שמונה קבצים ב שא-שסא

<< · שמונה קבצים ב · שא-שסא

שא

רוח הקודש מגלה בבירור את האור האלהי הגדול המלא חיים הפרוש בכל העולם כולו, הממלא את החיים כולם, ואת כל האדם בכללו ביחוד, איך הוא הולך ומתרכז, מוצא לו עמדתו בעולם, מקום מנוחה ופעולה, בכנסת ישראל, שבקרבה קדוש שורה בהדר גאונו, מראש צורים של גזעה, מהליכות תולדתה, אנכי ד' אלהיך מארץ מצרים. מהופעת תורתה. מהארת נביאיה, עמדת מלכותה, בנין מקדשה, חורבנה ושבותה, פיזורה וגלותה, נחמתה ותקותה, עד דור אחרון. פעולתה על המהלך הרוחני של העולם, התעוררותה לתחייה בזמננו, נפילותיה החמריות והרוחניות, עומק המחשבה האלהית המתגלה בעוצם הירידות, כונניותם לטובה לאישיה הפרטיים, לכללותה, למין האדם בכללו. להעלאת העולם בה ועל ידה. דבר ד' שעימה בחיי שעה, החיים החברותיים והיחידיים, הלאומיים והעולמיים, וחיי העולם, זיכוך הנפשות, הגברת זיו החיים, התעלות הכשרונות, המשכת התרבות הכללית שבעולם אל האושר האמיתי. התבססות חיי העולם על ידי החיים הנצחיים הרוחניים, הסדרת הסיעות השונות שבבני אדם ושמירת עניניהם, רכושם וכבודם, הגדלת יפי החיים, כבוד החיים ועונג החיים על ידי הבעת דעת אלהים, ד' אלהי ישראל, בשפה ברורה, ורוח אדיר, החי בנשמתה של אומת עולמים זו. התעוררות ספרות פרוזית ושירית. ביקורתית ופומבית, השבה אל אור הנבואה, בקישורה אל התורה, בתור הכרה בהירה שהכרח גמור הוא לרוח האדם המסובך לשוב אל המקור העליון שהדיעות היותר נשגבות נשאבות ממנו כל אלה וסעיפיהן מקשקשות כעת לפנינו בארץ ישראל כזוג.

שב

דבר מוסכם הוא, שאין בזמננו, אחרי התפלגות הלאומים השונים, אדם שיוכל לקבל את השפעותיו הרוחניות בלא התלבשותו של הצינור המיוחד של עמו. כנסת ישראל היא מיוחדה בזה, שלא רק התלבשות הצינור של האומה היא צריכה לחייה הרוחניים, אלא עצמיות התוכן מוכרח להיות לחייה הרוחניים כולו שלה. ומה שהוא שלה הוא אלהי גמור, ונודע לה שהוא מרוח אלהים חיים השורה עליה. כדי שתוכל לספוג אליה עוד פעם אויר כללי של העולם כולו, היו רבים מתוכני קודש שלה מוכרחים להשתפל, ולהיעשות על ידי מכאובים קנינם של עמים רבים, ועל ידי ירידה זו נגרמה עלייה להמון רב של האנושיות הכללית, ומתוך כך הוכשרה האחרונה להיות מסתגלת אל העצמיות היהדותית, לשמש לה על כל פנים בתור איזו הצטרפות סגנונית. ובזה יימלא דבר ד', שיימלא כבוד ד' את כל הארץ, וידעו גויים רבים את שם ד' אלהי ישראל. שירד בגלות יחד עם עמו, להסביר אור תהילתו בין יושבי חושך, כדי למלאות העולם כולו אורה, ולשתף את ישראל עם כל באי עולם, אחרי שכבר הובדל מהם למדי. ועם שיתופו עימם יישאר בעינו וצביונו. ולא תחסר סגולתו אפילו נקודה אחת. כי לד' עין אדם וכל שבטי ישראל.

