שפת אמת/זכור

<< · שפת אמת · זכור · >>

פרשת זכור

תרל"ב

ויקרא ופ' זכור במדרש ברכו ה' מלאכיו כו' כי גם איש ישראל נשתלח בעוה"ז לעשות שליחות השי"ת כמלאך. רק שיש הפרש שמלאך אין לו דבר אחר חוץ מזה. ולכך הצדיקים שכל מעשיהם לשם שמים בלבד נק' מלאך. וברש"י לשון חיבה שמלאכי השרת משתמשין בו וקרא זה אל זה ואמר. פי' שמתבטלין לחיות שלהם ושם בשורש הכל אחד וכל מלאך מתבטל למי שלמעלה עד השי"ת. וכמו כן אדם יכול ג"כ להיבטל אל שורשו. נשמת ה' כנ"ל. וזה ויקרא לשון דביקות כמ"ש במדרש מכאן מי שאין בו דעה כו' ע"ש. כי פי' קריאה שיש לו שייכות והמשך להקורא אותו. והוא ע"י הרצון והתשוקה להתדבק בהשי"ת. וז"ש לשון חיבה בחי' אהבה רבה. ולהיפוך ויקר לשון עראי היינו שנפרש ונכרת מהשורש. וכ"כ מהר"ל באור חדש ענין עמלק. אשר קרך. שכיון שהוא מתנגד אל האמת. כמ"ש מלחמה לה' בעמלק. א"כ אינו במסקנא. רק בדרך מקרה. כמ"ש שקר אין לו רגלים כו' ע"ש דברים נחמדים. וזהו ויקר שאינו בדביקות ושייכות באמת. שהרי אין לאומות באמת. שייכות לקדושה. רק שנצרך להיות נבואה להם מטעמים שכתבו חז"ל ע"ש. אבל בנ"י חלק ה' עמו. וז"ש שקודם כל דיבור כו' הי' קריאה כנ"ל התדבקות בשורשו כנ"ל. ולכך נאמר זה אצל הקרבנות. שכל ענין הקרבן הוא התקרבות והתדבקות לשורש עד השי"ת ע"י הנבראים דצח"ם. שכל דבר יש לו שייכות עד השי"ת. והאדם יכול להעלות הכל אליו ית'. וכ' צפונה לפני ה' ואמרו ז"ל הקב"ה זוכר לו עקידת יצחק כו' ע"ש. אא"ז מו"ר ז"ל פי' כי הפנימיות מקום שנסתר ונכסה וצפון. יהי' להשי"ת. וזהו עקידת יצחק שנעקד כל חיותו להשי"ת כו' ע"ש בקצת שינוי. ועיקר פי' זכירה הוא פנימיות החיות. מקום שאין שם שכחה. כיון שהוא עיקר החיות נקרא זכרון. כמ"ש אזכרתה הוא עיקר מכוון ומהות הדבר. (דאס געדעכיניש). וזהו מחיית עמלק שלא לעשות שום דבר דרך עראי. רק להיות דבוק בשורש החיות תמיד כנ"ל. ושקלים וזכור נגד אברהם ויצחק. כי שקלים הנדיבות להשי"ת בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ בא מזה לבחי' יראה שהוא יותר ברור ואמת מאהבה כמ"ש במ"א. והוא בפנימיות יותר. כי כ"ז שאינו כולו ביראת השי"ת א"י להיות ירא מבחוץ. וזהו זכור. שבבחי' יראה לא יוכל לשכוח כמו בבחי' אהבה כנ"ל. וזה מחיית עמלק. וכתיב והי' בהניח נכלל גם שבת בזה שהוא יום מנוחה והוא התדבקות בשורשו שהוא ענין מנוחת שבת. כמ"ש במ"א. וכמ"ש אל יצא איש ממקומו והוא בחי' זכור כנ"ל. ולכך בשבת יכולין למחות עמלק יותר ולהתדבק בבחי' זכרון שלא לעשות דרך עראי כנ"ל:

תרל"ד

תצוה לשון זירוז כמ"ש ז"ל צו הוא זירוז מיד ולדורות. פי' שכל מעשה שנעשה בזריזות הוא דבר של קיימא. וזהו ואתה. תצוה שיכניס מדת זריזות בלב בנ"י. כי זריזות מביא לידי חסידות. ועמלק ימ"ש וזכרו רצה ליקח מדת הזריזות מבנ"י. דכתיב וחמשים עלו בני ישראל מזרזין. וקדם עמלק בדרך כמ"ש קרך כו' ברש"י ז"ל. והוא בחי' זכירה אם הוא נשרש בכח הפנימיות שבאדם בעיקר החיות במקום שאין שם שכחה. ועיקר הזריזות בא על ידי השמחה שאדם זוכר כמה מעשיו מגיעים עד לשמים. והאמת כי ההכנעה הוא עצה לזה. [כאשר הגיד מו"ז ז"ל בשם הרבי מלובלין ז"ל כי שמחה והכנעה מדה אחת היא]. וע"י שאדם מבין שמרוחק הוא מן האמת. ואעפ"כ זוכה להתקרב להשי"ת בכל עת. זה נותן לו כח ועוז. לכן זֵר הוא זָר בחילוף הנקודות. וכשההכנעה אינה מביאה לעצבות רק לשמחה הוא טוב. והוא העצה לשמור ההשגה. והוא ר"ז גי' או"ר. וע"ז נאמר אשר צפנת ליראיך שלא יהי' מוטל על המצח. וכל זה נכלל במדת זריזות. ואחר יציאת מצרים קיבלו בנ"י התורה. דכ' ה' עוז לעמו יתן כו'. הוא התורה. כי אחר יציאת מצרים צריכין שמירה יותר. והוא ע"י התורה. כי יש ב' הכנעות. א' על ידי שפלות בגלות ומן המיצר כו'. וכשיוצאין מן המיצר צריך להיות הכנעה ע"י כח התורה שרואה האדם עומק חכמתו ית'. וחל עליו בושה והכנעה. ולכן קידם עצמו עמלק אחר יציאת מצרים קודם קבלת התורה. וחז"ל קבעו לקרות בש"ק פ' זכור. מכלל שבש"ק הזמן למוחקו. וכ"כ והי' בהניח כו'. כי בשבת קודש באים למקור החיות. מקום הזכירה. דכתיב זכור את יום השבת. והוא לקבל עיקר חיות התורה שיש בכל איש ישראל תוך עומק הלב. כדאיתא בשבת ניתנה תורה. וכ' דאתאחדת ברזא דאחד. והוא ג"כ פי' זכור להיות מוטמן חיותו ית'. כ"ו גי' שם הוי"ה ב"ה. בפנימיות האדם. והוא רזא דאחד:

תרל"ה

ויקרא ופ' זכור במדרש ברכו ה' מלאכיו גבורי כח כו'. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה לא נאמר כל מלאכיו כו' עושי דברו שהקדימו נעשה כו'. פשוט כוונת המדרש שבני ישראל זכו במעשה המשכן לשמוע דבר ה'. כמאמר ויקרא כו' לציותן על מצות הקרבנות. וקודם החטא היו למעלה מבחי' עשי'. ממש כמלאכים עליונים. כמאמר חרות חירות. ואחר החטא היו צריכין למעשה בפועל. וזה דבר קשה ביותר. וכתיב והידים ידי עשו. ובמעשה יש רוב כח לסט"א להחטיא. ונקראו גבורי כח שע"י הגבורה שכובשין יצרם מושכין כח. כדכתיב כח מעשיו הגיד לעמו. וזה ההפרש בין עליונים שנקראו עומדים ותחתונים מהלכים. בבחי' רצוא ושוב. ע"י שכל הכח בא מהגבורה של כבישת היצר. לכן בהכרח להיות עולה ויורד תמיד. שמזה הירידה בא הכח. וז"ש גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שא"י עתה לבוא לבחי' קול יעקב עד שגוברין במעשה הידים של עשו כאמור. ובוודאי חטא העגל בא ע"י הקדמת עמלק הרשע. שהוא גרם זה שיצטרכו בנ"י לברר העשי' בפועל. וא"א לגבור נגדו רק ע"י המעשה שבא מכח ידי עשו. וכתיב בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. כי מדתו של יעקב הוא התורה שנק' אש. והוא בחי' לוחות הראשונות. וזה ענין פ' שקלים שהוא ההתלהבות בלב איש ישראל להשי"ת בכלות הנפש. וכמ"ש מטבע של אש הראה לו. אבל לגבור כח עמלק צריכין לבחי' זכור והוא להמשיך קדושה במעשה. וזה להבה. שע"י שנדבק האור יותר בהפתילה שהוא גוף האדם. עי"ז מוסיף הלהב לעלות. ועי"ז בית עשו לקש הוא שריפת פרה אדומה. ובשבת קודש יש הארה לבני ישראל מהקדמת נעשה לנשמע. כמו שהי' קודם החטא. לכן נאמר והיה בהניח. שהוא שבת יום מנוחה. שבאין למקומם שהוא הקול קול יעקב. יכולין למחות שם עמלק. וכן פי' והיה כאשר ירים משה ידו שהוא התרוממות הידים לבטל המעשה אל החכמה. וממילא אין לעמלק אחיזה. ויש בידים ב' בחי'. כשהם למטה נאמר והידים ידי עשו. אבל יש נשיאות כפים שיכולין להגביהם למעלה מהראש. והוא בחי' הקדמת נעשה לנשמע. וזהו כאשר ירים כו' ידו וגבר ישראל. שמשה רע"ה הוא כלל הדעת של בנ"י. כמ"ש ז"ל כשישראל מסתכלין כלפי מעלה כו':

תרל"ו

תצוה ופ' זכור במדרש זית רענן כו' מה זית כו' מסבבין באבנים ואח"כ מוציאין שמנן כו'. אף כי למנורה פסול זה השמן רק הראשון כמ"ש במשנה מגרגרו כו' ראשון למנורה שני למנחות כו'. אך ע"י הרמת נקודה ראשונה הזכה. על ידי זה זוכין להוציא אח"כ גם התפשטות הנקודה שמתערב תוך השמרים. ובוודאי עיקר עבודת האדם הוא הבירור. ועל זה נאמר למנחות שיש מזה נ"ר לפניו. וזאת עבודת האדם. אבל למנורה הוא התעלות הנקודה לה'. תן לו משלו. שאין בזה עבודת האדם. רק להחזיר הנקודה לשורשה. וכפי הארת הנקודה נכח פני ה'. כמו כן יכולין לברר השאר. כי מעט שמן הטוב שלמעלה מושך אליו מעט מעט כל השמן הטוב ומבדילו מן הפסולת. וזהו ענין שתהי' שלהבת עולה מאלי'. וביאור הדברים בענין פרשיות הללו שקלים זכור ופרה. דכתיב עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה. פי' שע"י הנדיבות שמעוררין בנ"י האהבה והוא באמת התעוררת נקודה פנימיות שבישראל. ונק' כנסת ישראל בת נדיב. מזה נולד קנאה ושנאה אשר ינקום השי"ת מאת עמלק אשר מעכב את בנ"י מעבודתם למקום כשנתברר כי אמיתות נפשות בנ"י משתוקקים להתדבק בו ית'. והוא מחיית עמלק אחר השקלים. והוא רוגזו של יוסף דכ' רגזו ואל תחטאו ודרשו חז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. וזה הכעס בא ע"י התבררות אהבה ותשוקה עמוקה בלב. וזה בית יוסף להבה שמתעורר קנאת ה' צבאות. רשפיה רשפי אש הוא שריפת הפרה. והוא בית עשו לקש. שעי"ז בא הטהרה. כמ"ש מי יתן טהור מטמא. שע"י הבירור שנדחה הפסולת ונשרף לאפר. מזה בא הטהרה. וכל הבירור והשריפה נעשה הכל ע"י התרוממות נקודה הראשונה עד שתהי' שלהבת עולה מאלי'. לכן תקנו זכירה זו בשבת כמ"ש במדרש בזה זכור ובזה זכור זה לחיים וזה למיתה כו'. פי' שע"י השבת יום מנוחה שמתדבקין בני ישראל בנקודה הפנימיות שהוא ענין העלאת הנרות כו'. עי"ז והיה בהניח כו'. כי בנ"י היו ראוין בעת יצ"מ להיות כל הנהגתם למעלה מהטבע כמו שיהי' לעתיד. רק ע"י זה הרשע עמלק ימ"ש שעירבב אותנו קודם גמר התיקון כמ"ש בדרך. לכן צריכין כל אלו היגיעות וגליות המרים. ולכן בש"ק שמתעורר הנהגת ישראל שלמעלה מהטבע. כמ"ש שהוא מעין עוה"ב. עי"ז מתעורר בשבת שנאת עמלק. ובכל שבת יש קצת מחיית עמלק כפי שמירת שבת שבישראל:

כתיב אשר שלט האדם באדם לרע לו. עיין זוה"ק פ' משפטים. ומה שיש לעמלק כח להחטיא את ישראל הכל לרעתו שעי"ז יבוא עלי' הקנאה ונקמה מהשי"ת עד שיהי' לעדי אובד. אך אם בנ"י שומרין את השנאה כראוי א"צ להיות חוטאים. וז"ש רגזו ואל תחטאו. וז"ש במדרש לגבי חומר גביכם שע"י ששוכחין שנאת עמלק צריכין לעבוד בחומר ובלבנים ע"ש:

תרל"ז

פרשת זכור הוא העצה שכ' בגמרא לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. לכן ע"י התעוררות נדיבות בנ"י בפרשת שקלים שהוא בחי' יצ"ט. צריך להיות נולד מזה שנאה וקנאה לנקום בעמלק המעכב גאולתן של ישראל. וא"ל יקרא ק"ש הוא הביטול להשי"ת כשאין יכולין לתקן במעשים מצד עצמינו. והוא פרשת פרה שהוא הביטול להשי"ת. ובאמת צריכין לכל העצות כי יש כמה מיני יצה"ר. יש שמבטלין אותו ע"י שנאה כנ"ל. ויש ע"י ביטול. וכתיב והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב כו' תמחה כו'. כי הנה עמלק שולט בכל מקומות עבודת בנ"י אשר השאיר ה' להיות בכל דור למחות אותו. ושמעתי מפה קדוש מו"ז ז"ל כי בוודאי יכול הבורא למחות אותו ברגע אחת. אך רצה הקב"ה לזכות את בנ"י להיות מחיית שמו ע"י בנ"י. אמנם שאר האומות יכולין בנקל יותר לדחותם. אך כשזוכה אדם לתקן איזה דבר או בעשיית מצוה. שהוא נק' קצת נייחא לאיש ישראל. אז צריך לזכור למחות עמלק. היינו לצפות להשי"ת שנוכל לקיים מצותיו כראוי לפרסם שמו בכל העולם. וז"ש מכל אויביך מסביב. פי' שאין מעכבין כ"כ כמו עמלק ימ"ש שהוא שולט בפנימיות כל דבר. רק על ידי הזכירה בעת רצון יכולין לזכות למחיית עמלק במהרה בימינו:

תמחה את זכר עמלק. הוא הבטחה ג"כ שבנ"י ימחו את שמו בלי ספק. אבל כפי מה שנתקיים והיה בהניח כו'. כך מתקיים מחיית עמלק. וכתיב כי יד על כס יה. פרש"י נשבע הקב"ה שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זכר עמלק. פי' כי עמלק מסר נפשו לרעה. אף כי ידע שסופו לאיבוד. אבל רצה לערבב את בני ישראל. ולכן זה שכרו שלא יהי' לו חלק בקדושה. דהנה כל האומות יש להם קצת שורש בקדושה. וכ' אז אהפוך אל העמים שפה ברורה כו'. דלעתיד יתגדל שמו ית' וידעו כל העמים כי לה' המלוכה כמ"ש ישמחו וירננו לאומים כו'. אבל עמלק ימ"ש לא יהי' לו חלק בזה. כמ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. לכן נשבע הקב"ה שלא יהי' תיקון השלם שיכירו כל האומות את כבודו ושמו הגדול ב"ה עד שימחה זכר עמלק. כדי שלא יהי' עמלק בכלל ולא יזכה לראות האמת. ולכן כפי מה שמתקרבת הגאולה ומתברר כבודו ית' בעולם. כפי זה השיעור נמחה שמו של עמלק. וז"ש והי' בהניח כו' מכל אויביך מסביב. אז תמחה בוודאי זכר עמלק. ולכן מי שמצפה לפרסום שמו הגדול ב"ה. הוא מצפה למחיית עמלק. כי הא בהא תליא. ושבת הוא מעין עוה"ב ויש בו קצת התגלות כבודו ית'. אך הוא בהסתר בינו ובין בני ישראל. לכן אז נמחה שמו בהסתר ג"כ. והוא בכלל והיה בהניח. לכן קורין זכור בשבת. וגם כי בשבת מתיחדין בנ"י להיות אחד ואז אין לו שליטה דכתיב כל הנחשלים אחריך. אבל לכלל ישראל א"י ליגע. והטעם כי שמו יתברך הוא בתוך כלל בנ"י ושם נמחה שמו של עמלק וכ"כ ביעקב כינוסו וכינוס בניו הצילו כו':

תרל"ח

פ' ויקרא. שבת זכור. ואיני זוכר כראוי בפסיקתא ומדרש תנחומא בשבת זכור ובעמלק זכור כו'. אבל התי' הוא כי זכירה זו תלויה בזו. וכפי מה שזוכרין קדושת שבת כן יכולין למחות עמלק. דכ' והיה בית יעקב אש בית יוסף להבה ובית עשו לקש. פי' כפי התחזקות אש ולהבה של הקדושה. מתבטלת כח עשו. כמו שהקש שומר לפרי. והוא משמר ותפיסה ג"כ להפנימיות. שהקליפה סובבת הפנימיות. אבל ע"י בירור הקדושה לנקותו מכל פסולת. אז נשאר הקש קש. ואלה הפרשיות. שקלים מטבע של אש והוא בית יעקב אש התלהבות נדיבות לבות בנ"י לה' אחד. זכור יוסף להבה כמ"ש להבה שולט למרחוק לכן יש בו זכירה לעולמי עד. אח"כ שריפת פרה הוא בית עשו לקש. וזה ג"כ ענין אומרם ז"ל משמיעין על השקלים ועל הכלאים. שע"י השקלים נתברר התערובות. וגם הקדושה יוצאת לחירות מבית האסורים שנק' בית הכלא. ונשאר בית עשו לקש:

עוד יתבאר המשך זכור אחר שקלים. ע"פ מ"ש במדרש תנחומא שהבטיח הקב"ה למרע"ה כשבנ"י קורין פ' שקלים הוא זוקף ראשן של ישראל ע"ש ע"פ כי תשא כו' ראש בני ישראל כו'. וכ' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. לכן אחר פרשת שקלים כיון שנתרומם ראשי בנ"י לכן יכולין למחות שם עמלק. ותקנו חכמים בסוף השנה. וגם מפלת המן באדר. ע"פ מ"ש והיה בהניח כו' מכל אויביך מסביב כו'. כי אחר התבערות הקליפות הסובבין לאדם. יכולין למחות שם עמלק. ובאמת כמו שהי' תהלוכות כללות ישראל. כן מתנהג בכל שנה ושנה. לכן בסוף השנה בהניח כו' מכל אויביך יש אז מחיית עמלק. וגם כי ניסן ר"ה למלכים מלכי ישראל ותלוי במלכות שמים. ואיתא שנצטוו בנ"י למנות להם מלך. ואח"כ למחות שם עמלק. כי הוא תלוי בקבלת מלכות שמים. דכ' אשר קרך בדרך וקשה הלא כ' ויבוא עמלק שמשמע שבא במכוון. אבל הפי' הוא שהוא בא במכוון. אבל קרה אותנו כשהיינו בדרך כמ"ש ברפידים שרפו ידיהם. ובאמת בנ"י צריכין להיות תמיד תחת עול מלכותו ית'. כמ"ש ובלכתך בדרך. פי' שצריך אדם להיות קבוע תחת מלכות שמים. שברגע א' יתבטל לשורשו אף שהוא מטולטל וגולה. וע"י שרפו ידיהם שהוא פריקת עול לפי שעה. לכן הי' יכול להלחם עמהם. ולכן [העצה] ע"י החזרת בנ"י תחת מלכות שמים דאיתא המקבל עליו עול תורה. מעבירין ממנו עול מלכות כו':

תרל"ט

המשך פרשת זכור אחר שקלים דכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל כו' ובמשנה וכי ידיו של משה עושות מלחמה כו' בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה מתגברין כו'. והענין הוא דבנ"י שורשן בעולמות עליונים מאוד. ומ"מ הם אומה בעולם הזה כמ"ש ובגוים לא יתחשב כו'. וכל התנגדות האומות ואשר יכולין להרע להם הכל בבחי' תחתונה הנ"ל. אבל כאשר הם מתדבקין בשורשם לית תמן מגע נכרי כלל. ואיתא כשקורין פ' שקלים זוקף משה רע"ה ראשן של ישראל. וממילא כשזה קם זה נופל דכתיב ולאום מלאום יאמץ. והוא כדמיון כף מאזנים כשכף אחד מתעלה הכף השני יורד מטה מטה. ועיקר התנגדות של ישראל הוא עמלק כדכ' ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי כל האומות יראו מגשת לבנ"י והוא שיסה את כולם. והוא היפוך לגמרי מבחי' בנ"י. ופרשנו כמ"ש בבנ"י שנוטלין חלק עם האומות אע"פ שעיקר ברכתם למעלה למעלה. כמ"ש ז"ל ע"פ ובגוים לא יתחשב שאין נחשב להם מן החשבון. כן להבדיל בין הטהור לטמא בעמלק ימ"ש לאשר הוא ראשית גוים נוטל חלק בכל נפילת אומה נלקה ונמחה שמו באותה קללה ונפילה של כל אומה ואומה. וזה מלחמה כו' בעמלק מדור דור שבכל המלחמות נוטל חלק קללה כנ"ל. ומ"מ עיקר אחריתו עדי אובד יותר מכולם כנ"ל:

תר"מ

תצוה ופ' זכור במדרש יפה פרי תואר כו'. הענין הוא כי אין צריך לאורה. אכן כתיב להעלות נר תמיד. כי תורה אור. ומכש"כ הקב"ה כולו אור. אבל הנר עיקר תועלת שלו להאיר תוך החושך. וע"ז נבראו בנ"י ונתערבו בין האומות ורשעים וסט"א שבעולם הזה. אעפ"כ מאירים לעולם. ונר תמיד הוא נקודה חיות שיש בעולם מחי החיים. והוא נשמת העולם. כמו בפרט נר ה' נשמת אדם. כן בכלל. ותמיד כמו שהוא בזמן (כי) [כן] הוא במינים. פי' שנקודה זו מאירה בכל עת ובכל מקום. אבל בנ"י יכולין להעלותה יותר ויותר לאור התורה וזה ע"י המצות שהם ענפים מהתורה. וחיבור תורה ומצות א"י להיות רק ע"י עבודת בני ישראל. וכאשר בנ"י יצאו ממצרים היו מוכנים להטות כל האומות אל הבורא ית' לולי שקדמן עמלק הרשע ימ"ש על הדרך. לכן אחריתו עדי אובד. כי יש לכל אומה באחריתה קצת שייכות ע"י בנ"י זולת עמלק. ויזנב כו' הנחשלים אחריך הם דורות שלנו כמו שהי' אז בפרט באותן שפלטן הענן. כי בפנימיות בנ"י בוודאי אין לו שום מגע. ולכן בשבת קודש שהשי"ת פורס סוכת שלום עלינו יכולין למחות אותו. ולכן הקדימו חז"ל קודם פורים בש"ק לקרוא פרשת זכור כי צריכין להכין מש"ק כח למחות אותו בימי המעשה. וכמו שהי' שם שאמר ליהושע וצא הלחם כו' מחר אנכי נצב כו'. שמכח הפנימיות יש להכין בעבורו כלי מלחמה. וכ' אשר עשה לך לשון יחיד ומסיים בצאתכם. כי כשבנ"י באחדות אחד אינו יכול ליגע בהם. ורק אז היו ברפידים שלא הי' להם האחדות כראוי. וזה הנחשלים. וכמו כן בדורות השפלים שנמשכין אחר הראשית ודורות הראשונים. ולנו עיקר המכשולות שעשה לנו עמלק. רק בשבת קודש יש כח לבנ"י מדורות הראשונים כמ"ש שמרע"ה מחזיר לנו הכתרים בכל ש"ק. ויש האחדות בבנ"י. כמ"ש דמתאחדין ברזא דאחד. ואין לו שום מגע בנו בש"ק. אז הזמן לזכור לו איבה ושנאה. וז"ש והיה בהניח כו' מכל אויביך מסביב הוא בש"ק שבאין לשורש המנוחה כנ"ל. והנה מצוה לזכור יצ"מ בכל יום כדכ' כל ימי חייך. והטעם כי בנ"י לעולם הנהגה שלהם למעלה מהטבע. וצריכים לנסים ונפלאות. כמ"ש על נסיך שבכל יום עמנו. ובימי הפסח מתעורר שורש הגאולה ביותר. ועמלק ידע והבין כי ביציאת מצרים נתחזקו בנ"י לדורות עולם. לכן ויבוא עמלק לבטל ולהחליש כח יצ"מ לערב אותנו. שלא להיות אחוזין בשורש הנסים. ולכן קודם ימי הפסח הקדימו חז"ל פ' זכור. וכן עשה הבורא ית' לנו נסים בימי מרדכי ואסתר באדר. כדי שאחר מחיית שם עמלק שנעשה בימים האלו יכולין אח"כ להתדבק בגאולת מצרים בימי הפסח. וכן איתא במדרשות ע"פ זכרונכם משלי אפר אם אין אתם זכורין למחות עמלק תחזרו למצרים בחומר ובלבנים כו' ע"ש. והקב"ה שילם לעמלק כמדתו ע"י שהכין עצמו ועמד על הדרך למצוא עילה לכשיהי' קצת ירידה לבנ"י. כמו שהי' ברפידים שרפו ידיהם מיד בא. כן מצווין אנחנו לזכור שנאתו תמיד שכשיהי' עת רצון לא נשכח מלמחות אותו. ז"ש זכור כו' עי"ז והיה בהניח כו' תמחה. והאמת כי ניסן זמן גאולה כמ"ש בניסן עתידין לגאול. לכן ביותר צריכין עתה לזכור שכשנהיה גאולים במהרה בימינו לא נשכח מלנקום ממנו. גם נראה כי נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק. לכן בוודאי בימים הללו שקודם זמן גאולה יהיה מחיית שמו בודאי כדי שיוכל אח"כ להיות שם וכסא שלם במהרה בימינו אמן. וחכמינו ז"ל ברוח קדשם בלי ספק כוונו לזמן האמיתי שיהי' בימים אלו מחיית שמו. ממילא יש בכל שנה בזה הזמן קצת מחיית שם עמלק. ועיקר יש לזכור לנקום ממנו בעבור שהוא מעכב התגדלות שם כבוד ה' ית':

תרמ"א

הוקבע מחיית עמלק בזה החודש דבריא מזלייהו של בני ישראל. כדאיתא לישתמיט מיניה עד אדר. דכ' ברפידים שרפו ידיהם. לכן הי' לו כח להלחם עמהם. דכשזה קם זה נופל. ובניסן מתחיל התרוממות בני ישראל והשתוקקות והשמחה שיש לבנ"י להתקרב אליו ית' בזאת השמחה של מצוה יכולין למחות שם עמלק. כי בגלות אין יכולים להלחם עמו בכל עת כמ"ש שלא יאסוף עליך אגודה. לכך רק בהניח ה' אלקיך לך כו'. ולכן בחרו לזכור אותו ביום השבת. ואמת שבכל שבת יש קצת מחיית עמלק. שהוא מעין עוה"ב ושם לא יהי' לו זכר כמ"ש אמחה את זכר עמלק מתחת השמים:

