שמונה קבצים ג קא-קנ

אחד מהדרכים של עסק התורה לשמה הוא, להעשיר את כנסת ישראל בכחות רוחניים גדולים, וכל מה שמתרבה אור התורה, ועמה חבתה וכבודה, בלב אחד מישראל, הרי הכח היסודי של האומה מתחזק ומתאמץ, והנשמה הפרטית של זה האיש, הפועל ברכה כללית זו, היא מצד עצמה ג"כ מתגדלת ומתהדרת, משתלמת ומתפארת בענפים רבים ורעננים, ומשלחת שרשים רבים ואדירים, ומשתרשת ע"י בשרשי עץ החיים האמתיים, שכפי טהרתה וגבורתה תכיר ותחוש את עומק נועם טעמם של החיים המאושרים הללו. וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים.

הענוה מנמיכה את הדעת העליונה של האדם, ומורידה את אורה לעומק עומקה של נשמתו, וע"י זה מכיר הוא את האמת לאמתה. וכפי רוב הענוה האמת האלהית מתגלה אליו. וכל הדעות הרעות, ותולדותיהן, וכל מיני דרכי עבודה זרה, הכל נובעים הם ממקור המשחת של הגאוה, שהיא מרימה את הלב, ואינה מניחה להאור של הנשמה לחדור לעומק העצמיות של האדם, ונשאר כולו שקוע באפלה. ולפי רוב הגאוה ככה יגדל סילוק האור של הדעת, וככה יגדל הזדון והשקר. זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון.

מדת המלכות היא חיי שעה בסוד ד', על דבר היחש שיש למצבו המוסרי של האדם, הכללי והפרטי, לגורל חייו ולעולם כולו, ע"פ ההשתנות התדירית, שהיא תמיד פועלת באדם כגלי ים בלא הרף. ולמעלה מזה הוא חיי עולם של מדת התורה, התלויים ומאחדים בהאופי הקבוע של האדם, שהוא אינו משתנה כהשינוי התדירי של המעמד המוסרי במעשה וברגש לפרטיו. ויש קשר קבוע בין אלה שני המעמדים - חיבור תפארת ומלכות, חיי עולם וחיי שעה.

ורואה אני איך הנשמות צומחות, איך החיים באים לידי גילויים. מאוצר של מעלה, האורות מופיעים, קוי נוגה, זוהר עליון יורד כחוטי זהב, ממקום החביון מזהיר הוא למרכז המיוחד, שתנאי חיים ותנאי גידול מוכנים להם, ומתחת מתוך ערפל הבוהו מתנוצצים רסיסים מוצלים, נאחזים ע"י תנאי החיים והגידול לעלות לרום היש, ובמרכז יועדו יחדו. והיו לנשמת חיים. כה צץ ופורח הוא גן החיים, אשר לכל חי, ולאדם בהדר תפארתו. מה נחמד הוא גן אלהים זה, ההולך ומתבסם, הולך הלוך ומתרומם. ואם תקופות ירידה גם הן שתו עליו, סוף כל סוף מפכה הוא מעינו החי, הולך הוא בבטחה אל אשרו, ואשרו אשר אין לו ערך וקצב הנה בא יבא, והיום הגדול, שהכל ימלא אור, הכל ישוקה עונג ועדן, הוא יפוח. וכבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים, והארץ האירה מכבודו.

הגדולה הנפשית, המורגשת בעת העבודה, הרי היא נערכת למדריגות, הדרגה הראויה למדת העבודה הבינונית הרי היא נחשבת לחסרת חדוה במדת העבודה היותר עליונה ממנה, ולהפך, אותה הגדולה, המעדנת את הנשמה ומעטרתה כבוד בעת העבודה העליונה, תחשב לגאוה אולת בעת העבודה הפחותה. אותה גאות ד', המיוחדה לצפיית המרכבה, שהיא היא הענוה האמיתית, הרי היא בתור גאוה מעוררת זוהמת גסות הרוח, כשהיא עומדת במדתה בעת התלמוד הרגיל. ועל כן ידע עת ומשפט לב חכם, איך להחזיק במדת הרוח, בעלייתו וירידתו. מי שהוא צריך להיות יונק ממקור עליון איננו יכול לינק ממקור תחתון. המוסר הפשוט לא יעמד אצל המוכשרים להסתכלות עליונה, כי אם כשיהיו עסוקים בעיון וסדר חיים המתאים למדתם, הם מוכרחים להביא לחמם דוקא ממרחק, וממקום הקרוב והקטן לא ינתן להם מזון רוחני.

המגמות האידיאליות העליונות יונקות הן חיותן מגופן. כל מגמה מספקת לעצמה, ומטרתה ותכליתה בקרבה. נימין דאריך לא מסתבכן דא בדא. והמגמות האידיאליות המושרשות בעולם המעשה כולן קשורות ומשולבות הן אחת ברעותה ברתוקות של שלשלאות ארוכות וגדולות מאד, חבל בחבל, נימא בנימא, והמגמה האחרונה אי אפשר לתפשה כי אם כשעולים לספירה יותר עליונה, לעולם יותר מואר ומתוקן, נימין דזעיר מסתבכן דא בדא, עד אשר הבהירות העליונה מופיעה להודיע ולהודע. שהכל ענין אחד, ד' הוא האלהים.

כשיוצאים ממחשבות גבוהות, כלליות ומופשטות, למחשבות נמוכות, פרטיות ומעשיות, מרגישים הרגשה מרורה - כמו טעם היציאה מאורה לחשכה - והרוח מתעצב והלב מתכוץ, וקשה מאד להמשיך אז את אותה הצהלה הנפשית הראויה לעסק התורה לשמה. עד שיברר בלבו את הרעיון של גודל הערך אשר לאלה הלימודים המוגבלים, ואת ההשפעה הגדולה, שהידיעה המוגבלת בהלכות ובמעשים הפרטיים משפיעה על הרוחניות הכללית, ואז ימשיך שפע ברכה של חדות ד' לעסקו בתורה לשמה, ממקור הכח האלהי שבנשמה העליונה.

ההרגשה הקדושה, המחוברת בבינה עליונה, מחברת את העבודה האלהית בטהרתה עם כל היצור, לשיר יחד עם כל משוררי פרק שירה, ועם כל אדם, אשר בנפש ישרה עורג הוא אל אל יוצר כל. והכלליות הזאת, החפשית והרחבה, לא תחדל מהיות יסוד האמונה, הממולאה אהבת אלהים ואהבת האדם, ואהבת הבריות כולן. והבלטתו של יסוד זה יכין לו האיש הישראלי על פי הדפוס המיוחד של החקיקה האלהית אשר באורן של ישראל, כתורה וכמצוה מורשה קהלת יעקב, שהיא לא תעיק ותצמצם את היסוד הרחב והחפשי, אלא תרחיבהו, ותופע עליו נהרה. בתחלה מוצאים את התוכן של התורה כולה, בכל הרחבתה, בהנפש הפרטית, בתיקוניה ובקלקוליה,בעליותיה וירידותיה, ואחר כך מוצאים את הנפש הפרטית שהיא משורגת עם הכלל כולו, ואחר כך מוצאים את התוכן של הכלל, בעולם כולו, וההויה נמצאת תלויה בהשלמת המוסר והתורה של כל יחיד. חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ומתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב אבותינו.

סוף כל סוף ינצח הקודש את העולם. החשבונות הפשוטים, שגם לבבות של ילדים מרגישים באמתתם, הם הם יהיו יסודות החיים, ומפי עוללים ויונקים יוסד עז. העולם הנצחי, הרוחני, השכלי הקיים, יהיה ראש כל המאויים, והבסיס לכל עלילות בני האדם. המדות הטובות בשרשן העליון, שהוא הולך ומתעלה עד שהוא בא אל הערפל אשר שם האלהים, הן הנה אשר יהיו למוסדות לחיי החברה המשפחה והיחיד, והדעות שהן אבות למדות הטובות, והמזגים המתילדים על ידי סדרי חיים כאלה, שהם מתאימים עם יסודן של המדות הטובות, הם הגורמים שעצם השמות וכחות החיים ומקורותיהם יתעלו, יאירו ויתגברו. ומתגברים המקורים, ומתברכים המעינות, ומתעדנים העולמים, ושמחות הנשמות בגן עדנן, וצוהלים הרוחות במכונם, ונולדים אנשי סגולה עטורי חסד, ומתארכים החיים בשקט וחמדה עדינה, ונפטרים מן העולם מלאי עז ושבעי ימים, והולכים למנוחת עולמים ועדני נועם, ומופיעים ממרומי עדנם אור וחיים גם במרכזי החיים הגופניים. והולך העולם ומתבסס, והולכת התרבות ומתרחבת, והולך הדעת ומתעלה, ומקשיבים קול אלהים בהדר, ורואים הוד החכמה והחסד, ומכירים יופי העולם וטובו, ובאים להדר ולפאר ליוצר עולמים בשפתי אמת, ומתאזרים בגבורה להרבות עצמה וחיים, ומטהרים את החיים מכל זיהום, ומישרים את הלבבות מכל מעקשים, ומתרוממים לגבהי רום, ומתחברים עם מלאכי עליון ושרפי קודש בלא פחד ורתת, ומשתגבים בשיגוב אלוה נורא הוד, ומתפארים בפאר בטחון ושלות נצח, ומתרחבת האורה, לשירה לחכמה, לגבורה, לתפארת ולעז, ובריות נעזבות חביבות זו לזו, והשלום הולך ונבנה, ביחידים ובלאומים, ומתרחב גם על כל חית השדה וכל רמש הארץ, על צבאות עליונים ותחתונים, כלו אמר כבוד.

הצדיקים העליונים הם מלאים חסד, מפני שהם מרגישים, שאם יעזב עליהם העולם מתוך האור הגדול שבנשמתם, הרי הם מסולקים מכל עניני החומר וישוב המדיני, ונמצא העולם חרב, וזאת היא בודאי רעה רבה, ונמצא שצריכים גם כן הרשעים משוקעי התאוה להיות בעולם, כדי שעל ידם יתקרר רשף האהבה להעולם העליון, לציורי ההשכלה והדבקות האלהית, עד שהעולם הולך ונבנה ומתבסס, ובזה הם מלאים אור חסד, ומלמדים זכות גם על הרשעים. אבל הצדיקים שאינם גמורים, שהם מרגישים בקרבת העולם, וחשים שאינם צריכים כלל לכח מפריד בינם ובין הקדושה, בשביל בנין העולם, אדרבא מרגישים הם בצערם של כל מיני הבלבולים בדעות ובמידות, שבאים להם בעטים של רשעי העולם, הם בשביל כך מלאים קצף ושנאה על הרשעים, ואוחזים במדת הדין. אבל הם גם כן צריכים לישב את דעתם, שכל צדקתם ואור הטוב שבהם בא להם רק על ידי קישור הנשמה באורם של הצדיקים העליונים, קדושי עליון ממש, ואלמלא הרשעים היו הללו נפרדים לגמרי מן העולם, ולא היה העולם עומד כלל. על כן אף על פי שמצד צערם הפרטי לפי מדתם מצטערים הם על הרעה הגדולה, שהשיקוע החמרי ושכחת הקודש של הרשעים גורמים להם, מכל מקום מצד הטובה הכללית של אורם של צדיקים, צריכים הם גם הם להשאיר מקום לנקודות של חסד בלבבם, ולהמליץ לפעמים זכות גם על הטבועים ביון המצולה של הזוהמא החמרית, ובזה יפעלו טוב גם לעצמם גם לעולם כולו. כי הרי האיגוד של רעיון החסד העליון בעצמו מחזק את יחוסם של הצדיקים הבינונים עם צדיקי עליונים, מלאי אור החסד, כהנים הגדולים לאל עליון, הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, ארך אפים לצדיקים ולרשעים, המטים את העולם כולו כלפי חסד.

שכחת הקודש המצויה ברשעים שכחי אלהים, עוברת היא דרך צינורות שונים, עד שהיא מזדקקת אצל בעלי הנפשות העדינות שבהם. ואע"פ שלא באו עדיין לידי הכרה שלמה של אור ה' במילואו וטובו, בשמו ובקדושתו, מ"מ הטוב בעצמו, הנטיה להיטיב בגולמיותה, גם זאת היא עצת ד', ואותיות קדושות של שמות עליונים הן הן מופיעות בנשמה הטובה, החפצה לחוס ולרחם, להיטיב ולהושיע, אע"פ שהרעיון האלהי במבטאו הרגיל רחוק הוא מהם. והולכים בניני החיים ונבנים, והרשעה אורגת בהיכלי מלך כאלה את קוריה, ומצטברת קופה גדולה של מדות רעות, והחיים מתעפשים, עד שאור התשובה מופיע, וקוראים בשם ד' בקול גדול, בשמו והילולו.

העבודה היא רצויה יותר מן המסחר, לא מצד עצמה, אלא מפני שהעבודה באה למלא את ההכרח תמיד, והמסחר יש שאין בו צורך, מפני שאפשר להשיג את המבוקש ממקור העבודה, בלא מתווכים. ונמצא שיש יצר מסחרי כזה, שיבקש להכביד על העולם, להרחיק את בני אדם זה מזה, כדי שימצא המתווך הסוחר מקום לתיווכו. ומשום כך יש יצרא דשנאת חנם גנוז במסחר, ומתוך זה עלול הוא להיות קולט אל תוכו עוד סיגים ממצרים רעים אחרים. בצורות הרוחניות, בעבודה לימודית, יש ג"כ מין מסחר ומין עבודה. העבודה יוצרת רעיונות חדשים, והמסחר מקרב את הרחוקים, עוסק בהשוויות ובחיבורים, מתוך התשוקה להיות מרבה בסחורה של החכמה. יש שהאדם נוטה לפזר את רוחו, לצייר ציורים רחוקים, בזמן שהאמת היא פשוטה וקרובה לפניו. ועל כן לא כל המרבה בסחורה מחכים, ורק במקום שאין אנשים, שם השתדל להיות איש, מוציא ומביא. אבל בזמן שהמבוקש של החיים הגשמיים והרוחניים עומד להתמלאות מבלעדיך, אז באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר, והתיחד עם חכמתך ליצירה של עבודה בחידושים עצמיים יצירתיים, לא מסחריים. אמנם טוב סחרה מסחר כסף, אבל עדיפה ממנה היצירה המחדשת ומחרוץ תבואתה.

אין חכמה סותרת חכמה, ולא יושר סותר יושר, לא יופי סותר יופי, ולא אמת סותרת אמת. ומכל מקום הכל מלא סתירות מאלה המדות, הסותרות במערכותיהם זו את זו לא מצד עצמם, אלא מצד החשמל של הנגוהות, הדומה לעור המלביש את הגויה, החופף אותם, שבזה הם עומדים ביחש ניגודי זה לזה.

נפש האשה עשויה היא לקבל רשמים מבחוץ ולפתחם בקרבה. והרשמים שהיא מפתחת אותם בתוכה, מוכרחים הם, ע"י ההשפעה החיה של נפש הגבר, כבר להיות מוכנים לאותו הפיתוח העתיד לבא על ידה. רעיונות מקוריים בהתחלתם, אין לקוות ממנה. אבל ע"י גרעינים - שכבר החל בהם כח החיים - הבאים אל תוכה מתוך הסביבה של הגברים, מצליחה היא בבינה יתירה יותר מן האיש. ומאד צפון עבורה עתיד מזהיר וגדול, כאשר הגרעינים הרוחניים שבנפש הגבר יהיו זקוקים. אין קץ לברכה שתביא אז האשה ברוחה המפתח לעולם הרוחני, להגיון, לשירה, ליופי, וממילא גם לגבורה ולקדושה. גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה הוא לנשים יותר מן האנשים.

היראה מכל חטא צריכה להיות אצל האדם ביחוד אצל עצמו, שיתירא שהוא לא יחטא, לא בחמור ולא בקל, ומובן שבכלל זה הוא ג"כ כל מה שיש בחוגו למנע מן החטא, שזה נחשב כבר חוגו. אבל כל חטאת העולם שמחוץ לחוגו, ידע תמיד שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך עולה מן הרשעים וכשם שעולה מן הגן-עדן כך עולה מן הגיהנום.

התורה היא החכמה העליונה, וכל החכמות וכל מיני השקפות עולם בטלים לפניה כשרגא בטיהרא. ומ"מ הם כולם כלולים בה, וכל כח החיים שלהם, הוא מפני שהם, בין ביודעים בין בלא יודעים, נסמכים על הבסיס התורתי. והממשיך אור התורה ממקורו על כל ההשקפות העולמיות, הרי הן מתברכות על ידו ונעשות נערצות, וסיגיהן הולכים ומתפרדים מהן, עד שהן מזדככות והולכות, וסוף כל סוף מתאחדות הן באורה החי של התורה, שהוא אור אלהי אמת בעולם. ועשרה אנשים מכל לשונות הגויים, יחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלך עמכם. והגויים ולשונותיהם, דתותיהם והשקפותיהם בעצמם, יתבררו ויתעלו. והיתה לד' המלוכה.

מה שהאדם מתחלש כשמביט על הבהירות הגדולה של האור האלהי, בין מצד ההופעה של האותיות שבתורה, בין מצד ההופעה של השכליות הכללית הספוג בה, זהו סימן טוב לו לטהרת נשמתו, ומ"מ צריך הוא להתאזר ג"כ בגבורה גדולה, כדי שימצא את כל כחותיו מוכנים להבליט על ידם את האורה האלהית. וכפי עוצם הטהרה אשר קדמה בעת רשימת החלישות, ככה תתגלה הגבורה, שהיא באה כבר לרומם את הכחות למרומי ההארה האלהית, ושכינה מדברת מתוך גרונו. כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך.

מי שיש לו נטיה לחסידות לדבקות אלהית, ולחכמות רוחניות עליונות מופשטות, צריך הוא לדעת שלכך נוצר. ואם ירף מעבודתו העליונה, שרק שרידים יחידים מוכשרים לה, מי זה ימלא את החסרון הגדול הזה. על כן ישמח בחלקו, ואל ירע בעיניו, ולא יבוז לחלקם של אחרים, אף על פי שהם רחוקים מזה מאד, כי בודאי יש להם מקצועות אחרים של טוב ותועלת, שהם רחוקים ממנו, ויהיה תמיד עשיר בדעתו, וטוב עין, ומכבד את הבריות, ואוהבם כולם, ושוחר טובתם ועילוים.

יסוד העבודה בנוי במרכז האמונה שהולך ומאיר, לברר לעולם ולאדם, כמה נשגב הוא הערך היחושי שבין העולם ליוצרו, וממילא בין האדם לבוראו, עד שאוצר הטוב של כל החמדה הולך ומתעלה הוא על ידי הבלטתה של הידיעה, ההולכת ומתרשמת וטובעת את חותמה, באמונה, בבטחון, באהבה ביראה, בדבקות, בעונג וחשק לבב לאור אלהים חיים. ומחשבות נשאות הללו הן הנה תולדות העילוי של כל החיים וכל היצור וכל הטוב שבעולם ובחיים, אפילו מה שבא על ידי כלים כאלה, שהם מתנכרים לגמרי מכל ההודעה של הקודש האלהי, הכל יונק הוא מהצינורות של היחושים שבדעת וברצון שבין העולם ויצוריו למקור חייהם, אל חי העולמים.

אפילו אם יש לאדם רק קצת נטיה לציורים רוחניים עליונים, אפילו אם אין בו שכל וחכמה באמת רק איזה עילוי של כח המדמה בתכונה של איזה מדרגה יותר מהרגיל, כבר חל עליו כל החוב של התנהגות הקדושה העליונה, ומוכרח הוא להתבודד בדרכו בקודש, להתרומם במדות טובות ותכונות עליונות ממעל לההמון הגדול, ויתאמץ ללמוד מכל אדם, וביחוד מההמון התמים, ומכל מי שיש בו איזה מעלה. ואם ירצה ללכת בדרך הרגילה של ההמון וחכמיו הרגילים לא יוכל בשום אופן, רק יתאמץ לקנות מדות מעולות וחשבון עולם ברור, והשאיפה התדירית לקרבת אלהים, שהיא טבועה בנשמתו, לא יעזבנה מפני שום מניעה שבעולם. לא ירדוף אחר הכבוד, ולא יבהל כשימצאו מכבדים אותו בהפלגה, וקל וחומר שלא יצטער ממה שמבזיו מבזים אותו, או מקילים בכבודו.

כח החיים מלא הוא אותיות רוחניות, שהן מתנוצצות בו מעולם המלא זיו עליון, שמוצאים קוים קטנים את מרכזם בהויתו של האדם. והאותיות, בין המחשביות, בין המבטאיות, רק מקצה התחתיתי שלהן הן מורגשות, והמון חיים עליונים מלאי זיו ותפארת כלוא בהן, ואצור בקרבן, ויותר מזה לאין קץ קשור בהן למעלה למעלה כל מה שלומד האדם יותר, הרי מתגלה אצלו חלק מהאותיות העצמיות שלו, שהם מקורי החיים שבכל היש. הדבור מתנוצץ הוא מהחפץ, שהוא אור חיים מלא, החפץ מקושי עם הציור והשכל, והם כולם אורות חיים מאירים, לוקחי לב בחמדתם, שואפים להשתלם בהכרה של התרוממות אל כבוד אל חי, שאין קץ לחמדת נועמו. מה טובו ויפו נועמי עדניהם של חסידי העולם, כרותי ברית אלהים, ההולכים תמיד בדרכיו וצמצים לאורו, המחיה את הכל.

מחלה היא זאת ממחלות הנפש, שכשמציירים את האמונה העליונה בניסים ונפלאות, בשידוד הטבע וחוקיו, פג העז הטבעי, והאדם נעשה חלש ומרוטט, וכ"ז בא מפני שהוא רואה בהנס את השליליות של הטבע, ובהטבע הוא רואה את החיוב של היש והכח המצוי. אבל השקפה זו גסה היא, שטחית ומרוקבת מתוכה. הניסים באו להרבות את עז החיים וההויה בהזכרתם, מקור האומץ מתגלה ברב הוד גבורתו, ותוכן הנסים בהיותו קשור באמונה מלאה אדירות נשמה, מוסיף הוא ציורי אומץ וגבורה עליונה, באשר עדים הם הניסים והנפלאות על עזוז היד החזקה המלאה את כל היקום. תנו עז לאלהים, על ישראל גאותו.

כשם שאין כנסת ישראל מוציאה אל הפועל את סגולותיה כי אם בארץ ישראל. כן אין אדם מישראל מוציא את סגולותיו הרוחניות כי אם על ידי התורה, שהיא הארץ הרוחנית המתאימה לסגולת הנשמה הישראלית. כל המדעים דומים הם לחוץ לארץ ביחושם אל הגידול הנשמתי אשר לישראל.

השמחה, שהתורה משמחת את האדם, באה מרוב האורה שבאותיות התורה, שהם מלאים חיים של עונג אלהי, והם ממלאים אור חיים ושמחת עדנים את הנשמה במילואה. ויותר ממה שהשמחה נובעת מעצמיותם של האותיות, שכבר נקלטים הם בנשמה, הרי היא נובעת מהחיים הרוחניים האדירים, שהם הולכים ומשתפכים ממעינות העליונים, שהם הרבה יותר נשגבים מהאותיות שנקלטו בנשמה הניכרת, ואור השמחה העלומה שלהם היא גדולה, וממולאה נחת ועונג נפלא אשר כל חפצים לא ישוו בה.

המציאות של כל פרט, כמו המציאות הכללית, הרי היא תלויה באלהים, ופרטי המציאות ודאי הם בכלל המציאות, וכן פרטי פרטיהם, וההכרה שבתוך המכירים הרי היא בודאי מכלל המציאות, והיא ג"כ באה להשלמתה לפי הערך היותר שלם של התלותה באלהים. ומזה באה הדבקות המדעית, המחוברת אל הדבקות ההרגשית, המשתלמת מקדושת החיים בהליכותיהם המעשיים, ודרכי המחשבה שלהם, בהגיון השכל, ובציור הכחני של כח המדמה.

התאמצות גדולה צריכים, להתבונן על ידה את טוהר החידוש ואת הרעננות הכבירה, שיש בכל מחשבה ישנה מעניני הקודש העליונים.

ההודאה לד' היא עומק חופש המחשבה, והדרגה המביאה לחירות מורחבת זו, היא התפילה.

האמונה האלהית היא המחשבה היותר עליונה שמתוך גבהה היא משתפלת בכל השדרות, גם היותר שפלות, ובכל דרגה ושדרה היא מתארת כפי ערכה. המתחכמים להיות קטני אמנה מגביהים את רוחם, מהשדרה הנמוכה, הם יוצאים ומתפרשין, ואין הציור של אמונת אלהים בקטנותם ראוי להם, ובגדלותו אינם עלולים לקבלו, והרי הם קלועים בקלע הרעיונות הסותרים, עם אשר יבא עזרו מקודש.

יראה יתירה פוגמת היא את האמונה, מפני שאינינו מאמין בעבורה בעצמו ובשכלו, וממעט את ההכרה של הניצוץ האלהי שבנשמתו, ומפני כך באים הרהורים רעים לצערו. והצדיק מכיר את הסבה היסודית לצרה זו, וחוזר בתשובה מיראה היתירה, ומקיים אל תירא אברם, שאומרים למי שהוא ירא שמים בכל כחו, והולך במדרגה אחר מדרגה, עד אשר עין בעין יראה את אור אל אמת המאיר בשכלו, ובכל נטיות נפשו. ואור נשמתו הולך ומוסיף, וכל פועלי און סרים ממנו, והאמונה הטהורה בקדושת הניצוץ האלהי שבעצמו משתלהבת לאבוקה גדולה, ומתחברת עם אור האמונה הגדולה וצדיק באמונתו יחיה. גוי צדיק שומר אמונים.

הצדיקים העליונים יודעים שהם אוהבים את ההתיחדות עם נשמתם, כשהיא מתיחדת בשרשה העליון ומשפיעה שפע חיים גדול על כל ענפיה, יותר מכל העבודות של קבלת פרס שבעולם. ומתוך אהבה זו באים הם להאהבה העליונה, המתאחדת עם היראה הנפלאה, המרהבת את העין של כל הבריות. וכל צבא מעלה מתנשאים בזיו עליון מגודל חמדת עולמי עולמים זאת, וכל הנשמות מתעלות על ידי חשק נועם ידידות, שבאה מהשקפת קודש זו, המספרת כבוד אל, ברב חסד והדרת קודש. ולא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, כי ברוכי ד' המה וצאצאיהם אתם.

ממקור המחשבה העליונה, המחיה באורה את כל יסודי המדע וכל שרשי הרגש והחיים, מתפשט אור וחיים על כל הענפים כולם. וכל סעיפי הרעיון, ותורת ישראל ומצותיה, דיעותיה, הגיונותיה, מנהגיה, ורישומי הנפש שנעשים דוקא על ידה, הולכים ומתלהבים ומתקשרים יחד ביחודא שלים, ומתכללים עם קנאת עם, לשוב ולבנות חרבות, ליסד ארץ ולנטע שמים. מאיסת המצוות, שנאת התורה וכל התוכן של הקדושה והאמונה הטהורה והעליונה, באה מההתעלמות של המחשבה העליונה, המחיה ומשפרת את הכל, ועל פיה האדם שוקע בבוץ של החושך, המצייר לו גם הוא מחזות שונים ומפתח בו כשרון לרועץ, עד שאובד הוא את דרכו, ותמיד בחבלי חטאתו יתמוך להעיר משטמה וקלון. עד אשר יזרח אור ד', וצדיקים יראו ונהרו, ויתמו חטאים מן הארץ בהגלות האור העליון, הכולל שיר ושם בבת אחת. הללויה.

כשמזדמן לצדיק נפילה מוסרית, אל יחת, ויעלה למקומו העליון במחשבת קדושתו. ביחוד אל יבהל מפני חטאת האדם בנוגע בין אדם לחברו, בעניני כבוד, והתכבדות בקלון חברו, שלפעמים יש בהם קורטוב של טוב, מפני גדולת הנשמה, אלא שצריכים לזקקה בתשובה מאהבה, ולשוב תמיד לגבורה של ענוה, של אהבת רעים, וזהירות בכבוד הבריות.

אחת מהדרגות של התנוצצות רוח הקודש היא, כשהולכת ומתבררת לו גדולת הערך של היחש שלו לאלהים, ומזה מסתעפת הידיעה עד כדי הבירור ההולך ואור של היחש של כל העולם כולו לאלהים, והנקודה המרכזית שבבירור זה היא, שכל מה שהציור הפנימי של האדם יתעמק ויתגדל בערך יחש זה, ככה יתאדר תוכן השלמות שלו, ותוכן השלמות של כל העולם כולו, התלוי במרכזו, בשלמותו של האדם, אשר עז לו באלהים.

את הכעס צריכים אנחנו לשנא בכל עומק הוייתנו. בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנא את הכעס הרתחני, המערבב את הדעת, ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והציבורי. כשרואים אנו איזו כתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן, שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאיגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים. החכמים העליונים, שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצון הם תמיד, וחסד ואמת מעטר אותם כל היום.

כשיש איזה דבר שאיננו מתדבק עם המחשבה הכללית הישראלית מפני שנדמה שהוא קטן בעדה יותר מדאי, ומוגבל ומצומצם מערך הרחבתה האידיאלית, אנו צריכים להבין שיש כאן חסרון מצדנו בהמחשבה הכללית, שלא הוארה יפה בכל אבוקתה הגדולה ואורה הבהיר, שמתוך כך אינה תופסת את הדברים הקטנים והרחוקים מחוגה העליון. וכל מה שנוסיף אורה קדושה ועליונה, יותר נתעלה בבהירות המחשבה, ויותר יתגדלו האידיאלים שלנו בשאיפתם, ויותר יכנסו לעומתם תחת דגלם כל הדברים הקטנים שבקטנים, וחיי עולם וחיי שעה יתחברו ביחד, והיה אור הלבנה כאור החמה.

התשוקה העליונה שיש במדע הרוחני העליון, להמסתכלים המוכשרים, להוביל את ההופעה, המציירת ונותנת נשמה להמדע בפרטיותיו, משרש שרשה היותר עליון, מונעת היא את השקידה הכמותית, מפני שהיא דוחקת תמיד את החפץ הפנימי למצא שפע עדין וחיי חכמה מרוחבה בכל אות ובכל פרט, והתוכן הפרטי הוא תמיד סתום, והדברים מסתעפים ומתפצלים זה מזה בהתגלותם. ולו המתינו בני אדם עד הגלות להם האור השרשי, לא היתה כל חכמה מתפתחת, וכל מוסר וכל נימוס, וכל התפתחות מעשית לא היתה מנצחת בעולם. אבל ההכרח שמוליד את הפרטים לא יוכל לעקור את החשק הרחב, שלב העדינים הגדולים הומה וחושק אליו. ומכאן באה השפעת האמונה הגדולה, שהכל נובע מהמעין האלהי, והכל נערך בערך המגמה העליונה שהכל שוה בה. וגודל וקוטן יחד עושים את החטיביות של החשיבות המתקנת את העולם כולו. ומשתלבים השמות הויה ואדנות בחוברת, יתלכדו ולא יתפרדו. ונועם התורה הולך ומתגבר, מפיץ הוא את מעיניו, ומרוה צמאים בנחלי עדניו. מה יקר חסדך אלהים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, משך חסדך לידעיך וצדקתך לישרי לב.

העבודה העליונה של האישיות הפרטית היא להעלות את כחות החיים הטבעיים, הרצוניים, שיהיו ממוזגים בטבעם עם המחשבתיים השכליים . ומיזוג זה אינו נעשה בהדר השלמתו כי אם לפי אותה המדה שהעריגה האלהית, על פי תנאיה ותפקידיה, ממלאה את הנשמה. ואור ד' העליון דוחה את שמרי הרצון שלא יתערבו בפעולות החיים, והזך, והאוכל המבורר, ש ל הרצון מתקשר עם השכל הצלול, העולה ומתקשר עם הדר הקודש, הפורח על שדמות הקדושה והברכה העליונה, ביחודא שלים.

אם ע"י התעלות נפשית עליונה, נתרחב הרצון, ומתוך כך נמשך לפעמים לדברי הנאה רשותיים יותר מהמדה הראויה - אע"פ שצריך למהר לשוב בתשובה, לחזק את קשר החיים בקדושה ולאחד את הנפרד - בכל זה יהיה לבו סמוך בטוח בד', כי לא יתן לעולם מוט לצדיק, והנטיה החומרית שכהתה את העין הרוחני, תשוב בקפיצה מהירה לפי החשק הטהור של הרוחניות העליונה, והאידיאלים הנצחיים, אותיותיה של תורה, ישובו להאיר בנשמתו מתוך החושך.

תיכף כשנכנסה מחשבה אלהית רוממה בנשמה, הרי היא מתגבלת מדי עמדה במרכז החיים המעורבים בהגבלות גופניות. והיא חוזרת לעוף למקורה, טרם נתגשמה יותר מדאי, וברק חדש בא במקומה, וגם הוא ממהר לעלות, מיראתו מפני האש השחורה, הקודחת החמרנית. ופורח ועולה גם הוא,וחוזר חלילה. וזאת היתה מעלת למודו של יונתן בן עוזיאל, שטרם הספיקה המחשבה להתגשם מנגיעת החומר, נתדקדקה ונתאצלה מהופעת האור העליון של הנשמה. שנתעדנה הרבה על ידי רוח הקודש של למודו. ומתוך כך אמרו עליו, שבשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.

ישנם צדיקים נוראים כאלה, שאפילו כשפוגמים את המדות הרעות שלהם, ג"כ ממעטים בזה את הדמות של הקדושה העליונה, מפני שכבר נתמתק אצלם מרוב הקדושה וההשגה האלהית גם שורש הרע, והם בעצמם פוגמים הם כשעוברים על מידותיהם. וזאת היתה מדתו של שאול, אלא שנעלמה ממנו קדושתו, והיה נחבא אל הכלים ומחל על כבודו, והוא באמת בן שנה בלא חטא, ועומד במלכותו, גם כשמלכות בית דוד קיימת, במדריגתו העליונה שלמעלה מהמדות, ונקרא שאול בן קיש מלך ישראל.

כל מתבונן בעל הסתכלות עולה על חברו בעומק הציור והודאות הגדולה של הישות האמתית אשר להמציאות הרוחנית הצורתית. וכל המכשירים התרבותיים אינם אלא דרכים איך להגיע את הבריות לידי עדינות הודאות העליונה הזאת, שכשאדם מגיע למדתה העליונה הרי הוא צרור בצרור החיים, וישחק ליום אחרון.

ישנן בריות גדילות במים, וישנם בריות גדלות באור. אלו שבמים, כשהן נכנסות באור מיד מתות, ואותן שבאור כשהן נכנסות במים מיד מתות. כי ישנן נשמות היכולות לחיות רק ע"פ הטבעה בתוך חוג רוחני מיוחד, וכשיצאו מחוגם זה - מתות מחניקה רוחנית או איזה דרכי רקבון ואיבוד דומים לזה. ובזה הוא הרז של השמירה מספרים החיצונים, ביחוד מהשפעה של אמונות זרות. דרכי שאול ביתה ובתוך רפאים מעגלותיה, כל באיה לא ישובו, ולא ישיגו ארחות חיים. ומיראה אמיתית זאת, מתגברת באדם האהבה הגמורה לבית אמו וחדר הורתו, לאור תורה ואמונה. אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.

כשמרגיש האדם שרצונו הוא רפוי, צריך הוא להתאמץ לחזקו בכל מיני אימוץ, כדי שיוכל להוציא אל הפועל כל דבר טוב, שחק טבעו מתאים לו. וטוב יותר לעסוק באימוץ כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות. כמובן, בעת שעוסקים באימוץ הרצון, צריכים גם כן שלא לשכח מלעסוק בטהרתו ועדונו, ובהעלאת מדרגתו של הרצון אל הקדושה. אבל העסק היסודי אצל הלקויים בחלישות הרצון צריך להיות העסק בהגברת עצמיותו של הרצון על ידי עצות שונות טבעיות, מוסריות, שכליות, תורניות, ולא יירף משום עצה שתוכל להועיל למטרתה העליונה של אימוץ כח הרצון בכללו.

אע"פ שהרבה נכשלו מההגיון בנסתרות, אין המוכן להשכלה רוחנית צריך להיות נסוג אחור מחפצו הקבוע להיות הוגה דעות, נשגבות. וכמו כל עניני החיים, שהם מלאים מכשלות, ומ"מ הולכי תום בטח ילכו דרכם, ועזרת ד' תשגבם, כן הוא גם כן ביחש החיים הרוחניים, שהאדם צריך רק לטהר את לבבו, ולהתאמץ בתכונת המוסר וחפץ הטוב, שהוא התוכן של הקודש, לעשות רצון קונו, ולכון לבו לשמים, ואז ישמר מכל מכשול, וילך לבטח דרכו, בתורה וחכמה, בחקר אלוה ובבינת אמת בדעת ד'.

הרעיון היותר גדול, יורד הוא לפי גדולתו בכל השדרות. ולפי גדולתו ואמתתו של כל רעיון כך גדולה היא פשטותו. על כן אין ראוי לחינוך של כל בני אדם, מילד עד זקן, מבור עד גאון, אלא הרעיון האלהי ותולדותיו. וכל מה שהמחשבה האלהית מתעצמת יותר בנשמה, היא פועלת על המזג, ומתפשטת מאבות לבנים, והרוח והצביון הנולד ממנו משתמר בטהרתו ע"פ ההדרכות הבאות מצדו. ובזה אנו רואים כל פרצה ועבירת חק תורה ומצוה לשליחת יד בנשמת האומה, ובכל עז עלינו להחזק ולהיות לאנשים להציל את האומה ורוחה הקדוש העומד לעד.

היהדות הניסית והיהדות הטבעית הן משולבות זו בזו, אחוזות אחת בחברתה כאחיזת נשמה בגוף. וכשהמלחמה שבאדם הפנימי היחיד, שלפעמים הנשמה מתגברת, והיא מאירה, אבל הגוף נלקה על-ידי זה יותר מדאי, ומתוך כך באה נטיה הפכית לחזק את הגויה, והנשמה סובלת מחשכת הגשמיות, וחוזרת נטיה נשמתית להופיע, ובכל אותן העליות והירידות שיווי המשקל הולך ומתקרב, - כמו כן הוא ביהדות הכללית. כשהרעיונות תולדות היהדות הניסית מתגברים, הרי היהדות הטבעית נלקה, וממילא מרגשת גם היא בחסרון זה, שבליקוי זה של היהדות הטבעית אובד הוא ההוד שבקומתה הרוחנית של היהדות את בסיסו, וממילא בהדי הוצא לקי כרבא, ונלקה גם כן הנצח שביהדות, הניסיות שבה והלך מחשבותיה, עומק רגשותיה וחותם המעשי שלה. עד אשר בכח החזרה התכופה, ההולכת ובאה משך של תקופות שונות, ההשתלמות הקומתית של האומה בשיוי המשקל הולכת ומתקרבת, והנצח וההוד יחדיו משפיעים הם את כחם, וכנסת-ישראל מתעלה עליהם, היא המקור ליהדות בכללה בשני ערכיה הכלליים, היא עולה על שניהם במהות ההתחלקות שלהם, ומזוהר תפארת ישראל הרי היא סופגת את אורה, וממילא מתמזגות הן שתי הצורות הללו אשר לכנסת-ישראל, הניסית והטבעית, בכל הסתעפויותיהן, במעמד כזה שכל אחת מרחיבה את גבולה של חברתה.

כשנמשכים אחר איזה תאוה, ובפרט כשיש בה איזה צד איסור, מרגישים אח"כ בעת עסק התורה איך שמעין החידוש נסתם והמחשבות מתפסקות, ומזה מבינים הצדיקים את היחש שבין תשובה לתורה.

כשתרבות המעשית עמדה בשפלות בעולם, עמדה ההרגשה הנפשית ברוממות המעלה, ואח"כ כל מדרגה שהתרבות המעשית מתגברת, ההרגשה הנפשית מתחלשת. רק יחידי סגולה, האוחזים בעץ החיים של תורת אמת, מאחדים בקרבם את שני הענינים, ההרגשה הנפשית העליונה והתרבות המעשית המפותחת, והם הם המוכנים להביא את האורה לעולם, ולהיות מארי עיטין למלכא משיחא.

אלה הרחוקים אשר המעין של הרגשת הנשמה הישראלית בטבעיותה נפתח אצלם, אע"פ שעדיין המים הולכים מדולחים, בחיצוניות שבחיצוניות, המים הרעים ששתו מהם המזיקים עדיין שוטפים הם, הביצה הירוקה וכל המחלות המקננות בה עדיין נותנת היא את באשה, אבל זה יחלוף מהר, יבאו המים הזכים והנקיים, אשר מן המקחש המה יוצאים, תבא אחרי ההרגשה הגסה החיצונית ההרגשה העדינה והמלאה גודל וגבורה פנימית, אז כאיל ידלג ישראל, כארי יתנשא, כלביא יקום, יצרח ויהמה כהמות ים על טמטום חושיו הרוחניים, אל אלהיו ואל טובו יפחד בבקשו את ארצו ומלכותו. האח מה נוראה היא התשובה החיה והרעננה הזאת, הרים תפוצץ, סלעים תשבר, חומות ברזל תהרס, ותשובה מלאה תתלקח בכל גבורת הוד רעמה.

מה הוא מקור הרוגזה של רשעים, מהו הקצף על העולם כולו, מה הוא יסוד העצבות המרה, האוכלת את הרוח ואת הבשר, הממלאת ארס את החיים, המצוים אצלם, מהיכן מקור משחת זה נמשך? בבטחון פנימי ברור אנו משיבים על זה : ממקור הרשעה כל זה נובע, מרשעים יצא רשע. חפשי הוא הרצון, ולהיות גבור ובן חורין אמיתי באו החיים. והרשעה השרויה בעמק הנשמה, כשהרצון איננו חפץ לעזבה, הרי היא סותרת את המשקל השוה של החיים, את היחש הישר שיש לנשמתו של האדם עם כל היש, עם כל ההויה כולה בכללותה ובפרטיותיה, והרוס ההרמוניה מכאובים רבים הוא מסבב, וכשהוא חודר אל הרוח, עצומים יסוריו שהם מתגלים בצורה של זועה, של קצפון, של חוצפא של קלון ויאוש. ולזאת קוראים הם הצדיקים אנשי הטוב והחסד, אנשי האושר של החיים, אל הרשעים האומללים : באו וחיו, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו, התעדנו על טוב ד' וראו חיים של עונג ושל אורה, של שלום ושל שלות השקט, של בטחון ושל כבוד, כטל מאת ד, כרביבים עלי עשב.