פתיחת התפריט הראשי

פרשת שקליםעריכה

תרל"א

באחד באדר משמיעין על השקלים. למה באדר. ויראה שהוא זמן תשובה כמו אלול סוף השנה. כי גם בניסן ר"ה. ובאדר תשובה מאהבה. לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. [וז"ש משמיעין כו']. שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בוודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו. וכן הגיד אא"ז מו"ר זצלה"ה ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אאע"ה שהוא הנדיבות שבישראל וצריך מנעל שלא תתפשט האהבה לחוץ. כי באהבה צריך שמירה יותר עכ"ד. וז"ש על השקלים ועל הכלאים שלא יתפשט לחוץ. [אפשר שמעתי גם זה ממנו]. והשקלים הי' תיקון לחטא העגל כי כשנתעורר רצון פנימי כנ"ל נדחה הכל. כענין [אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכתיב] שימני כחותם כו'. וכן בכל שנה דכ' במד' כשקורין פ' שקלים כו'. ובאדם מתעורר רצון פנימי למסור הכל להשי"ת רק ע"י שאין לנו ביהמ"ק בעוה"ר. ממילא נתעורר אהבת ה' לישראל ויכולין לשוב בתשובה מתוך שמחה. וניסן ר"ה לחדשים הוא בחי' התחדשות שבא ע"י שמחה ואהבה להשי"ת:



תרל"ב

ויקהל ופ' שקלים ענין הקהילה למצות שבת כי בשבת מתאחדין ברזא דאחד היינו להיות דבוק בשורש החיות. וכתיב אשר צוה ה' לעשות. והקשו כי בשבת אין מעשה. אך הפי' הוא ע"י שמירת שבת נמשך מעשה ימות החול אחר השבת שע"י השבת יש עלי' לכל ימי המעשה והוא תיקון המעשה כנ"ל. ובודאי צריך להיות כל המעשים רק לתכלית הנקודה שנתעלה להשי"ת. וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל כו' זה יתנו כו'. כי הראש ושכל האדם צריך להיות מנושא להשי"ת וכשיודע שכל החיות ממנו ית' וחושב תמיד איך לעשות רצונו ולהתדבק בו. עי"ז נמשך אחר הראש וההתחלה. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי בהמה הולכת ראשה כפוף וכשאין עושין מעשה בהמה נק' נשיאת ראש. והעצה לזה להיות נמשך אחר שורש החיות כנ"ל הוא ע"י הביטול ונתנו כו' כופר נפשו להיות תמיד במסירת הנפש להיות כפרה כדי לעשות נ"ר להשי"ת. כל העובר על הפקודים המה המצות להיות תמיד הרצון והתשוקה לקיים רצונו ית' מחצית השקל עכ"פ עשה רצונו כרצונך ובכל מעשה לא יהיה לכוונת עצמו רק הראשית להשי"ת וממילא נמשך הכל אחרי'. וכשהוא מחצה על מחצה מדה טובה מרובה ומטה כלפי חסד. ויוכל עי"ז להתבטל כל הרצונות אליו ית'. כמ"ש חלקהו חציו לה' כו'. והראה הקב"ה למרע"ה מטבע של אש כו'. כי מטבע הוא ע"ש הצורה. ובכל דבר יש גשמיות והוא החומר. והפנימיות שהוא הצורה. וצריכין לשמור האש וההתלהבות רק לפנימיות כנ"ל:

אא"ז מו"ר ז"ל אמר על שקודם העגל כתיב שבת אחר מעשה המשכן ואח"כ נכתב שבת מקודם כי מקודם החטא היו זוכין לשבת ע"י מעשה החול. והוא הקדמת נעשה לנשמע. ואח"כ הי' התיקון לעשי' ע"י שבת שהוא מ"ש במד' הזהרו בנשמע. שבשבת יש התעוררות מהשי"ת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדישכם. ויכולין לתקן המעשה ע"י השמיעה בשבת כו' ע"ש. וכן איתא משמיעין על השקלים ג"כ הפי' שמעוררין משמים לכל איש ישראל לעורר הנדיבות והרצון להשי"ת. ובודאי נשאר גם עתה זה ההתעוררות כמ"ש במד' שמרע"ה זוקף ראשן של ישראל כו'. וכנ"ל שע"י הנדיבות שנותנין הכל להשי"ת ומבררין כי הכל ממנו ית'. עי"ז נדבקין בשורש החיות וממילא הם מתרוממים אליו ית'. ובנתינת מחצית השקל הי' צריך להיות מוסר לצבור יפה יפה ע"ש. הפי' להיות רק לשם שמים ולא לגרמייהו. ומי שרוצה באמת רק לעשות נ"ר להשי"ת. אין הפרש בין ע"י או ע"י חבירו. וכל המעשים צריכין להיות רק כדי להעלות כלל ישראל אליו ית'. ועי"ז יש לו חלק ג"כ. ובל"ז אין לו חלק ואינו מתקבל בקרבנות ציבור. ולהיות עולה לה' בפני עצמו. ע"ז אמרו כשאני לעצמי מה אני. ופי' אא"ז מו"ר ז"ל הכוונה להיות כל מעשיו לכללות ישראל כנ"ל:

חז"ל קבעו לקרות פ' שקלים בשבת מסתמא יש שייכות לשבת. כי הנה איתא שבשבת מחזיר מרע"ה לבנ"י הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע. נראה שלא קלקל החטא בשבת. וכן איתא בחטא אדה"ר שלא קלקל בבחי' שבת. וכן נראה שכל חטאים לא יוכלו לקלקל בחי' שבת הניתן לבני ישראל כמ"ש שבת קבוע וקיימא. והיינו אף שניתן רק לבנ"י כמ"ש ביני ובין בני ישראל מ"מ ניתן באופן זה שלא יוכלו לאבד בחי' השבת. [ואפשר שז"ש חז"ל המשמר שבת אפילו עע"ז מוחלין לו כו'. י"ל הפי' כנ"ל שבבחי' שבת לא יגיעו החטאים]. וא"כ כיון שבשבת לא קלקלו. בודאי בשבת כאלו הי' ביהמ"ק והמשכן קיים כי כל החרבנות ע"י החטאים. ואף שאין קרבנות בפועל. מכל מקום הלא תכלית הקרבנות הוא רק מה שנעשה על ידי הקרבנות בעולם העליון. וזה יוכל להיות בלי הפעולה בשבת. כי בשבת נעשה הכל בלי מעשה גשמיות שהוא למעלה. ולכך בשבת נראה שלא נחסר ע"י החורבן וכאלו ביהמ"ק קיים. ולכך ע"י הנדיבות שבנ"י מוכנים ליתן מחצית השקל בכל לב. בודאי מעוררין נ"ר להשי"ת כענין שהי' ע"י הקרבנות כנ"ל. דומה לענין זה שמעתי מאא"ז ז"ל שהמשכן נגנז ובשבת שיש הארה ממקום הגנוז מאיר הארת המשכן והוא כנ"ל. ואין להאריך במה שאינו מפורש. ועכ"פ בודאי הנדיבות שעי"ז היו כל הקרבנות. בוודאי גם עתה מעורר נ"ר להשי"ת כמו בקרבנות:



תרל"ג

פ' משפטים ושבת שקלים אא"ז מו"ר ז"ל בשם הרב מפרשיסחא ז"ל פי' אשר תשים לפניהם ע"פ אמירת ישראל נעשה קודם לנשמע. ואיך יוכל להיות רק במס"נ ממש להשי"ת יהי' איך שיהי'. וזהו לפניהם להיות משפטי ה' קודם להם לעצמותם כו'. וכ"כ מי הקדימני ואשלם כו'. ופי' ג"כ כנ"ל להקדים רצונו ית' קודם לכל הנפש. וכ' כי תשא כו' ראש בני ישראל כו' ונתנו כופר נפשו כו' אא"ז מו"ר ז"ל דקדק דהול"ל ראשי בני ישראל לשון רבים. ותי' ראש בנ"י הוא שבת שתיבת ראש מתנשא לאותיות שלמעלה מהם והוא אותיות שבת דמתאחדין ברזא דאחד כו' ע"ש. ופי' הדברים כי המספר והמנין להיות כל אחד בפרט על ענין מיוחד וע"ז שולט עין. והעצה להיות דבוק בשורש עליון ושם מהפרט נעשה כלל והוא ראש בני ישראל. וכן שבת שמתאחדין כל ישראל לרצון א'. וכן לפקודיהם פירשו חז"ל על המצות שנקראו פקודי ה'. והפי' שע"י כל מצוה יוכל כל איש ישראל להתרומם להשי"ת ואך זה ע"י שיתן כופר נפשו לה'. כפי מה שכוונת המצוה עבורו ית'. כמו כן מתנשא גם האדם. והוא כלל הצריך לפרט כנ"ל:

ממה שאחז"ל לקרוא פ' שקלים עתה אף שאין קרבן. נראה כי הנדיבות מתקבל כמו אז. כי כל הקרבנות נתקבלו לרצון רק על ידי כח הנדיבות של ישראל. שמזה היו כל הקרבנות. וזה הנדיבות יש גם עתה. ואפשר יותר. ע"י שמשתוקקין לנדב להשי"ת כבראשונה. וכן הי' כל בריאת האדם להשתוקק אליו ית' מתוך החושך. ונראה שזה הכנה להגאולה לאשר בניסן זמן גאולה. התקינו חז"ל לזכור השקלים להשתוקק להשי"ת לנדב אליו בכל לב ונפש. ועתה כשאדם מוכן להקריב כל נפשו להשי"ת בוודאי יותר נ"ר מהקרבת בהמה שנוגע רק לממון. ואין חידוש להיות שייך עתה קרבן גבוה יותר. כו וודאי עתה בגלות אין יכולין להתקרב להשי"ת רק בקרבן עצמו שנחשב יותר מהקרבת בהמה כנ"ל:



תרל"ד

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. אף כי התרומה הוא בניסן. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. רק שבני ישראל צריכין לעורר זה ההתחדשות ע"י הנדבה כי בחודש אדר שהביאו כל בנ"י את שקליהם התעורר עת רצון מאוד. וגם כי הזמן מעורר לב בני ישראל להתנדב להשי"ת. ושניהם אמת. וזה מביא אח"כ התחדשות. כ' מתן אדם ירחיב לו. כפי מה שאדם נותן משלו. יוצא מכל המצרים. וזה על הכלאים כמ"ש בזוה"ק פי' כמו בית הכלא שע"י הנדבה נעשה בן חורין. והוא הכנה לפסח. כי גם עתה יש הרצון והנדבה שבנ"י מוכנים לתת השקלים. אף כי א"י לקיים בפועל. ולכך מביא שמחה כדכ' ולישרי לב שמחה שכשיוצאין לחירות מיצה"ר באין לישרת לב:

נתקשה משה כו' והראה לו הקב"ה מטבע של אש. פי' אף כי קשה להבין איך יוכלו בנ"י בו"ד לתקן דברים עליונים אך כי הצורה של בנ"י הוא מטבע של אש כמ"ש בצלם אלקים כו'. והחומר נמשך אחר הצורה. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר מטבע של אש הוא יעקב אע"ה דכתיב בית יעקב אש. וזכותו מסייע לכל בנ"י וצורתו חקוקה תחת כסה"כ. פי' מחצית השקל כמ"ש עשה רצונו כרצונך כי האדם נברא שיהי' דבוק בהשי"ת אף שעוסק גם בעניני עוה"ז. ועי"ז יוכל להמשיך הכל להשי"ת. ואיתא כי הנשמה של האדם ממוצעת בין יצה"ר ויצ"ט שהם ימין ושמאל ויש בכח האדם להכריע ועכ"פ שלא יטה כח הפנימיות של הנשמה לצד רק להיות באמצע. ועי"ז מכריע הכל לטוב. והוא בחי' אמת כשאין האדם נוטה אף כחוט השערה. והוא העמוד שהכל עומד עליו ונקרא עמודא דאמצעיתא. ופשוט פי' שקלים שישקול האדם כל מעשיו אחר נקודה הקדושה הפנימית של האדם:



תרל"ה

ויקהל ושקלים הקדמת הקהילה למצות שבת כי שבת הוא המאסף כל הנבראים להשיבן לשורשן וזה תלוי בהתאספות בנ"י לבטל עצמן להשי"ת כמו כן מתבטלין כל הנבראים אליו ית'. ואיתא כי קודם חטא העגל נאמר לבני ישראל ג"כ מצות שבת והוחזר אחר החטא. ונראה שכל החטא בא ע"י הקדמת עמלק הרשע וכל הקלקולים שנעשו בישראל היו ממנו ימ"ש. כי בודאי יש בכללות ישראל אנשים פשוטים ג"כ. וכל תקונם הי' ע"י הביטול לכלל ישראל. אך כאשר בא להלחם והיו מוכרחין הצדיקים להפרד מהם ועי"ז עשה פירוד בין הדביקים. ואעפ"י שנכוה כי הצדיקים גברו נגדו. אבל הופסק התאספות בנ"י כנ"ל. וזה עצמו הי' ג"כ בחטא העגל שהוכרחו הצדיקים להפרד כנ"ל. ולכן אחר החטא הקהיל אותם מרע"ה מחדש. ומצות שקלים וגם אז הנדבה למשכן. זה הי' כל תיקון החטא לכן הקדימו חז"ל גם עתה שקלים לזכור כי הוא מצוה כללית. וכ' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כו'. שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי העשיר שיש לו רוב נדיבות זה הכח יתן שלא ירבה כו'. ונראה הטעם כדי שיבטל עצמו לכללות ישראל שידע שמה שכל בני ישראל מתחברין להיות שוה בנדבה זו זה לרצון יותר מנדיבות שלו. ונראה שזה עצמו העצה שהדל לא ימעיט. שע"י שהצדיק מבטל עצמו אף שמעשיו מרובין ומשתוקק להרבות ומונע ע"י כלל ישראל לכן רצון הצדיק מתכנס בכלל ישראל וזה נותן כח להדל שיהי' לו ג"כ נדיבות זה כיון שמניעת נדיבות הצדיק היא בעבור כלל הצבור כנ"ל:



תרל"ו

פ' תרומה ור"ח ושקלים ויקחו לי תרומה כו' במדרש לקח טוב נתתי כו' מקח יש בו זהב וכסף כו'. כי במדת טובו של הקב"ה נכלל בו הכל כי כל הבריאה מרצונו הטוב וזה הרצון הוא שורש הכל ועל זה נאמר בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. ונקודה זאת ניתנה לישראל אף כי כל הברואים מתקיימים ונזונים בטובו ית' אבל השורש ניתן לישראל ויש בו הכל ונק' לקח טוב. וגם כל החילופים מתיחדים בנקודה הנ"ל ונק' שלום כמ"ש במ"א וזה ענין זהב וכסף כו'. וכמו כן בנדבת בני ישראל יש בהם פנימיות שורש הנדיבות שבכלל ישראל שנק' בת נדיב. וכל מעשה פרטי היא מעוררת זה השורש. והוא מדת טובן של ישראל. וז"ש ויקחו אליך ולא ויתנו כי כל אחד צריך ליקח מנדיבות הזה שיש בכלל ישראל וע"י נדיבות פרטי שלו יוכל להתחבר לשורש הנדיבות כנ"ל. מאת כל איש הוא הכלל. וזה מחצית השקל כמו כחצות הלילה. שהוא נקודה אמצעית שבלילה כמו כן נקודה ממוצעת המחבר בני ישראל להקב"ה והוא התורה כמ"ש במדרש שהקב"ה נמכר עמה. פי' שבאמצעות התורה מתחברין בנ"י להקב"ה. וזה שנתקשה מרע"ה איך שיכול כל פרט לעורר זה החיבור והראה לו הקב"ה מטבע של אש כו' פי' דכתיב בית יעקב אש כו' עשו לקש. וזה הכח ידוע באש כי כל ניצוץ קטן מאש יכול לשרוף חבילות קש. לרמוז שכל נקודה של אמת גובר על כל הכחות של היצה"ר. ולכן הקדימו שקלים לזכור כי בזה השורש יכולין למחות שמו של עמלק ע"י התעוררות שורש הנדיבות שבישראל שאז ממילא בטילין כל כוחות הסט"א כאכול קש לשון אש. ותיקנו בשבת דכ' בי' טוב להודות לה'. פי' שבשבת נתגלה לבנ"י טובו של הקב"ה ובהתגלות זאת הנקודה רואין כי הקב"ה מחי' הכל ואומרים טוב להודות לה'. ובגמ' חדש בחדשו כו' חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. כי בר"ה בתשרי ניתן התחדשות לכל הברואים. וגם בזה בנ"י קודמין כמ"ש חק לישראל כו'. אך לבד זה יש התחדשות מיוחד לבנ"י והוא בניסן שנאמר החודש הזה לכם. והוא התרוממות התחדשות לשורשו. וזה תרומה חדשה והוא התחדשות שבהתחדשות לכן למדו זאת מכפילת חדש בחדשו כדפרש"י ז"ל ע"ש. והוא טוב הנ"ל שנאמר מה רב טובך כו' צפנת ליראיך בפרט וזה מתגלה בשבת. אך ע"י השקלים שבזה נתעורר מדת טובן של ישראל. מסתלקי' הקטרוגים מעל בני ישראל. פי' שראוין לקבל מדת טובו של הקב"ה וזהו המשך ד' פרשיות הללו:

מאת כל איש כו' תקחו את תרומתי. פי' שגם הכלל צריך לפרט. וזאת צריך כ"א לידע כי מעשיו נוגעים לכללות בנ"י. ואיתא באלשיך ע"פ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר. רק שע"י מעשה המקדש אשכון בתוכם של בנ"י ממש ע"ש:



תרל"ז

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים דכתיב מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו כי ע"י הקבלה שהאדם מקבל ע"ע לקיים המצוה בזה עצמו נעשה קצת בן חורין בכל עת צרה כאשר חכמים הגידו נודרין בעת צרה. ולכן אף שהתרומה בניסן רק הקבלה הוא באדר. ופי' משמיעין הוא ג"כ אצל כל יחיד שבשמוע פרשת שקלים מקבל עליו ונודר בפיו ליתן כמ"ש חז"ל בפיך זו צדקה וזהו ג"כ הרחב פיך שע"י הקבלה מתרחב האדם ממקום המיצר שזהו פי' כלאים כמו בית הכלא שע"י השקלים נעשין בני חורין כנ"ל. ולפני גדולים ינחנו הוא מ"ש חז"ל שהבטיח הקב"ה לזקוף ראשן של ישראל בעת קריאת פ' שקלים. וגם לפי פשוטו שכשהקב"ה מרומם אותנו יש ע"ז קטרוג. רק ע"י הצדקה מתבטל הקטרוג שע"י שאדם מרחם על העני ונותן לו ממונו עי"ז מדה"ד מסכים לרומם אותו יותר משורת הדין וכמ"ש צדקה תרומם גוי וז"ש כי תשא כו' ונתנו כו'. ולאשר בכל ניסן מתרוממת האומה הישראלית מקדימין השקלים. ועוד יבואר מזה אי"ה:



תרל"ח

פ' ויקהל ושקלים אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו'. וקאי אשבת ומלאכות המשכן. ומקשין דמצות שבת שלא לעשות. אבל האמת כי גמר והשלמת כל המעשה הוא ע"י ביטול המעשה לשם ה' וביטולו של דבר זה קיומו לכן יש בשבת עלייה ותיקון לכל המעשים ע"י ביטול המעשה בשבת. וב' אלה המצות שבת ומלאכת המשכן הם ב' הדברים במשנה. עשה רצונו כרצונך הוא ודאי נדבת המשכן שכל מלאכות הי' במשכן וע"י הנדיבות תיקנו העשי'. דכתיב כל נדיב לבו והול"ל כל נדיב לב. אבל הפסוק מדבר לכל פרט שיביא הנדבה בכל הנדיבות שבלבו והיינו דכתיב בכל מאודך שכל מיני אהבה ורצון שבלב האדם יתננו לשמים. זהב וכסף נחושת כו' כל מיני הנדיבות רצונו כרצונך כו'. ומצות השבת הוא ביטול המעשים בטל רצונך מפני רצונו. ועי' בחידושי תורה של אא"ז מו"ר ז"ל ענין שנאמר קודם החטא מצות המשכן אחר כך השבת. ואחר החטא שבת קודם המשכן. ופי' שכשהיו בנ"י במדרגה טובה היו ימי המעשה הכנה לשבת. ואחר החטא צריכין למשוך כח מקדושת שבת לתקן המעשה בחול כו'. וכמו כן יתפרש עפ"י דברינו הנ"ל כי במשנה איתא עשה רצונך קודם בטל שכן צריך להיות החול מכין לשבת. אבל מי שאינו במדריגה זו מ"מ ע"י ביטול הרצון יכול אח"כ לבוא לעשות רצונו ית' באהבה ובהסכמת רצון הנפש. ובמשנה באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. הם ג"כ ב' ענינים הנ"ל. כי השקלים הם נדבות המשכן עשה רצונו כו' וכלאים הוא מניעה וביטול הרצון להיות האדם כמו בבית אסורים שנאסר ידיו ורגליו מלעשות נגד רצון הבורא ית'. וחז"ל הקדימו קודם ניסן אלה הפרשיות שקלים זכור פרה. כי ניסן הוא קבלת מלכות שמים וצריך להיות בכל לבבך נפשך מאודך. ומאודך הוא שקלים לבבך זכור כי זכירה בלב. נפשך פרה טהרת הנפש:

ברש"י נתקשה מרע"ה כו' והראה לו הקב"ה מטבע של אש כזה יתנו. ביאור הענין כי כל המצות ומעשה בני ישראל אינו בודאי ע"י כח אנושי אבל הוא מצד הכנות נפשות בנ"י שיש בהם דביקות לאל חי כמ"ש בצלם אלקים עשה כו' האדם ורמ"ח איברים נגד רמ"ח מ"ע כו' לכן ניתן להם התורה שנק' אש דת הנהגה עליונה ונמצא ציור ודמות כ"ב אותיות התורה בכל נפש ישראל ומצד זה בכחם לתקן חצוניות מלבוש הגוף במצות מעשיות להדמות הלבוש להפנימיות שורש הנפש כנ"ל. וזה מטבע של אש צורה שנטבעת בנפשות בני ישראל בכח התורה כנ"ל. וזהו עצמו פי' מחצית השקל שתיקון הגוף הוא רק חצי צורה להדמותו ולהשוותו עם חלק הנפש. דכתיב הנסתרות לה' אלקינו כו'. וכפי תיקון הנגלות כן מתעורר חלק הנסתרות שע"ז מבקשין ויהי נועם ה' כו' עלינו כו' כידוע בזוה"ק. ואיתא עוה"ב נברא בב' אותיות ועוה"ז בב' אותיות לכן עבודת האדם מחצית השקל כנ"ל:



תרל"ט

נתקשה מרע"ה במחצית השקל הראהו הקב"ה מטבע של אש כזה יתנו. פי' מו"ז ז"ל עפ"י המשנה להגיד גדולתו של יוצר בראשית שכל ב"א נטבעין בחותם אחד ואין פרצופיהן דומות. והגיד כי זה החותם הוא צורתו של יעקב אע"ה החקוקה תחת כסא הכבוד והוא מטבע של אש דכתיב בית יעקב אש כו' לפי"ז פי' הענין שנתקשה מרע"ה עמ"ש הדל לא ימעיט שצריך להיות נדיבות זאת נמצא בכל איש ישראל והראהו הקב"ה כי נמצא נקודה אחת מצורה הנ"ל בכל איש ישראל מכוחו של יעקב אבינו רק שזה הוא בכללות ישראל לכן העשיר לא ירבה ועי"ז והדל לא ימעיט שגם העשיר צריך להיות מוסר חלקו לצבור להיות רצון כל פרט להשלים רצונו ית' לתת כל אחד מחצית השקל. והנה החוטא נותן חלקו לצדיק כמ"ש זכה הצדיק נוטל חלק חבירו ובכח הצדיקים להחזיר לכל אחד חלקו וממילא יהי' נמצא נדיבות הנ"ל בכל נפש ישראל כי היא מוטבעת בכל נפשות בנ"י כנ"ל. וכענין שהחזיר מרע"ה בעין טובה שלו לכל בנ"י הכתרים של נעשה ונשמע בשבת קודש:



תר"מ

בקיצור באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. ע"י שהתנדבו בני ישראל למשכן בנדבת הלב לכן נשאר כח נדבה זו לבנ"י לעולם כמשרז"ל מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה לכן מרבין בשמחה שנתעורר נדבה רצון טוב כמ"ש רש"י וחשק בלבות בנ"י להתדבק בו ית' וע"י התגלות השמחה יכולין לברר ולתקן הכל וז"ש ועל הכלאים ועיקר הרצון בהתגלות פנימיות נדבת הלב שיש בעצם לבות בני ישראל שנקראו בת נדיב לכן העשיר לא ירבה כו':



תרמ"א

ויקהל ופרשת שקלים במדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו'. שאנו רואין אחר כל החטא נתקנו בני ישראל על ידי הנדיבות. וכמ"ש מו"ז ז"ל כי יש נקודה בכל איש ישראל שאין שם מגע נכרי כלל. שע"ז כתיב אנכי מגן לך כו'. וכמ"ש מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. בנעלים כל שאין שם מגע נכרי. כמ"ש גן נעול כו'. ולכן יכולין בכח זאת הנקודה לשוב בתשובה. וכן התעוררות השקלים באדר שהוא כמו אלול שנתקן לתשובה מאימת הדין. כן אדר מתוך האהבה. שימי ניסן ממשמשין ובאין. שהוא התחדשות שניתן לבני ישראל. שבחר (לו) השי"ת בנו להיות עמו וחלקו. והוציאנו ממצרים להיות לו לעם לכן חכמינו ז"ל בחכמתם הקדימו פרשיות אלו להיות התעוררות האהבה מלמטה מקודם. דכ' החדש הזה לכם. א"כ צריכין בנ"י לעורר ההתחדשות הזה כמ"ש במ"א בשם מורי ז"ל פי' הפסוק את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו. שיהי' השפעה באה מכח העלאת ריח ניחוח מלמטה ע"ש. ועיקר המכוון שנדיבת בנ"י תעורר למעלה שיתגלה אהבת ה' על בני ישראל. וזה הרמז מחצית השקל שהעיקר החצי הב' הבאה מלמעלה. כי כל המצות הכל לעורר השורש למעלה. ובזה פרשנו הפסוק והמלאכה היתה דים כו'. וקשה דכבר כתיב שמרבים להביא כו'. אך הפי' שהפסוק מעיד כי הי' המלאכה התחתונה דים של העוסקים. שהי' בה כח לעורר להיות נעשה כל המלאכה הידועה למעלה. ועי"ז והותר שכיון שיש התחברות. והתחתונים מושלמים עם העליונים והשורש. חל ע"ז ברכה בחי' השבת ונשמה יתירה שהוא מעין עוה"ב שאין לו תכלית ולכן נק' יתירה שאין כח בכלי להכיל זאת וכמ"ש במ"א. וזה והותר וקצרתי ממיעוט פנאי:

משנכנס אדר מרבין בשמחה. הוא שמחת הנדבה שהביאו בנ"י בכל אדר השקלים. ואיתא מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין כו'. וכל נדבת ישראל לשמים הי' בשמחה כמ"ש במשכן האנשים על הנשים וכן במקדש בימי דוד וגם בבית שני התנדבו בשמחה ע"ש. לכן נתעורר שמחת עבודת ביהמ"ק בימים אלו. וגם עתה שאין לנו לא משכן ולא מקדש יש להרבות בצדקה בימים אלו כאשר נתקן אח"כ מתנות לאביונים בחודש הזה. ובגלות יש להתחזק במעשה הצדקה שע"י נדבת המשכן נתקנו בני ישראל אחר החטא דכתיב בכל לבבך כו' נפשך כו' מאודך. וכל זה קיימו בנ"י ביציאת מצרים שנמשכו אחריו ית' כמ"ש לכתך אחרי במדבר זה בכל לבבך. ובמתן תורה בכל נפשך כמ"ש נפשי יצאה בדברו ונתקדשו נפשות בנ"י במתן תורה. אח"כ בנדבת המשכן נתקיים בכל מאודך. לכן נתן הקב"ה נכסים לאדם שיוכל למצוא עזר גם בימי ירידה ע"י מעשה הצדקה. שכמו שאדם נותן מנכסיו השייכים לו בעבור רצונו ית'. כן זוכה שיחזירו לו המדריגות שנאבדו ממנו ע"י החטא כמ"ש מתן אדם ירחיב לו וכמ"ש במ"א:



תרמ"ב

משמיעין על השקלים ועל הכלאים. כי הצדקה מיוחד לבנ"י והוא עדות על נדיבות בנ"י ועל כן כתיב צדקה תרומם גוי. כי חסד לאומים חטאת והכל לגרמייהו עבדי ובנ"י הם המוכנים לצדקה כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. לכן נתברר תערובת הכלאים ע"י השקלים. ולא לחנם ביקש הקב"ה נדבת בנ"י כמ"ש רש"י נדבה רצון טוב. ויודע השי"ת רצון עמו בנ"י אליו כי לעולם נמצא זאת הנדיבות בבני ישראל. וכמ"ש על כל פשעים תכסה אהבה. וכמו שאין כל החטאים יכולין לכבות אהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים. כן בכח איש הישראלי לעולם לעורר נקודת תשוקה ורצון אליו ית'. וכשמבררין זאת למטה בלב. כן מתעורר האהבה למעלה. וז"ש נתקשה מרע"ה והראה לו מטבע של אש. כזה יתנו. פי' כמו שהחצי שקל שלמעלה הוא אהבת השי"ת לנו אינו נפסק כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. ממילא יש לדעת מזה שבכח בנ"י למטה לעורר מחצית שקל שלהם כנ"ל. וכיון שהי' אחר החטא נתקשה מרע"ה איך יוכלו לעורר הנדיבות והראה לו מן השמים כנ"ל:



תרמ"ד

בענין מצות השקלים קודם ניסן דכתיב כי תשא כו' ראש בני ישראל כו'. דבר"ה כל באי עולם עוברין לפניו. אבל ניסן הוא ר"ה למלכים וכל ישראל בני מלכים הם. ולכן שולט עליהם קנאת האומות. וצריכין כופר נפש. ואין זה סגולת הצדקה בלבד. רק שע"י השקלים נתרומם ראשן של ישראל ומתעלין לשורש העליון ושם נעשין אחדות אחד. וכ' מחצית השקל ואמרו חז"ל מטבע של אש הראה לו ואמר כזה יתנו. היינו שיש לבני ישראל חלק בשמים וחלק הניתן להם בעוה"ז. וצריכין להתדמות ולהתדבק בחלק העליון. וזה הסוד שרמזו חז"ל בפסוק שררך אגן הסהר כמ"ש וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח. ואמרו שסנהדרין היו יושבין כחצי גורן עגולה. ובנ"י צריכין להראות זאת כי כל מה שהם שולטין על האומות. הכל כדי שיהיו מכוונים לשורש העליון. ושיהי' על ידיהם התדבקות התחתונים לעליונים. ואם באמת כוונתם בעבור הביטול אליו ית' לא יוכל לשלוט ע"ז שום עין רע וזהו כופר נפשו לה':

איתא בגמ' כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. פרשנו כפי מה שממעטין בשמחה באב. כך מרבין בשמחה באדר כדכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים וכתיב נהפך לאבל מחולינו. פרשנו כי מה שהיו יכולין להשיג בזמן המקדש בכח השמחה. משיגין עתה ע"י אבילות. ועיקר השמחה באדר הי' בהכנת השקלים לתרומת הלשכה וכל העבודות וההכנות לביהמ"ק הביאו שמחה. כמ"ש משוש כל הארץ שמשם השמחה יוצאה לכל העולם. וגם עתה שאין לנו בפועל עבודת ביהמ"ק אבל הרצון והתשוקה צריכין למצוא גם עתה. ואיתא מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ויתכן שגם בסדר הדורות מצרפין בשמים הרצונות שבלבות בנ"י גם עתה לאותן הדורות שהיו מקיימין בפועל. ויתכן לומר שע"י שחטאנו בעוד המקדש קיים ולא הי' העבודה בשמחה ורצון שלם כראוי. לכן צריכין עתה לתקן ברצון ותשוקה בלי עבודה בפועל. ובימים אלו מתעורר הרצון והנדבה בלבות בנ"י כדאיתא משמיעין על השקלים היינו כדכתיב שמעי בת בנ"י שנק' בת נדיב שהם יכולין לשמוע הקולות והתעוררות שיש משמים. ושכחי עמך כו' היינו דמסיים ועל הכלאים להיות הנדבה והרצון בלי פסולת ותערובות רצונות אחרים רק לשמים לבד:



תרמ"ה

במדרש כשקורין פרשת שקלים זוקף מרע"ה ראשן של בני ישראל. דיסוד כל הקרבנות היה מנדבות השקלים והוא התשוקה והרצון שנמצא בלבות בני ישראל אל השי"ת. ולכן הגם שעיקר התרומה נתרמה בניסן אבל ההכנה הי' בנדבה זו. ועתה בעוה"ר שאין לנו הקרבנות במעשה אבל הרצון והנדבה נמצא לעולם בלבות בני ישראל. והקב"ה וב"ש אשר לפניו הוה ועתיד הכל אחד. מצרף הרצונות והנדבות שבלבות בנ"י בכל הדורות. ובחירת השי"ת בבנ"י לא הי' לשעה. רק שעלה לפניו רצון כל הדורות. ובאופן זה יוכל להיות לנו חלק בהקרבנות שהי' אז וגם במה שיהי' בבנין העתיד. וכפי מה שנמצא זכרון המקדש בנפשית בנ"י. כך נתעורר גם בשמים. וכ' והי' לבני ישראל לזכרון כו'. [וענין כופר נפשו יתכן לפרש כי הקרבנות המה צריכין להיות בגוף האדם רק שניתן הבע"ח כופר נפש כמו שכ' בעקידת יצחק ע"ש מ"ש בפ' ויקרא מזה] ועיקר הקרבנות הוא התקרבות ודביקות העולם והזמנים בשורש העליון ע"י סדר התמידין ומוספין שקבע לנו השי"ת. וזהו עיקר הנשיאות ראש. ובכל ניסן יש בחירה חדשה בבנ"י ע"י הכנת השקלים כנ"ל:



תרמ"ו

פרשת פקודי ושקלים משכן העדות. דכתיב כל פעל ה' למענהו דרשו חז"ל לעדותו. ויש עדות בעולם שנה נפש. וכתיב אתם עדי נאום ה'. שבני ישראל המה מעידים ומבררין כי לה' הארץ. והקדושה שנמצאת בנפשות בנ"י הוא עדות בנפש. והקדושה שנמצאת בשבתות ומועדות הוא עדות בשנה ובזמן. והקדושה שנמצאת במשכן ומקדש הוא עדות על העולם. וכל אלו הבירורים הוציאו בנ"י מכח אל הפועל. ולכן מעידין זה על זה. ובשבת דסהדותא אקרי ובנ"י המה שומרי השבת. וכן משכן העדות וכן במקדש כ' עדות לישראל כו'. כי זה הבנין שזכו בני ישראל להמשיך השכינה לשם הוא עדות על הדביקות ואהבה שיש בלבות בנ"י כמ"ש עבודת הלוים הוא לשון דביקות. ובזמן הבית היה הדביקות בעובדא ע"י הקרבנות שעל זה נקרא קרבן שנתקרב ונתעלה הכל אל השורש ונתרוממו נפשות בני ישראל בעליותם למקדש ה'. ולכן למדו חז"ל מצות מחצית השקל הגם דכתיב כי תשא רק כל העבודה במקדש הי' בכלל התרוממות נפשות בנ"י. ואיתא חדש והבא קרבן מתרומה חדשה פי' שנמצא בכל שנה נדבה ורצון חדש בלבות בני ישראל. והאמת כי כמו כן בשמים מתעורר בכל שנה בחירה חדשה בבנ"י בניסן שהוא ר"ה לרגלים וכמו כן בכל רגל ולכן אומרים אתה בחרתנו כו' ורוממתנו שזה מתחדש בכל יום טוב. ולכן בג' פרקים תורמין הלשכה פרוס פסח עצרת חג. וניסן שהוא ראש לכל הרגלים. בו עיקר התרומה. ולכן צריכין ליתן כופר נפש על ידי השקלים:



תרמ"ז

זה יתנו כו' ואמרו חז"ל נתקשה מרע"ה והראה לו הקב"ה מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו. כי הנה בודאי ע"י נדבה זו נתעלו נפשות בנ"י כמ"ש כי תשא את ראש כו' וכן הוא במדרש כשקורין פ' שקלים מרע"ה זוקף ראשן של ישראל. דיש לכל אחד מישראל שורש בשמים. וזה הרמז מחצית השקל היינו החלק שלמטה הוא חצי. והחצי השני בשורש. ולכן הראה לו שיכולין למטה ליתן כפי החלק שלמעלה. ומו"ז ז"ל אמר כי נשיאת ראש הוא שבת שמתנשאים האותיות ראש לשלמעלה מהן והוא (ר"ת) שבת ע"ש ודפח"ח. והוא כמ"ש שבשבת קודש ע"י הארת הנשמה יתירה שהיא היא החלק שלמעלה ויורדת משם הארה להעלות זה החלק שלמטה. ולכן תקנו לקרות פרשת שקלים בשבת. כי המצוה הי' בביהמ"ק לעורר ע"י החלק שלמטה להתדבק בחלק שלמעלה. וזהו שסידר הפייטן ושקל אשא. הגם שנותנין רק מחצה. אבל עי"ז נושא כל השקל כנ"ל שחל ע"ז חלק השני. ועתה אין לנו המצוה בפועל. ורק בשבת קודש ע"י הארה היורדת מלמעלה שהוא מעין מ"ש ז"ל לעתיד לבוא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהן וש"ק הוא מעין עוה"ב. לכן יורד הארה מחלק הנ"ל. ובכח זה מבקשין לזכות עתה בתיקון החלק שלמטה. וע"י הרצון שמשתוקקין ליתן הנדבה כמ"ש בפרשה וידבר כו' לאמר כו' מכלל שקריאת הפרשה הוא מתקן כאלו נתנו. ובאמת נדיבות זה נמצא בלב איש ישראל לעולם כמ"ש מו"ז ז"ל שהוא בכח אאע"ה כמ"ש ז"ל בת נדיב. והקב"ה מגין על נקודה זו של הנדיבות שנמצא תמיד בנפשות בנ"י ע"ש. וע"י התעוררות נקודה זו יכולין לברר הכל כמ"ש כל העובר על הפקודים. וכ' לכפר כו' מכלל שאפילו קודם הבירור והתיקון עי"ז הנדיבות יכולין לברר התערובות כמ"ש חז"ל משמיעין על השקלים והכלאים. שע"י השקלים זוכין אל הבירור. וז"ש זה יתנו כזה שיזכו להיות ברי לבב ע"י נדבה זו:



תרמ"ח

וענין זקיפת ראש בכח השקלים דכתיב צדקה תרומם גוי דאיתא בזוה"ק מילין דלעילא בעי לאתערא בעובדא. ואחר שחטאנו בנעשה. התיקון בכח הצדקה שנק' מעשה כמ"ש והיה מעשה הצדקה שלום. וכן כתיב האיש אשר עשיתי עמו כו' בועז. וזה עצמו מ"ש וחסד לאומים חטאת כי ע"י עובדא זו מתעלה כל אחד לשרשו. נמצא שגם בסט"א מתחזקין ע"י העובדא כדאיתא בזוה"ק פ' יתרו ובנ"י מתעלין לאחדות האמת בכח הצדקה:

ובמדרש תנחומא עבירתן של בני ישראל מביא לידי זכות שע"י החטא הי' מצות שקלים ע"ש. כי כל מה שנעשה בדורות הראשונים היה הכנה לדורות. וכדאיתא שלא היו ראוין לאותו החטא אלא להורות תשובה. וכ' אשרי תבחר ותקרב כו'. ובנ"י מקודם נבחרו. ואח"כ נתקרבו בתשובה. ושניהם נשארו לדורות. לכן בכל שנה. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. שבכל שנה מתבררין ניצוצי קדושה עד שיהיה כל תיקון השלם. ובניסן מתעורר בחירת השי"ת בבנ"י שהיה ביציאת מצרים. וכמו כן מתעורר התרוממות בנ"י מצד התיקון שנתקנו ע"י נדבת המשכן בבחי' בעלי תשובה. ובמד' איתא שאמר מרע"ה כשם שזקפת לי כו' כך זקוף את בני ישראל ע"ש. ובכחו של מרע"ה נתרוממו כל בנ"י ולכן כתיב כי תשא ע"ש. כי הצדיקים במעשיהם מעלין כל הדור. וז"ש אשרי תבחר כו' אח"כ מסיים נשבעה בטוב. והיינו ע"י יחידי סגולה נמשך הארה לכל בני ישראל. תבחר ותקרב בחי' מרע"ה ואהרן הכהן. נשבעה בטוב ביתך מרע"ה דכתיב בי' בכל ביתי נאמן. קדוש היכלך בחי' אהרן. וכמו כן בכלל הדורות ע"י שאבותינו נבחרו ונקרבו נשבעה גם אנחנו בטוב ביתך כו'. כי השי"ת מכל החסדים שעשה לאבותינו הניח לנו זכר לדורות. תבחר ותקרב בחי' התורה וביהמ"ק:



תרמ"ט

פקודי ושקלים בענין העשיר לא ירבה. וכן מצינו בנדבת המשכן שהיה בזהב ונחשת ככל נדבת רוחו של כל אחד. וכסף פקודי הי' בשוה להראות כי האהבה ורצון שנמצא בלבות בנ"י הוא הכח אשר נטע השי"ת בתוכינו בעת קבלת התורה. ואינו בכח אנושי. כי היראה ושאר המדות הוא כל אחד לפי כחו. והאהבה היא מתנה מהקב"ה. לכן כסף שהוא בחי' אהבה יד כל אחד שוה בו. והגם כי מצינו ראינו כי יש חסידים אנשי מעשה שאהבתם גדולה במאוד משאר אנשים. אין זה סתירה מכמה טעמים. ואחת היא כי הנקודה מתפשטת כפי הכנת הכלי והמלבוש. ונקודה של זה נתלבשה בלבוש דק ושל זה בלבוש גם. אבל עיקר הנקודה שוה בכל איש ישראל. והשנית הוא דמצינו דשוקל ע"י עני. ורק ליתן בעצמו יותר ממחצית השקל אסור. אבל העשיר יוכל ליתן עבור כמה עניים. וכמו דמצינו בעשירות דגשמיות. שחלקו של עני מוסר הקב"ה ביד עשיר כמ"ש בספרים כי פקדון הוא אצלו שרצונו ית' הי' שחלקו של זה העני יבוא ע"י העשיר. וכן הוא עשיר בדעת שיש בו דעת להלוך לרוחם של כמה עניי הדעת. ויכול הוא לעורר אהבת כללות הרבה עניי הדעת. אבל מצ"ע לא ירבה כמ"ש:



תרנ"א

במדרש תנחומא עבירתן של ישראל מביאתן לידי זכות שע"י חטא העגל ניתן להם מצות שקלים ע"ש דכתיב אשרי אדם עוז לו בך כו' עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו. ולכן הכניס הקב"ה צדיקים גדולים במקומות הללו ובנסיונות כדי שיכינו דרך לכל השפלים כמ"ש חז"ל לא היו ראוין לאותו החטא רק להורות תשובה. וע"י שהי' להם אחיזה בעץ החיים עוז לו בך שקיבלו התורה בסיני. ולכן אפילו שנכשלו לא זו שחזרו ותקנו רק שעשו דרך ותיקון לכל הדורות. וז"ש מעין ישיתוהו שאפילו במקומות המסוכנים. הפכו מר למתוק. ונעשה שם מעין נובע. וכמו כן באבות ושבטים דכתיב וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה כו'. שהגם שגלות מצרים נסבב ע"י חטא. ראינו שביצ"מ נעשה מעין נובע לכל התורה ומצות שהכל תלוי ביציאת מצרים. וחז"ל פירשו על הרשעים בגיהנם שמצננין אשו של גיהנם בדמעותיהן. ויש לנו ללמוד במכש"כ בעוה"ז המורידין דמעות לתקן נפשותיהם מבאר שחת ומיצה"ר. מצננין כחו של היצה"ר וסט"א עד שמתהפך להיות עובד ה' בשני לבבות:



תרנ"ב

דרשו חז"ל תשא את ראש שמרע"ה זוקף ראשן של ישראל. דאיתא במדרש רבים אומרים לנפשי כו' כאשר חטאו בנ"י כו' דכתיב ואתה מרים ראשי כו' דכתיב ואתה מרום לעולם כל המתנות שנתן הקב"ה לבנ"י הם לעולם. ואפילו כשחטאנו ונפלנו ממדריגות אלו. מ"מ בשורש העליון לא ניטל משלנו כלום. ולכן ע"י המצות יכולין לחזור בכל עת לחלקינו. וזה ההבדל שבין הרשעים בפרוח כו' כמו עשב כו' כי כל הגבהות שלהם צורך נפילה להשמדם כו' וצדיקים להיפוך כל הירידות צורך עלי'. שבע יפול צדיק וקם. וכאשר משה רבינו ע"ה מסר נפשו בעבורנו ואמר אם תשא חטאתם הבטיח לו הקב"ה כי ע"י השקלים ישא ראש בני ישראל. והצדקה הוא סגולה להתדבק בשורש כמ"ש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. פי' שהרשעים מה שבאים אל שורש שלהם חטאת הוא. כענין שאמרו פיזור לרשעים טוב להם ולעולם. כינוס לרשעים רע להם ולעולם. כמו שנתן המן עשרת אלפים שקלים. ובזה בא לשורש עמלק שהוא ראשית גוים. ונתקיים בו ואחריתו עדי אובד. ולכן הקדים הקדוש ברוך הוא שקלי בני ישראל שעי"ז מתרוממים להתדבק בשורשם. וזה מתקיים בכל שנה כמ"ש ז"ל באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. כי ראשיתן של בנ"י הוא קודם לעולם ושם אין מגע נכרי כלל רק על ידי החטאים נתערבו בין האומות. וע"י השקלים חוזרין להתדבק בשורש הראשית. ונבדלו מהתערובות. וכ' מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה ונהרות לא ישטפוה. הם ב' אלו השקלים והכלאים. כי הרשעים רוצין לכבות דביקות בנ"י בהקב"ה. וגם רוצין להתערב עמהם. וע"י השקלים מתעורר האהבה לבנ"י ומתפרדין כל פועלי און. ואמרו חז"ל נתקשה מרע"ה במחצית השקל והראה לו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. הרמז על פי מאמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ומרע"ה הי' בחי' צדיק גמור והוא הוריד התורה משמים לארץ. והוא רמז מן המים משיתיהו. אבל בנ"י שנפלו ממדריגה זו. ומ"מ ע"י רשפי אש של בעלי תשובה שבא בחילא סגי. אמרו חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. וזה מטבע של אש בחי' תשובה מלמטה למעלה אל השורש. וזו התשוקה נשאר לעולם בבני ישראל. ומים רבים לא יוכלו לכבותה. כמ"ש אם יתן איש כו' הון ביתו זה המן הרשע. ונהרות לא ישטפוה להמשיך התפשטות אהבת בנ"י להשתתף עמהם כמ"ש לא לכם ולנו לבנות כו':



תרנ"ג

בענין השקלים עשרים גרה השקל כו'. דכתיב מה יפו פעמיך כו' בת נדיב בתו של אברהם אע"ה שנק' נדיב. כי זה הנדיבות בישראל הוא מושרש מן האבות ולכן הוא בצמצום הדל לא ימעיט והעשיר לא ירבה. כי העיקר למצוא כ"א הנקודה הנטועה בו בכח האבות. אך לכ"א ניתן הסתר. ויש מי שברוב חכמה משיג הנקודה. ויש במיעוט מעשים. לכן אין שכר כל א' שוה. אבל התכלית למצוא הנקודה שלו. לכן בפנימיות כ"א. יד כולם שוה. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי גרה הוא לשון המשכה. לכן מעה נק' גרה. כי הוא כסף חשוב שנמשך האדם אחריו ודפח"ח. ונראה כי עשרה גרה הוא ביטול הי' מדות שנמשך כח זה לבנ"י מעשרה נסיונות שנתנסה אאע"ה שהי' נכלל בזה ביטול כל העשר מדות ומכולם נשאר הארה לכלל ישראל. ונראה כי עשרים גרה הוא. למשוך עצמו מעוה"ז בכל בחי' הי' מדות. ועשרה להימשך אחר עשרה מדות רוחניות. ולכן המבוקש מהאדם מחצית השקל הוא היציאה מגשמיות. ועשרה עליונות באים ממילא בסייעתא דשמיא. ותלה הכ' עליות רגלים בזה הנדיבות כי בכח זה זכו לראות פני ה'. ולכן נק' נשיאת ראש ולכפר על נפשותיכם. כי בשעת מתן תורה קודם החטא היו כל בני ישראל בני עליה. וכמ"ש אמרתי אלקים אתם. והיו מוכנים לעלות תמיד אל ה'. כמו שהי' במשה רבינו ובאליהו שהיו מוכנים לפשוט צורה לעלות אל ההר ולחזור להתלבש בזה העולם. כמ"ש שהי' חירות מן המיתה. ואחר החטא נתן לנו הקב"ה העצה להתקרב אליו ע"י ביהמ"ק והקרבנות. ונתקיים זו הראיה בשלש פעמים בשנה. ולכן היו תורמין הלשכה ג"פ בפרוס הפסח ועצרת והחג. שעי"ז הנדיבות זכו לראות פני ה' כנ"ל. לכן אחד בניסן ר"ה לרגלים שבו ר"ה לתרומת שקלים:

ואיתא באחד באדר משמיעין על השקלים והכלאים. הרמז דכ' צדקה תרומם גוי. הוא לשון רוממות ולשון הפרשה והבדלה כמו תרומה. ולכן הוא באדר סוף השנה. כי ניסן ראשיתן של בנ"י. וברגלים צריכין שמירה. כענין שכ' רגליה יורדות מות וכתיב ואתה תשופנו עקב. אכן ע"י הצדקה שנתנו בנ"י שקלים באדר. נתרוממו. כמ"ש תשא את ראש בני ישראל. וזה החודש מסוגל לזה שנהפך מיגון לשמחה. וכבר כתבנו במ"א כי הצדקה לשמה הוא מיוחד לבנ"י. שאין ענין לשמה באומות כמ"ש חז"ל עכו"ם אדעתא דנפשי' עביד ובזה נבדלין מסט"א. וז"ש ויקחי לי לשמי. עי"ז תרומה. שיהיו נבדלין מתערובות כנ"ל. וזה על השקלים ועל הכלאים כמו בית הכלא להיות ניצולין מבחי' תשופנו עקב. וכ"כ וצדקה תציל ממות. וכמ"ש במ"א הרמז היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו שהוא תיקון הרגלים ודרגא תחתונה. ובמצות שקלים נתקיים מ"ש מקימי מעפר דל כו' להושיבי עם נדיבים. דכ' והדל לא ימעיט. והיינו עני בדעת שיש לו התחברות לכלל ישראל בנדבה זו. ירים אביון כמ"ש תרומם גוי:



תרנ"ה

במדרש רבים אומרים לנפשי כו' ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי כו'. שאחר החטא נאמר כי תשא את ראש כו'. ועוד במדרש כי ע"י החטא זכו למצות שקלים עבירתן של ישראל מביאתן לידי זכות כו'. והוא כענין שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולין לעמוד. כי כשאדם חוטא א"א להתתקן עד שיתעלה למדריגה עליונה שלא נפגם שם החטא. כי באמת נשמת האדם מקושר למעלה במדריגות רבות וכשחטא ופגם מדריגתו. ע"י תשובה מתעלה למדריגה שלמעלה. ולכן נצרך נשיאת ראש אחר החטא. והנה מצות מחצית השקל בכל שנה לקנות בהם תמידין ומוספין. והוא נכלל בפ' כי תשא את ראש. והטעם כי בהקרבת התמידין בכל יום נתרוממו ראשן של בנ"י להתדבק במדריגה שהיו קודם החטא. כדכתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני. ולכן הי' נצרך כופר נפש לפי שחטאנו בנעשה. ונראה שזה רמז מחצית השקל עשרים גרה השקל. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי גרה לשון המשכה ולכן מעה כסף נקרא דבר חשוב שנמשך האדם אחריו ונק' גרה כו'. ונראה כי העשרה מוחין ומדות שבאדם צריכין להיות נמשך אחר הקב"ה. אך עשרים גרה הוא בחי' המשכות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך. ואלו ב' הם נעשה ונשמע. ועתה נשאר מחצית בחי' נשמע. וזהו הרמז משמיעין על השקלים. והעשיר לא ירבה לרמוז כי אפילו הצדיקים הגדולים שלא היו בכלל החטא כדאיתא בזוה"ק על יהושע בן נון. שהגם שלא חטא. מ"מ מכח שכלל ישראל חטאו גם אותן שמתו בעטיו של נחש צריכין להבטל אל ההנהגה שבכלל ישראל. ונק' מדרגה זו נשיאת ראש. כי כשהיו בבחי' צדיקים בהקדמת נעשה לנשמע. הי' המשכת הקדושה רק כפי הכנתם. ועתה שהכל רק בסייעתא דשמיא להיות נמשך אחר התעוררות שבא מלמעלה הגם שאין ראוין מצד עצמינו. ממילא אין לדבר הפסק:

איתא בגמ' אמר ר"ל גלוי וידוע לפני המקום שעתיד המן לשקול כו' והקדים שקלי ישראל. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים והכלאים. והענין הוא כי ראשיתן של בני ישראל בניסן חודש האביב כמ"ש ראשית תבואתו. אבל עמלק ראשית גוים הוא באדר שבו מתחיל הקש לצמוח כמ"ש ובית עשו לקש והוא שכתוב יכין רשע וצדיק ילבש כי הקשים מכינים מקום להתבואה הבאה אח"כ. וכן הוא לעולם הקליפה קודם לפרי. אבל בני ישראל צריכין להקדים עצות לבטל הקליפה והפסולת. והוא בחינת הכנה של המצוה. שהרי התרומה הי' בניסן. ומ"מ באדר משמיעין שהוא הכנה. ובכח זה מתברר התערובות ומסירין הפסולת. וכן הוא בכל מצוה. כפי הכנה הטובה נעשה המצוה בלי פסולת. והיינו דתנן על השקלים ועל הכלאים:



תרנ"ו

משמיעין על השקלים ועל הכלאים. דהנה ר"ה בתשרי. ולבנ"י ניסן ראש חדשים. וכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב. כי כל מה שסידר הקב"ה בעולם למילף מיניה חכמתא כמו שסדר הטבע ימות הגשמים הכנה להתבואה. שצריך לעבור חרישה וזריעה וגידול העשב והקש עד שנתברר אח"כ להוציא לחם מן הארץ. כמו כן תשרי ר"ה בכלל. ובניסן מיוחד לבני ישראל ראשית תבואתו. והבירור הוא באדר כי אז מתחיל התגלות החטה. שמקודם הי' מעורב בשורש תוך הקש לכן עיקר מלחמת עמלק והמן באדר. וכתיב בית יעקב אש זה בחי' שקלים מטבע של אש. ובית יוסף להבה זכור. ובכח שני אלו נעשה בית עשו לקש ומתברר ונבדל התבואה מן הקש. ולכן הגם כי עיקר מחיות עמלק בזכור. מ"מ גם בשקלים רמזו על הכלאים שהוא הבדלה דקה. דכתיב הצילני נא מיד אחי מיד עשו. פי' בו שיש להיבדל מאותו רשע מטוב ועד רע. ושקלים הוא ענין מיד אחי. כי הנדבה קודם שבא לידי מעשה צריכה שמירה מתערובות פסולת. שמערב היצה"ר בכל מצוה פניות ורצונות שלא לשם שמים. וזכור הוא בחי' מיד עשו כשנעשה שונא בהתגלות להלחם ולהעביר האדם מדעת קונו. ובנ"י שנקראו ראשית תבואתו צריכין לעבור כל אלה הדרכים עד שזוכין לברר אוכל מכל פסולת. ולכן מתשרי עד ניסן עדיין אין ניכר עיקר התבואה ועתה כתיב הסתיו עבר הגשם חלף כו' ואז יוצא התבואה מן הקש. לכן היום אתם יוצאים כו'. וזה בחי' יציאת מצרים להוציא הפרי מתוך הקליפה. וכן הי' סדר הבריאה חשוכא והדר נהורא. תהו ובהו אח"כ יהי אור:



תרנ"ט

מפ' שקלים וזכור כי תשא כו' אמרו חז"ל כשקורין פרשת שקלים זוקף מרע"ה ראשן של בני ישראל דכתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת. כי הצדקה מיוחד לבנ"י כמ"ש משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. כי על ידי הצדקה מעוררין גם בשמים חסד ורחמים. וזה הכח הוא רק לבנ"י שיש להם דביקות בהקב"ה ויכולין לשנות הגזירה שהוא בטבע. ולכן חסד לאומים חטאת כי חסד הוא לעשות לפנים משורת הדין. כי באמת כל העונשין ויסורין שבעולם הן בדין צדק. אבל בנ"י מצווין לעשות חסד וצדקה לעורר מדת הרחמים לשנות הגזירה. ולזה הכח אין שייכות לשום אומה עכו"ם ולכן חטאת הוא להם שאין להם להתקרב בזה יז) כדאיתא אתם קרוים אדם ולא האומות עכו"ם. וכמו הבהמה שור בן יומו קרוי שור. חילא דאית לי' בסופו אית לי' ברישי'. אבל איש ישראל נולד בלי השלמה. ועל ידי המילה ותורה ומצות אז מתרומם ומתעלה ממדריגה למדריגה ויוכל להתרומם עד לשמים. וזה כח האדם. וכן כתב בזוה"ק פרשת אמור ע"ש. ולכן נולד האדם ערל. ואח"כ ע"י המילה נעשה תמים יח). ובגמ' איתא חסד לאומים חטאת שהוא להם כחטאת שמכפר על העון. והיינו שמציל אותם מן העונשין. אבל בנ"י בצדקה וחסד שלהם מתרוממים. וזה צדקה תרומם גוי. וכמ"ש צדקתך תמיד גמלם שהם מוכנים שיכנום להם הקב"ה לפנים משורת הדין. ולכן בנ"י יש להם התרוממות בכל שנה. ונתן לנו הקב"ה מצות השקלים לעורר בזה כח התרוממות ע"י הצדקה. וז"ש כי תשא כו' ונתנו כו'. ואיתא בגמרא גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול כו' והקדים להם השקלים כדתנן באחד באדר משמיעין על השקלים דכתיב כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. כי מצד הטבע כח עשו ועמלק חזק כמ"ש והידים ידי עשו. ונק' עשו שנגמר בשלימות כמ"ש במ"א והוא מוטבע מאוד בדרך הטבע. אבל כחן של ישראל הוא רק על ידי התרוממות הנ"ל על ידי השקלים. ולכן הקדים השקלים שעל ידי זה כאשר ירים משה כו' וגבר ישראל. ושקלי המן חטאת שהוא להסיר מהם הפורעניות ולחזק כחם הטבעי. אבל שקלי ישראל הם להתרומם לקבל כח עליון למעלה מן הטבע כמ"ש. וכ' שאו ידיכם קודש שיש לבנ"י מקום ושורש בקודש עליון. וע"י השקלים דכתיב בהם כי תשא את ראש באים לזה המקום. דכתיב מחצית השקל בשקל הקודש. וכתיב קדש ישראל לה' כו' כל אוכליו יאשמו. שע"י שמתעלין לבחי' הקודש. יכולין למחות שמו של עמלק כמ"ש כאשר ירים משה ידו כו'. וזהו הקדמת שקלים לזכור. והנה מצות זכור הוא בפה שזה כחן של בני ישראל. התורה שנקראת ראשית. ובנ"י נקראו ראשית. קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. ובאין לזה ע"י העסק בתורה:



תר"ס

ויקהל ושקלים באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. מו"ז ז"ל אמר כי הנדבה צריך להיות משומר מהתערבות פסולת. וז"ש ועל הכלאים דכתיב לא לכם ולנו לבנות כו'. וכן הענין בפסוק ויקהל משה שכתב בזוה"ק שהבדילם מן הערב רב. ולכן הקדים להם מצות השבת. כי שבת מבדיל בין בני ישראל כדכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. והנה קודם החטא היו נבדלים לגמרי גם בבחי' עשי'. ואחר החטא כתיב כי פרוע הוא. ואיתא קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. כי השמיעה מיוחד לעולם רק לבנ"י כמ"ש שמע ישראל. וכתיב שמעה עמי ואדברה. כי בחינת השמיעה מיוחד רק לבני ישראל. ולזה זכו בשמיעת עשרת הדיברות כדכתיב ועתה אם שמוע תשמעו בקולי כו' והייתם לי סגולה כו' להיות נבדל מכל העמים. ולכן אמרו משמיעין על השקלים. והקדימו באדר קודם המעשה כי הכנת המעשה מיוחד רק לבני ישראל להיות עושים המצוה לשמה ועל ידי זה אין בהמצוה פסולת ותערובות. ולכן קורין שקלים בשבת שהוא בחי' נשמע וכמו שהקדים משה רבינו ע"ה מצות השבת קודם נדבת המשכן:



תרס"ב

לפ' שקלים וזכור איתא שנתקשה משה רבינו עליו השלום במחצית השקל והראה לו הקדוש ברוך הוא מטבע של אש דכתיב כי תשא כו' ראש בני ישראל ואמרו חכמינו ז"ל שמשה זוקף ראשן של ישראל. דאחר החטא נפלו בני ישראל ממדריגה ראשונה שלהם ואכן בכח התורה דכתיב כה דברי כאש נאום ה' זה ההתלהבות נשאר בנפשות בני ישראל לעולם ועל זה כתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. וזו אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה בטילה עולמית. דאהבה שבא על ידי המצות עבירה מכבה אבל אהבת התורה אינה תלויה בדבר והוא אות כי חלק ה' עמו. וכתיב ואוהב את יעקב כו' עשו שנאתי. הפי' אפילו אין בני ישראל ראויין במעשיהם. דאם לא כן מה רבותא שאוהב את יעקב מעשו. וגם פי' ואוהב את יעקב שעשה אותנו כלים לזו האהבה במתן תורה. וזו התשוקה ונדיבות שנמצא בנפשות בני ישראל שנקראו בת נדיב היא נטועה מאתו ית"ש. גם ואוהב את יעקב שנתן לנו מצות ועצות איך לעורר את האהבה ורמז פרשת שקלים לעורר האהבה זה ואוהב את יעקב. ואת עשו שנאתי רמז לפרשת זכור שכמו כן נתן מצות ועצות איך לעורר שנאת עמלק ימ"ש על ידי פרשת זכור (מחה) תמחה את זכר עמלק מתחת השמים:



תרס"ד

כי תשא את ראש בני ישראל כו' ונתנו איש כופר נפשו כו'. עיקר הכפרה צריך הנפש שהיא משותפת בגוף וצריך גאולה שלא להיות משועבד אל הגוף. ועל זה רמז וכי ימכור כו' בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. כי הרוח למעלה מהנפש. רק הנפש נק' אמה שמשותף בגוף כמ"ש דמו בנפשו הוא. והנה במתן תורה כתיב נפשי יצאה בדברו שהי' בחי' חירות וביטול יצה"ר. והוא בחי' בטל רצונך מפני רצונו. ולכן נתבטל כל הסט"א כמ"ש שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. כי התורה משיבת נפש. אך ע"י החטא נפלו בנ"י ממדריגה זו וצריך כופר נפש. וכתיב צדקה תרומם גוי. צדקה היא השכינה כמ"ש לך ה' הצדקה. והיא מרוממת את בני ישראל. ועל זה רמז כי תשא את ראש כשהצדקה תרומם ראש בנ"י צריכין כופר לפי שאין אנו יכולין להתרומם כראוי לנו כמ"ש אמרתי אלקים אתם כו'. וכ"כ לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים שמתחלה כתיב פנים בפנים דיבר ה' עמכם וכ"כ וצדקה תהי' לנו כי נשמור כו' כאשר צונו. וזה ההפרש בין בני ישראל דכתיב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת כי כל השפע והחסד של העכו"ם יט) חטאת כמ"ש ראשית גוים עמלק שעשה לו ראש בפ"ע. אבל בנ"י התרוממות שלהם לבטל כל הראשית אל הקב"ה כמ"ש שנקראו ראשית תבואתו. א"כ צריכין להרמת ראש שלהם. והצדקה מרים ראשית בני ישראל. ולכן צריכין כופר נפש. וצוה ליתן מחצית השקל להיות עכ"פ בחי' בינוני. וזה ענין עשה רצונו כרצונך עכ"פ ואז יעשה רצונך כרצונו. ומטה כלפי חסד. וע"י המחצית זוכין אל השלימות ונמשך כל הרצונות אחר זה הרצון. כי נפש פי' רצון כמו יש את נפשכם. ושק"ל גי' נפ"ש. וצריך להיות עכ"פ מחצית השקל תרומה לה':