שתיקה (רחל)

זֶה נֵטֶל הַשְּׁתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,
זוֹ חֶרֶב הַשְּׁתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה – עוֹדֶנִּי,
וְדַם שִׁירַי פָּלוּט עוֹד מַאְדִּים סְבִיבִי.
 
הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כֻּלָּנוּ
כְּתֹם, בְּבוֹא הַיוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר;
אַךְ לַחַיִּים יֵשׁ קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ
הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.
 
הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָּהּ אֵימַת הַקֶּבֶר
אֶת פִּיהָ הֶעָקֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חֹק – –
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה – – עוֹדֶנִּי פֹּה – – מֵעֵבֶר – –
הַכֵּנִי בְּמִלִּים! אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְׁתֹּק!

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).