם בגדר ומצב שלו, והוא דכשחננו ה' לתת לו גדולה ומעלה וכבוד, באיזה אופן שיהיה, או שר וחשוב, או שופט ושוטר, ובפרט כשיהיה גדול בתורה, וגדול העיר ומגדולי הדור, כי כל מה שיוסיף גדולה ומעלה יותר יהיה זהיר וזריז בעבודת ה' ובייראתו ואהבתו, בין בדבר הנראה לעיני הבריות כי צריך להתקדש במותר לו בכל דרכיו, לבל יהיה מקל באיזה דבר כיעור, והדומה לו, ובין בדבר הנוגע בינו לבין המקום. כי כפי גדולתו, צריך שידקדק להיות עובד את ה' במחשבה דיבור ומעשה, עבודה שלימה, עבודה תמה. וזה נראה לי כונת הכתוב, בדברי הימים א' סימן כ"ט, לך ה' הגדולה, דהכוונה כי לך ה', ולשמך ולזכרך היא הגדולה שלי, לאשר ולקיים את כל דברי התורה והמצות. ואם כן, היותי גדול, הוא כדי לקיים את כל דברי תלמוד תורתך שנתת בי יכולת מספיק, כדמפרש, לגדל ולחזק לכל [דף בן].

ועוד למדנו מוסר ודעת, דכשיהיה גדול הקהל, לא יחשוב, כאילו הוא למעלה מהם, אלא יחשוב, כאילו הוא כמותם. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש קהלת, על פסוק אם רוח המושל יעלה עליך, מקומך אל תנח, מידת ענותנותך. ללמדך שכל המניח ענוותנותו, גורם מיתה לעולמו, וחטאת לדורו. וממי אתה למד, מזכריה, שנאמר ורוח אלקים לבשה את זכריה, ויעמוד מעל לעם. וכי מעל ראשי העם היה הולך, אלא שראה עצמו גדול מכל העם. חתן המלך וכהן, נביא ודיין התחיל מדבר גדולות ואומר להם, למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו וכו', מיד ויקשרו עליו וירגמו אותו אבן, במצות המלך. ר"י שאל את ר' אחא, היכן הרגו את זכריה, בעזרת ישראל בעזרת נשים. אמר לו, לא בעזרת ישראל, ולא בעזרת נשים, אלא בעזרת כהנים. ולא נהגו בדמו, לא כדם צבי, ולא כדם איל. דכתיב בדם איל וצבי שנשפך דמו, ושפך את דמו וכסהו בעפר. אבל צדיק זה לא נהגו בדמו, לא כדם צבי, ולא כדם איל. וכל כך למה, להעלות חמה, ולנקום נקם. את מוצא, כשעלה נבוזראדן להחריב את ירושלים, רמז הקב"ה לדם, והתחיל תוסס. אמר להם, הא ענתא דתיגבי דייתיקי דידיך, אמר להון, אמרו לי, מה טיבו של דם זה, אמרו לו, זה דם פרים, ואלים וכבשים, שהיינו מקריבים להקב"ה. מיד הביא פרים ואלים וכבשים, ושחט עליו הרבה, ולא עמד. אמר להם, אי אמריתו לי, מוטב. ואי לא אנא מסריקנא לבישרא דהנך אינשי במסריקון דפרזלא וכו'. אמרו ליה, נביאה כהנא הוה לן. והוה מוכח לן לשום שמייא. קבילו לא קבלינן מיניה, אלא קאימנן עליה, וקטלינן ליה. אמר להם, אנא מפיסנא ליה, אייתי סנהדרי גדולה, שחט עילויה ולא נח. שחט סנהדרי קטנה עילויה ולא נח. אייתי פירחי כהונה שחט עילויה ולא נח. שחט תינוקות של בית רבן, ולא נח. א"ל זכריה, טובים שבעמך איבדת, רצונך שיאבדו כולם, לאלתר נח. הרהר אותו רשע תשובה בלבו ואמר, מי שמאבד נפש אחת מישראל כך כתוב בו, שופך דם האדם באדם, דמו ישפך, אותו האיש שאיבד נפשות הרבה, על אחת כמה וכמה. מיד נתמלא הקב"ה רחמים, ורמז לדם ונבלע במקומו. אר"י ז' עבירות עברו באותו יום. הרגו כהן, ונביא, ודיין, ושפכו דם נקי, וטמאו את העזרה, ויום שבת ויום כפור היה. אבל יחיזיאל לא עשה כן, אלא ויחזיאל בן זכריה, בן בנייה בן יחזיאל בן מתנייהו לוי מבני אסף, היתה עליו רוח ה' בתוך הקהל. מהו בתוך הקהל, שהטה עצמו לקהל, ע"כ.

וכבר גילה סודו רבנו האר"י ז"ל בספר הגלגולים והביא דבריו הרב חסד לאברהם מעין ה' עין משפט סוף נהר כ"ד שכתב וז"ל, ודע כי כל דור זה, או רובם, הוו מגולגלים תחילה בבהמות וחיות. ולכן הם עזי פנים ובלתי שלימות, אם לא השרידים אשר ה' קראם. ודע כי זכריה, לפי שחירף את ישראל, ולכן נענש ונתגלגל בשני גרי צדק, שמעיה ואבטליון. כי שמעיה שהיה נביא, היה בו רוח של זכריה. ואבטליון אב ב"ד, נפשו של זכריה. ונתגלגל בגרים, רק שהיו גרי צדק, ונדבקו תחילה באלקים אחרים, דוגמת מה שחירף בישראל, שאמר, למה עזבתן את ה' וכו' עכ"ד. ראה בעיניך עד היכן מגיע העונש למי שמתנשא על עמו ומבזה אותם, אפילו שהוא בדין.

וזה יהיה כוונת הכתוב בתהילים סימן כ"ו, ואני בתומי אלך פדני וחנני. רגלי עמדה במישור, במקהלים אברך את ה'. ונקדים מ"ש רש"י בפרק קמא דע"ז דף ה' ע"א תמים, שהוא עניו ע"נ מה שאמרו רז"ל כי ע"י ענוה זוכה לחן, כדכתיב ולענוים יתן חן. משא"כ מי שהוא גאה. כי כל המתייהר, אפילו אאינשי ביתיה, לא מקבל. ע"נ כי ע"י הענוה, זוכה לגאולה דאין בן דוד בא, עד שיכלו כל גסי הרוח מישראל ע"נ מ"ש רז"ל ע"פ אל תבואני רגל גאוה, כי אפילו אין באדם גאות, אלא כדי כניסת רגל, לא יכנס לגן עדן. ע"נ מ"ש בחולין דפ"ט ע"פ משרים תשפטו בני אדם, שלא יגיס דעתו וכו' יע"ש. וז"א ואני בתומי, שאני עניו, כמ"ש רז"ל מכתם לדוד, שהיה מך ותם, ובזה פדני וחונני, שזוכה לגאולה ולחן. ומפרש ואזיל מהות הענוה, והוא דרגלי עמדה במישור, כי אפי' בשיעור רגל לא נהגתי להיות נוהג בגאוה. וגם במקהלים אברך את ה', ולא מעל הקהל, כמו זכריה. אלא כיחזיאל בן זכריה, דכתיב בו בתוך הקהל שהשוה עצמו להקהל, וק"ל.

ובזה יובן גם כן, כוונת הכתוב, בסדר קדושים, לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא. כי בא להודיע, כי הבא להוכיח את חבירו, לא יראה בעצמו שהוא גדול ממנו, הגם כי יהיה רב ושר ושופט, אלא הוכיח תוכיח את עמיתך, שתהא שוה לו, דהיינו עמיתך, כמוני כמוך, ולא תשא, רוצה לומר, לא תשא ותנשא עליו, כדרך שעשה זכריה, דכתיב ויקם מעל העם, שראה את עצמו גדול מכל העם, כי זהו נחשבו לו לחטא, וק"ל.

