<< | שער מאמרי רז"ל |

אמר הכותב: ועוד אכתוב קצת לקוטים מאת הרח"ו זלה"ה כאשר מצאתי בכתבים שלו וזה החלי:


אם רעב שונאך

עריכה

פסוק "אם רע שונאך האכילהו לחם ואם מצא השקהו מים". דע, כי כל הנשמות נתערבו טוב ברע רע בטוב; ולפעמים החלק הטוב של הצדיק נותן לרשע אחד. ולכן תראה כמה רשעים שעושים קצת מצות כתיקונם ובשאר דברים הם רשעים גמורים. וכן יש להפך בצדיקים -- שהם גמורים ברוב מעשיהם ויש להם קצת עבירות או איסורין שאינם יכולת להפרד מהם. וטעם הענין הוא תלוי כפי בחינת תערובת הנשמות רע בטוב. כי קצת הטוב של הצדיק ניתן ברשע שרובו רע; וקצת הרע של הרשע נתערב בצדיק שרובו טוב.

ובזה תבין ענין צדיק גמור, ורשע גמור, ובינוני (ר"ל שהוא שקול במעשיו) -- כי בחינ' אלו הם כפי חלוק נצוצי נפש הטוב שבאדם וכפי נצוצי הרע שבו. ובזה תבין כמה שינויים שנמצאים בבני אדם כי לפעמים אדם צדיק גמור נכשל במה שלא יכשל עם הארץ אחד. אמנם זה יארע לו כפי נצוצי החלק ההוא של הרע המתייחס ומורה באותה עבירה הפרטיית המתייחסת אליו ולכן הוא מתאוה אליה.

ולסבה זו נצטוינו למהוי מזכין לחייבא ושכרו גדול מאד כנזכר בזוהר פרשת תרומה. וסבת תועלת מצוה זו נתבאר בפסוק זה: "אם רעב שונאך וגומר". והוא על דרך מה שביארנו לעיל, בפסוק "יגמור נא רשעים ותכונן צדיק...". והענין, כי מי שהוא רשע מותר לשנאותו כמו שאמר הפסוק "הלא משנאיך ה' אשנא" וכמו שאמרו ז"ל על פסוק "כי תראה חמור שונאך" ברשע הכתוב מדבר שמותר לשנאתו. וכאשר האדם מזכה את הרשע ומפתהו לעשות מצוה, הנה החלק הטוב של הצדיק ההוא הנתון באותו רשע מתברר ומתערב עם הצדיק, כי הוא חושק לו ומתחבר עמו. וכן להפך - שמתברר הרע שבצדיק ההוא וניתן ברשע ההוא. ונשלם זה ברע וזה בטוב. וזה שאמר הפסוק "אם רעב שונאך"-- שהוא אותו הרשע (שהוא שונאך) שיש בו קצת בחלקך הטוב ועל כן הוא רעב לדברי תורה; 'האכילהו לחם ומים'-- שהוא התורה הנקראת "לחם" ו"מים" כנודע; "כי גחלים אתה חותה על ראשו" פירוש: כי הרע שבך נפרד ממך ונדבק בו. [ועל דרך זה "ונשא השעיר עליו את כל עונתם".] וכן הטוב - "וה' ישלם לך", ר"ל ישלימהו לך כמשז"ל אל תקרי ישלם לך אלא ישלימו לך, פירוש: שישלים לך הטוב ההוא שהיה חסר ממך והיה מעורב בו ועל ידי כן אתה נשלם בטוב והוא ברע. [ולהיות כי השי"ת מכנה שמו על הטובה, לא על הרעה, ולכן בענין הרעה לא הזכיר שמו אלא ייחס הדבר אל האדם עצמו כמ"ש "כי גחלים אתה חותה על ראשו.." אבל בענין הטובה אמר "וה' ישלם לך".]

שינה לרשעים ולצדיקים

עריכה

טוב הוא אל האדם שישן בלילה ולא ביום. ובפרט אחר ב' או ג' שעות בלילה. משום חסידים הרשאונים היו שוהים שעה א' אחר תפילתם. וכבר נתבאר אצלינו בברכת המפיל חבלי שינה על עיני. אמנם השינה ביום היא רעה אל הצדיקים לפי שעל ידי מעשיו הטובים אפשר שיתעברו בו נשמות הצדיקים בעת שישן בלילה; וכאשר חוזרת נפשו בקרבו כשיקץ משנתו ממכשת עמה נשמות צדיקים לפי שיסייעהו לפי שכיון שהאדם מפקיד נפשו ביד המלכות בלילה כנודע לכן באה בבקר ברה וזכה ונקיה. אבל אם ישן ביום (שאין אז ענין הפקדון הנזכר) אין הנשמה מוצאה מקום מנוחה ופקדון ולכן אדרבא תפסיד מה שהרויחה בלילה ויתפרדו ממנה אותם הנשמות אשר נתחברו עמה בלילה כנזכר ולכן אין השינה טובה לצדיקים ביום.

אבל רשעים - שינה הנאה להם ולעולם לפי שבלילה אין נפשותם נכנסת בפקדון ביד המלכות והם משוטטות בעולם ומוצאות נשמות רשעים ומתערבים בהם ונכנסים יחד בבוקר בקומם ממטתם. ולכן כאשר ישנו ביום אפשר שאם ביום ההוא התפלל בכונה או עשה איזו מצוה יתפרדו מהם הנשמות הרשעים על ידי שינתם ביום.

והנה מי שיהיה אדם חשוב וגדול מאד, דוגמת הצדיקים הראשונים, אז אפשר שאפילו אם ישן ביום ירויח כמו שמרויח בלילה. אבל ביום השבת אז השינה טובה אל הצדיקים לפי שאז אין דבר רע גובר ביום השבת ואדרבא - אפשר שירויח. ולכן נכון לישן ביום שבת אחד הסעודה משום עונג שבת. וכך היה מנהגו של מורי זלה"ה. לישן ביום שבת אחר סעודת שחרית.

ששים רבוא נשמות ישראל

עריכה

ענין חבוט הקבר

עריכה

ענין חבוט הקבר מה עניינו. ומחז"ל באמרם שהרשעים בגיהנם אינם זוכרים את שמם.

דע, כי כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון קודם שחטא כמו שהזכרנו כמה פעמים. וכאשר חטא נשרו ממנו 'איבריו' (שהם אותם הנשמות שהיו כלולות בו), ונפלו אל הקליפות. ולא נשאר בו רק בחינת מאה אמה בלבד, כמבואר ענינו במקומו. והנה לא כל הנשמות שוות באותו הפגם כי האיברים אשר היו נמצאים יותר באותו חטא שחטא אדם - הם נפלו יותר אל תוך הקליפה, יותר מן האברים האחרים שלא היתה כל כך ידם במעל כמו האחרות. כי ודאי הוא שלא כל הנשמות שוות. כי יש נשמה שרצתה לחטוא אותו חטא של אדם הראשון יותר מן האחרת. כי כפי בחי' פגם הנשמות הנה באותה מדרגה עצמה נפלו אל הקליפות.

ונודע כי ענין אלו הקליפות ר"ל כי הם בחינת "אדם בליעל א' " בקליפות, וגם בו יש רמ"ח איברים וגידין בפסוק (קהלת ח, ט) "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (כנזכר בסבא דמשפטים). וכפי מציאיות ומדרגות שיש בנשמות בענין חטאו של אדם הראשון, כך כנגדם ממש אותם האיברים של סטרא אחרא, לקחום לאותם נשמות והלבישום מן הקליפות ההם. כי אין הדבר במקרה וההזדמן אבל הכל היה בהשגחה פרטיית ובשקול גדול במאזני צדק. ולא כל מדרגות איברי הקליפות שוות להלביש הנשמות ההם כפי ההזדמן; רק אל אותם הנשמות שהם מבחינת מקום הפגם ההוא שפגם אדם הראשון על ידי חטאו, וכפי מקום הנשמות ההם שנמצאו בפגם ההוא, וכפי מדריגת פגם כל אחד ואחד -- כן היתה סדר נפילתם בקליפות.

והנה כל הנשמות, אפילו אותם שנשתיירו מאדם הראשון, כולם התנצלו את עדים הראשון שהיה להם קודם החטא ואחר כך נתלבשו בקליפות ההם. ונמצא כי אין לך נשמה שאין לה בחינת קליפה המיוחסת לה כפי מדרגתם וכפי שיעור מדרגת חטא שחטאה באותו החטא של אדם הראשון. והקליפה ההיא מלבישתו ומלפפתו כל ימיו ונעשית מלבוש אל הנשמה ההיא ממש. וזהו ענין "כי אם עונותיכם היו מבדילים וגומר" כי על ידי עונותיכם נעשית הקליפה לבוש ומסך מבדיל על נשמות והיא טמונה ומכוסה בתוכה, ועל ידי כן יש הבדל ביניכם לבין אלקיכם ואין האור העליון יכול להאיר בנשמותיכם.

ודע כי ענין לבוש זה של הקליפה המלבשת את הנשמה היא הנקראת בלשון חז"ל "זוהמת הנחש" שהטיל בחוה ואדם ובכל זרעם אחריהם. ואין אדם נצול ממנה כלל. לפי שכל הנשמות היו כלולים שם באדם הראשון בעת שחטא ובכולם הגיעה הזוהמא ההיא. ואפילו באותם ד' שמתו בעטיו של נחש. בענין[1] חטאו של נחש הוא עצמו ענין הזוהמא הנזכר שהטיל בנשמות על ידי עצת הנחש אלא שיש הפרש בנשמות עצמם שאין כולם שוות כאחד בענין חטאו שלו.

והנה נודע כי סטרא דקדושה נקרא "חיים" וסטרא אחרא נקרא "מות" (כנזכר בפרשת פקודי). ונמצא כי כל מי שחוטא - ידבק בו הקליפה הנקרא "מות" ולכן אי אפשר שתפרד ממנו אלא על ידי המות; שאז קוברים אותו והזוהמא ההיא מתעכלת בעפר ובשרו חוזר לעפר ונפרד ממנו.    והנה כל הזוהמות והקליפות שאדם ממשיך עליו על ידי מה שהוא חוטא יכול לתקנו ולהפרישו מעליו על ידי התשובה. אמנם החטא של אדם הראשון היה חטא גדול מאד (ואין כאן ביאורו) ולכן אפילו שב בתשובה כנודע ועונו נתכפר בינו לבין המקום בודאי, אבל עם כל זה אותה הזוהמא והקליפה שנדבקה בו על ידי החטא ההוא אי אפשר להפרידה אלא על ידי המות. וזהו הטעם לאותם הארבעה שהם: בנימין בן יעקב, ולוי, ועמרם, וכלב; וכן יהושע בן נון שלא נמצא במעשה העגל ועל כל זה מת (כנזכר בפר' כי תשא) -- והטעם הוא לפי שאותו הכח הנקשר עמהם על ידי חטאו של אדם הראשון -- הוא דבק עמהם; והוצרכו למות כדי להפרד מעליהם הקליפה הנזכר של עטיו של נחש.

וענין הפרדה זו נקרא "חיבוט הקבר". וביאורו הוא כי אחרי מיתת האדם ונקבר גופו בארץ -- אז תיכף ומיד באים ד' מלאכים ומשפילים קרקע הקבר ומעמיקים אותו עד כדי גובה קומת האדם (כנזכר בברייתא דחיבוט הקבר, ועי"ש). ואז מחזירים נשמתו של אדם בתוך גופו כדרך שהיה בחיים חייתו כנזכר במדרש בענין משל דחגר וסומא שהיו באילן וראו פירות נאים והרכיבו זה על זה וכולי. והטעם הוא כי הנה אותה הקליפה היא המחוברת ונקשרת עם הנפש ועם הגוף ולכן מחברים את שתיהם יחד, הנפש והגוף, ואז אותם הד' מלאכים אוחזים בו באדם בד' קצוותיו ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל כדרך שהאדם מנער את כסותו וחובט במקלות להסיר ממנה האבק והעפר הנדבק בה. וכך הם עושים עד שנפרדת אותה הקליפה מעליו מעט מעט עד שנפרדת ונעקרת לגמרי. ולכן צריך להעמיק הקבר מאד מאד כי כל מה שהוא עמוק מאד הוא יותר טוב כדי שיהיה מקום מרווח לחובטו ולנערו שם.

ולכן ענין הזה נקרא "חבוט הקבר" -- ר"ל, חיבוט הנעשה בקבר, לנער את הקליפה מעל האדם. ולא כל האנשים שוים בחבטה וניעור הזה כי הצדיקים אשר כבר קבלו עליהם קצת יסורין בחייהם וחבטו וציערו את עצמם במצות ומעשים טובים ועסקו בתורה הנקראת "תושיה" שמתשת כחו של אדם - עד שנמצא כי בהגיע תור זמנו ליפטר מן העולם ליחבט בקבר אין צריך לו חבוט וניעור כל כך כי בנקלה יפרד ממנו, כי כבר התחילו להפרידה מעליהם בחייהם אלא שלא הספיקו להפרידה לגמרי (כנ"ל שאי אפשר להפרידה לגמרי אם לא על ידי המיתה). וכנזכר שם בברייתא דר' אליעזר בפרק חבוט הקבר שאין שום נברא בעולם שנצול מחיבוט הקבר אפילו יונקי שדים; לולא על ידי קצת מצות פרטיות סגוליות לזה כנזכר ברז"ל שם.     אמנם כל העולם שוים בענין חבוט הזה אלא שהצדיקים נשאר להם דבר מועט להפרידה אבל הרשעים שלא הפרידוה מעליהם בחייהם ואדרבא החזיקוה מאד עליהם -- ולכן צריכים טורח גדול וחזק מאד עד שיוכלו להפרידה מעליהם בקבר כי כפי הדרגת חוזק קשורה ודביקותה בו כן צריך אחר כך חבוט ונעור חזק מאד. ויש בזה מדרגות שונות זו מזו וכל אחד כפי מדרגתו.


ובזה יובן מ"ש ז"ל שם בפרקי חבוט הקבר כי הרשעים שוכחים שמותם בהיותם בגיהנם ואינם יודעים שמותם, ושלוחי גיהנם חובטים ומכים אותם מכות גדולות לכשיאמרו שמותם. והרשעים משיבים אותם ואומרים "מעידים אנו עלינו שמים וארץ שאין אנו יודעים שמותינו". והנה כפי זה נראה דבר זר מאד כי מה יתן ומה יוסיף אם יודעים שמותם אם לאו? עד שדבר זה יגרום להם מכות גדולות נמרצות עד שהם צריכים להעיד עליהם שמים וארץ שאינם יודעים שמותם.

אמנם ביאור הענין הוא זה. דע כי אין שום אדם בעולם שאין עמו קליפה אחת מזוהמת הנחש כנ"ל. והקליפה ההוא היא בחינת נצוץ אחד מאיזה אבר מיוחד באדם בליעל הנ"ל. וכמו שיש בקדושה שם פרטיי לכל דבר ודבר (כמ"ש ז"ל על פסוק "אשר שם שמות בארץ") כן הענין בקליפה. כי כל בחי' ובחי' וכל נצוץ ונצוץ ממנה יש לה שם פרטיי בפני עצמו אשר מורה על האבר ההוא אשר משם נאחז. כי גם זה לעומת זה עשה האלהים.

ונמצא כי כל אדם מישראל, מלבד השם אשר קוראים לו אביו ואמו בעת שנמול [והשם הזה נקרא כך למעלה אל נשמת האדם. כי אין הדברים באקראי בעלמא. אבל כאשר נולד האיש מזמין הקב"ה בפי אביו ואמו שם שיקראוהו בו. וזהו הטעם שרבי מאיר ור' יהושע בן קרחה הוו בדקי בשמא וכולי כי השם הזה הנקרא לאדם למטה בעולם הזה היא שמו של נשמתו הקדושה], כן על דרך זה גם כן יש שם זה אל אותה הקליפה של זוהמת הנחש הנדבקת עם נשמתו של אדם כנ"ל.    ונמצא כי כל אדם יש לו ב' שמות - אחד לנשמה הקדושה ואחד לקליפה אשר עליה כנזכר. וזהו סוד שהרע שנדבק עם האדם מיום שנולד כמ"ש "לפתח חטאת רובץ" וכמעט שהכל נעשה עיסה אחת מעורבת יחד עמו. ולכן יש כח ביד היצר הרע להנהיג את האדם להטותו אל מקום שירצה כי גם הוא בעל הבית גמור לאדם.

והנה יש מציאות אחד אל האדם שלא יצטרך אחר מיתתו אל חבוט הקבר, והוא: כי אם בהיותו בחיים חייתו בעולם הזה יכול להשיג ולידע איך נקרא שם היצר הרע שלו (שהוא הקליפה הנזכר), והנה אז היה יכול לתקן מקום הפגם והיה יודע מה תיקונו ועל ידי מה יתוקן והיה יכול להפרידה ממנו בחיים חייתו ולא היה צריך אל חבוט הקבר; באופן כי הכל תלוי בידיעת האדם שם של אותה הקליפה אשר עמו שהוא כנ"ל.   והנה עם כל זה, הצדיקים -- אף על פי שאינם יודעים אותו השם שיש להם מצד קליפתם, עם כל זה על ידי מעשיהם הטובים בעולם הזה מדקדקים ומזככים אותה הקליפה מעליהם עד שאחר כך בקבר נפרדת מהם לגמרי בקלות מעט. אבל הרשעים --שלא עשו מעשים טובים בעולם הזה להפריד קליפתם מעליהם בחייהם-- יש להם טורח רב מאד בקבר להפרידה ומכין אותם מכות גדולות יען כי לא ידעו שמם; כי אם היו יודעים שמם אז בנקלה מפרידים הקליפה מעליהם. ועל זה השם הוא ששואלים אותם ואינם יודעים אותו.

ושמעתי ממורי זלה"ה כי שמע מחכם אחד כי כל הנקבר ביום ששי אחר ה' שעות ביום, ושעה ה' בכלל, שאינו רואה דין חבוט הקבר לפי שמאותה שעה ואילך מתחיל תוספת קדושת שבת (כמבואר אצלינו בסוד ה' יתירה ד"יום הששי") כי מאז ומעלה כבר הוא ע"ש ממש וקדושת שבת מפריד הקליפה מעליו בנקל בלי טורח וצער. ומורי ז"ל הודה בזה.


עד כאן מה שנמצא כתוב.


  1. ^ נ"ל דצ"ל וענין חטאו וכולי - ויקיעורך