שש נפשות פועלות הדורשות אחר מחבר

זהו אחד המחזות היותר מוצלחים של פירנדלו. גם פה כמו בעוד אחדות מיצירותיו הוא מטפל בנושא המותנה בעיון עולמו: בני אדם מבקשים לשחק את חייהם, להעלות אותם לרמת פעוּלה תיאטרונית אמנותית, לחיותם מתוך מתיחוּת וחריפוּת של מסגרת הבמה, ואולי בשל כך למצוא מוצא לכוחות יצירה הטמירים. משפחה שבה אב, ואם וארבעת הבנים הסתבכוּ זה בזה בשל מאורעות משוּנים וטרגיים, מופיעים בתיאטרון בעת שהשׂחקנים עוסקים בהכנות להצגה הקרובה, ומציעים לפני הרז'יסוֹר לשׂחק את עצמם.
האיש מסכים והמשחק המדהים מתחיל ונמשך, עד אשר הנער – אחד הילדים – שמנת חלקו בסיוּם הוא איבוּד לדעת, שם קץ לחייו ולמחזה כאחד.
להתקפות המבקרים, שהאשימו את פירנדלו באי-אמיתיוּת ואי-טבעיוּת של חזיונותיו הוא משיב: "המציאוּת עם כל הדברים חסרי השחר כגדולים וכקטנים שהיא בורכה בהם, יש לה אותו יתרון לאין ערוך בפני האָמנוּת, שהיא יכולה לותר על דמות-האמת הטפשית הזאת, שהאמנות חושבת לחובה להיות כפופה לה. חוסר-שחר של החיים אינו נצרך להֵראות לאמיתי, פשוט מפני שהנהו אמיתי". פירנדלו חש את כל הפנטסטיוּת שבמציאות דוֹרנוּ, וזה אשר עושה אותו כל כך לבן-הדור.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).