תרמ"ג

ויקרא ופ' זכור במדרש עושי דברו לשמוע בקול דברו. שמקודם היו בני ישראל מוכנים תמיד אל דבר ה' כמלאכי השרת. ואח"כ שנפלו ע"י החטא א"י לקבל הדברות רק ע"י הכנה במעשה. וז"ש ויקרא שהוצרך הזמנה וקריאה וע"י עשיית המשכן חזרו לשמוע דבר ה'. דאיתא הראשונות היו בקולות ובפרהסיא כו' אין לך יפה מן הצניעות. כי בני ישראל היו מוכנים לתקן כל העולם כמו שיהי' לעתיד שיתגלה כבוד שמו ית'. אכן ע"י עמלק הרשע שבא להלחם עם בני ישראל עם ה'. והאמת כי בעבור כי אין אותו הרשע ראוי להיות לו חלק בשמים כמ"ש אמחה את זכר עמלק. ונשבע ה' שאין שמו שלם עד שימחה זרעו כו'. כי אם הי' רצונו ית' לגלות כבוד שמו. כרגע ימסו כל הרשעים. אך מרוב רשעות שלו אינו כדאי שיתבטל ויתכפיא להקדושה רק לאבדו ולמחות זכרו. ולכן הוא מעכב גילוי שמו ית' בעולם. ולכן צריכין אנחנו לזכור שנאה ואיבה תמיד לזרע עמלק. והנה מקודם היה ג"כ ענן שכיסה את בנ"י והי' כמו פרוכתא קלישא. וגרם החטא שנשפח הצרעת וכחו של עמלק עד שהוצרך להיות צמצום ע"י המשכן וכן ביהמ"ק. ולכן דרשו חז"ל כי להרשעים הי' טובה המשכן וביהמ"ק. ואח"כ גרם עוד החטא עד שעשו פרצות בביהמ"ק עצמו. ועד שחרבו המקדש שהי' בנין וחומה. וכל זה הרמז על הצמצום והבדלות שנעשו שלא יוכלו הרשעים להתקרב. לכן עתה צריכין עבודה ויגיעה גדולה ע"י תיקון העשי' עד לזכות לאיזה הארה מהקדושה. וזה עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי הכל במאמר עשה והכל נברא ע"י אותיות התורה. רק כפי הזדככות המעשה יכולין להעלותן עד כח המאמר ודבר ה' שבו. וכמו כן ע"י המעשה בימי המעשה כראוי זוכין בשבת לשמוע בקול דברו. כמ"ש בשבת יעשה כולו תורה. ועמלק אין לו מגע רק בעשי'. לכן כשיש ביטול המעשה נמחה זכר עמלק. כמו שיהי' לעתיד ליום שכולו שבת. ובכל שבת קודש מעין עוה"ב. ואיתא אילו שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. דכ' יצאו כו' ללקוט אח"כ ויבוא עמלק ע"ש במס' שבת. וענין שבת ראשונה כי יש שבת למעלה משבת. כי מנוחת שבת דבר שאין לו הפסק. כי ענין שבת הוא החזרת המעשים להשורש. וזה המנוחה. לכן כ' והיה בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק. כי כשבנ"י הם באמת במקום המיוחד להם אין לעמלק שום מקום. כמ"ש לא נתמלאה צור רק מחורבנה של ירושלים. לכן כפי התרוממות בנ"י למקומם מתבטל זכר עמלק ימ"ש וזכרו. וכ' כאשר ירים משה ידו. פי' כפי ההתרוממות כך הוא הנצחון לעמלק. ולכן אחר פ' שקלים שזוקף ראשן של ישראל. כי מחצית השקל נק' תרומה וכמ"ש צדקה תרומם גוי. וכמ"ש בפ' הקודמת מענין זה שהוא התרוממת המעשה להמחשבה והראש. וזה ירים ידו. אז וגבר ישראל. ואם היו שומרין שבת ראשונה היא העליה למקום המיוחד לבנ"י. אז לא שלט עמלק. וממילא לא שום אומה. דראשית גוים עמלק. ולכן קבעו פ' זכור בשבת. גם לפי מ"ש לעיל כי כשיש פריסת שלום על בנ"י אין לעמלק מגע שם. דכ' הנחשלים אחריך שפלטן הענן. ומכלל שנאמר אין שם וכסא שלם עד שימחה שם עמלק. ממילא כשיש השלימות יש מחיית עמלק. רק בעוה"ז אין השלימות נמצא כראוי. רק בשבת קודש הקב"ה נותן מעט שלימות לבנ"י. פורס לשון פרוסה. לכן יש מחיית עמלק. גם דכתיב עושה שלום במרומיו. לכן אחר תרומת שקלים זוכין לשלימות:

תרמ"ד

חז"ל קבעו לקרות פ' עמלק בש"ק כמ"ש בזה זכור ובזה זכור. כי כמו שהצדיק יסוד עולם ולו הזכירה. לכן כתיב בשבת זכור. כי הוא קיום ויסוד כל מעשה בראשית. כמ"ש מיניה מתברכין כל שיתא יומין. וכמו כן יוסף הצדיק שומר הברית הוא היסוד עולם. ולו הזכירה כמ"ש באבני שוהם שהיו כל השבטים כתובים על כתפות הכהן לזכרון. והגם כי [בחושן] הי' י"ב אבנים. אבל העיקר הוא כח יוסף הצדיק שהוא אבן השוהם. וכמו שהיה באבנים ששם יעקב מראשותיו ונעשו אבן אחת והוא כח יוסף שמאחד כל השבטים כמ"ש תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי. וכ"כ בזוה"ק פקודי שהי"ב אבנים הם כענין אבנים ששם יעקב אע"ה מראשותיו. וכן כתיב בברכת יוסף משם רועה אבן ישראל. שנק' אבן שהוא היסוד. ולכן יש בו זכירה שא"א לישכח בהעיקר ויסוד הדבר. והרשע הוא ממש להיפוך שרוצה לעקור יסוד של עולם כמ"ש חתך מילות וזרק כלפי מעלה. לכן אין בו בשורש ויסוד העולם כלום. ולכן ימחה השי"ת שם עמלק כי כל שליטה שלו בעוד שהשקר נמצא בעולם. ולכן כשבנ"י מתעלין לשורשם אין לו שום מגע וזכר שם. וכ' כאשר ירים משה ידו שהוא התדבקות אל השורש. כמ"ש חז"ל שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים. וכתיב לשון עתיד ירים ולא כתיב הרים. להודיע כי לעולם כשיש התרוממות לבנ"י אז יכולין למחותו. ובשקלים שנק' תרומה יש התרוממות. ולכן קבעו אח"כ זכור. ויש רמז בפסוק ויקחו אבן כו' ואהרן וחור תמכו כו'. כי אהרן הי' בחי' שקלים אהבה ונדבה בכח הרצון ותשוקה שיש בלבות בני ישראל להשי"ת. וחור הוא שמסר נפשו בעבור העגל בחי' פרה. אבן בחי' זכור כמ"ש לעיל. ובכח אלו הג' גברו בנ"י על עמלק הרשע ימ"ש:

תרמ"ה

מפ' תצוה ופ' זכור נכתב בקיצור במדרש זית רענן כו'. ובמדרש יפה נוף כו' ע"ש. פי' כמ"ש משוש כל הארץ. והכל על ידי בנ"י שנטהרו שם ע"י הקרבנות המשיכו המה הארה לכל האומות ג"כ. כל אומה לפי מה שמוכן לה. לכן כמו שנק' ביהמ"ק יפה נוף. כן נקראו בני ישראל יפה פרי תואר כו'. ובנ"י נמשלו לכל מינים משובחים כמ"ש שם במדרש. אך נוסף עליהם יש בהם ענין הזית הוא הכח שיכולין להוציא יקר מזולל ולברר האמת גם תוך התערובות. ובחי' זו מתערב עם כל המשקין ואעפ"כ עומדת לעצמה. והיא המדריגה התחתונה שבבנ"י. וע"י מדריגה זו מעלין לכל האומות. וזהו להעלות נר תמיד. וע"י כל גלות וגלות מבררין בחי' הנ"ל. כמו שהי' אחר יצ"מ האירו לכל האומות. ולולא שבא אותו הרשע עמלק ימח שמו במהרה היו מתקנים כל הברואים. וע"ד זה יש לפרש הפסוק והי' כאשר ירים משה ידו כו' וכאשר יניח כו' וגבר עמלק. וקשה א"כ למה יניח ידו והלא אח"כ כתיב וידי משה כבדים ואעפ"כ גם מקודם כתיב וכאשר יניח. ובמכילתא איתא מלמד שהיו ידיו של משה עולים ויורדים ע"ש. וי"ל ע"ד הנ"ל כי יש בבני ישראל ב' הבחי' כמו רצוא ושוב. סתים וגליא. וכן בפרט משה רע"ה שהוא כללן של בנ"י נק' איש האלקים חציו איש וחציו אלקים. וכאשר יניח הוא המדריגה שרוצין להעלות העולמות התחתונים. ומצד זה יכולין לתקן גם לשאר האומות. ועל זה עמד אותו הרשע ולא הניח לתקן עצמו בבחי' ירידה הנ"ל. ולכן אין תקומה לעמלק לעולם כמ"ש אמחה. ובאמת זה עצמו הגורם שלכל אומה יש איזה אחיזה ותתברר לעתיד לכן גם עתה ע"י אותו החלק טוב שגנוז שם אין יכולין להרע כל כך לבנ"י. ועמלק אין לו שורש כלל והוא כולו שקר היפוך הצדיק יסוד עולם. והוא שורש האיבוד וההפסד שנמצא בעולם. לכן כתיב קרך. וכן אשר קרהו. שאינו רק במקרה ועראי. לכן הוא היפוך השבת שהוא המנוחה והעלאת כל דבר לשורשו. והוא אין לו שורש רק ברפידים כשיש קצת פירוד מן השורש אז הוא בא למלחמה. ולכן בש"ק שבאין לדביקות השורש יש לזכור למחות אותו כדכתיב והי' בהניח. ולעתיד יום שכולו שבת שיהי' מבורר דביקות כל דבר בשורשו אז ימחה שמו מכל וכל. ואיתא בגמ' דשבת אלו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון דכתיב יצאו ללקוט וכתיב אח"כ ויבוא עמלק. ולכן בודאי באחרית הימים שנזכה לבחי' שבת בשלימות כמו שהיה בשבת ראשונה יתמחה שמו. וע"ז אמרו אלו משמרים בנ"י שבת אחת מיד נגאלין. לכן קבעו יו"ט של פורים ביום המנוחה. וכ"כ ונוח מאויביהם. ואח"כ כתיב והרוג בשונאיהם כדכתיב בהניח:

תרמ"ו

המשך פ' זכור אחר שקלים. דהנה המצוה לזכור איבת עמלק שעיקר מחיית עמלק ימ"ש תליא בשנאת בנ"י עליו. וכשיהי' השנאה בשלימות יתמחה לגמרי. וזה הי' החטא בשאול המלך. וחלילה שיעבור בזדון על דבר השי"ת. רק כי לא הי' להם האכזריות כראוי לאותו רשע כמ"ש ויחמול. וממילא לא הי' בכחם לאבדו לגמרי. ויתכן עוד לומר כי שאול בעצמו הי' בו השנאה בשלימות. שהקב"ה צוה אותו לאבדו. אך העם לא היו בתכלית השנאה. ועניוות שהי' בשאול גרם לו. שחשב מאחר שאין בנ"י בתכלית השנאה. לא עלה על דעתו ששנאה שלו כדאי על הכלל. וע"ז הוכיחו שמואל אם קטן אתה בעיניך כו'. וקיום מצוה זו לשנוא אותו בתכלית השנאה תליא ברוב אהבה ודביקות בנ"י בעבודת הבורא ית'. כי כפי רוב התלהבות לסטרא דקדושה. כן שונאים לסט"א. ולכך אחר נדבות בנ"י למקדש ומתעורר אהבת בנ"י להקב"ה. אז בכחם לזכור איבת עמלק הרשע אשר הוא מעכב שלימות שמו יתברך ושלימות הכסא. כמאמר חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק. ולכן מלחמה כו' מדור דור. פי' שבכל דור יש הארות מיוחדים שהיו ראוין להתגלות לולי רשעת עמלק שמעכב הכל. וכל עובד ה' אשר חסר לו אותן ההארות. בוודאי נעשה לו שונא בתכלית:

איתא במדרש תנחומא תצא בשבת זכור ובעמלק זכור משל לבעה"ב שמזכיר אוהבו על שולחן מלא וכשמסלק התמחוי מזכיר שונאו ע"ש בלשונו. ולבאר הענין אשר קבעו חז"ל זכירה זו בשבת. ויתכן שהוא תיקון על אשר גרם ביאת עמלק הי' על ידי חילול השבת. כמ"ש חז"ל אילו שמרו בני ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה דכתיב יצאו ללקוט כו' ויבוא עמלק. א"כ ע"י השבת יכולין לתקן ולזכות למחות שמו של עמלק. והענין הוא דכ' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. דכתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו. פי' ידים הוא אחיזת הדבר כמו ידות הכלים. והפנימיות והנשמה הוא העיקר. והחיצוניות והגוף הוא רק יד ומקום איך לקבל הפנימיות בעולם הטבע. וכן הוא בכלל הבריאה. הפנימיות ונשמה מיוחד לבני ישראל כמ"ש קול יעקב. רק במלבוש הגוף יש לעשו ועמלק אחיזה. וכשבני ישראל מתקנים מעשיהם וזוכין להארת הנשמה כמו בש"ק שיורד נשמה יתירה ויש עלי' להגוף. זה נקרא ירים משה ידו. וחז"ל כ' וכי ידיו של משה כו' רק בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים. וכ' בזמן. שיש זמנים מיוחדים שמתעלין גופות בני ישראל. ולכן כתיב ירים לשון עתיד. שכן הוא תמיד כשמתעלין לשורשם וגבר ישראל. וזה הרמז שכ' במדרש. שבש"ק שהוא על שולחן מלא וזוכין בני ישראל לנשמה יתירה ומתעלה הגוף. נמצא אין לעמלק במה לתפוס. ואז זוכרין אותו על שולחן ריקה. [ויש עוד להאריך בענין הקדמת נעשה לנשמע שבשבת קודש מחזיר משה רע"ה לישראל זה הזכות ונקרא ירים ידו ויבואר אי"ה במ"א מזה]:

תרמ"ז

מה שקבעו חז"ל לקרות פ' זכור בשבת דכתיב בצאתכם כו' אשר קרך בדרך כו'. דכתיב ויהי בשלח פרעה כו' ולא נחם אלקים דרך ארץ. דרשו במדרש שהנהיגם למעלה מן הטבע שלא בדרך ארץ. והטעם פן ינחם כו' בראותם מלחמה פרש"י כגון וירד העמלקי שסתם מלחמה בתורה היא מלחמת עמלק. ובדרך הטבע א"י לגבור עליו. אכן עתה שנתן לנו הקב"ה התורה יכולין בכחה ללחום עמו. אבל קודם קבלת התורה לא היו יכולין בדרך הטבע רק ע"י שהנהיג אותם למעלה מן הטבע. ולכן כשנפלו מעט מזו המדריגה ע"י המסה שאמרו היש ה' בקרבנו מיד בא עמלק. וכ' והי' כאשר ירים משה ידו כו'. יש לבאר הענין עפ"י מ"ש במ"א כי והידים ידי עשו. שבעשי' יש לו אחיזה. אבל בהפנימיות שהוא הקול יעקב אין לו שום מגע. והידים הם בחי' המעשים. אכן מצינו שבנ"י הקדימו נעשה לנשמע. וזה עצמו ענין הרמת הידים. כמו שיש נשיאית כפים. שהגם שהידים למטה מן הראש. מ"מ ע"י מסירת הנפש אליו ית'. כענין שנאמר שאי אליו כפיך. יכולין לרומם הידים למעלה מהראש. וזה עצמו פי' הקדמת נעשה לנשמע כי אין הכוונה על הדיבור לבד שהקדימו נעשה לתיבת נשמע. רק מה שנמשכו במדבר אחר השי"ת קודם שקבלו התורה. זה עצמו הוא הקדמת נעשה לנשמע. וזה הוא כח מלאך כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע. והכלל שע"י אמונה במס"נ יש נשיאות כפים למעלה מהראש כמ"ש ויהי ידיו אמונה. ולכן גם עתה בש"ק שיש לבנ"י כח הכתרים ממה שהקדימו נעשה לנשמע. וגם בש"ק עצמו שמבטלין בנ"י כל המעשים ושובתין מכל מלאכה הוא בחי' ירים משה ידו ולכן אין לו שום מגע בש"ק. ואז והי' בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק:

איתא בזוה"ק כי עמלק עמד לעקור אות ברית קודש מבנ"י. כי מאחר שכ' אמחה כו' זכר עמלק מתחת השמים. א"כ אין לו מקום. והאדם הוא עולם קטן. וכולל כל הבריאה. לכן כתב בס' קדושת לוי כי יש בכל אדם קצת מעמלק ע"ש. ויתכן לומר כי היא הערלה החופפת על הברית. וצוה השי"ת למול זה העודף שאין לו קיום ושורש בפנימיות כמ"ש בפ' לך מזה. וכמו כן ימחה זכר עמלק במהרה בימינו. שהיא הערלה העומדת לחתוך ולהשמידו לנצח. ואז לא יכנף עוד ויתגלה הארת הברית קודש:

תרמ"ח

איתא במדרש כי הקב"ה רצה להזכיר לישראל שלא יחטאו כמו ברפידים. ע"ש המשל מבן המלך שגנב ונשכו הכלב. והענין הוא כי הלא בפירוש כתיב לא תנסו כו' כאשר נסיתם כו'. ומה הוצרך הכתוב לתלות בזכירת עמלק. אבל באמת מצד זכירת שנאתו של אותו רשע שעומד באם הדרך של כל עובד ה' ומכש"כ לכלל ישראל. וכל שמניחין מעט מעבודת הבורא תיכף נתחזק כחו של אותו רשע ימ"ש. ולכן מצד זה צריך כל איש ישראל להתחזק ולהיות נשמר ביותר מן החטא. ובאמת זה עצמו הקיום שלו. ואם היינו מתוקנים לגמרי והיו מתחזקין מצד הטוב. לא הי' לאותו רשע תקומה אפילו שעה א'. רק שכביכול הקב"ה העמיד אותו כדי שיהי' זה שבט מרדות לבנ"י לשמור עצמם כנ"ל. ואיתא ב' ירושות הנחיל יצחק לבניו הקול כו' זה מתגאה בירושתו ונצעק כו' וזה מתגאה פן בחרב אצא כו' ע"ש במד' בשלח. וב' אלו זה היפוך מזה. כי עמלק מסר נפשו למלחמה ובטח כי בלי ספק לא ישוב חרבו ריקם כאשר חכמים הגידו אין לך מלחמה שנוצחת אם אין בה מזרע עשו. וכשיש לו זה התחזקות הוא נוצח. וכ"כ ולאום מלאום יאמץ. ומזה צריכין ליקח קו"ח אם בני ישראל היו מתחזקים להיות בטוח כי תפלתם לא תשוב ריקם. כאשר היה בעת השירה שלכן כתיב אז נבהלו אלופי אדום. וברפידים שהי' החטא היש ה' בקרבנו כו'. ועיקר כחן של בנ"י לבטל כל הכח שלהם ולסמוך על השי"ת. היפוך מירושתו של אותו רשע על חרבו. ולכן כאשר ירים משה ידו ופי' במשנה כשמשעבדין לבם לשמים היפוך אל תקשו לבבכם כו' אז וגבר ישראל. וקבעו לקרות בשבת פ' זכור ע"פ הנ"ל דכתיב מקודם היום אם בקולו תשמעו. ודרשו חז"ל על יום השבת. וסמוך לי' אל תקשו לבבכם כו'. כי השבת הוא הביטול כל מעשי האדם ובכח זה הביטול מתרוממין נפשות בנ"י:

איתא נשבע הקב"ה שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק. דכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. דכתיב זה שמי כו' וזה זכרי לדור דור. דרשו חז"ל שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח. והיינו שע"י המצות שניתן לבנ"י מתגדל שמו ית' בעולם. ויש בכל דור התגלות מיוחד משמו ית'. כי זה השם כולל עבר והוה ועתיד נמצא השי"ת בזה השם נותן קיום לכל הדורות. ובנ"י נבראו לברר זאת שהכל מתנהג בשמו יתברך. והוא בכח התורה ומצות. ועמלק הרשע הוא מתנגד לכל אלה התקונים שבנ"י מתקנים בעולם. ויש בכל דור מלחמה מיוחדת עמו. ובשבת שנק' סהדותא שבנ"י מעידין על השי"ת בשבת. לכן השבת מסייע למחות שם עמלק שהוא כופר בזה העדות יותר מכל הרשעים:

תרמ"ט

איתא במדרש בשבת כתיב זכור ובעמלק זכור שבת על שולחן מלא ועמלק על שולחן ריקה. הענין הוא כי זכירת שבת הוא עצמו מחיית עמלק כי שבת הוא שלום. ועמלק כתיב ביה מלחמה לה' בעמלק. כי שבת הוא מעין עוה"ב רמז ליום שכולו שבת. ואז לא יהי' לעמלק שום זכר בעולם. ועמ"ש בפרשת וישב כי יעקב הוא בחי' אמת. ויוסף שלום. ועשו הוא שקר. ועמלק מלחמה וקטטה. וכתבנו שם עפ"י המדרש בראשית אמת אמר אל יברא עולם הזה דכולי' שקר ושלום אמר אל יברא דכולי' קטטה. אכן לבנ"י ניתן גם בעוה"ז אמת ושלום. התורה והשבת. ע"י שהם בני עוה"ב. והוא עדות על בנ"י שיכולין להשיג אלה המדות בעולם שהם מוכנים לעולם הבא. ועשו ועמלק שעיקרן רק עוה"ז. לכן הם שקר ומלחמה. ושם במדרש כי חסד אמר יברא שגומל חסדים וצדק אמר יברא שעושה צדקות. ונראה שבכח החסד זוכין לאמת בעוה"ז כמ"ש חסד ואמת נפגשו. ובכח הצדקה זוכין לשלום בעוה"ז צדק ושלום נשקו. וכ"א מרבה צדקה מרבה שלום. ולכן זכור אחר שקלים שאחר הצדקה זוכין לשלום. וזה בבנ"י שהם נותנים צדקה לשם שמים ועליהם נאמר צדקה תרומם גוי. וברשעים חסד לאומים חטאת. ולמ"ש הרמז כי הגם שחסד למעלה מצדקה שיכולין לבוא לאמת שהוא למעלה משלום. מ"מ הרשעים אפילו חסדם חטאת. ובנ"י אפילו בצדקה מתרוממין. והשבת הוא שלום. וע"י שמתגלה בו הארה מעין עוה"ב לכן יש בו השלימות. וכל מה שנמצא שלום בעולם מתאבד זכר עמלק בזה. ורמזו חז"ל זכור כו' השבת ממי שבא להשכיחו והוא עמלק. והנה הוא מ"ע לזכור שנאת עמלק. כי הוא מעכב התגלות שמו ית' בעולם. וכל המכשולות שעברו על בנ"י בכלל ובפרט. כולן באין מכחו של אותו רשע. דכ' אשר קרך בדרך. וכשיתאבד זכרו מן העולם יתמו חטאים. ויש לפרש כן הפסוק בהפטורה שאמר שמואל והחרמת כו' החטאים את עמלק. וקשה תרתי חטאים חוטאים הול"ל. ותו וכי עמלק חטאים הם פושעים ומורדים הם. אך יתכן לפרש שרמז לו כי באיבוד אותן הרשעים יתמו החטאים והשגגות ומכשולות של בני ישראל:

כתיב עם חסיד תתחסד כו'. הצדיקים הם כלים אשר על ידיהם מנהיג הקב"ה העולם בחסד ורחמים. ולהיפוך אצל רשעים אמרו חז"ל הן הן המזיקים. עם חסיד תתחסד הוא החסד שמתגלגל בעולם על ידי אברהם אבינו ע"ה. גבר תמים הוא יצחק עולה תמימה וע"י מתגלה משפט ה' בעולם. עם נבר הוא האמת שמתגלה בעולם ע"י יעקב אבינו ע"ה. עם עקש תתפתל הוא עשו ועמלק. ומקדימין פ' שקלים זכותו של אברהם אבינו בת נדיב. וזכור הוא בחי' יצחק כמ"ש ז"ל אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח כמו שדרשו שלכן כתיב וזכרתי כו' בריתי יעקוב כו' וביצחק לא כתיב זכירה כי אפרו צבור. ויתכן עוד כי לא מפורש בו זכירה כי מפסולת שלו יצא עמלק ולכן בפרשת זכור נזכר עמלק לרעה. ופרשת פרה הוא בית יעקב אש ששורף הפסולת כי מטתו של יעקב שלימה:

עוד אמרנו על מה שכתבו חז"ל שנזכר השבת על שולחן מלא ועמלק על שולחן ריקה. כי עמלק הוא היפוך השבת דכתיב ויברך כו' יום השביעי ואמרו בזוה"ק כיון דלא אשתכח ביה מנא מה ברכתא אשתכח. והתשובה כי אדרבה ע"י שמתגלה בשבת שורש הברכה שהיא למעלה מעוה"ז לכן לא אשתכח בי' בגשמיות כלום. וזהו מהימנותא דבנ"י. ששבת הוא שורש הברכה. ועמלק להיפוך יש לו רב בעוה"ז. ולא חסר לו כלום. וזהו עדות שאין לו שום זכר בעוה"ב. וז"ש שנולד עשו נגמר בכל השלימות כמ"ש רש"י שלכן קראו שמו עשו. וזה השלימות המדומה עדות שאין בו שום ברכה. והוא שולחן ריקה. היפוך ממש מן השבת שאין בו בעוה"ז והוא שולחן מלא ושלם לעוה"ב. והנה כתיב בעשו ועל חרבך תחיה שהוא כמ"ש רז"ל הרשעים מתקיימין על אלהיהם. עומד על היאור. ובצדיקים ה' נצב עליו. וכמ"ש מדרכיו ישבע סוג לב זה עמלק כמ"ש רש"י שם. שלקח לו חרבו וחלקו לעצמו. ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. אבל בבני ישראל כתיב ואשר חרב גאותך ויש להם חלק בחרבו של הקב"ה כמ"ש כולם אחוזי חרב. וכ"כ חרבו על ירכו. וכ"כ לפי חרב שיש להם ע"י התורה שייכות אל קצה חרבו של הקב"ה כמ"ש רוממות אל בגרונם ועי"ז וחרב פיפיות בידם. ושבת הוא רמז ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. הרמז דכתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור ולעתיד כשימחה שמו. מנוחה כביכול לחי עולמים. לכן יש בשבת מחיית עמלק:

תר"נ

בפסוק והיה כאשר ירים משה ואמרו חז"ל וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות אלא לומר לך בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלין. וקשה מה קושיא וכי ידיו של משה. וכי זה בלבד עשו לנו ידיו של משה. והם עשו כל נפלאות ה' בקי"ס ושאר נסים. וכי ידיו של משה מילתא זוטרתי נינהו. ותו מה דמסיים המשנה ואם לאו היו נופלין. ונפילת ישראל מאן דכר שמי'. וגבר עמלק כתיב ולא נפילת ישראל. לכן נראה לפרש כוונתם בדרך זה. דהקושיא וכי הי' תלוי כל זה במשה רע"ה עצמו שידיו עושות או שוברות דא"כ פשיטא דלא הי' מניח ידיו ומאי כאשר יניח משה. לכן תירצו כי ידיו של משה היו מתגברין כשבנ"י מסתכלין כלפי מעלה. וא"ל היו נופלין ידיו של משה רע"ה. ולא הי' יכול להרימם. כי מרע"ה הגם כי הוא הי' מושיע לבנ"י. אבל הכל הי' תלוי בהכנת בנ"י. כי כל נשיאי ישראל בכחן של בנ"י הם נושאים כמ"ש במקום אחר כמו שכ' ארון נשא את נושאיו. כן הוא בבנ"י דומין לבוראן. וכ"כ הרים אתכם על גבי דייניכם. וגם אין רחוק לפרש בפסוק עצמו כן כאשר ירים משה הוא סימן וגבר ישראל. שע"י שגבר ישראל הרים משה את ידיו. ובאמת מלחמה זו היה הכנה לכל הדורות. וכתיב לשון עתיד ירים יניח. כי יש דורות שמתרוממין ידיו של משה וגוברין בנ"י. והגם כי הפשוט אמת שהי' עלי' וירידה במלחמה זו ע"י שהי' הכנה לכל הדורות ובזמן שבנ"י מתגברין בתורה זה נק' ירים משה ידו. ויניח הוא כמ"ש ברפידים שרפו ידיהם מן התורה. שוב מצאתי מפורש כזה בזוה"ק השייך לפ' תרומה רע"ט ב' ע"ש:

וקבעו חז"ל לקרות פ' זכור בש"ק כי כמו שאמרו חז"ל אילו שמרו בנ"י שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון דכתיב יצאו וכו' ויבוא עמלק כו'. כמו כן בוודאי יהי' התיקון ע"י שמירת שבת. כי שבת נק' שלום שמא דקב"ה. וכבר נשבע שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והוא ממש היפוך מבנ"י שנשבע הקב"ה לאבותינו להיות לו לעם נחלה ושמו הגדול נקרא עלינו כמ"ש ושמנו קראת בשמך וכשיתוקנו בנ"י כראוי אז יהי' שמו שלם. וכמו כן להיפוך כשימחה שמו של עמלק יהי' יום שכולו שבת. והנה בנ"י נק' ראשית וגם אחרית. אבל בעמלק כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי הרשעים שארי בחיבורא וסיים בפרודא. אבל בנ"י הגם שהם עתה מפוזר ומפורד לבסוף יבואו לאחדות האמת. ואם בנ"י היו מתקנים שבת ראשונה לא הי' נמצא ראשית של עמלק כלל. ועתה צריך להיות התיקון ע"י שבת האחרון יום שכולו שבת. כי שבת רומז לשבת בראשית ולשבת שלעתיד. ולאשר ניסן הוא זמן גאולה. א"כ חודש אדר מיוחד למפלתו של הרשע עמלק ימח שמו וזכרו. כדי שיהי' אח"כ שמו ית' שלם. וניסן הוא ראשון ואדר הוא חודש האחרון. ובאחרית אין לו לעמלק כלום. כדכתיב עדי אובד. לכן באדר מוכן למפלה. ובוודאי ראו חז"ל כי לעתיד ישמרו בני ישראל שבת כתקונו בחודש אדר. ואז בהניח. תמחה זכר עמלק. ויהי' שמו ית' שלם וכסאו שלם בב"א:

תרנ"ג

אמרו חז"ל זכור בפה כי בכח הפה שניתן לבנ"י יכולין למחות זכר עמלק והוא בכח התורה. לכן תקנו לקרוא פרשת זכור בשבת שיש בו קריאת התורה שמתגלה כח התורה בשבת. דהנה כתיב אשר קרך בדרך דבאמת עיקר שבחן של בנ"י כשיצאו ממצרים שנמשכו אחר הקב"ה כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ומה שכרן קודש ישראל לה' כו' כל אוכליו יאשמו. ובאותו הזמן דוקא רדף אותם אותו הרשע דכתיב ויבוא עמלק. ופי' זה בארץ לא זרועה כי בנ"י עדיין לא קיבלו את התורה ולא השיגו עוד כחם בשלימות. רק כח הביטול שהיה להם אל הקב"ה. וזה עיקר החביבות של בנ"י שנתן להם משום זה התורה. ובאו אל עיקר השלימות. כמ"ש ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. דכ' אדם ובהמה תושיע ה' בני אדם שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. דכך צריך להיות שידע האדם מה הוא בהמות הייתי עמך. ועי"ז זוכה לבחי' אדם. וכ"כ צאן מרעיתי ועי"ז אדם אתם. אתם קרוין אדם. אבל עמלק כתיב בי' ראשית גוים עמלק והוא אדם הבליעל אשר נקרא מיד אדם וכמ"ש בעשו שנברא בשלימות. וזה שלימות הגוף בעצמותו ואין לו קיום. ולכן אחריתו עדי אובד. כיקר כרים כלו. כי שור בן יומו קרוי שור. אבל בנ"י שהיו מתחלה בחי' צאן מרעיתו. זכו אח"כ אל השלימות. ועמלק הבין זה כי בנ"י לא באו עדיין אל השלימות. ורדף אחריהם בהיותם בדרך. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי זה כל עיקר שבחן של בנ"י. ולכן אח"כ כשזכו בנ"י אל השלימות צריכין למחות את שמו. וזו המדה נוהג בכל פרט ישראל. כי בהיותו בקטנותו יש בו בחי' הביטול אליו ית'. ואז עיקר גירוי היצה"ר. ובאמת אז עיקר השבח שלו. וכשזוכה אחר כך לבחי' אדם. יכול לגבור ולשרש ולנקום באדם הבליעל. וזה והי' בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק כו':

תרנ"ד

במדרש ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו' עושי דברו שהקדימו עשי' לשמיעה. ע"ש שדורש שלא עלתה בידם של ס"ר ומשה רע"ה נשאר יחידי ע"ש. פי' לעמוד בתפקידיו של הקב"ה להיות גומר כל השליחות. כי הכל הולך אחר החיתום וגמר התיקון הוא בעשי'. ובזה נכשלו בנ"י ע"י חטא העגל. ואיתא כי כל זה גרם אותו הרשע עמלק ימ"ש כמ"ש אשר קרך בדרך. ולא הניחם לגמור מה שהתחילו. ובאמת הוא סוד ברית המילה. דיש ברית הלשון וברית המעור. הלשון הוא הראשית. וזה נתקן ביצ"מ והוא זכירת יצ"מ. וברית המעור הוא האחרית. והוא בעשי'. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. ולזה הדעת זכו בנ"י בקבלת התורה אחר יציאת מצרים. ועבדהו במעשה עוד לא נגמר בשלימות. וב' אלו הם בחי' סור מרע ועשה טוב. דאיתא שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח. ואמרו חז"ל אין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. לכן אין רשאין לזכור שם הוי"ה רק בחילוף אתוון. אבל שם י"ה נזכר. אבל גמר השם בחי' זכרי זהו הוא גמר התיקון בעשי'. לכן נק' ברית המעור שהוא התפשטות הדעת בכל הקומה. לכן כתיב מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ושם כתיב זכרי לדור דור. לכן במשכן ומקדש הי' נזכר שם הוי' כי שם הי' תיקון העשי' בכח הקרבנות. ולכן הי' זה בכח משה רע"ה שלא הי' באותו החטא. ולכן אחר מחיית עמלק נתקן העשי'. וכן בפורים דכתיב נזכרים ונעשים. לעשות ימי הפורים. ועי' בס' גנת אגוז ד' ל"א ותבין יותר. ולכן ניסן הוא יציאת מצרים דהוא ברית הלשון שהוא ראשית. ולכן המצוה לספר ביציאת מצרים. פה סח. ואדר הוא אחרית השנה ברית המעור שהוא התכלית:

ואיתא במדרש בשבת זכור ובעמלק זכור. זכירת שבת על שולחן מלא ועמלק על שולחן ריקה ע"ש. הענין הוא דכתיב מות וחיים ביד לשון. ובמדרש בהר מצא גחלת ונפח בה וביערה רקק בה וכיבה. ושניהם בכח הפה של איש ישראל לעורר חיות התורה שטמון וגנוז בעולם. והוא בחי' בית יוסף להבה. כי יעקב אבינו הוא עצם התורה. כמ"ש תתן אמת ליעקב. ובעוה"ז אין התורה יכולה להתגלות. דהוא עלמא דשיקרא. והיא טמונה כמו אש בתוך הגחלת. וכ"כ בספרים כי גחל"ת גי' אמ"ת. ובית יוסף להבה בכח התלהבות נפח בה וביערה. ואז ובית עשו לקש. ושניהם ביד איש ישראל לעשות תורה ומצות עיקר בעולם. להניח כל הכח והחשק בעבודת הבורא. ובעניני עוה"ז לעשותם טפל וכלאחר יד. ועי"ז רקק בה וכיבה ואז השבת נזכר על שולחן מלא ועמלק על שולחן ריקה:

והנה השבת סהדותא איקרי. והוא בחי' יוסף דכ' עדות ביהוסף שמו. דכ' אתם עדי נאום ה'. וזה העדות אינו באמירה בלבד. אבל בנ"י בעצמותם הם עדים על הקב"ה. ואיתא בזוה"ק פרשה זו כי עשרת הדיברות מול עשרה מאמרות. ודיבור לא תענה ברעך עד שקר מול נעשה אדם בצלמינו ע"ש. ויתכן לפרש כי כפי תיקון האדם. משלים הצורה. שעליו נאמר בצלמינו. ואז הוא עד על הבורא. ולכן כתיב לא תענה ברעך עד שקר. להיות השתנות הצורה. וזה העדות הוא בכח המילה. שבזה נשתנו ונבדלו צורות בנ"י. והוא אות יו"ד באיש וה' באשה וזהו עדות ביהוסף שמו וכפי שמירת הברית כך נגמר הצורה. וברית זה משנה צורת האדם. וכמו שהשבת נותן הארה לכל הימים. כן הברית מאיר כל פני האדם. וז"ש חז"ל שאין הכסא שלם עד שימחה זרע עמלק. כי צורת יעקב חקוקה תחת כסה"כ. ובכח ברית מילה נגמר זו הצורה. וכמו שכל בנ"י כל עבודתם לתקן ולהוציא צורה זו הפנימיות מכח אל הפועל. כך אותו רשע עמלק ימ"ש עומד להלחם ולבטל צורה ועדות זה. וכמו שיוסף הצדיק הי' עיקר תולדות יעקב שהוא כלל כל השבטים. והוא למעלה מהם כידוע שהגם שהוא בתוכם מ"מ מעלה כל השבטים לשורש העליון. כמו כן זה לעומת זה עמלק עיקר תולדות עשו. והגם שהוא תוך אלופי אדום אבל הוא עיקר כח עשו בשורשו. ולכן כמו בחי' השבת שהוא בחי' יוסף נק' לחם משנה כמ"ש במ"א שכולל לחם מן השמים ומן הארץ. וכל מעשה שבת כפולים כדאיתא במדרש. וזהו בחי' שולחן מלא. כמו כן להיפוך בעמלק כתיב מחה אמחה. וכל מפלת המן בבחי' משנה כמ"ש במ"א בשם אמו"ז ז"ל במ"ש לשנותה ביום. וכ"כ ומחר אעשה כדבר המלך. וכ"כ בדוד כשנלחם עם עמלק בנשף למחרתם. וכ"כ במשה רבינו מחר אנכי נצב כו' עכ"ד ז"ל. והוא כמ"ש שהוא היפוך מבחי' יוסף והוא שולחן ריקה למעלה ולמטה. וכמו שלוחם למטה עם בנ"י. כך למעלה יש לו קליפה שמכסה שאין אור נשמתן של ישראל יכול להאיר בשלימות עד שימחה שמו. ואז יתקיים ולא יכנף עוד מוריך. ולכן כל אחד צריך להיות שונא לעמלק. שכל מה שקשה לתקן שמירת הברית כראוי. הכל בכח אותו הרשע ימ"ש. לכן תקנו זכירת עמלק בשבת:

תרנ"ז

תמחה כו' זכר עמלק וכ' אמחה כו'. כי בכח שנאת בנ"י יכולין למחות זכרו. דכתיב בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית. נמצא כל דבר שבעולם אין לו קיום רק באיזה אחיזה רחוקה וקרובה שיש לו בתורה ובישראל. וכ' וכתוב זאת זכרון בספר הוא תורה שבכתב. ושים באזני יהושע הוא בחי' תורה שבע"פ שהיא כח כנס"י. ומתורה שבכתב ה' ימחה עמלק כמ"ש אמחה. ובנ"י צריכין למחותו שלא יהי' לו שום אחיזה בהם מתוך רוב השנאה שיש להם עליו. וממילא לא יהי' לו שום תקומה. לכן בשאול כשהיה להם קצת רחמנות עליו נשאר ממנו. ובאמת כל הכח למחות שם עמלק ע"י התורה לכן מקדימין זכור לעשי' דפורים. דכתיב בית יעקב אש ובית יוסף להבה. אש הוא התורה כדכ' כה דברי כאש. וכפטיש יפוצץ סלע הוא בחי' בית יוסף להבה שהוא התפשטות כח האש ברוב ניצוצות. ולכן עמלק עומד לקרר זה האש והתלהבות שנמצאו בנפשות בנ"י. כמ"ש אשר קרך. וכשבנ"י מתדבקין בכח התורה נעשה בית עשו לקש. וכ' בזהר שפת אמת תכון הוא ישראל שמעידין בכל יום ה' אחד. והוא שפת אמת. כמ"ש אתם עדי כו'. ועמלק כל מגמתו לבטל עדות זה. כי הוא שורש השקר כמ"ש הא שוא שבראתי בעולמי. ועתה בגלות שיקרא שלטא כמ"ש בזוה"ק פ' תשא ועד ארגיעה כו'. דאין לשקר שליטה רק בגלות. וכשיהי' יום מנוחה אז יתבטל השקר. וז"ש והי' בהניח כו' תמחה כו' זכר עמלק. ומעין זה בכל שבת. יום מנוחה. מעין עוה"ב. יום שכולו שבת. ושבת סהדותא אקרי לכן הוא זמן מחיית עמלק:

בפסוק בחר לנו אנשים. צדיקים. כי לא כל אחד יכול להלחם בעמלק. דכתיב מלחמה לה' בעמלק. פי' הנלחמים לשם ה' יכולין לנצחו. דאיתא אין לך מלחמה שנוצחת שלא יהי' בה מזרע עשו. כי הוא ירש החרב. אבל הנלחמים לש"ש יכולין לנצחו לכן כתיב כאשר ירים משה ידו. ואמרו חז"ל במשנה וכי ידיו כו' אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבן לאביהם שבשמים היו נוצחין. והוא כנ"ל שצריך שיהי' המלחמה לשמו ית'. ואז יכולין לנצחו. כי עמלק שונא את בנ"י ושונא לשמים. ועיקר שנאת בני ישראל צריך להיות בעבור כי הוא שנאוי להמקום ב"ה. ואז נוצחין המלחמה:

תרס"ב

איתא בשבת זכור ובעמלק זכור. דכתיב מות וחיים ביד לשון. וכח הלשון שניתן לבנ"י. כפי הזכירה בפה בקידוש היום. כך נמשך הקדושה וברכה בשבת קודש. וכמו כן כפי הזכירה בפה למחות זכר עמלק כך בא עליו הקללה מן השמים. כמ"ש החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה. שהכל תלוי בבני ישראל מכח התורה שנק' ראשית. ובה נברא העולם. וכמ"ש לתת להם נחלת גוים. ולפי שכתוב אמחה כו' זכר עמלק מתחת השמים. שלא יהי' נשאר לו שום זכר. כי מכל האומות יהי' נשאר קצת זכר מאותו השורש שיש להם בראשית הבריאה. אבל לאותו הרשע שבחר לו ראשית לעצמו כמ"ש ראשית גוים עמלק. לכן אחריתו עדי אובד. ולכן רצון המקום ב"ה שלא יהי' לו שום חיבור לבנ"י. שלהם ניתן כח הראשית. לכן המצוה לשנאותו ולקללו. וכפי מה שזוכרין שנאת עמלק כך זוכין לאור התורה והראשית:

שבת יומא דזכירה. וע"י השבת זוכין בנ"י לזכירה. וכמו כן ע"י מחיית עמלק בא זכירה. לכן כ' תמחה כו' זכר עמלק כו' לא תשכח. שכשימחה שמו של עמלק יהי' הזכירה בשלימות. כי כל מלחמת עמלק להשכיח מבנ"י התורה ולהתדבק בהבלי עולם שזה בחי' השכחה היפוך השבת שהוא השבתת מלאכה וזכירת הקדושה:

תרס"ד

יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק. כתיב ה' אלקיך מתהלך כו' להצילך כו'. כי עיקר המלחמה על ברית מילה. כמ"ש שזרק מילות כלפי מעלה. כמ"ש במ"א כי עמלק הוא הערלה דחפיא על ברית ולפי שעיקר המלחמה בכאן חתם הקב"ה שמו להצילך. וזה כס י"ה. כי חתם י' באיש וה' באשה. והערלה מכסה זה השם. שאינו יכול להתגלות. כשיש ערלה. כמ"ש שאין השם שלם עד שימחה שם עמלק. וכמו כן בכל נפש מישראל קודם הסרת הערלה השם מכוסה. וע"י מילה ופריעה מתגלה השם. כמ"ש ז"ל מ"ל י"ה פר"ע י"ה. להצילך הסרת הערלה בחיתוך. ולתת אויביך לפניך בעור הפריעה. אח"כ והי' מחניך קדוש שמתגלה קדושת השם. ולכן ולא יראה בך ערות דבר לשמור אות ברית קודש. כיון ששמו ית' חתום בך. ועיקר הזכירה בברית מילה. ועמלק היפוך הזכירה. וכמו כן זכור בשבת שמתגלה הקדושה לפי דסט"א ערקת בשבת קודש. וז"ש חז"ל שעמלק נזכר על שולחן ריקה שהרי זה תלוי בזה כשיש זכירה בזמן ובנפש אין לסט"א זכר שהוסר הערלה מעל ברית קודש: