תוגת דממה עטפה חורשה

תּוּגַת דְּמָמָה עָטְפָה חֻרְשָׁה,
אַט יֵילִילוּ עֵץ וָפֹארָה ;
גַּם לִבָּתִי תֶּמֶס תֵּלֵךְ
תַּחַת הֶמְיַת עֶצֶב נוֹרָא.
 
אֵי יִפְעָתֵךְ, מְלֵאַת חַיִּים,
מַה תֶּהֱמִי, חֻרְשָׁה נוּגָה ?
אֵי, לִבָּתִי, שִׁירַת עֻזֵּךְ,
מַה תָּשִׂיחִי בְּלִי הֲפוּגָה ?
 
כְּנַף רְנָנִים עָזְבָה חֻרְשָׁה
וַתִּתְעַטֵּף בָּעַצֶּבֶת ;
וְיוֹנָתִי עֲזָבַתְנִי –
תֵּבְךְ לִבָּתִי הָאוֹהֶבֶת ...

מאת אורי ניסן גנסין

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).