ומכל אלין, משכו וקחו לכם תוכחת מוסר, על ת"ח הגדול בתורה, מעיין היטב, אופסקן גדול, או נאה דורש בפרד"ס, והוא מחבר חיבורים, ועשות ספרים הרבה, כי אדרבא, כל עוד שהוא מחבר חיבורים רבים, וחכמתו מרובה, צריך להיות מעשיו מרובים מחכמתו. וכדתנן כל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת. וכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. גם כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הדבר דומה, לאילן שענפיו מרובים, ושרשיו מועטים, והרוח באה ועוקרתו, והופכתו על פניו וכו'. וכל עוד שחכמתו מרובה, וספריו מרובים, יותר צריך להוסיף במעשים טובים. וכ"ש אם ח"ו חוטא, כי לא תהני לו חכמתו וספריו, כדתנן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת. וכל עוד שהוא מרבה בחכמה, וספריו הרבים, יותר יהיה זהיר וזריז בעבודת ה' בקיום מצותיו. ואין צ"ל שלא יעבור על שום מצוה ממצות לא תעשה, לא מדאורייתא, ולא מדברי סופרים. וכבר מבואר בש"ס ובפוסקים, ופסקו מרן בש"ע יור"ד סימן רמ"ג סעיף ג', וזה לשונו: ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כקל שבציבור.

וצא ולמד מ"ש בספר החסידים, סימן שנ"ב וז"ל, אדם שזיכה את הרבים, ולמד את העם ועשה עבירות, לא יגן מפורענות הבא, תדע משלמה המלך, שאיזן וחקר ותיקן משלים הרבה, ורצו למנותו עם שלשה מלכים שאין להם חלק לעה"ב, אלא שירדה האש. ולכך לא יהא גס רוח ולב המזכה לומר אעשה חפצי כי לא יועילו מחשבותיו שאמר זכיתי, וכל המזכה וחילל שם שמים, הרי כנגד הזכות שזכה, עכ"ל. ובסנהדרין פרק חלק דף ק"ד ע"ב, א"ר יאודה אמר רב, בקשו עוד לִמְנוֹת אחד, באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליה. באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה להם, חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב, בל יתייצב לפני חשוכים מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד, אלא שביתי בנה בשבע שנים, וביתו בנה בשלש עשרה שנה, לפני מלכים יתייצב בל יתייצב לפני חשוכים ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה, המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני, עכ"ל. הרי צא וחשוב כל חיבורים שיעשה האדם, אפילו יהיו יותר ממאה, שקול ישקל עם ספר אחד של שלמה. ואין ספק, כי ספר אחד של שלמה, מכריע הוא את כולם. כ"ש ספר שיר השירים שהוא קודש קודשים כדרז"ל, עכ"ז, ראה מה שביקשו לומר עליו. כ"ש אנחנו יתושים אזובי קיר, מה נענה ומה נאמר, כי אין ספק, כי אפילו שנהיה כל היום וכל הלילה מתענים ומתחננים על העונות והפשעים, הלואי שיהיה תקוה, ודי בזה למי שהוא בעל נפש. ועיין במדרש חזית ברישא, שאמרו וז"ל, מה אביו נמחל לו ע"כ עונותיו, שנאמר גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אף זה כיוצא בו. ולא עוד אלא ששרתה עליו רוח הקודש, ואמר שלש ספרים, משלי קהלת ושיר השירים, עכ"ל. ובלאו הכי הטוב לאדם הוא, שלא יזכיר שמו על ספרו, וכאשר עשו שלימים וכן רבים. וכאשר כתוב בספר החסידים. סימן שס"ז, כתיב, ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו, אשר לא יכרת. כתיב להם, וכתיב לו, לפי שדבר יד ושם טוב, יש שזוכה לשני עולמות. יש צדיקים שהם עשו יחדיו זכויות כגון חברים שמייעדים יחדיו לעשות במצות, או לומדים ביחד, מפני הכבוד, שנאמר יעלזו חסידים בכבוד, ונגד זקניו כבוד. ויש צדיק שזוכה לעולם לשם אבל רוב צדיקים שגזרו למעלה שיזכרו שמו על שם תָמוּתוֹ, [יש צדיק שזוכה לעולם לשם שגזרו למעלה שיזכרו שמו על שם תמותו] ופעמים לוקה בזרע זכרים כדי שלא יהיה הנאה כפלים, ולמעט מזכיותיו. לכך חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם, ולא היו מניחים לכתוב שמם על ספריהם. כגון מי שחיבר, תורת כהנים, מכילתא ובריתות, ומדרשים ואגדות, ותקוני עולם, כגון מסכת סופרים, לא כתבו בספריהם, אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה הספר, כדי שלא יהנה מהעולם הזה, ויפגום שכרו לעולם הבא. או היו ממעטים לו בעולם הזה זרעו ושם טוב מזרעו, כנגד הנאה שנהנה בעולם הזה, שקבל הנאה על שמו, עכ"ל. ועיין תנחומא סדר האזינו. ועיין בספר ברית עולם שם. ובספרו חומת אנך, מזמור מ'. ובספר ים ישכר מה שכתב בזה. ותורה וחיים מערכת ס' ודוק. ועכשיו בזמנינו זה, שאי אפשר לנהוג בלי הזכרת שמו בחיבוריו, מכמה סיבות, הטוב והישר, אחד, להיות עיניו פקוחות שלא להתגאות בספריו. שנית, להיות יראת ה' על פניו תמיד. שלישית, ללמוד בתורה לשמה, לשם שמים. רביעית, להדריך לבניו לתלמוד תורה, וביראת ה' כל היום. ואז יהיה לו יד ושם טוב לו ולזרעו אחריו, עד סוף כל הדורות אמן.

עוד תשוב ותראה, בספר החסידים, סימן תק"ץ דכתב, כגון אדם שלא עסק לשמה, ועשה פירוש, או תוספות, או העמיד תלמידים, והכל שלא לשמה. ואדם אחר, עסק בכל כוחו לשמה, ולא עלתה בידו, ולא העמיד תלמידים, ולא עשה פירוש ותוספות לזכות את הרבים. לאחר מותו, אותו שלמד לשמה עדיף מיניה, לעוה"ב מאחר שלמד לשם שמים, וברצון היה מזכה את הרבים, ולא עלתה בידו, רחמנא ליבא בעי, שהרי רבי מאיר למד מאחר, ולא הועיל לאחר, אלא שרבי מאיר הביאו לגיהנם, ורבי יוחנן הוציאו וכשמנו מי שאין לו חלק לעולם הבא, רצו למנות את שלמה, אף על פי שעשה ספרים ותיקן תקנות לא חששו, עד שיצאה בת קול ואמרה, חזית איש מהיר במלאכתו, עכ"ל. והתלמיד חכם ילבש חרדה, בהעלותו על לבבו, דברי ספר חסידים הללו. אלא דלפי המאמר בפרק חלק שזכרנו לא חששו על בת קול שאמרה חזית איש, כי אם לבת קול שניה שאמרו כי אתה תבחר ולא אני. וצריך לומר דבספר חסידים חסר סיום הלשון, או היה כתוב וגו', מדבר על הידוע, ממאמר הש"ס.

