פתיחת התפריט הראשי

ויקהלעריכה

תרל"ה

ויקהל ופ' שקלים בפסוק מרבים העם להביא כו' ויצו משה כו' ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי' עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לש"ש. ואיתא כי יש בכל דבר בחי' רצוא ושוב פי' עפ"י מ"ש בשם הבעש"ט לראות שמכל עבודה יקבל יראה ובושה כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד. זה עצמו תיקון המעשה כראוי. ומרע"ה והחכמים שמרו מעשי בנ"י שלא להתערב בו פניות כנ"ל: ובס' אור החיים מדייק לשון הי' דים כו' והותר. דסתרי אהדדי. והוא ז"ל תירץ שע"י שהיתרון הי' בנדיבות בנ"י. שילם הקב"ה להם שכרם וכלל היתרון ג"כ במלאכת המשכן ע"ש דברי פח"ח. ולפי דרכנו פרשנו כי עי"ז שמנעו עצמם אח"כ מהריבוי כדכתיב ויכלא העם. עי"ז תיקנו זאת היתרון שלא נתקלקל הנדבה ע"י התפשטות כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ופי' כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים כו'. וזהו פי' המשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי' כלאים כמו ויכלא העם כו' שהוא בחי' המניעה שיש ג"כ במצות הנדבה כנ"ל וז"ש העשיר לא ירבה כו':

בשם אמו"ז ז"ל על פסוק ויבואו האנשים על הנשים עפ"י מאמר רז"ל במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. וז"ש האנשים שחטאו בזהב העגל באו בחילא סגי על הנשים שלא חטאו כו'. וזה פי' תשובה שע"י שלוקח לו דרך מרצון החטא איך לעשות רצון עליון כמאמר עשה רצונו כרצונך. נמצא מחזיר רצון החטא למוטב. כי כל הרצונות אשר לא לה' המה נמצאים באדם רק כדי ללמוד דרך לעבודתו ית' ונמצא משיב הרצון למקומו. וזה המקום אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו כי לא נמצא להם רצון עמוק כזה:

עוד בשם מו"ז ז"ל ע"פ את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו כו'. ופי' כי הקב"ה נותן שפע לכל הבריאה כמאמר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אבל ע"י עבודת בנ"י מוסיפין השפעה מהקב"ה. ותוספות זה מרובה על העיקר. והקב"ה מבקש מבנ"י שישמרו שההשפעה יהי' ע"י ריח ניחוח. ולא ע"י הטבע. וז"ש לחמי לאשי מה שאני נותן שפע להנבראים תשמרו שיהי' ע"י ריח ניחוח כנ"ל. ושפתים ישק. וע"ז נתקנו התפלות בכל יום במקום התמידין שממשיכין בנ"י השפע בכל יום ע"י הברכות וההודאות שמעידין שהכל מהקב"ה אשר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית כנ"ל:


תרל"ו

ויקהל משה כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו' ששת ימים כו'. הקדים זה למשכן כי מלאכת המשכן הוא בכח הקהילה ואז נאמר ושכנתי בתוכם כמ"ש במדרש בתוכו לא נאמר אלא בתוכם ע"ש באלשיך תרומה. וקהילה זו הוא ענין השבת. ובזה שהגיד להם השבת בזה הקהיל אותם. גם נפרש אלה הדברים על הקהילה. שזה צוה ה' שיקהילו עצמם. וכ"ז הוא ענין אחד שהוא התרוממות כלל ישראל שגורם השראת השכינה שקראוהו חז"ל כנסת ישראל:

ששת ימים תעשה מלאכה. כי כל הד' רוחות ולמעלה ולמטה הוא בחי' התאספות כל הכוחות והמדות להיות היכל לנקודה הפנימיות שהוא השבת. והוא בנין המשכן ממש כמ"ש אי זה בית אשר תבנו לי כו':

קחו מאתכם תרומה פי' מכח השכינה ההולכת עמכם שנק' את שהוא כלל אותיות התורה מא' עד ת'. ונקודה זאת מסייעת לבני ישראל לכל החפץ בכל לב כמ"ש כל נדיב לבו בוודאי יביאה את תרומת ה' כנ"ל:

בפסוק והמלאכה היתה דים כו' והותר. בס' אוה"ח מקשה כי והותר סתירה למאמר דים. אכן בהקדים מ"ש מרבים העם להביא כו'. נראה כי הבינו החכמים עושי המלאכה כי הבאת התרומה הי' יותר מכפי נדבת הלב. ולכן העביר מרע"ה שלא יוסיפו להביא עוד. כי הכל אחר נדבת הלב הוא בא וטוב מעט בכוונה כו'. ולכן מול זאת הגיד לנו הכתוב שלא יעלה על הדעת כי לא הביאו בנדבת הלב הנדבה הצריכה. לכן נאמר והמלאכה כלומר מה שנק' מלאכה באמת היתה דים. ונוכל לומר ג"כ פי' דים על המביאים כי הביאו בכל לבם ודי זכותם בזאת והותר מה שהיו מרבים להביא כנ"ל זה הי' המותר כנ"ל ובמ"א כתבנו באופן אחר קצת ע"ש:


תרל"ז

ויקהל ופקודי ויקהל משה כי' ויאמר כו' אלה הדברים כו' לעשות אותם. לפי הפשוט קאי על מלאכת המשכן שנאמר אחר כך. אמנם הקדים להם מצות השבת כי בזה הקהיל אותם כי באמת ע"י החטא בעגל ניטל מהם האחדות כמ"ש אלה כו' לתקן חטא של אלה אלהיך כו'. פי' שנפלו למקום הפירוד והריבוי וזה נתקן ע"י מלאכת המשכן שהוא התקרבות הנפרדים לקשר הכל בשורש האחדות ולכן במשכן הי' כל מיני ל"ט מלאכות שהוא שורש כל המעשים להחזירם אל מקור האחדות. אך איך יכולין לבוא לזה הוא ע"י השבת שמצוה זו לא נאבד מהם ונתאחדו בשבת בשורש האחדות ולכן הקדים השבת. והוא ענין כלל ופרט. ופרט צריך לכלל. וכלל לפרט. ששבת הוא הכלל. ובימי המעשה הוא התבררות כל הפרטים ולבטלם להשבת. ופ' פקודי הוא חשבון כל פרט ופרט ויקהל הוא התחברותם להכלל ע"י השבת כנ"ל. ובמדרש איש תבונות רב ברכות כו'. שקשה לו למה נמנה כל פרט ופרט שהברכה שולט בדבר שאינו מנוי. רק ע"י אמונה שהוא התמשכות הפרטים לחברם בכלל האחדות אז אדרבא נתוסף ברכה מן הכלל להפרטים כנ"ל:

בפסוק מרבים העם כו' איש ואשה אל יעשו עוד כו' ויכלא העם מהביא. ביאור הענין עפ"י דברי המדרש תנחומא וירא משה את כל המלאכה כו'. מלאכת המשכן אין כתיב רק כל המלאכה הוא מעשה בראשית כו' ע"ש. וכלל הדברים שכל מלאכת המשכן הי' לתקן כל הבריאה. וכמו דמצינו שם וירא ה' כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כו' ויכלו כו' ויברך כו'. כמו כן המשכן שהוא קיום העולם הי' ע"י וירא משה והוטב בעיניו ויברך אותם כו'. כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי שהקב"ה ברא העולם בכח התורה. והצדיקים מקיימים העולם בכח התורה ע"ש. וז"ש וירא משה שתיקנו כל המלאכה היינו כל הנבראים וכל העשי' ניתקן. וז"ש לעשות אותם כו' עשי' לשון תיקון כמ"ש וימהר לעשות אותו. וכמו דמצינו שנתרחבו שמים וארץ עד שאמר הקב"ה לעולמו די. כמו כן התנדבו בנ"י עד שנאמר להם די. וזהו פי' הכתוב והמלאכה היתה דים כו' ומקשין כיון בהותר אין זה לשון די והוא תרתי דסתרי. אמנם אינו קושיא כי כך הי' צריך להיות שיתנדבו במותר עד שיאמר להם די. וזה עצמו גם כן בכלל המלאכה שנצרך להמשכן כמ"ש. ולהוסיף ביאור על הנ"ל דאיתא שהקב"ה הניח מלברוא גופים להרוחות בבין השמשות של שבת. והלא גלוי וידוע לפניו ב"ה שיערב השמש בינתים. אמנם כך הי' רצונו ית' שלא להיות נשלם העוה"ז בשלימות. וכמ"ש המהר"ל ז"ל שעולם הזה הוא בחסרון השלימות. וההשלמה ע"י המשכת כח הבורא ע"י תורה ומצות. וזה ענין צדיקים מקיימין העולם. ומצד זה עצמו שולטין המזיקין בעולם ע"י חסרון השלימות. ונחזור לדברינו שכמו כן התנדבו בנ"י ביותר. אך לא בא הכל לידי מעשה. ויכלא כו' מהביא ע"י הפקודה אל יעשו עוד כנ"ל. ויכלא לשון בית הכלא שהיו נעצרים למלאות תאוותם ע"י גזירת המקום. ושמעתי מאא"ז ז"ל על הפסוק העשיר לא ירבה כו'. כי ב' בחי' נדבות הי'. להעשיר שיעצור עצמו ע"י רצון המקום. והעני שיתנדב יותר מכפי היכולת כו'. וזה ענין אם רץ לבך שוב לאחור. כמ"ש והחיות רצוא ושוב שצריך האדם בכל מעשה לידע כי אין בכחו באמת להשלים רצון הבורא כראוי. וע"י ההכנעה בסוף המעשה לבקש עזר מהשי"ת על ידי זה נשלם המעשה ונעשה דבר של קיימא. כמ"ש לאל גומר עלי שסוף השלימות הכל הוא רק בכח השי"ת:


תרל"ח

במדרש ארפא משובתם אוהבם נדבה כו' אם יתן איש כו' כל הון ביתו כו' ע"ש. שע"י נדבת המשכן נתקנו בנ"י מחטא העגל. והטעם שע"י הנדבה נתדבקו במקור נפשם הטובה שנק' בת נדיב. שהנדיבו' נמצא בשורש נפשות בני ישראל בירושה מאבות. אבל אוה"ע אם יתן כו' הון ביתו אינו באמיתות נדבת הלב. וחסד לאומים חטאת. רק בנ"י נק' נדיבים במקור נפשותיהם כנ"ל:


תרל"ט

מפ' ויקהל פקודי נשכח ממני רק המעט אשר נזכרתי בפרשת ויקהל כו' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. אם כי השבת הוא השביתה ממלאכה. אעפ"כ הוא תיקון העשיה. כי ביטולו של דבר זה קיומו. ע"י שהמעשים מתבטלים בבוא יום השבת. עי"ז הוא דבר של קיימא. וז"ש רש"י שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי' כו'. שבאמת נעשה ונתקן ע"י השבת כל מה שנחסר ע"י מניעת המלאכה בשבת ויכולה שתרחם. והנה פ' ויקהל פקודי הם כלל ופרט. כי ויקהל הוא הכלל והוא עצמו בחי' השבת דמתאחדין ברזא דאחד. וזה עצמו בכלל אלה הדברים אשר צוה. פי' הקהילה שהזכיר מקודם שהוא בחי' השבת כנ"ל. ופקודי הוא הפרט כי כלל צריך לפרט ופרט לכלל:


תר"מ

ויק"פ בקיצור גדול בפסוק והמלאכה היתה דים לכל המלאכה כו'. דאיתא במד' המשכן מכוון למעשה בראשית כתיב הכא ותכל וכ' התם ויכלו כו'. והענין הוא שהמשכן הי' לתקן בחי' העשיה שמקודם היו בנ"י מתוקנים לגמרי למעלה מהטבע כדכתיב חירות כו'. ואח"כ ע"י החטא הי' צריכין לתקן המעשים במה שנתנו תרומה נדיב לבו כו' פי' נקודה אחת הטמונה בנפש ישראל וע"י זו התרומה נתקן הכל. וזה שאמר כי מלאכת המשכן הי' די לתקן כל מלאכת שמים וארץ וזה לכל המלאכה הידועה. לעשות לשון תיקון כו'. והותר הוא כי ממילא כשנתקן הטבע בכל השלימות חל עליו שם שמים ושורה בו ברכה מהשורש שלמעלה מהטבע. והוא סוד נשמה יתירה בשבת שמתעלה כל הבריאה ונעשה תיקון א' חל עליו ברכה כמ"ש במ"א באורך במאמר הוסיף ה' בששי כו'. וכתיב ויבואו כל החכמים כו' מרבים העם להביא כו'. וקשה מה בכך שמרבין. אך עפ"י דברי הטו"ז באו"ח בביאור אחד המרבה ואחד הממעיט כו' שיכוין לש"ש כו' וביאור הט"ז שיהי' המיעוט לשם שמים. שיודע שהמעט יהי' בכוונה יותר. אז הממעיט טוב ע"ש. ואותן חכמי לב הרגישו כי מוסיפין יותר מאמיתות נדבת לבם. והרי הביאו נדבתם למרע"ה. ומאין ידעו החכמים מהוספה זאת. רק מרוח קדשם הבינו במעשה המלאכה ריבוי זאת. ובזה התוספות לא נעשה דבר דכתי' והותר. והענין הוא שזה הי' להיות קצת אחיזה ותיקון לכל האומות. ורמזו במד' במותר נעשה משכן לעדות. דאיתא עדות הוא לבאי עולם כו'. ובמד' המשל שהריח היוצא מהיכל המלך מרגישין כולם שנתרצה ע"ש. והפי' שבנ"י תקנו העשי' באופן שיצא הריח גם לחוץ שיוכלו כל הברואים להתקרב עי"ז. וזה הפי' א' עם מ"ש מקודם. כמ"ש במ"א ענין עומק רום ותחת. כי כפי תיקון השלימות עד שמקרבין גם מקומות השפלים כמו כן נמשך הארה ממה שלמעלה. ולכן ע"י שהי' נתקן עד שהרגישו גם האומות זה סימן לכל השלימות ואז חל עליו ברכה מלמעלה. והבן:

מרבים העם י"ל שקאי על הערב רב שנק' העם ולכן לא נעשה מזה דבר. אכן באמת זה הי' בכח רוב השתוקקות שהי' לבנ"י עד שהריחו העם ובאו ג"כ להתנדב. וזה עצמו ענין והותר שכתבנו לעיל והבן:

בפסוק נדבה בבוקר בבוקר. כי העיק לתת נדבה ברצון הלב ראשית לכל הרצונות שיש בכל יום רצון חדש לכל נפש ישראל. וחז"ל רמזו על המן שירד להם בבוקר והוא כנ"ל דכתיב ומשביע לכל חי רצון והוא רוחניות המזון כמו שהי' במן ודו"ק היטב:


תרמ"א

בפ' מרבים העם. כתבתי כבר במ"א כי הבינו החכמים שלא הי' הריבוי בשלימות כי בוודאי לעולם הרצון והדעת מרובה על המתקיים במעשה ובפועל. ולמשכן לא קיבלו רק הנדבה הנתקנת בכל השלימות. ואיתא אחד המרבה והממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. ויתכן לפרש על המרבה כי הריבוי צריך שמירה שיהי' לשם שמים כראוי. וע' בטור או"ח סי' א' שנראה ג"כ שהבין כך. ואותן החכמים העושין הי' חכמה שלהם נמשך בתוך המעשה לא חכמה בלבד. כמ"ש מעין זה בס' קול שמחה על המדרש בהמה כתיב ע"ש. וז"ש לחשוב מחשבות לעשות כו' שלא יהי' נפרד המעשה מן המחשבה והדעת כנ"ל:


תרמ"ב

בפסוק והנשאים הביאו חסר י' ע"י שנתעצלו כו' ע"ש ברש"י ובמד'. והענין להראות כי ביותר צריך מי שהוא במעלה יתירה להחזיק במדת הזריזות כי זריזות מביא לידי חסידות. לכן בתחלת העבודה יש לכל א' הזריזות. אבל בהתרוממות האדם נופל מהזריזות וזה פחיתות גדול. לכן יכול הפחות ממנו במדריגה להקדים אותו בכח הזריזות כמ"ש חזית איש מהיר כו' לפני מלכים יתיצב. לפני ממש. כי הוא מקדים. כמ"ש זריזין מקדימין למצות. הוא כנ"ל. שע"י הזריזות מקדים למעלה ממדריגתו:

בפסוק כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. פי' להביא עם כל הנדיבות שבו. להניח כל הרצון שבלב בזאת הנדבה. וגם הפי' שע"י נדבה זאת ביאו את כל נדבות לבם כי נדבת המשכן היה תיקון לכל הרצונות. שבאמצעיות זאת הנדבה יביאו את כל נדבות לבם כנ"ל:


תרמ"ג

ויקהל משה כו'. למחרת יוה"כ כשירד מן ההר כמ"ש רש"י ז"ל. כי בנ"י היו מתאבלים ועתה שחזרו בתשובה נתן להם הקב"ה ברחמיו מצות נדבת המשכן לשמחם. כי הנדבה בשמחה גדולה הביאו. ואיתא כל המצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. לכן אחר שהתחילו מחדש לקבל עול תורה ומצות בשמחה נשאר קבוע לעולם. ויתכן לומר שעל ידי שהתנדבו בשמחה זכו לדורות ליתן להם ימי שמחה בסוכות. אחר יוה"כ שבנ"י המה בעלי תשובות ניתן להם שמחה בעבודת ימי החג כמ"ש ולקחתם לכם כו' ושמחתם לפני ה' כי מלאכת המשכן והסוכה הוא ענין אחד. ועיקר הכל ע"י השמחה שבעל תשובה שמח בהתקרבותו אליו ית' זוכה להשראת השכינה:

במדרש ראו קרא ה' בשם בצלאל כו' ואל מי תדמיוני ואשוה א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו' מ"ב אלה בזכות אלה שמות בנ"י אלה החקים כו' לפעמים בשם יקרא ולפעמים שמות כו' ע"ש כל הענין. כי הנה השגת השי"ת מצד העצם אינו באפשרות רק ע"י הנהגתו ית' את העולם להביט פועל ה' כמ"ש שאו מרום עיניכם כו' מי ברא אלה שהוא אחר הצמצום של ההסתר ואחדות הנעלם בהתפשטות הנגלה ונקרא אלה. וע"ז נבראו בנ"י. עם זו יצרתי לי. לברר מלכותו ית' ולקשר עולם בעולם. הפרטים בהכלל. שהבריאה ע"י עבודת בני ישראל יש לה דביקות והתקשרות. כולם בבנ"י. ובנ"י בהתורה. והתורה בהקב"ה. ונשמות בנ"י נקראו קודש כמ"ש קדש ישראל לה' כו'. אבל נשתלחו בעוה"ז להעלות כל הברואים. וזהו הרמז שכ' מה טעם פתח בבראשית בשביל כח מעשיו הגיד לעמו כו'. וכבר כתבתי בזה פעמים רבות. ובעת קבלת התורה נתקדשו בנ"י ועלו למקומם האמיתי. קדש לה'. אכן אחר החטא שנאמר אכן כאדם תמותון הוצרך לחזור להיות התיקון בבחי' מעשה בראשית. וזה ענין המשכן שמכוון נגד מעשה בראשית כמ"ש במדרשים. וז"ש ויקהל משה כלפי מ"ש מקודם כי פרוע הוא שניטל מהם האחדות שהי' להם מקודם. וכתבנו במ"א שיש אחדות הבא מקיבוץ הפרטים ע"ש בענין עם אחד מפוזר ומפורד שזה כחן של בנ"י בגלות. אבל מקודם הי' ממש אחדות גמור כמו למעלה. ובעולמות תחתונים נמצא אחדות לעתים כמ"ש פעמים שמות ופעמי' בשם. דהיינו כשיש התגלות שמו ית'. ומעין זה נמצא בלבות בנ"י שאין לך אדם שאין לו שעה שמתעורר בו רצון ופתיחת הלב להשי"ת. אבל קודם החטא היו דבוקין תמיד בהאחדות. ואח"כ הי' האחדות ע"י הי"ג פרטים שהתנדבו. שקיבוץ הי"ג עולה ג"כ אח"ד. לכן כתיב לפעמים ויעשו ולפעמים ויעש. וז"ש מרע"ה ראו קרא בשם שהראה להם כי גם עתה נמצא בהם האחדות כשמעוררין את לבם להשי"ת:

בזוה"ק בפ' וכל חכם לב כו' יבואו ויעשו. דאית פולחנא דעובדא ופולחנא דרוחא עבדי אתה כו' אשר בך אתפאר ע"ש. כי בוודאי לא הי' חכמת עושי המשכן באומנות ידים בלבד. כדכתיב כמה פעמים חכמי לב. ועיקר הי' הפנימיות כמ"ש לחשוב מחשבות לעשות. להעלות המעשה להמחשבה. וז"ש עבדי אתה הוא בעובדא. אשר בך אתפאר הוא ברוחא ובמחשבה כדכ' בך. וז"ש חכם לב בכם יבואו ויעשו שיהי' העבודה מלבר ומלגאו. גם ע"י שהעבודה במעשה הי' כראוי לשמו ית' לכן נתקיים אחר כך אשר בך אתפאר. וזכו במעשיהם שישרה השכינה במעשה ידיהם. וכן הוא בכל עבודת ימי המעשה מתקיים בש"ק אשר בך אתפאר. לכן צריכין לקשט המעשים בימי המעשה לזכור ביום השבת כענין המשל שכתוב במדרשים. מה שאתה יכול לקבוע אבנים טובות קבע שעתידה ליתן בראשה של מלך. והעיקר הוא ההכנה בעוה"ז לעוה"ב שכולו שבת שאז יתקיים אשר בך אתפאר. ובש"ק יש מעין זה:

חכם לב בכם. מכם הול"ל. רק כמו שהמתנדבים צריך למסור לציבור יפה יפה. כן החכמים מסרו חכמתם לצבור כדמצינו שלא באו מעצמם עד שקרא להם מרע"ה. כי לא תלאו חכמתם בעצמותם. ויתכן לומר עפ"י רמז המשנה איזהו חכם הלומד מכל אדם. וכאן כתיב ואמלא אותו כו'. פי' שקיבוץ כל החכמות שבלבות בנ"י נמסרו לבצלאל וחביריו. ונק' ממש חכם לב בכם. ולכן כתיב ראו קרא בשם שהי' כלל ואחדות של כל לבות בנ"י:

בפסוק קחו מאתכם תרומה לה'. כי מקודם הי' הכל בהתעוררות משמים יציאת מצרים וקבלת התורה. ועתה הי' צריך התעוררות מלמטה. שזה ענין הפרש שבין צדיקים גמורים לבעלי תשובות. ובמדרש תרומה אני ישנה כו' קול דודי דופק פתחי כו'. פי' שרמז להם השי"ת שהפתיחה תלוי עתה בהם. וזה ענין תורה שבע"פ דכ' וחיי עולם נטע בתוכנו. שע"י שתורה שבע"פ קרוב אל האדם והחטא שולט בו יותר. לכן עשה הקב"ה נטיעה עולמית שלא יוכל לעולם לפסוק מבנ"י. כמ"ש כי לא תשכח מפי זרעו הוא בחי' תורה שבע"פ שנטע בתוכנו. ומצד זה יכולין לחזור לעורר כח התורה שלמעלה שע"י החטא מתרחקין מתורה שלמעלה וצריכין להתקרב ע"י תשובה והתעוררות שלמטה:

בשם מו"ז ז"ל בפסוק האנשים על הנשים לרמוז מעלת בע"ת שאנשים שחטאו נתעלו על הנשים שלא חטאו עכ"ד פח"ח. כי הטו כל הרצונות להתנדב בלב שלם. וכתיב והם הביאו כו' עוד נדבה. עוד הוא יותר מהסדר ודרך הטבע בבוקר בבוקר. ובחטא כתיב רק וישכימו. וכאן כתיב בבוקר בבוקר. וכ' והמלאכה היתה דים פי' על המתנדבים שנתקנו כולם בכח נדבה ומלאכה זו. כמו הלשון שכ' בהחטא ודי זהב. ועתה ניתקן הכל. וממילא והותר. כי כשנתקנו אחר החטא וזכו שישרה השכינה במעשה ידיהם ממילא הוא יתרון מעלה. כמ"ש במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג יכולין לעמוד. וז"ש שע"י שהיתה דים לכך והותר. ויתכן לפרש לכל המלאכה הוא כלל הבריאה שנעשה פגם ע"י החטא בכל העולם וע"י הנדבה ניתקן. לעשות הוא לשון תיקון ועוד והותר כנ"ל:


תרמ"ד

מפ' ויקהל פקודי ופ' החודש במדרש ואל מי תדמיוני כו' א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו'. כי כל התקרבות להשי"ת הוא רק על ידי הביטול והתעלות התחתונים לדבוק בכח אלקות שנמצא בכל דבר חלק וניצוצי קדושה שהוא החיות והנשמה לדבר הזה. כי כל פעל ה' למענהו ודרשו חז"ל לעדותו. להעיד עליו. ובאמת הנשמה וחיות שבכל דבר הוא העדות כי אין דבר עושה את עצמו. ובכלל בנ"י המה הנשמה והחיות שבבריאה. והם העדות עליו ית' כדכ' קדש ישראל לה' כו'. והוא התרומה מכל הבריאה כמ"ש חלק ה' עמו. ונאמר אתם עדי. אכן אחר החטא כתיב קחו מאתכם תרומה. וכ' משכן העדות שהיו צריכים למצוא העדות והבירור בכח מעשה המשכן. כי מקודם היו המה בעצמם העדים. והכלל כפי הארת הנשמה כך הוא העדות. לכן שבת סהדותא איקרי דהוא יומא דנשמתין. וכן ע"י המשכן נתעורר החיות שבלבות בנ"י. ולא לחנם אמרו חז"ל עדות הוא שהשכינה שורה בישראל. אך שהיו ניכרין בנ"י שנתעלו ונשתנו להיות כמלאכי ה' והמשיכו הארה גם לכל העולם. דכ' מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. בטובו הם בנ"י שהם מקבלים טוב הגנוז נשמת חיים. ועל ידיהם נמשך התחדשות לכל העולם כמ"ש החודש הזה לכם:

במדרש רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שמרע"ה הקים המשכן כו'. בא לרמוז כי אעפ"כ יד כל בנ"י הי' בזה רק שכפי עבודת הכלל כך נתעלה מרע"ה להקימו. וכמ"ש במד' ויקרא הרימותי בחור מעם כו'. כמו תרומה שמתעלה כל השיריים ע"י התרומה. כן הי' מרע"ה התרומה מכללות ישראל. וכ"כ ויביאו את המלאכה אל משה זה הי' תיקון שלהם אח"כ נתן מרע"ה ידו:


תרמ"ה

במדרש ואל מי תדמיוני ואשוה א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו'. הענין הוא כי באמת צריך האדם לידע כי אין לו שום שייכות והשגה בו ית'. אכן מצד הבריאה שהשי"ת ברא אותנו מצד זה יש לנו שייכות אליו. ובהצטרפות ב' הידיעות נוכל לעבוד אותו שיתקבל לפניו לרצון עבודתינו. וזה שלום לרחוק ולקרוב. פי' מי שיש בו ב' הבחי' שיודע שהוא מרוחק ושאעפ"כ הוא מקורב ושניהם אמת ואין בזה סתירה. ויתכן שלכן הקדים מרע"ה מצות השבת קודם מלאכת המשכן. להודיע כי הגם שצוה הקב"ה לבני ישראל לעשות משכן וציורים לדברים עליונים. מ"מ נדע כי אין בנו הדמיון והשתוות מצד עצמינו להעליונים. וצריכין להבטל אליו ית'. שזה ענין השבת השבתות כל המעשים. וזה הביטול הוא קיום כל המעשים. ובהצטרפות השבת ועשיית המשכן נגמר המכוון והשלימות כענין לרחוק ולקרוב שכתבנו. וכן ענין ברכת המצות שאמרו חז"ל שצריך לברך עובר לעשייתן פי' הברכה לידע כי לא מצד עצמותינו יש לנו כח לגשת לקדושת המצות. וזה הביטול הוא קודם וחשוב יותר מגוף המעשה וזה עובר לעשייתן:


תרמ"ו

מקודם כתיב פרשת המסוה אח"כ ויקהל משה כו'. ובמד' בפסוק ראו קרא ה' בשם. ואל מי תדמיוני ואשוה א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו'. דכתיב אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם כו'. כי בוודאי אף שגרם החטא. מ"מ הכל הי' במכוון להראות כי א"א להתחתונים לבוא לתיקון הראוי רק באמצעות הטבע. כענין שהקדימה תורה מעשה בראשית לקבלת התורה. ואם כי הי' בלוחות הראשונות בקולי קולות כאשר נתקרבו יותר מדאי א"כ יאמר קדוש ונפלו מזאת המדריגה והוכרחו לחזור לתקן על פי הטבע. וזה עשיית המשכן שהוא תיקון מעשה בראשית וזה כענין שאמרו בלוחות אחרונות אין לך יפה מן הצניעות. הוא זה הדרך המוסתר תוך הטבע. כענין שאמרו יפה שעה א' בתשובה כו' בעוה"ז כמ"ש במ"א מזה. וזז"ש שאו מרום עיניכם כו' להיות העבודה באמצעות הטבע ומעשה בראשית כנ"ל. אך משה רע"ה זכה להשאר במעלה הראשונה וזיכה את כל בנ"י כמ"ש חז"ל בפסוק ומשה יקח את האהל ופירש עצמו מן המחנה. וחלילה לומר כי לא הי' לטובת בנ"י כי מרע"ה מסר נפשו בעבורינו. אך אדרבה עי"ז עצמו ויקהל משה כו'. וז"ש תורה צוה לנו משה ועי"ז מורשה קהלת יעקב. שהוא כלל הצריך לפרט כאשר בנ"י לא היו יכולין להשאר במדריגה הראשונה ומרע"ה לקח לו האהל כו'. עי"ז לעתים כשבנ"י באין אל האחדות. אז מוריש להם מרע"ה את התורה. וז"ש שם במדרש לפעמים שמות יקרא ולפמים בשם. כי מקודם הי' מסודר כל פרט ישראל באותו השורש. ועל ידי החטא נפלו מזאת. ונשאר ע"י האחדות כשמתבטלין להיות אחד אז ויקהל משה כו'. ורש"י ז"ל מדייק ויקהל לשון נפעל כו'. ולפי מ"ש אתי שפיר כי זה סמיכת הכ' ויקהל. ע"י שפירש לעצמו. ושם על פניו מסוה. גרם בעבודתו להטות לבות בני ישראל. ונקהלו בכחו. וזה לשון הפעיל שלא הקהיל אותם בידיו כנ"ל וכמ"ש:

בפסוק והמלאכה היתה דים כו' והותר. מקשים העולם דב' לישני סתרי אהדדי דים והותר. ויובן הענין על פי פשוטו כי לא כל המעשים עולין בשלימות למעלה. לגמור הפעולה כפי רצון האדם. מול זאת מגיד הכתוב כי הי' די במלאכת הבאת הנדבה להיות נעשה כל המלאכה של המשכן והותר כמה שלא עלה לעובדא בפועל. וכולי האי ואולי נזכה גם אנחנו מכל עבודת האדם לזכות להיות לו נקודה ומשהו חלק בכללות עליות כנס"י למעלה למעלה. וז"ש רש"י ולהותיר כלומר שגם המותר הי' בהכרח להשלמות המלאכה ומכל רוב הנדבות נתברר חלק גבוה להיות נגמר המלאכה:

עוד יתכן לפרש והותר לדורות. ולכן נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל הדורות כמ"ש חז"ל עדות הוא כו'. ובמד' מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. וכמו שראינו אחר החטא מ"מ הי' נמצא הקדושה בפנימיות לבות בנ"י. וכשנתעורר הרצון ואהבת נדבה שבלבות בנ"י מיד נתתקנו. כן הוא עדות לכל הדורות הגם שירדנו ירידה אחר ירידה. עכ"ז נמצא בנו נקודת אהבה להשי"ת אשר בכל עת יכולין לחזור לעלות אל אבינו שבשמים. והנה לעשות משכן להשי"ת אינו באקראי. ובודאי תיקנו אבותינו במעשה המשכן כל בחי' העשי' עד סוף כל הדורות. וכאשר חכמים הגידו כי לא היו ראוין לאותו מעשה. רק להורות תשובה. כי למדריגה הראשונה שהי' בקבלת התורה לא הי' לנו ח"ו כח להתקרב. ואחר החטא שהי' התיקון עפ"י אלה המעשים כמ"ש כל נדיב לבו כו' זהב וכסף כו'. פי' שמקודם הי' העבודה ברוחניות בלבד כמלאכי השרת. ועתה יביאה באמצעות תרומה זו זהב וכסף כו'. ועי"ז נתעלו כל המדריגות התחתונות. וכאשר תיקנו כל הקומה זכו להשראת השכינה. ובמד' אשר נתן ה' חכמה בהמה כו' כבהמות כו'. פי' שהי' התיקון גם בנפש הבהמיות. וכן הוא בדורות שאמרו חז"ל אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם. וזה היה מדריגה ראשונה. ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים. וכמו בכל קומת איש שיש מוח בראש ולמטה גוף החומר. כן דורות הראשונים היו המוחין לדורות האחרונים כנ"ל. ויתכן ג"כ הרמז בהמה כפשוטו כי דורות אחרונים נכלנו בהראשונים והיינו כלולים בהם. הכלל שהי' תיקון עד סוף כל הדורות ואז זכו לשכון שכינתו ביניהם. כי אצלו ית' עתיד והוה הכל אחד. לכן ע"י מעשה בזמן א"א לזכות להשראת השכינה כו' וזהו עדות הוא לבאי עולם כו'. ודו"ק:


תרמ"ז

מפ' ויקהל פקודי ויקהל משה כו' אלה הדברים כו'. ופי' מו"ז ז"ל כי קודם החטא סידר הכתוב מלאכת המשכן קודם מצות השבת שהיו ימי המעשה הכנה לשבת. ואח"כ הוצרך להקדים השבת שבכח השבת יוכלו לתקן המעשה. ואפשר שזה עצמו הרמז שאמרו חז"ל כי מרע"ה צוה לעשות כלים ואח"כ משכן ובצלאל אמר שמקודם יש לעשות המשכן. כי המשכן הוא הכלל והכלים הם פרטים. ומסתמא בכללות בא הכח מלמעלה לעורר התחתונים. ובפרטות כל אחד מעורר כח המיוחד אליו ואח"כ נעשה מזה כלל. ורמז לדבר מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן. פי' שבכלל המאה אדנים הם הם שעוררו נדבות מאת הככר למטה בנפשות בנ"י. וככר לאדן הוא שבפרט נדבת כל אחד הי' התעוררות מלמטה למעלה. ומדריגת מרע"ה הי' כמו קודם החטא שהקדימו נעשה לנשמע לכן כלים ואח"כ משכן. ומדריגת בני ישראל הי' משכן ואח"כ כלים כנ"ל:


תרמ"ט

בפסוק אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו'. דהנה כבר ניתן השבת זכור ושמור ומה ענין מצות השבת שנית. ויתכן כי השבת יש בו כמה מדריגות זו למעלה מזו כפי תיקון ועמידת בני ישראל. ויש בו בחי' מעשה דיבור ומחשבה. זכור ושמור זכירה בפה ושמירה בלב. ועתה הוא במעשה כמ"ש לעשות. כי בשעת קבלת התורה כתיב אמרתי אלהים אתם כו' והיו למעלה מעשי' גשמיות. ואחר החטא כתי' אך את שבתותי תשמורו. אך הוא לשון מיעוט שהוא מדריגה שלמטה ממה שהי' להם קודם החטא. וכתי' בשבת ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם. פי' בכל מקום מצב בנ"י אור השבת כביכול יורד אצלם. וכיון שירדו בני ישראל בעשי' גשמיות ניתן להם גם השבת בעשי'. ואיתא בזוה"ק פרשה זו בפ' ביני ובין בנ"י כו' כי רוחא דקדישא דיורד בשבת קודש כולל רוחניות וגשמיות ע"ש. והוא מדה במדה ע"י שבנ"י מבטלין כל המעשים בש"ק ועוזבין כל המלאכות כדי לקבל קדושת השבת. כמו כן השבת מתלבש בלבוש אמצעי שיוכלו בנ"י להתקרב אליו. וכל מדותיו של הקב"ה וב"ש כן הוא. כמו שאדם מייגע עצמו בעוה"ז להפרד מן הגשמיות. כן זוכה בעוה"ב להתקרב להקדושה. כי באיזה צד יוכל ילוד אשה להתקרב בקדושה עליונה. רק בזה הדרך מדה במדה שהקב"ה נוהג עמנו. והרמז כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה:

במדרש שאו מרום עיניכם כו'. בזכות אלה שמות כו' ואלה בזכות אלה החוקים כו'. כי הנה תכלית בריאת עולם הי' לכבודו ית'. וכמ"ש ז"ל בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. שבנ"י בכח התורה מעידין ומבררין הנהגתו ית' את העולם. וזה קיום העולם. כמ"ש במד' הנ"ל בזכות ישראל והתורה. אך בני ישראל צריכין לברר זאת בכל יום להעיד עליו ית' כמ"ש שמ"ע ר"ת "שאו "מרום "עיניכם. כי לבנ"י ניתן חכמה ודעת שיכולין לרומם הבריאה ולדבקה בשורש העליון. וזה עצמו הי' במלאכת המשכן שהי' כולל כל מעשה בראשית. ולכן אמרו חז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. וז"ש ראו קרא ה' בשם שנתן לו השי"ת דעת לדבק כל התחתונים בשורשם העליון. כי קריאה הוא מינוי כמו ויקרא ה' לאור יום קריא רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא כו'. לכולם בשם יקרא היא התורה שכולה שמותיו של הקב"ה. וכמו שבכח התורה מעידין בני ישראל על הקב"ה שברא שמים וארץ. כן הי' במלאכת המשכן עדות בעובדא. לכן נקרא משכן העדות:

בפסוק כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' כו'. דאיתא במדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו' בני עשו לי יריעות עזים ושכנתי בתוכם כו'. והענין הוא כי האהבה והדביקות אשר קיבלו בנ"י בהר סיני הוא חי וקיים לעולם. אבל ע"י החטא אינם יכולין להוציא מכח אל הפועל אהבה הגנוזה. ולכן אחר החטא הוצרכו לזו הנדבה. שבכח התרומה הזו הוציאו הנדיבות והתשוקה והדביקות מכח אל הפועל עד שהמשיכו את השכינה למטה. ולכן נק' משכן העדות שהוא עדות שהשכינה שורה בישראל. ובזמן המשכן והמקדש הי' באמת השראת השכינה. ומה זו עדות. רק שהוא עדות גם לכל הדורות. שאעפ"י שאין הקדושה בהתגלות. מ"מ בפנימיות לבות בנ"י נשאר רושם הקדושה. ובאמת בכל המצות הוא כן אשר הם עצות איך להוציא הנדיבות והרצון מהכח אל הפועל כמ"ש כאן כל נדיב לבו כו'. פי' שהתרומה זו הוציאה כל הנדיבות והרצונות שהיו טמונים בלבותם. כן כל מצות שנקראות נר כמ"ש נר מצוה וכתיב נר ה' כו' חופש כל חדרי בטן. ויכולין להעלות כל הרצונות לה' ע"י המצות. ומלאכת המשכן הי' עדות על כל הדורות להודיע שאעפ"י שהחטא מבדיל מ"מ לא יוכל לכבות האהבה כנ"ל:


תרנ"א

ויקהל משה. סמך מצות השבת לתרומת המשכן. כי שניהם ענין אחד. השבת הוא תרומה בזמן כמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת שמשייר ברכה וקדושה לכל הימים. וכמו כן יש תרומה במקום לעשות משכן וביהמ"ק. וזה משייר ברכה וקדושה לכל המקומות. וכמו כן חכמי לב וכהן הוא תרומה בנפשות. וזה הוא בחי' קהילת הכלל כשנעשין אחד. ומוציאין ראשית מן הכלל. מתעלה ע"י הראשית כל הכלל. כשמתבטלין הכל אל התרומה כנ"ל. והנה כן הוא בקדושת שבת שצריכין ימי המעשה להיבטל אל השבת. וזה הרמז במנורה שלשה קני מנורה מצדה האחד כו'. הם ג' ימים דקמי שבתא וג' ימים דבתר שבתא. דאיתא זכור מלפני' שמור מלאחרי' ע"ש במכילתא. פי' השבת משייר קדושה. וצריכין בג' ימים דבתר שבתא לשמור הארת הקדושה הנשארת. וזוכין אח"כ בג' ימים דקמי שבתא לזכור ולהשתוקק להכין אל השבת. ואז השבת העתיד מסייע גם לפניו. ומי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ויש לרמוז עוד בפסוק וכפתר תחת שני הקנים כו' וכפתר תחת שני הקנים כו'. דהנה איתא שבג' ימים דקמי שבתא יש לשמור בכל יום הארת הנשמה יום ד' ה' ו' הוא נפש רוח נשמה. מעשה דיבור ומחשבה. להכין אל השבת. וכמו כן אב"ג נשמה רוח נפש ע"ש בדברי האר"י ז"ל. וידוע שג' סעודות שבת נותנין ג"כ אלה הג' נפש רוח נשמה. ונמצא כל סעודה סועד לב' ימים. כי ג' שבתות יש מול נר"נ. וכל שבת מסייע ליום א' שלפניו ויום א' שלאחריו. [ואח"כ מצאתי בספרים כי סעודה א' נגד יום א"ב כו'. ולי נראה כמ"ש כי סעודה אחת יום א' ו' וסעודה א' ב"ה וסעודה א' ג"ד]. והוא הרמז בג' כפתורים לג' שבתות שבג' סעודות. וכפתר הוא חיבור זכור ושמור. לחם משנה. כי בשבת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ובימי המעשה מתפשטין לב' ימים כנ"ל זכור לפני' ושמור לאחריה. [רמז לדבר כפת"ר גי' ש"ת הוא יסוד השבת ובצירוף ב' הקנים הוא שב"ת]:


תרנ"ד

לפ' ויקהל ופ' שקלים אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות כו'. הגם כי בשבת שובתין ממלאכת עשי'. אבל זה תיקון המעשים בהיות נעשה המלאכות בששת ימים וביום השביעי קודש זה תיקון העשי'. וזה הבחינה שנתן הקב"ה לבנ"י בהיותם בעולם הזה הגשמיי להיות להם חלק בקדושה עליונה. ואמרו חז"ל על הקב"ה עשיר ושמח בחלקו כי למעלה כל המלאכים ומחנות כולם קדושים. אבל הקב"ה בחר בנו להיות לנו חלק בקדושה. הגם שאנו בחומריות הטבע ע"י השבת. וזה דבר גדול להיות עושים במלאכה ויום השביעי יהי' לכם קודש. והנה בכל דבר בעוה"ז יש חומר וצורה בפרט. ובכלל בעולם שנה נפש. והשבת הוא הצורה של כל הימים. וכמו כן בנ"י הצורה בנפשות. ומשכן ומקדש הצורה בעולם. וכל עבודת האדם להפוך החומר ולבטלו אל הצורה. ובמדרש שאו מרום עיניכם כו' מי ברא אלה כו'. כמ"ש החכם עיניו בראשו. כי לכל הדברים יש שורש למעלה ונקשרים תחתונים בעליונים. אבל הם מכוסים בטבע ומי שמייגע עצמו לצאת מן הטבע יכול להשיג ולראות שורש הצורה שבו. וכפי שמירת העינים וההסתכלות מהגשמיות. כך יכולין להסתכל ברוחניות. וזהו שאו מרום עיניכם להרים ההסתכלות היפוך ממ"ש הכסיל בחושך הולך. ואיתא במדרש הרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני השכינה שנאמר ועוצם עיניו מראות ברע כו' מלך ביפיו תחזינה כו' ע"ש בפ' אחרי. והנה ציור המשכן וכליו הי' לקשר התחתונים בשורשם העליון. ושם היו רואין הצורה הפנימיות וזה הי' בחי' עליות רגלים שלש פעמים בשנה יראה וכתיב צאינה וראינה כמ"ש במ"א מזה:

ומ"ש במדרש בענין שמות יקרא ובשם יקרא. הוא ג"כ ב' בחי' הנ"ל. דמי אלה הוא בחי' סתים וגליא. דיש בכל מקום נקודה פנימיות. ומתפשט בלבוש נגלה. והנה למעלה הכל אחדות אחד. לכן כתיב בשם. שיש לכל הצבא מעלה שורש בשמו ית'. וכשמתפרשין לעשות כל אחד שליחותו. יש להם שמות בפרט. וכמו כן בנ"י יש להם ב' בחי' הנ"ל. והם בחי' נעשה ונשמע. נשמע הוא הארה שמקבלין מלמעלה והוא אחדות אחד כי שמע לשון אסיפה וקיבוץ. ונעשה הוא בחי' גליא. כל אחד מה שנשלח על דבר פרטי. ולכן כשנמנו הי' צריכין כופר נפש ע"י שחטאנו בנעשה כי קודם החטא הי' כל מעשיהם למטה דבוק בשורש הנסתר והאחדות. כי לכן על מנין שורה עין רע. כי הלא למטה יש מקום גם לכל הברואים. והסט"א ג"כ תובעת חלקה. אבל למעלה בשורש האחדות סט"א ערקת. אבל בנ"י נבראו לתקן גם עולם הפירוד. וכ' אתם עדי נאום ה'. פי' שבנ"י הם נבראו לפרסם כבוד שמו יתברך בבחי' גליא. ולכן המצוה ליתן מחצית השקל להעלות חלק התחתון בחלק העליון ששם אחדות אחד. ולכן לא כתיב חצי שקל רק מחצית לרמוז על הדביקות חלק בחלק כמ"ש מונה מספר כו'. אעפ"כ לכולם בשם יקרא. להיות דבוק כל המספר בשם אחד. ומלאכת המשכן העדות הי' ג"כ בבחי' גליא ודבוק בשורש הנסתר כמ"ש יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. לכן כתיב ראו קרא ה' בשם. קריאה הוא דביקות כמו וקרא זה אל זה. לכולם שמות יקרא הוא הדביקות שיש להם כשנשתלחו לעשות שליחותן. לכולם בשם יקרא הוא הדביקות כשמתעלין להיבטל ולהכלל בשמו יתברך כמ"ש לעיל בחי' נעשה ונשמע:

בפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. איתא בזוה"ק פ' זו ובפ' בראשית כי בשבת בחי' מאורי אור. ומאורי אש. מסתלקין בשבת. לכן במוצאי שבת מברכין מאורי אש להחזירן למקומם ע"ש. וכתבנו מזה בפ' מקץ הרמז כי בעוה"ז כל ההארה בכח מה ששורפין ומבערין הפסולת כמו הנר שמאיר רק כפי מה שיש לו לשרוף ולכלות. וזה הרמז שאין העין רואה מתוך הלבן אלא מן השחור. לומר כי עיקר הראיה כששומרין העין שלא להסתכל בגשמיות אז רואין בעין השכל המאיר כמ"ש לעיל בשם המדרש ועוצם עיניו כו' מלך ביפיו תחזינה. וכן איתא בזוה"ק וארא סתום עיניך וחזור גלגלך ויתחורין לך נהורין דסתימין. אכן בש"ק אין צריך בירור פסולת רק אור המאיר. ובאמת צריך אדם לברר מעשיו בימי המעשה שלא יהי' לו פסולת ביום השבת. וזהו פי' לא תבערו אש כו' ביום השבת. ובאמת השבת הוא מעין עוה"ב וכמו שצריכין לברר כל הפסולת בעולם הזה לזכך החומר להיות מוכן לעולם הבא ולא יצטרך להזדכך באשו של גיהנם. כמו כן צריכין לברר בימי המעשה להיות בשבת מוכן לאור המאיר וזהו עבודת האדם לזכך החומר להפכו לצורה. והוא שם איש ואשה כדאיתא בגמרא זכו שכינה ביניהם כו' וא"ש הוא החומר והיו"ד הוא בחי' הצורה. מטבע של איש החותם שבו. והוא בחי' שבת ומילה:


תרנ"ה

במדרש אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו. ע"ש שדורש על בצלאל שעשה המשכן. דהנה בשבת כתיב לא תבערו אש כמ"ש במ"א. דיש אור המאיר ואור שורף. ובימי המעשה הוא בחי' שורף כי האור שכ' בכל יום וירא אלקים כי טוב הוא בהסתר. כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר. וצריכין לברר האור ע"י הבדלה וביעור הפסלות. וזה הי' מלאכת המשכן להוציא כלי למעשהו. והוא בכח האש דאיתא אש באיש ואשה. ובכח זה האש יכולין להוציא מכח אל הפועל כלי למעשהו. אבל בשבת שנק' חותם בו מתגלה השם שיש באיש ואשה. והוא אור המאיר והוא בחי' אהבה שאינה תלוי' בדבר. ונקראת נחלה שאין לה הפסק. ועל נקודה זו נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. ובימי המעשה צריכין לעורר האהבה בכח האש. וז"ש סמכוני באשישות באיש ואשה. והטעם כי חולת אהבה אני בגלות ובימי המעשה ימי החול נק' חולת אהבה שאינה אהבה שלימה שאינה תלוי' בדבר כמו בשבת:


תרנ"ו

במדרש ואל מי תדמיוני ואשוה כו' ראו מי ברא אלה בזכות אלה שמות בנ"י בזכות אלה המצות כו'. שמות יקרא וכ' בשם יקרא כו' כי כל ברי' מגדול ועד קטן יש לה איזה התקשרות בשורש וזה השם שיש לכל ברי'. ולכן מסיים הפסוק לתבונתו אין מספר. פי' כל ברי' מכיר את הבורא במין דיעה ובינה מיוחדת שאין ברי' אחרת מכיר באותו אופן. כדאיתא בזוה"ק נודע בשערים לכל חד לפום שיעורין דלבא. ויש מעין זה בכל ברי' ממש זה לתבונתו אין מספר. ולכן יש שם מיוחד לכל ברי'. אכן הברואים נבראו לשמש את האדם. ולכן אדה"ר קרא שמות לכל. כי הדיעה והדביקות שלהם בשורש נגמר ע"י האדם. והאדם יש לו דביקות בשם שמא דכולל כל שמהן. וכאן כתיב קרא ה' בשם בצלאל. שדביקות שלו הי' בהקב"ה. ועל ידו נתעלו כל הברואים להידבק בשורשם בכח מלאכת המשכן שהוא דביקות כל העשי' בשורש העליון כנ"ל:


תרנ"ז

בענין המסוה וסמיך לי ויקהל משה ומצות השבת פי' מו"ז ז"ל לרמוז כי בשבת מחזיר מרע"ה לבני ישראל העדי כו' כי כחו של מרע"ה מתגלה בש"ק. ובימי המעשה יש מסוה שהוא התלבשות אור תורה במעשה בראשית. ובשבת מתגלה אור התורה בעצם. ויקהל הוא התעוררות הבא מלמעלה כדאיתא במדרשים שאמר הקב"ה למשה עשה לך קהילות גדולות ללמד לבנ"י הלכות שבת ומכאן שמשה תיקן לישראל לדרוש בענינו של פסח בפסח כו' ע"ש בילקוט. דכתיב תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב הוא הקהילה שבנ"י מתאספין. ובזה מעוררין המשכה מלמעלה. וזה בחי' מלאכת המשכן. אבל בשבת הוא הקהילה מלמעלה ויקהל משה כו'. וז"ש קהלות גדולות מכלל דאיכא קטנות. שגם כל שבט נק' קהל. וגם בכל פרט יש התאספות. אבל ויקהל משה הוא כלל גדול מלמעלה שלא בהדרגה. ולכן אמר לא תבערו אש כו' ביום השבת. כי בחי' אש הוא זו המחלוקת שבאדם לשם שמים שזה בית יעקב אש להלחם עם עשו ועמלק. אבל שבת בחי' אור הבא מלמעלה בחי' שם ישראל והוא יום מנוחה לכן לא תבערו אש:


תרנ"ח

ויקהל משה כו' רמז שבשבת נעשין בנ"י קהל אחד כדאיתא במדרשים עשה לך קהלות ללמוד דיני שבת ויו"ט. כי בני ישראל הם באמת אחדות אחד. רק ע"י הפסולת נעשה פירוד ביניהם. ובשבת שנתבטל הפסולת באין אל האחדות. ומרע"ה הוא שר התורה והוא מאחד את בני ישראל כמ"ש תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב. פי' גם זה הוריש לבנ"י שיוכלו להיות קהלה אחת. ובשבת מתגלה כחו של מרע"ה וכח התורה. ולכן מתאחדין בי'. וכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא. פי' שאין לאומות חלק בשבת. לכן בשבת קודש מתגלה הקדושה. דהנה כ' כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא כו' לעשות. פי' בימי המעשה הקדושה מתלבש בעשי' ובטבע. ובעשי' יש אחיזה לכל האומות ולכן אין הקדושה בהתגלות. אבל בנ"י יש להם חלק למעלה מן העשי' והוא אות שבת. ולכן כתיב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. הגם כי שבת הוא שלא לעשות. אבל א"י לתקן העשי' רק מי שיש לו כח למעלה מן העשי' ולכן בנ"י יכולין לעשות ולתקן העשי' מאחר שיש להם אחיזה בשבת שהוא למעלה מן העשי'. ויש בחי' מעשה דיבור ומחשבה. ובנ"י להם כח הדיבור. וז"ש אלה הדברים שבכח הדיבור הם שולטין על העשי' כנ"ל:

במדרש ואל מי תדמיוני כו' א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו' מי ברא אלה. בזכות מי עומדין. בזכות אלה שמות בנ"י. ואלה בזכות מי בזכות אלה החוקים כו'. כי הנה הקב"ה רם ונשא ואיך יוכל להיות כח אלקות במעשה גשמיות. אך הוא ע"י התורה ובני ישראל כמ"ש בראשית בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית. והתורה יש לה דביקות בהקדוש ברוך הוא ובני ישראל בהתורה וכל העולם בבני ישראל ועל ידם נמשך אלהות לכל מעשה בראשית. זה שכתוב ראו מי ברא אלה שידע איש ישראל כי כל העולם כולו תלוי בו. ואיתא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות. אם כן על ידי התורה והמצות מזדככין נפשות בני ישראל שיוכלו לקבל אלקות. ובזכות זה העולם עומד ויש להם דביקות בו ית' על ידי התורה ובני ישראל. ולזה זכו בני ישראל ביציאת מצרים כמ"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים שיוכלו לקבל אלקות:


תר"ס

במדרש ואל מי תדמיוני כו' א"כ יאמר קדוש שאו מרום עיניכם כו'. כי הקב"ה רחוק מכל רחוק ואי אפשר להשיגו רק ע"י פעולותיו כמ"ש מי ברא אלה. ומצד הבריאה הוא קרוב מכל קרוב. ובאמת מעשה המשכן הוא רמז למעשה בראשית והוא המשכת השראת השכינה ע"י אלה הכלים הכלולים בסוד מעשה בראשית כמ"ש חז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. אך זאת מעלת בנ"י אשר יש להם דביקות בהקב"ה גם בבחי' הריחוק כמ"ש מרחוק ה' נראה לי דייקא. וזה עדות השבת דכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא בלי שום אמצעות הבריאה. דכ' ביום השביעי שבת לכן הוא קודש. ובנ"י יש להם חלק בקדושה כמ"ש קדש ישראל לה' ראשית תבואתו הוא מקדם לבריאת עולם. וכן אמרו האל הקדוש שאין כמוהו המניח לעמו ביום שבת קדשו. שגם במדריגה זו דכ' אל מי תדמיוני כו' אעפ"כ יש לבנ"י חלק בו. וכמ"ש בזוה"ק בפסוק ואתה ה' אל תרחק שהגם שהעולמות מתעלין בש"ק אעפ"כ נמשכין בנ"י אחר אלה המעלות ע"ש פ' תרומה. והנה קודם החטא כתיב אלקים אתם ונתדבקו באלקות וע"ז כתיב מי יעלה בהר ה'. אך כשירדו ממעלה זו כמ"ש ומי יקום במקום קדשו בקביעות. אף על פי כן יש עתים וזמנים אשר חוזרין למעלתם הראשונה. ולכן אחר החטא ניתן להם מלאכת המשכן בבחי' מי ברא אלה. אבל הקדים השבת שהוא מדריגה גבוה מזה כנ"ל: