תוכחת חיים לחג הפסח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

חג הפסח

י'זהר ה'אדם ו'ישים ה'שגחתו על ענייני החג הקדוש הזה, חג המצות, להיות זהיר וזריז בכל חוקות הפסח. ובפרט, בענין האכילה שלא יהיה חשש איסור חמץ, אפילו במשהו. דהכי קימא לן, חמץ בפסח אסור אפילו במשהו. ויותר צריך זירוז גדול בענין עשיית המצות, הן בענין החטים, להיות חוזר ליקח חטים שיהיו שמורים משעת קצירה דהיינו כמו שנוהגים בעירינו אזמיר יע"א, שהולכים אנשי מעשה לקמה של חטים כשהגיעו החטים, קרוב לגמר בשולם, באופן שאינן צריכים עוד יניקה מהקרקע, אזי קוצרים אותם וחובטים השבולים במקלות על ידי ישראל, ולא על ידי גוים, ומכל שכן שאינן מניחין להעביר עליהם הבהמות לדוש החטים, כמו שנוהגים, כי יש חשש שישתינו הבהמות דרך עוברן, ויפילו מימי רגלים שלהם על החטין. ואחר כך מביאים אותם לבית המשמר, במקום מוצנע ושמור מן העכברים, וגם שלא יפול עליהם מים. והגם כי צריך טירחא רבה על זה, עם כל זה חיובא רמיא עליו לעשות זאת, כדי שלא יהיה ח"ו חשש חימוץ בחטים. ולדעת הרי"ף והרמב"ם ור"א גאון ודעימייהו, סבירא להו, דכל המצות שאוכל בתוך החג, צריכים שימור משעת קצירה. ואפילו לשאר הפוסקים המקילים דלא בעי שימור משעת קצירה, עם כל זה מצות עשה כזית מצה בלילה הראשונה, צריך להיות שימור משעת קצירה. ואם כן גם בשאר מצות שאוכל בשאר ימי החג, הטוב וישר הוא, שיהיה שמור מכל חשש חימוץ לצאת ידי חובתם אליבא דכולא עלמא. ואם אין לו קרקע, וגם אינו בא מידו לעשות כן. להיות עומד על גבו, ולשמור החטים משעת קצירה, ככל האמור, עם כל זה, אם יש חכם כשר וירא ה' שעושה כן כדי למכור לאחרים חטים משומרים משעת קצירה, יקנה ממנו, ויתן ככל אשר שואל מאתו, הגם שיהיה הערך למעלה למעלה מכפלי כפליים מערך החטים הנמכרים בשוק, כי לתת לדבר מצוה אין קצבה. וכמו שאיתא בגמרא, היה הולך בספינה ואין לו אפר לכסות, שוחק דינר זהב, או שורף טליתו. וכן ברבן גמליאל שקנה אתרוג אחד באלף זוז.

וכן אמרו רז"ל גבי יעקב בסדר ויחי על פסוק בקברי אשר כריתי לי, שעשה כל הממון כרי, ונתנו לעשו בעבור חלק המערה, יע"ש. ואם כן אם נותן האדם ממון הרבה יותר מאד בעבור לקנות חטים משעת קצירה, אל יחר בעיניו, וגם לא ירע בעיניו על המוכר שמוכר ביוקר, והוא מרויח הרבה. כי כמה טירחות ויגיעות והוצאות הוא מוציא עד שמביאו לביתו, וגם להיות נעשה שומר עליו עד ימי ניסן ולהצילו מכמה מיני אחריות, כמו מים, ועכברים, ודליקה ותולעים, וכדומה, וגם אחריות הגוף, להיות בימות הקיץ בתקופת תמוז לחורב ביום, ולקרח בלילה, וזאת תפלתי תמיד כל הימים, כי אל יארע דבר תקלה על ידם, ולא יכשלו בהם בני אדם. וזה לשון הרב חמדת ימים בהלכות פסח פ"ב, והנה מה טוב ומה נעים, מנהג חסידים ואנשי מעשה, שעושים להם שימור לשומרם משעת קצירה, להרחיק מהם מים הרעים, שהם הקליפות, בל יראו ובל ימצאו. וחסידים ואנשי מעשה, נהגו לילך הם בעצמן אל השדה למקום הקצירה, לראות הם בעצמם לקצירת חטיהם, שלא יהיה בהם שום חשש כלל, ויהיה נקי מכל דבר הפוגם אותם, ואף במקומות הרחוקים שקשה להם לילך לשם. ולכן צריך ליתן שכר למביאיהם ביותר, ואל יחוס על ההוצאה, דכל אשר יוציא עליה, יכפלו לו מן השמים. וגם מספר ג' אותיות אחרונות של מועד, הם כפל מספר האות הראשונה כמ"ש חז"ל. וזה בשאר המועדים, כל שכן בחג הקדוש הזה כי הכל לתועלת האדם לטהרו וללבנו מכל הקליפות, ולהיות שמור מכל המזיקים ומכל הדינים כל השנה, שראוי ונכון שלא יחוש על ההוצאה. ואשרי האיש דכספו (לא) ל"ו נתן, לקוח את שפיר חג הפסח משופרי שופרי, ולא חייש במעיה, אין כסף נחשב, להבל דמה. דכל שהוא ביוקר, מעליה יתיר. והרשב"י היה נותן בהם סי' חינם בלא מצוה. כי הרשעה בהפקרא ניחא לה, ואין ראוי לעם הקדוש לעזוב מצות קוניהם בשביל דמיה, ורבן גמליאל לקח אתרוג באלף זוז. ובכיסוי הדם אמרו, במקום שאין לו עפר, שורף טליתו ומכסה בו. וכ"ש בעסק מצוה נאה וחסודה זו, אשר יש מן גדולי הפוסקים אשר החמירו בכזית מצה בלילה הא', להיות ממצה שמורה משעת קצירה, ואף בשעת הדחק. ומי האיש ינבל בנבלותו לאבד טובה הרבה, אשר כסגולת אכילת מצה כדינה, עכ"ד. ערבים לכל שומעיהם. וראיתי שכתב הרב ברכי יוסף באורח חיים סימן תנ"ג אות ח', לכתחילה, צריך שימור משעת קצירה] כל המצה שאוכל בכל הפסח, לדעת הרי"ף והרמב"ם וקצת מהגאונים. ולאו דוקא מצת מצוה. הרב מוהר"י זיי"ן בשו"ת שערי תשובה כתיבת יד חלק אורח חיים ש"ו סימן ד', זה תורף דבריו. ואם במלבושיו, ומלבושי בניו ובנותיו, ואשתו, לא קפיד אמעות, וקפיד לקנות מן המובחר, וחוזר מחנות לחנות כדי למצוא יותר מובחר, בדבר כלה ונפסד, כ"ש במצוה רבה כזו, דעליה (שהוא) נקרא חג המצות, ואיך יעשו העיקר טפל, והטפל עיקר וגם בענין עשיית המצה, יהיה הוא בעצמו עומד על גבי המצות, לראות הדק הטב, הטב הדק, באופן עשיית כל מצה ומצה. וכבר אמרו על הרא"ש ז"ל, דהיה משתדל בעשיית המצות, הוא בכבודו ובעצמו. וכתב הרב פ"ח ז"ל בא"ח סימן ת"ס סעיף כ', דהיינו בכל המצות. ואני מהמשתדלין אף לשאר מצות שאני עושה לביתי. לפי שרוב המצות הנעשות בזמן הזה, אינם עשויות עפ"י דיני הש"ס והפוסקים ז"ל. וכמ"ש בסי' תנ"ט ס"ב. וגם הרב שו"ג כתב שם כן, כיע"ש. ויש טעם פשוט כדכתבו הקדמונים ז"ל, דכשם שבמצרים החליף פרעה הרשע מלאכת הנשים, לאנשים. כן אנחנו עושים בחג הקדוש הזה, לאחוז מלאכת הנשים, שהוא ללוש ולאפות שהיא מלאכת הנשים לאנשים, וכמה צריך האדם להוציא לצורך המצות שיעשו כדת של תורה בלי שום פקפוק עפ"י הדין. ואם אין ידו משגת, יצמצם במאכלו ובבגדיו, שלא יהיו כל כך חשובים, ויוציא המעות לדבר מצוה. ומה גם באיסור חמץ שהוא בכרת ומיתת מגיפה כמ"ש ז"ל. וח"ו כמה צריך האדם להוציא הוצאות רבות בזמן מגפה לשמור את נפשו ונפשות אנשי ביתו. ולעולם יקדים שלא יבואו עליו ח"ו ימי הרעה, ומובטחני בה' אלקי ישראל, דאם ישראל נזהרים הרבה כל אחד במצה שלו לעשותה כתיקנה בלא פקפוק לא יבואו הערלים, קריסטיאנו"ס (נוצרים] מדלת העם שבהם, להעליל עלילות ברשע, כי אנו לוקחים דם מבשר ודם שלהם, ליתן בתוך המצה, כי הוא שקר מוחלט, והוא שוטה מוחלט ופתי המאמין בשקר זה, כי לא היה ולא נברא בעולם, הס כי לא להזכיר. וכבר כתבתי במקומות אחרים על זה, כי אירעו כמה מעשיות על עלילה זאת. והראנו ה' ידו הנפלאה איך הם שקרנים ולא היו דברים מעולם. ויש לנו פיירמאניס ממלכינו ירום הודו על זה, דישתקע הדבר, ולא יאמר. וגזר המלך עונש גדול למוציא שם רע כזה. ולהיות שכבר הרחבתי הדיבור בזה בג' מקומות אחרים, אין צורך לכפול הדברים. ולא באתי, כי אם להודיע, דאם אנו נזהרים בכל חוקות הפסח כתיקון חכמים ז"ל, ולא להיות מיקל בהם, לא יזכר ולא יפקד עוד עלילה רעה כזאת, ותשליך במצולות ים, ותמחה את זכר עמלק, ותפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן, בעזרתו יתברך שמו אמן.

ועוד ואת להזהר בחול המועד, ובפרט בפסח, דהוא איסור מוסיף לפתוח חנות לשאת ולתת, כשאינו בדברים לצורך המועד למכור מזונות ופירות. דמלבד דקאי בארור עושה מלאכה, אינו רואה סימן ברכה לעולם, וגורם להחטיא לאחרים, דממנו יראו וכן יעשו, והוה ליה כירבעם, דחטא והחטיא את הרבים, ואפילו בקבלנות ע"י גוי חוץ לתחום, אסרו בחול המועד כמו שכתב מוה"ר ראש יוסף בהלכות סוכה סימן תרל"ז דחמיר בזה חול המועד משבת. ועיין למגן אברהם וטורי זהב שם, ובספר שו"ג, ועיין להרב ברכי יוסף סימן תקמ"ג. ומוטל על ראשי האיסנאף [איגוד] שבכל אומנות, לבדוק מי הוא אשר אין לו מה יאכל, להספיק לו מזונות ביתו לצורך ימי המועד, כדי שלא יצא אדם מהם לפעולו ולעבודתו לעסוק בעובדא בחול המועד במלאכתו, בטענה כי הוא עני דאין לו מה יאכל להביא טרף לביתו. ועל הרבנים מוטל להכריז על זה, דשום אדם לא יעסוק במלאכתו, ולא יוכלו לפתוח שום חנות, שאינו על המחיה ועל הכלכלה, ובזכות זה יראו פועל ה' דתהיה שנה מבורכת, שנת שובע, ויתרבה השפע בעולם, אמן. וצר לי מאד על השדכנים, דירוצו ולא יגעו, ומאבדים סעודת ושמחת יום טוב ומועד, ובפרט בסוכות דלא יוכלו ללמוד בספר חמד אלקים וכיוצא כמו חק לישראל בעד יום טוב כמו שכתב הרב מח"ב בקונטרס אחרון סי' קנ"ו, ובצפורן שמיר סי"ד אות ז"ן. ועיין בספרו שמחת הרגל ח"ב ד"ן ע"א בלימוד חול המועד, יע"ש. ומצוה רבה לחכמים שבמדרשים העי"א, שילמדו מוסר על זה של חול מועד, בפרוס הפסח, ובפרוס החג, להודיע ולהודע להם, שלא יחללו את המועדות, ולא מבעיא יום טוב א' וב', אלא אפילו חול המועד, אסור לנהוג בו כעובדא דחול, דהוי כעובד עבודה זרה, ואין לו חלק לעולם הבא. ואוי להם למשחקים בקובייאות, דאינן אוכלים ושותים וישנים בעיתם, וזה נקרא מבזה את המועדות. וגם לפעמים מפסידים בקובייא, ואין להם כדי לאכול, ועושים מלאכה על סמך שהותר לעשות מלאכה כי אין לו מה יאכל, כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן תקמ"ב, ואחרי שעושה מלאכה ומרויח כדי שיאכל, הולך לשחק בקובייא ומאבד גם את זה. ובודאי כי עונשו כפול ומכופל שביזה את המועד, דהא מיהא עשאו חול משום כדי שיאכל ואין כל מאומה בידו. והעיקר היתר זה להתיר למי שאין לו מה יאכל בעירנו אזמיר יע"א, לא נהגו הרבנים להתיר כאשר אנכי הצעיר ראיתי מימי חורפי מקדמוני, לב' המאורות הרבנים הגדולים כמוהרי"ם ז"ל, והגאון מו"ה ז"ל, שהיו שואלים להם כמה פעמים בני אומניות, העוסקים במלאכת צמר רחלים וצמר כבשים אם יש היתר לפועלים שאין להם מה יאכל, ולא התירו להם. ועד האידנא עד זמנינו זה למעלה מעשרה רבנים, לכולם שואלים הלכו בהם לשאול דין זה, וכולם לא הורו היתר בדבר. וכמעט שנעשה מנהג לאיסור. וזה עדיפא מעובדא המובא בתשו' מוהר"י בן מיגאש סימן קמ"ה, באתי להודיעך אדונינו, שזה ימים הזהרתי את קצת אנשים שלא ישאו ולא יתנו בחולו של מועד, ונזהרו כולם, עד שנמנעו, אפילו מלפתוח שתי לוחות מהחנות, ואפילו לישא וליתן בפרקמטיא האבודה, ואפילו מי שאין לו מה יאכל, כל זה לעשות סייג למשפטי התורה. וסמכתי על מה שראיתי את הדרתך, ולמדתי לפני מעלתך להחמיר בזה, עד שבאו אנשים מקרטב"ה ופרצו על רובם גדר זה, בהיותם מתירים בפרהסיא לקנות ולמכור בשוקים. וכשתמהתי עליהם בזה, נסמכו בענין הזה אל הדרתך ירוממה האל, ונמשך מזה חילול ה' בין הגוים, בבקשה מהדרתו, כתב מפואר לחסום את פי העוברים הנז', וה' יתברך, יכפול שכרו אמן. תשובה. עמדתי על שאלתך. ומה שזכרת מעניין מה שהזהרת את בני קהלך, ישמרם האל שלא יעשו סחורה בחולו של מועד, ולא יתעסקו במלאכות, ושגדרו עצמם במה שהזהרת אותם, הנה יש שכר לפעולתך על מה שהדרכתם בו, והמשכת אותם אליו, וברוך אתה לה', וברוכים הם שקבלו ממך ונכנעו לפני השי"ת, ולפני תורתו. ומה שגדרת אותן בזה, יפה עשית כפי שורת הדין. ואעפ"י שרז"ל התירו לעשות מלאכה למי שאין לו מה יאכל ולעשות סחורה בפרקמטיא האבודה, אם הם נתרצו לאסור הכל, ולהחמיר על עצמן על דרך מיגדר מילתא כדי שלא ימשך הדבר ממנו לעשות מלאכה למי שיש לו מה שיאכל ולעשותם סחורה בפרקמטיא שאינה אבודה, ישר חילם בזה, ושכר גדול יש להם מהשם יתברך, ואין ספק שבעל הגמול, יזמין להם משנה הריוח ההוא שהיה אפשר להם להרויח בחולו של מועד, כמו שאמרו רז"ל (במועד קטן דף יו"ד ע"ב) (בההוא גברא) ברבינא דהו"ל עיסקא דהוה מזדבנא בשיתא אלפי דינרי, שהיה לבתר חולא דמועדא וזבניה בתריסר אלפי. וזה שכרם בעולם הזה, נוסף על הטוב הצפון להם לעולם הבא. וכנגד השכר הטוב שיש להם, יש לך אתה משנה לו, להיות מעשה אותם למצות. והאל יתברך, יעזרך. ויעזרנו לעבודתו. בדבר שלא יבא לידם כמוהו, שהיה זה להם מותר מן הדין, להיותו דבר האבד, אמנם אותם האנשים שאינם מבני קהלך, שלא נכנסו תחת סייג זה, אם היו מסתחרים אין בידינו להכריחם על זה, אם העמידו עצמם על עיקר הדין. ואם היו מסתחרים בדבר שאינו נאבד מהם, ואחר המועד ישיגיהו, הנה הם עוברים בזה, וראוי לענוש אותם. ומה שתלו בנו, שאנחנו לא נמנע מלעשות סחורה ומשא ומתן בחולו של מועד, שקר דברו עלינו בזה. ואיך לא נמנע מזה, וההלכה אמרה בפירוש, הואיל וקרויים מקרא קודש, דין הוא שיהיו אסורים בעשיית מלאכה. וכלל מה שהתרנו, הוא מה שהיה מותר מן הדין, והוא דבר האבד, או למי שאין לו מה יאכל.

ומה ששאלת על מי שיש בידו מעות מדודים ולא הלביש אותם בסחורה, אם יקנה בהם בחולו של מועד סחורה, או נאמר שאין מותר לו לקנות בהם להיותם מעות בעין, תשובתך, כבר הודענו אותך, שאם נכנס לשוק ומצא סחורה, וחשש שמא לא ימצא כמוה, אם מפני היותה יפה, אם שהיא בזול, שמותר לו לקנותם בחולו של מועד, שדינו כדין פרקמטיא האבודה, כמו שאיתא בירושלמי, הדא שיידתא שרי למזבן מינה בחולא דמועדא, עכ"ל, נמצא מבואר, דלפי דברי הרב מוהר"י בן מיגאש, והרב השואל, הוא, דאפילו ברב שהנהיג לבני עירו שלא יעשו מלאכה בחול המועד אפילו בדבר האבד, ובפועל שאין מה יאכל, נעשה להם מנהג לאיסור, ואין מקום להתיר להם. וכל שכן כשיהיה הענין שנהגו הרבנים לאסור דור אחר דור, עד עשרה רבנים, שכולם הורו לאסור, כי בודאי אין להתיר. וכבר כתבתי בתשובה לחכם אחד, כי אפילו שהיו הגוים סוחרים מאיימים ומגזימים, שאם לא יעשו מלאכה בחול המועד על ידי פועל שאין לו מה יאכל, שוב לא יתעסקו עם פועלי ישראל, ויקפחו פרנסתם, עם כל זה לא היה בשום זמן נזק והפסד, כמ"ש רבינו הגדול מוהר"י בן מיגאש, כי אדרבא השומר את התורה שלא לעשות מלאכה בחול המועד, יגדל שכרו בעולם הזה, שלא יצא שום נזק והפסד, אדרבא ירויח. וכעובדא המביא מן התלמוד בעובדא דרבינא דהוה ליה עיסקא למזבן בחול המועד, שהייה למזבנא לאחר המועד הרויח עוד הכפל וכמ"ש שם הרב ז"ל.

אשר זה יהיה הרמז בתיבת מוע"ד, שרמז רבינו האר"י ז"ל, כי אות ראשונה מ', במספר ארבעים. אותיות הנשארים, ועד, הם גימטריא פ', הוא כפל. כי המוציא הוצאת ארבעים, הקב"ה נותן לו פ', זהו תורף דבריו. אף אנן נמי נימא, על פי דרכו דרך הקדש, כי מי שנוהג במועד קדושת מועד שלא לחללו במלאכה ופרקמטייא, הרי הקב"ה נותן לו כפליים ממה שהיה שוה. כי אם היה שוה ארבעים, מוכרו בשמונים, ומרויח עוד הכפל, וכדברי הרב מוהר"י בן מיגאש ז"ל שהוכיח כן מהגמרא מעובדא דרבינא, וכאמור. וזה לשון הרב אורחות חיים בסוף הלכות אות ל"ד דף צ"ב ע"ד, והכלבו סוס"י ס', ואף על פי שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהא אדם אוכל ושותה כל היום, אלא כך יעשה, בבקר ישכים לבית הכנסת ויתפלל עם הצבור, ויחזור לביתו ויאכל, וילך לבית המדרש וישנה עד חצי היום. ואחר חצי היום, יתפלל תפילת מנחה, ויחזור לביתו לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה. כשאדם אוכל ושותה ברגל, לא ימשוך לבו ביין ובשחוק ובקלות ראש, שזה ודאי אינה שמחה, רק הוללות. ולא נצטוינו, רק על השמחה, שיש עבודת ה', שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, הא למדת שהעבודה בשמחה, ולא מתוך שחוק וקלות ראש ושכרות. גרסינן בסוכה דף מ"ה ע"ב אמר רבי יוחנן (המחוזי) משם רבי (יוסי המחוזי) יוחנן המכותי, כל העושה איסור לחג, באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים, פירש רשי, [עיין ברש"י אצלנו, דהגירסא שונה.] איסור לחג, שמכבדו במוצאי יום טוב באכילה ושתיה. ויש מפרשים, מחרת יו"ט. ירושלמי מועד קטן ב' ג' אמר רבי אבא בר ממל אילו היה מי שיתמנה עמי, התרתי שיהיו עושין מלאכה בחול המועד. כלומר שאין איסור לעשות מלאכה, אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגיעים בתורה, ואינו אוכלים ושותין ופוחזים. נראה מדעת זה התנא, שאיסור גדול בשחוק וקלות ראש, יותר מעשיית מלאכה. וכן האמת, כי מי שעוסק במלאכה, עוסק בקיום העולם, והיא מצוה גדולה, שכן מצינו, בונה בית ונוטע כרם, שחוזר מעורכי המלחמה, ממלחמת אויבי ה', לפי שעוסק בישובו של עולם, וכונת התורה בנתינת המועדות, והראיה לפני ה', כדי לידבק ביראתו ובאהבתו, ולעסוק בתורתו התמימה, וילמדו ליראה את השם הנכבד והנורא מן החכמים והחסידים העולים לראות את פני האדון ה' אלקי ישראל שלוש פעמים בשנה עכ"ל.

וכתב הרב חמ"י פרק קמא מהלכות יום טוב, דמה שמכין האדם לכבוד הרגל הכנה דרבא, יהיה בו ובעצמו, דמצוה בו, יותר מבשלוחו, דוגמת הקרבן שמטפלים בו הבעלים. וגם הוי כעניין ראיית פנים בעזרה, כדכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלקי ישראל. וכשם שאמרו רז"ל, כי מכל פסיעה ופסיעה של עולי רגלים, היה נברא מלאך אחד, ואסמכוהו אקרא, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, וסמיך ליה הנה אנכי שולח מלאך, הנה דוגמא לזה תהיה עסק הכנת צורכי סעודות הרגל, אשר המה תמורת חובת ראיית כל זכורך כאמור, להיות בו מהסגולה ההיא להבראות מלאכי אלקים בהליכתו, וכל פסיעה ופסיעה מצטרפת לחשבון גדול, ויצא רשף לרגליו. ואמרו בפרק ב' דראש השנה, תניא כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, חוץ מהוצאת שבת ויום טוב, שאם פיחת, פוחתין לו, ואם מוסיף, מוסיפין לו. והרב ז"ל היה נותן בהם סימנים, כי מספר שלש אותיות אחרונות של מועד, הם כפל המספר של האות ראשונה, ואמרינן מאי כי חדות ה' מעוזכם, אמר רבי יוחנן, אמר להם הקב"ה לישראל, בני לוו עלי, ואני פורע, ואמרו בסוטה גבי ופסקו אנשי אמנה, אמר רבי יצחק, אלו בני אדם המאמינים בהקב"ה, ופירש רש"י שמאמינים בהקב"ה לוותר מממונם, לנוי הידור מצוה, ולצדקה, ולהוצאת שבתות וימים טובים. והיינו דאמר"א מה דכתיב כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזו שלחנם לעתיד לבא, שהיה בהם שלא האמינו להקב"ה. על כן איש ותמים, תהיה אמונת עתו נהדרת בקדש לבזבז משלו כברכת ה' אשר עליו, ועל ה' ישליך יהבו עכ"ד. האל ברחמיו יזכנו לשמוח בשמחתו יתברך כי היא חיינו ואורך ימינו שנות חיים.