כי מן הבא"ר אנכי אפרש, כוונת הכתוב בתהילים סימן ס"א, אגורה באהלך עולמים, אחסה בסתר כנפיך סלה, כי אתה אלקים שמעת לנדרי, נתת ירושת יראי שמיך, ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור ישב עולם לפני אלקים. ורש"י פירש זכני בעולם הזה, ובעולם הבא. וביבמות דף צ"ו עמוד ב', דרשו, יהי רצון, שיאמרו שמועה מפי יע"ש. וראה מעלת התפילה, דמי שהתפלל כזאת, זכה. מה שלא זכה אדם מעולם. כי בכל הצדיקים, אפילו משה רבנו ע"ה, בחמשה חומשי תורה, אין קוראים כמו שיעור ספר תהילים. ונמצא דהוא שהתפלל על זה נענה בתפילתו. דרוב העולם בכל יום ולילה לא ישבותו מללמוד בספרו של דוד, בחמשת ספריו, שהם כנגד חמישה חומשי תורה. [דף נד] ועל זה חשש דוד כענין שאמר בספר חסידים, דשמא חס ושלום, לא למד לשמה, ולא יזכה לגן עדן, כמו שראוי, ואם יזכה, ילקה בזרעו, כדברי ספר החסידים שזכרנו. לזה, בעת שבא להתפלל דוד המלך עליו השלום, שיאמרו שמועה מפיו בעולם הזה, דהיינו באומרו אגורה באהלך, אז אמר עולמים, שאזכה בעולם הזה ובעולם הבא, וכמו שהייתי במעלה בעולם הזה, כן אהיה בעולם הבא, ולא אהיה גרוע ובציר וקטון שם בעולם הבא, מכח דבספרים שלי קורין כל העולם, ואחסה בסתר כנפיך סלה, במחיצתו של המקום ברוך הוא, וגם לא יכלה זרעי, כי אתה אלקים שמעת לנדרי, שנדרתי לבנות בית המקדש, ונתת ירושת יראי שמיך, כי בני שלמה, היורש שלי, הוא יבנה הבית ויעשה נדרי, בתנאי שיהיה ירא שמים, כמפורש בכתובים בשמואל ובדברי הימים. וא"כ אני מתחנן, ימים על ימי מלך תוסיף, דשלמה שהמלכת אותו תחתי, שנותיו כמו דור ודור, דיאריך ימים על ממלכתו לו ולזרעינו אחרינו שלא יכרת זרענו. והיינו ממש וכחששות שכתב בספר החסידים לענין שכר העולם הבא, ולענין מיתת בניו, דגורם המוציא ספרים לעולם ובהדי שותא רצה לרמוז נדר שלו בבנין בית המקדש, וכי הכין הכל לצורך הבנין, שהרי על שלמה, מצאו זכות זה שבנה בית המקדש, כמאמר, פרק חלק, שזכרנו. ורוצה לומר דגם לי יש זכות זה דמצטרף לטובה. וכיוון במאמרו לומר, שיהיו יורשי מלכותו יראי שמים, דהא נמי לטוב לו, שהרי אמרו ביומא דף פ"ו ע"ב, כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר, ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שקורא ושונה, ומשמש תלמידי חכמים, ואין דבורו בנחת עם הבריות, ואין מתנו ומקחו נאה בשוק, ואינו נושא ונותן באמונה, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה, אשרי בני אדם שלא למדו תורה ממנו, ראו כמה מקולקלין מעשיו, וכמה מכוערין דרכיו. ועליו הכתוב אומר, באמור להם עם ה' אלה, ומארצו יצאו, עד כאן לשונו. ומי יתן והיה, דכל מי שהוא למדן, יעתיק מאמר זה, וישימהו לפניו, דיהיה לנגדו תמיד. והשתא דוד המלך עליו השלום, דן בדעתו, דאם באי כחו, אינן יראי שמו, מצד זה נפיק עליו חורבה, דאומרים עליו, למי אוי למי אבוי, לכן בכלל תפילתו, כיוון לזה גם כן לומר, יראי שמך, כמו שהתפלל אברם על ישמעאל, לו ישמעאל יחיה לפניך. וכפירוש רש"י שם בסדר לך לך, כיע"ש והוא ברור.

הכלל העולה מכל אשר לקטנו, דענוה גדולה מכולם. ומי שחננו ה' בדעת, יחשוב עצמו, למה ולא כלום, בכל ענין שבעולם. ויהיה פיו ולבו שוים, במה שאומר בכל יום שלש פעמים, ונפשי כעפר לכל תהיה. ולא יהיה בו סרך גאוה כלל לא מינה ולא מקצתה, כי הגאוה היא דעה מאד בעיני אלקים ואדם, דהוי כעובד עבודה זרה, כמו שאמרו, בפרק קמא דסוטה דף ה'. וגם הוא נמשל לנבילה מוסרחת. וכמעשה אליהו הנביא ז"ל כאומרם ז"ל, ועיין במעשה שהביא הרב משנת חכמים ז"ל בזה. ובמה יתגאה האדם, אחרי שתקות אנוש רימה. והיינו אשר ייסד הפייטן הגדול, הרב רבי שלמה בן גבירול ז"ל, בכתר מלכות שלו, וז"ל, אם היום ירום, מחר תולעים ירוס יע"ש.

וזהו רמז המשנה במסכת אהלות סוף פרק י"ג, זה הכלל, הטהור ממעט, והטמא אינו ממעט. כי ידוע מ"ש בחולין דף פ"ט, ע"פ לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים, שאתם ממעטים עצמכם. א"כ, ז"א הטהור, שהוא עניו ושפל, שאינו גאה כנבילה שהיא טמאה, ממעט, שהוא עניו. והטמא, שהוא גאה כנבילה טמא, אינו ממעט, אינו מתנהג בענוה, כדכתיב כי אתם המעט מכל העמים וק"ל. ואם ח"ו, מחמת שהוא מתגאה גורם מחלוקת בצבור, וע"ז הוי גרמא בנזיקים, לקפח פרנסת רבים, ובפרט לנעול דלתי רחמים, שעושים ברוב הצבור, צדקה וחסד עם יתומים ואלמנות, וגרים ותושבים, כי בודאי כי אין קץ לעונשו ועליו נאמר מקרא שכתוב בתהלים, בגאות רשע ידלק עני. צא ולמד מדרכיו יתברך שמו ויתעלה, כי במקום גדולתו, שם מצינו ענותנותו, כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה כי ה' אלוקי האלוקים וכו', עושה משפט יתום ואלמנה, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. שנוי בנביאים, כה אמר שוכן רם ונישא וכו'. ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. משולש בכתובים, כדכתיב סולו לרוכב בערבות וכו'. אבי יתומים ודיין אלמנות. הרי כי במקום גדולתו, הוא מבקש חיות ומחיה ופרנסה, ליתומים ואלמנות וגרים ותושבים. ואיך יתגאה האדם, וברוב גאותו ידכא לעניים ויתומים ואלמנות שימותו ברעב, רח"ל.

ונראה דזהו דכיוונו אנשי כנסת הגדולה, בנוסח יוצר של שבת קדש, אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך בפי כל נשמה. גודלו וטובו מלא עולם וכו' חסד ורחמים מלא כבודו. כי כביכו"ל, חסד ורחמים מלא כבודו, היותו כבודו יתברך מלא עולם, כי הוא מלך הכבוד וגדול כבודו, עם כל זאת חסד ורחמים מלא כבודו. ואינו כבשר ודם, כי מרוב גאותו מונע את החסד ואת הרחמים, רח"ל מעונשו של זה, הגורם בגאותו למנוע מצות רבות וצדקות הנעשים ברוב הצבור, והרי הוא כירבעם בן נבט, שחטא ושהחטיא את הרבים, דחטא הרבים תלוי בו. א"נ יש לפרש עד"ז על פי מה שחקרו המפרשים ז"ל, דכיון דכתיב והלכת בדרכיו, הלך אחר מידותיו, מה הוא רחום וחנון וכו', כמו כן במידת הגאוה, דכתיב ה' מלך גאות לבש. ותירצו דבהקב"ה, כביכו"ל, יכול לעשות שני הפכיים בנושא אחד, להיות מלך גאות לבש, ומרחם על העניים ולעשות חסד אל כל היום, מה שאין כן, בבשר ודם יע"ש. א"כ ז"ש דבהקב"ה איתנהו לתרוייהו, הגם דגודלו וטובו מלא עולם, עכ"ז השתכחת ביה, דחסד ורחמים מלא כבודו. ואפשר לקיים שניהם, מה שאין כן בבשר ודם, דשניהם לא יכונו. וכבר כתבתי בזה במקום אחר, ארכ"א בחיי"ם, בעזר משדי, והן הם מרוצת הכתובים, שזכרנו מתנ"ך וברור. [דף נה]

ובכן האדם ישים על לבו, דאם ח"ו יחרפו אותו, או יבזוהו, עכ"ז יהיה מעביר על מידותיו. ואם יבא לדין לפניו, לא ינקום ולא ינטור, ולא יעלה על לבו שום שינאה כי ח"ו יעות הדין, ואדרבא יהיה כאוהב וריע לו, וכאילו לא היה כלל ובזה ידון דין אמת לאמיתו, ע"ד שכתב מרן בריש ח"מ סימן א' בפירוש דין אמת לאמיתו שלא יצרף אהבת האוהב אם זיכהו, ושינאת השונא, אם חייבו, יע"ש. וזו כונת הכתוב בתהילים סימן ז"ך, ידרך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו. ונקדים מ"ש רז"ל והלכת בדרכיו, מה הקב"ה רחום וחנון, אף אתה כן. ומטבע האדם שעשה לו חבירו איזה הכעסה, או חירף אותו, נוטר שינאה בלבו, שלא להנותו. ואם הוא עני, שלא לתת לו צדקה, וזה איסור גמור, כאשר הוכחתי בכמה מקומות מדברי רבותינו ז"ל, ואדרבא אם לא היה מהנהו, עכשיו יהנה אותו, להורות כי נתינת הצדקה אינה, אלא לשם שמים. וזהו שתיקנו לומר בסוף תפילת ח"י, ונפשי כעפר לכל תהיה, כי כמו העפר ודשים עליהם בני אדם ברגליהם, ועכ"ז היא מצמחת תבואות ואילנות וכל טוב, ומהנה לבני אדם, כמו כן יהיה ג"כ האדם, כי הגם כי דשים עליו בני אדם, וכמ"ש בגמרא, אם משים אדם עצמו כאסקופה שהכל דשים עליו, התורה מתקיימת. וז"א ונפשי כעפר לכל תהיה, שיהיו דשים בי כעפר, עכ"ז יהיה מהנה אותם. ובזה אנכי זוכה כי פתח לבי בתורתיך, דאזכה לכתרה של תורה כראוי. א"כ זהו כוונת הכתוב ידרך ענוים במשפט, כי בהיות, כי הם ענוים, בבוא לדון לפניו, איזה שנגע בכבודו, לא יקום ולא יטור, ובזה ידרך ענוים במשפט, לדון דין אמת לאמיתו. ועוד בה, וילמד ענוים דרכו, שיהיו עושים צדקה וחסד ולא יקפידו על בני אדם למנוע מהם הצדקה, והיינו דרכו יתברך, מה הקב"ה רחום וחנון, אף אתה כן.

ואל ילוזו מעיניך, מ"ש בספר צדה לדרך, למוהר"מ בן זרח ז"ל דף ר"ז ע"ב, מוסר בענין הגאוה בדברים הגורמים לה, דאם יבטח בחכמתו, יסכל וישתטה במעט שינוי מזג, כמו שנודע מחכמת הרפואה. ואם בגבורתו, גבר יחלה ויחלש, ובגרעון חרדל שיבוא באחד מרגליו, ישב בדד וידום. ואם יבטח בעושרו, עשה יעשה לו כנפים, התעיף עיניך בו ואיננו, ולפעמים עושר שמור לבעליו לרעתו ע"כ. ועיין מה שכתב הרב בינה לעתים דרוש מ"א, בסמיכות הפרשיות של סדר נשא. ולרבינו הרב מוהרח"ו בשערי קדושה, נועם שיח סוד שרפי קדש. ואמרו בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבא פרק ח"י, שאין בעלי בתים, נעקרים מן העולם, אלא בשביל גסות הרוח, יע"ש. וילמד אדם שלא להיות מעמיד על מידותיו בשום ענין. וכבר אמרו בגמרא בתענית פרק ג' לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל תהי קשה כארז, והיינו הדמיון בקנה, על שם קנה חכמה קנה בינה וכמ"ש שם לעיל מזה, כי זכה הקנה לכתוב בו דברי תורה. וגם אמרו בברכות פרק הרואה, הרואה קנה בחלום, יצפה לחכמה. גם אמרו בזוה"ק באידרת נשא, דמי שהוא קשה עורף, אין בו תורה יע"ש. לכן שפיר בא הדמיון שיהא רך כקנה לרמוז דאם הוא רך, זוכה לקנה חכמה. ומרגלא בפומי לומר דכל דבר שאינו נוגע לכבוד ה' ותורתו, לא יעמוד על עצמו כלל, כי ענייני הגשמיות, הכל הבל ורעות רוח. ונראה לומר דזהו הטעם שאמרו רבותנו ז"ל, שלא יאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא יאמר אפשי ואפשי, אבל מה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. והיינו לומר כי לא יהיה מעמיד על מידותיו בשום ענין, ואפילו באיסור לא יהיה סרבן מצד טבעו ומידותיו, כי אם, שכן הוא גזרת הבורא. ומרגלא בפומי מהרב מר אבי ז"ל, שהיה אומר דברי הפייטן, זדון לבי עשה לנפשי, מה שאין אויבי, יכול עשוהו. כי אדם שהוא הולך בגאוה וזדון. מביא משפטים ויסורים לנפשו, מה שלא היה כח באויבו שיוכל לעשות לו. וכך אנחנו רואים מעשים בכל יום.

ואנכי הצעיר אומר בשבח המגיע, למי שיש לו ענוה ושפלות, כי השפלות לבי עשה לנפשי טובה, מה שאין אוהבי יכול לעשותו, שהוא בדוק ומנוסה אצל רבים דמי שהוא עניו ושפל, כביכול, עושה לו עניינים מופלאים, ובאים לו מאליו, מה שאין כח באוהביו, שיכולים לעשותו. ואמר דוד המלך עליו השלום, בתהילים סימן י"ט, גם מזדים חשך עבדיך אל ימשלו בי אז איתם, ונקתי מפשע רב, כי הנה מידת הזדון הוא הגורם להביא את האדם לידי חטאים גדולים, כי מהזדון אינו שומע לקול מורים. וגם בכמה עניינים כי הוא מעמיד על מידותיו, והוא עושה הפך התורה. ואם לא היה הזדון תכף בדבר אליו איזה אדם, היה חוזר בו. ואפילו הוא בעצמו היה מתיישב בדעתו, ורואה שאינו עושה טוב, והיה חוזר בו, אלא שהזדון אינו מניחו מכח גודל זדונו ותוקפו. והיינו דקאמר קרא, גם מזדים חשוך עבדיך, כי התפלל דוד להיות חושך ומונע את עצמו מזדים שמידת הזדים גורם גאוה ותקיפות, ובכן אל ימשלו בי אז איתם, רוצה לומר, שאל ימשלו בי איתם, לשון תקיפות, ובכן ונקיתי מפשע רב. כי כיון שאין בי מידת זדון ותוקף, אני מנוקה מכמה פשעים וכאמור. האל ברוב חסדיו, יזכנו להכיר מיעוט ערכנו. ושפל מצבנו, ונזכה לאור באור החיים.