שג

ההסתכלות הרוחנית, הדיעות האציליות, הבינות האלהיות, כללי המוסר והיופי היוצאים מהם, הם התחלת כללי הלימודים, שכל נפש המוכשרת להרגיש אותם ממקורם מוכרחת היא לשאוב מיסודם את הפרטים, כי מצד סגולתה אי אפשר לה להתעסק בפרטים שאין אור הכלליות נגלה בהם. וצריכה היא להכיר את עצמה, ואת התייחדותה מרוב בני אדם, שאינם בעלי התגלות מקורית, ונפשם משתקטת בהפרטים מצד עצמם. הנפש האצילית גם היא תלך עם כל ההמון בהמסקנא של הפרטים, אבל מוכרחת היא להוציא אותם מאורם של הכללים, והכללים הגדולים הרוחניים מופיעים בדרך ישרה על הכללים הקטנים המעשיים, ומהם על הפרטים היותר מפורטים שבהלכות המעשה, בין דם לדם בין דין לדין.

שד

מתחילה מתקבלים הלימודים העליונים בתור ספק הראוי לדון בו ולהיות נשמע, יובל אולי. הטיפשות המפליגה כל דבר שלא הורגלה בו סרה מרוח האדם, והרי הוא נכנס בחדרי חדרים של גדולות ונצורות שלא ידעם. וכל מה שמוסיף שכל, תלמוד, בינה, קדושה וטהרה, ככה הולכים הדברים ומוכרעים אצלו, עד שזוכה לזריחה של אור הוודאות. אהיה ודאי. ולפי המידה שהספק משמש אצלו, הרי הוא זקוק ליראה, שהיא המידה המחזקת את תוכן הספק להכריעו לצד הטוב, ובכל צעד שהוא צועד לצד ההכרעה והוודאות, הרי היראה התחתונה מתהפכת בעצמה לאור של יראה עליונה, אידיאלית, ולהזרחה גדולה של אהבה, וענוה הגדולה מכולן. וכשהוא מתעלה מעל כל ספק, הרי הוא צדיק מושל ביראת אלהים.

שה

רואים אנו ממש איך הנשמה הישראלית שורה היא בצדיקים שבדור, בעלי שכל ומדע, טהורים וגיבורים: והרוח שורה בתלמידי חכמים יראים ושלמים, בעלי נפש עדינה, החפצים בקיום האומה ובאור הקדושה שלה ביחד. והנפש שורה בהמון הקשור בטבעו לכללות האומה והאמונה הפשוטה. והתוכן של הקישור להאומה, והקישור להקדושה והאור האלהי שלה, מתחלק למדרגות: במדרגות של אילו נפשות, רוחות ונשמות, מתגבר הצד של הקישור לכללות מציאות האומה בתכניה, ובמדרגות אחרות מתגבר הצד של האור, הקודש, האלהות, התורה, האמונה. אבל המדרגות יונקות הן זו מזו, אין הבדל באמת בין העריגה להאומה, ובין האור האלהי שלה. לפעמים יש שהעריגה האורית היא יותר רוחנית ואצילית, ולפעמים להפך, ההרגשה של הכלל ומעמדו, ערכו ותקותו, היא יותר רוחנית, טהורה ואצילית, הכל לפי זיכוכו הפנימי של האדם. וכשם שבאדם היחידי עולות הן המוחשות הנפשיות, ומתהוות להרגשות רוחניות, וההרגשות הרוחניות עולות להופעות נשמתיות, ככה הוא בכלל כולו, מה שהוא זר ומגושם בבעלי הנפש, הולך ומתעדן בבעלי הרוח, והולך ומתאצל ומתקדש בבעלי הנשמה.

שו

מכירים אנו את הגודל שיש בגרעין של הרצון. רצון האדם, כשמתמלא באש הגבורה, בברק החכמה, בשלהבת הקנאה, בלהט היופי, באור הקדושה, ביפעת החיים. ובכל המילוי של אוצרות אלו, כמה נישא ונשגב הוא, כמה ישות מצויה בו. כמה תהומות עונג ועדן של טוהר ועוז ספונים בקרבו. ובצינור של האורה האלהית, הגיבורה והטהורה, המשתפכת תמיד בנשמתו, הלא הכל זורם. גדולתה של הויית הרצון, לפי הברכה של הקודש היא.

שז

נפלו העולמות בנפילת הרצון. האדם נפל בתהום החטא, נתקטן רצונו ונזדהם, הכל נחשך, הכל נתקטן, אומלל וקדר. הוי, מה הומה הלב לתקן, את החטא הגדול, להחזיר העטרה ליושנה, להאיר את העולמות כולם מתוך מחשכיהם. ולתעודה אין קיצית זו קרואים אנו, מסילותיה אנו סוללים. הולכים אנו בדרכי החיים בעצות מלכו של עולם, להופיע אור על הכל, אור אלהי אמת, אור בלא מחשך. ד' בדד ינחנו, ואין עימו אל נכר.

שח

והרצון הנעכר אל אורו יושב, כשיבוטא בחזקה ברצון עם, עמו, הגוי הגדול אשר לו אלהים קרובים אליו, ירומם בעוזו, יבטא את רצונו באין מעצור, יסגל לו את עצמיותו, יאגור אל תוכו את כל נשמת האדם. כלביא יקום וכארי יתנשא, ישב רוחו, יגלה את הרצון העזיז והקדוש, את רצון אלהים, בחיים, בעולם ובעולמות כולם. יבער את הרשעה, את השקר, את הזוהמא, את הפחדים, את החרפה, את המוות עצמו מהעולם. יחדש את זיו המאורות, ישיב את אור השמים, אשר לבשו שקים וקדרו, לאיתנם. ועוז אלהים זה הנה הוא עומד אחר כתלנו. קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.

שט

רז התנועות העכשויות מתברר בזה, שהקודש עצמו, אור העולם, העומד למעלה מהטבע, מגופניות ומחברתיות, תובע הוא מהעולם בכלל, ומישראל הפזור והשבור בפרט, את הדקיון של הטבע, הפשטות, הבריאות, הנורמליות, שבחיים, בהרגשה, בשכל, בהתפעלות. מתקרבים אנו אל כל תביעות הטבע, מתלכלכים אנו בזוהמתו, אין מוצא להגן כי אם על ידי הארות גדולות, על ידי הופעות נשמתיות אלהיות, מגלות רזי עליון, מודיעות האגור בסתרי חושך. בקירוב אל הטבע יש שנאת הקודש הרגיל, הצורר את הטבע, המשדד את מערכתו. הקודש הרגיל. המורגל מאז להתהלך עם הטבע בקרי, אוגר הוא את שארית כחו להילחם עם הטבע, אבל לוחם הוא עם טבעו שלו, כושל הוא ונופל במלחמתו. הטבע המתנשא לתבוע את דקיונו, שניעור על ידי תביעת הקודש הגנוזה בקרבו, מתנשא עם כל שלילותיו. שונא הוא את הקודש, גם הטבע שלו. גם את הודו, יפיו ובריאותו. פה נופל הטבע, ונכשל במלחמתו. לויתן ושור הבר שניהם נופלים במלחמתם, ונעשה מבשרם סעודה יפה לצדיקים. מי שלא נשקע בהבלים, לא זנו עיניו אחרי קניגיאות של אומות העולם, המשחיתות את תפארת הנשמה, את הוד אצילותה וטהרת מידותיה, הרי הוא זוכה ומזכה לראות קניגיון מלבב זה, עומד הוא ממעל לשניהם. גבריאל, בכח אל עליון, מעורר את המלחמה. צור עולמים, בהיגלות אורו וקודש עליוניותו, גומרה. העושו יגש חרבו. רואה היא הנשמה הניזונה מלחמה הפנימי של תורה, את הכחות הבהמיים שביבשה ובים מתאבקים, לוחמים בקצף, מתנפלים זה על זה, כל אחד חושב אני אכבוש הכל. אבל לא לדגי הים ולא לבהמות הרים הניצחון, כי אם לקורא בשם ד'. והוא יימלט, וימלט הכל.

שי

לכאורה נראה שהמחשבה הרזית, המעמקת כל כך בספוני ההויה, המגבהת את ערכו המהותי של האדם עד למעלה משמי רום, היא מכבדת את העול המוסרי על האדם, נוטלת ממנו את החופש הטבעי של חייו, מבטלת בגדלה את כל חמודותיו, עושקת ממנו את הארץ. ונותנת לו תחתיה שמים עליונים וגבוהים מאד, שלא יוכל אדם בשר ודם להתאחד עימם. אבל רק מחשבה שטחית היא מחשבה זו, ותוצאותיה באות מההברקה הראשונה של הידיעות הפתאומיות על דבר הגודל והנשגב ההוייתי בכלל, ועל דבר גודל האדם ונשמתו בפרט, ההולכת וחודרת עד בואה לעומק החיים של הנשמה הישראלית, שכבר יצאה אל הפועל בכנסת ישראל. החזון הראשון מעולף הוא ברוח סערה, בענן גדול ובאש מתלקחת, אבל אחרי שהדיעה מתחוללת, אחרי ששיקול הדעת מתרגל להגדולות הללו, והתביעה הנשמתית הולכת ומשתלמת על פי עומק שאיפותיה הטבעיות לשיגוב. לרוחב, לעילוי ורוממות אז המוסר מתבסס ברוח האדם, העולם נעשה לו יקר וחביב עשרת מונים מאשר היה ערכו אצלו על פי המידה הבינונית שמודדים בה את ההויה הגשמית והרוחנית, ואת האדם וכל מהותו, על פי התיאוריות הנגליות. החיים נעשים עטורים ברוב פאר, כל דבר גדול וכל דבר קטן שבהם מתעלה, משתגב ומתקדש. כל ההרגשות, הנטייות, האומנויות. השיחות. התנועות, ההקשבות החיצוניות והפנימיות. נעשות גילויים גדולים רמי ערך של אור חי העולמים, והאדם נעשה שותף למעשה בראשית, מתהלך עם העולמים כולם בריעות של מנוחה ושלות השקט, וחי חיים שלמים, ממולאים בכל כוחותיהם ומשוקים עדנים, עדני עליון, עדני קודש ונהרה.

שיא

ההשכלה האנושית יש לה חסרון עצום, שהיא מצמצמת את מהות החיים, ומגרעת הרבה מלשד הבריאות שבהויה העשירה, שחלק הגון ממנה מתגלה בטבע הבריאות הגופנית והנפשית. כל דבר קדושה, מוסר, אמונה ושגב, הננו מוכרחים אם מעט ואם הרבה לבססו על איזה ציור של השכלה שלנו, וזה הוא משפט נוהג מתחתית המדרגה של האמונה היותר פשוטה, עד רומסות התרחבות המחשבה לחוגים גדולים של חופש רעיון, והפשטות מושכלות ברום מעלתן. והבסיס השכלי הזה, שהוא אנושי ומצומצם, הוא מעיק על הגילוי האלהי העליון שיש בטהרת הקודש החיה, של אור אלהים חיים העומד אחר כתלנו ומוכן להאיר את כל הוייתנו. וכל מה שהדורות מתאחרים, והזמנים של התגלות אורה של חיים יותר מלאים הולכים ומתקרבים, מתבטל יותר ויותר כח הבסיס של ההשכלה האנושית מכל ערכי הקודש. אבל זאת היא באמת הסרת הנרתק והלבוש המחשיך ומצמצם את האור. הטבעיות דורשת את תפקידה, והיא חפיצה להיות מתחברת לאור האלהי המרומם ומלא חיים, בלא ההסתרה של ההשכלה האנושית המליאה מחשכים. הנגישה הזאת שההשכלה מתנגשת משני הצדדים: מצד מעלה האורה העליונה הרחבה והעשירה ההולכת ומתגלה על הנשמות. מחשכת היא את אורה הכהה של השכלה זו, שהיא באמת מליאה דמיונות כוזבים, וחוקים עשויים של מחשבות אדם שהמה הבל. ומצד השני הטבעיות הבריאה הולכת ועולה מלמטה למעלה במלוא תביעותיה, וגם היא מטשטשת את זוהר ההשכלה הנהוגה, ומשימה לאל את כל אידיאליה. מתוך דחק כפול זה, מתהווים מכאובים רבים ברוח האדם, שמתגלים בצורת בחילה בחיים, יאוש, כפירה והפקרות, חוצפה וטירוף דעת. קטיגוריא ומשטמה. אבל אלה הם רק עבים מחשיכים, נושאי גשמי נדבות לארץ ולדרים, להפריח צדקה ותהילה נגד כל הגויים, ולהאיר אור הקודש העליון במילוי החיים העזיזים והטהורים.

שיב

הבוחר בשירי זמרה. החוק הנפשי, שהרוממות המוסיקלית והשירית כשהיא מתחברת, היא המעלילה את העוז של כל חפץ נשגב ונעלה, הוא חוק מתגלה בנפש האדם בתור זיק מהאור הגדול של ההויה כולה. קצר הוא ציורנו מלתאר את הערך השירי המוסיקלי של כל היש ביחודו הנשגב. אבל מתוך התעלותנו על ידי החופש של שירי זמרה אלהיים, אל העולם העליון המלא חפצים רוממים, קדושים ונשגבים, אנו רואים את הטוב של אור חי העולמים, את המשטר האלהי בכל המצוי, את היחוד השלם, הממלאנו השתוממות וגדולה בהוד משטריו, ומברכים אנו מתוך שמחת עולמים: ברוך הבוחר בשירי זמרה. מלך יחיד אל חי העולמים.

שיג

המחשבה הרחבה, האידיאלית, האלהית, היא הולכת ומתרחבת בטבעה, מקפת היא חזיונות רבים ואפקים גדולים, ותכונת הציורים שלה הינה שונה מתכונת הציורים של דקדוקי הפרטיות שבתורת המעשה וניתוחי ההלכה. והמצב הנפשי הדרוש לעמקה של הלכה, על פי סגנונה הקבוע המושגר אצלנו מאז חותם התלמוד, הוא בטבעו אינו מתאים למצב הנפשי של ההתהלכות ברחבה במרומי האידיאלים האלהיים ורזיהם, שאיפותיהם והרחבת עידוניהם. לזה נפלגו ההגדה וההלכה, הנגלה והנסתר, בהבדלה מקורתית. אמנם הונחה שאיפה פנימית במעמקי הנשמה, לשלב את ההלכה וההגדה יחד. עשו ניסיון זה מפלפלים בפלפולים שונים, שאנו רואים בהם רוח קדוש של נסיון יצירה, משוקה מטל החיים של חפץ האחדות והשלום הגמור שבין העלמין דאתגליין ובין העלמין דגניזין. אמנם לא יצא בצורה של גדלות וגמר פרי, כי אם בצורה קטנותית ובוסרית, ותכלית נטייה נפשית זו, היא האחדות הרוחנית המוחלטה של העולמות הללו, הנראין כנפרדים. וכל מה שאורו של משיח הולך ומתקרב, ושרשי הנשמות מתבסמים, הולכת ההארה של רזי תורה ומתגלה ומתבלטת יותר, ולפי המידה של גילוי זה הולכים הענינים הגלויים ומתאצלים יותר, והם מתקרבים לצד הרזיות, ואחד באחד ייגשו ורוח לא יבוא ביניהם. ההסברות המתחדשות בדרכה של התורה הנגלית מדור לדור, יש בתוכם נקודה פנימית של התקרבות לההרחבה הרזית של רחובות הנהר אשר לבינה העליונה. ותלמידי חכמים יקרי דיעה הם עובדים בזה את השדה אשר בירכו ד', ומתקרבים בזה לאור הגאולה, שהוא תלמוד הירושלמי, העומד לעומת התמורה, שהוא תלמוד הבבלי, שהוא האור של ישיבת מחשכים שבארעא דמחשכא. ובאחרית הימים ייגלה אור ד'. ויתקרב הסגנון של ההלכות המאוששות עם ההגדות דחקל תפוחין קדישין, במועד קץ המגולה, שהוא שיבת ישראל לארץ ישראל להחיותה בבנין מעשי, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קירבו לבוא, האמור להרי ישראל, שתכונתו היא קיבוץ החתום וסתום דליבא לפומא לא גלי, תוכן קץ, עם הגילוי של עבודה גשמית מורגשת מכל המון עובד. ובגאולה כפולה זו יוחל כח זרוע ד' לגאול את הגופים מכל שעבודם הקשה, מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך, ואת הנשמות ממכאוביהן ומחשכיהן, מכל המידות הרעות, מכל השנאות והצמצומים, והיו לגוי אחד בארץ, על אדמת ישראל. אכן אתה אל מסתתר, אלהי ישראל מושיע.

שיד

שונא אני את הגאוה תכלית השנאה. היא אינה מתעוררת בקרבי מצד עצם מהותי וטבעי. כל צדדי השלילה שלי הינם עומדים לפני תמיד בעומק גילויים. רק המעמדים החיצוניים, ההתערבות עם הבריות, ההכרח של התקטנות הנשמה בשביל צרכי החיים החברותיים של ההמון. הם מעירים את הגועל של תכונת הגאוה, שצריכים לקחת חלק משהו ממנה לצורך ההנהגה. ולהמעיט לפעמים על ידה את האורה העליונה, כשהיא מתפלשת יותר מהשורה שיוכל הגוף בחולשתו לקבלה. אבל חרפתה בעצם, והכיעור והשקר שבה, מוכר לי בעצם בהירותו.

שטו

יחוד, ברכה, קדושה. באור אין סוף אין שייך הוספה והתעלות מצד עצמו, אבל באמת אי אפשר שהיתרון של ההתעלות הנצחית תחסר מהשלימות המוחלטה, וזאת היא תורת ההויה, הופעות אורות חיות הוייתיות, על ידי רושם של ירידה, במידה כזאת שלעולם תהיה אפשרות לתוספת ועלייה. שהיא בעצמותה סילוק מכל ירידה ושפלות. והפירודים בעולמים יתייחדו כאחד במקורם האחדותי, וההתאחדות תוסיף אור ויתרון בלא הפסק, ברכה תמידית, ותוכן הברכה היא התעלות והבדלה מכל פחיתות ורשעה, מכל חושך וצמצום קדושה.

שטז

החמרנות הגופנית היא עושה את הפירוד בין הנושאים שבמציאות. וממילא גם את הניגודים שבהם. האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל, היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות. אין שום פרט נסקר אצלה כי אם בתור חלק של כלל. ובשביל כך אינה יכולה להכיר שום טוב רק טוב כללי, ושום רע כי אם כשהוא רק כללי. ומתוך שרע כללי לא נמצא כלל, והכלליות הלא היא הולכת גם כן ביחס לההופעות שבצורת הזמן, שאין האידיאליות חושבת ומתקשרת בנקודה מיוחדת שבה, כי אם בכל שטפה הגדול, מתוך כך באה היא להכיר שלא יש כלל במציאות רע, כי אם כולה היא טובה. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וכל זמן שישנה עדיין הכרה שיש טוב ורע, אין האדם צריך להתקשר במזגו עם תכונה זו, לא יאכל מעץ הדעת טוב ורע, כי רק עץ החיים שכולו טוב מוכן הוא לו. ומוכן הוא לו גם אכלו מעץ הדעת טוב ורע, אחר שיעמוד במסות הרבות שהוא הולך ומתנסה, וזוהמתו הולכת ומיטהרת, שכלו מזדכך, ומידומיו מיתקנות, ותשוב ההכרה של עץ החיים להתקשר עמו, ואז יהפוך עץ הדעת טוב ורע, לעץ מלא חיים וטוב כולו. ואין דור שהעבודה הגדולה הזאת, של התבררות ההכרה והרצון לבער על ידה הרע ממציאותו, תהיה נפסקת בו, והיא יסוד העולם וקיומו. אמרו צדיק כי טוב.

שיז

כשם שהאמונה בהתעלותה היא מיתקנת בהסירה ממנה את הצד השולל שלה, שמתאים לקצרי דעת, כאילו היא שונאה את ההכרה העצמית, ואת כל החיים הרוחניים שבנשמת האדם בהתפשטות הוד אצילותה. כשבאמת אין התפשטות ההכרה כי אם הסתעפויותיהם של ענפי האמונה האלהית היותר נמוכים, והיא נשלמת על ידי השלמת הדעת, ההכרה, ההרגשה ובליטת ההצטיירות ככה האצילות הרצונית, שהיא המוסריות העליונה המתגלה על ידי קדושה וחסידות טהורה ועליונה, מתגלה למצומצמי הכרה בתור כח שולל את עזוז הרצון שבטבע, המכהה את אור החיים על ידי שלילה זו, כשבאמת אין האצילות הרצונית והמוסר של הקדושה יכול להיות שלם בצביונו. כי אם כשיהיה הרצון העצמי של האדם חזק ושלם, מחוטב ומבולט יפה יפה. הזיכוך השרשי שהזמן החדש מזכך את הנשמות בפנימיותן, הוא הגורם להתגברות עוז הרצון הטבעי בחיים, אבל בראשית גילויו של כח חודר זה, הוא מתגלה גם כן בתור כח שולל את הרצון האצילי, יסוד הקדושה והטוהר העליון, מה שאינו כי אם חיזיון ארעי. הביסום של שרשי הנשמות עושה הוא את פעולתו, ואותו עוז הרצון המתראה כעת בשטח התחתון של החיים, יגלה אורו מלמטה למעלה, בכל שיעור קומת החיים, וההוד והטוב האלהי העליון ייגלה על ידו בכל תעצומות עוזו, מה שלא היה אפשר לו להיגלות כל הימים שהצד המאיר העליון שברצון עשה צל מחשיך על החלק התחתון שברצון. זהו סוד אחדות החיים, ההולך ומתרקם בעולם, שמפני יקרת ערכו עולה הוא בכל כך מניעות, בכל כך מכאובים ויסורים. אבל סוך הכל הוא הופעת אור הישועה, והיה לעת ערב יהיה אור. אל תשמחי אויבתי לי. כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ד' אור לי.

שיח

האיטיות שבסדר המציאות, ההגבלה שבטבע, הרשלנות החיצונית שלו, הצמצום שבעליות רוחניות, הארעיות שבניסים, כל אלה מחזיקי היסוד של ההתעלות הבלתי פוסקת, שהוא היסוד הפנימי של המציאות, שיש לו גבול בתוך גבולו, שתספיק הירידה של התגלות המציאות העולמית, עד עמקה היותר ירוד, ועד מחשכה היותר אפל, לעלייה נצחית בלא שום הפסק. וכל תקופה איטית, מכינה כח לתקופה יותר מהירה בעלייתה, עד המהירות היותר עליונה. ינהגנו עלמות, בזריזות, כהדין עולמתא, רצוא ושוב כמראה הבזק. ולעד לא תכלה הופעת ההתעלות, ותוספות האור, העדן והחיים, ההולכים ומתבסמים, ומתמלאים תמיד ערך יותר גדול ונשגב, עד שישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה, וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת, הבאה מסיבת החסרון הקדום. ויספיק הזכר של חסרון העבר, ליתן דחיפה תמידית להשתלמות הולכת ונוספת, ותהיה הצורה של ההשתלמות הבלתי נפסקת מתעלה על ההשלמה הגמורה, אשת חיל עטרת בעלה, וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ההולכת ומתגברת תמיד, עלייה אחר עלייה, לאין קץ ותכלית. ברוך ד' לעולם אמן ואמן, וישתבח שמו לעד ולנצח נצחים. וכל ניצוצי החיים, כל הנשמות, הרוחות והנפשות, וכל זיקי החיים שבכל היש, הרי הם אחודים עם יסוד ההשתלמות הבלתי פוסקת, שהיא אור ד' המהווה הישות, זרוע ד' אשר נגלתה, והם תמיד עולים בעלייתה, כמו שהם יורדים וירדו בירידתה, שהיא ירידתם המבלטת ירידתה. והנה הכל כוסף לעליית אור עולמי עולמים, להארת זיו שכינת אל, הדר כבוד אל הכבוד, ההולך ומשתלם, יוצא מההעלם אל הגילוי, בכל התנועות השונות של ההויה, ובכל מיני התסיסות שברוח האדם וכל היצור כולו, ההולך להיעשות אגודה לעשות רצון קונו בלבב שלם.

שיט

על ידי העבודה הרוחנית של הצדיקים, בעלי המחשבה האלהית העליונה, מתנוצץ תמיד האור של האין האלהי. ומתגלה בתור יש, וכל העולם כולו מתבסם על ידו. ועמך כולם צדיקים. על ידי כחן של ישראל, התרבותם והתגלות חייהם, בכל אופן ובכל צורה שהיא, מתגלה אור מן האין העליון, המתגלה בתור יש ומצוי, ומאיר לכל העולם כולו באור חיים, מקיים ומשפר ומעלה את כל. ומידה זו באה מצד עומק הקודש העליון, שהוא קבוע בנשמתן של ישראל מצד העצמיות שלהם, שאינה זזה לעולם, ואינה משמנה בערכה. אני ד' לא שניתי, ואתם בית יעקב לא כליתם.

שכ

מפני הגובה האלהי של המחשבה הישראלית העצמית, אין הדברים יכולים לצאת בבירורם המגולה, והשירה והרמז מוכרחים להיות רק הם הכלים שאור ישראל הסודי העליון מתראה על ידם. כל היגיון אלהי ונשגב של הגויים, אפשר לו להתלבש בשפה ובלשון ברורה, מפני שאינם מתרוממים ממעל לערך הדיבור, כי לא בהם כי אם בנו בחר מכל עם, ורוממנו מכל לשון. אפילו מלשון הקודש, בתור לשון, רומם אותנו עליו, כי אנחנו בתוך עצם הקודש שרויים, ועצם הקודש מתוך גבהו מחייה הוא את העולם המעשי שבחיים בעוז קדשו, וקידשנו במצוותיו. ובזה אל יפול רוחנו בקרבנו, אם נראה חכמי הגויים מבטאים איזה רעיון רוחני אלהי בדברים יותר ברורים לכאורה מחכמי ישראל קדושי עליון, כי באמת אף על פי שנראה לכאורה צד השוה בסגנון החיצוני של המחשבה, בכל זאת כגבוה שמים מארץ גבהו דרכינו מדרכיהם ומחשבותינו ממחשבותיהם, ואם היו באים להדגיש את נקודתנו הפנימית, היו כאילמים ממש. והננו מקווים ליום אשר יבוא, אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד'.

שכא

הפרטים מיטשטשים כשיש מיעוט אור בהמקור של הפרטים, שהוא הכלל, וכשהאור והחיים מתרבה בכלל המקורי, יוצאים הפרטים מבולטים, מאירים ושמחים. הפלפול והדיוק שבהלכה, החריפות החיה של משא ומתן שבהלכה, בא הוא ביסודו מתוך שפע חיים גדולים שבעומק אמונת אומן, שבקדושת התורה. הבריאות השלימה של הנשמה הישראלית היא מוציאה אותם הפרטים הרבים, בשפעת הגוונים שלהם ובעושר חייהם. וכשרואה אדם בנפשו כבידות לעסוק בבהירות פרטי התורה המעשית, בניתוח הלכותיה וקיומי דקדוקיה, צריך הוא להוסיף יותר באור המקורי של הבינה האלהית היסודית, המביאה לידי תשובה עליונה. והאור מתפשט ויורד, עד שהכח המתאים להארת הפרטים והדיוקים החיצוניים שבמעשה, בין בצידם המעשי בין בצידם הלימודי, הולך הוא ומתגבר, עד שמוציא את השפעותיו בכח אדיר, מלא חיים ותעצומות.

שכב

בתוך הדיעה והאמונה, הציור והרגש, אשר לאדם, משתפכים הנחלים האדירים של החיים הרוחניים של ההויה, ההולכת ושופעת. עד שהיא באה, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה, בשני מהלכיה, אל ההויה הנכבדה של אוצר החיים, המגולם בחיצוניותו והמצויר בפנימיותו. האדם, ברוממו את דעתו, את אמונתו, את ציורו ואת הרגשתו תמיד אך למעלה, בעושר הרוחניות וכביריות החיים השלמים וטובם, הרי הוא מרחיב את אשד הנחלים. שופעים הם שפעים עליונים ממעל ושפעים תחתיים מתחת, אלו יורדים ואלו מתגברים ועולים, והכל חי ורענן, הכל שש ושמח, ושדרות רבות, מלאות חיים, ממולאות דעת ורגש, מלאות חשק ושאיפה, הינן מתמלאות אור ותפארת, אהבה ורוח נדיבה, והברכה נושאת את פריה לכל פלגותיה, שמים וארץ וכל מלואם מתברכים. הרוממות העליונה היא הרוממות המוחלטת אשר לדיעה, אמונה, רגש וציור בעוז האלהי, באמצעים אלהיים. של תורה, מצוה, תפילה, דביקות, קדושה וברכה תמימה. כל תנועה מאוצר חיים זה, המכוונת מול הרוממות האלהית, על ידי כונניות של תלמוד, חפץ, דיבור ומעשה משלה, אור עולמים היא מחדשת. אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.

שכג

הרצון הקדוש והטוב באמת, שהוא מחובר אל הדעת וההכרה השלימה, מעוטר בעטרת הציור והדמיון החזק והנשגב, הרי הוא מעלה את הניצוצות כולם לעילוי הוייתם. לפי רוב עמל התורה והקדושה המעשית מתגדל הרצון לטובה, והכח מתוסף על פי המידה של גדולת הנשמה וטהרתה העצמית. הוספות האורה של הניצוצות העולים, מעשירות את העצמיות הפרטית, ומוסיפות גדולה בעצמיות ההוייתית הכללית. ולהפך בחלישות הרצון, הרי הוא נופל, נמשך אחרי הצד השפל, המטושטש והנמוך, שחיי הניצוצות הקטנים והבוסריים עומדים שם, והעולם מתחשך. באורה של תורה, וגבורת הדעת, מחזקים כח הרצון, ומתגברים על העצמיות הנמוכה שבניצוצות, וממילא מעלים אותם הגבה למעלה, והמגביה עצמו עולה בעלייתם.

שכד

כאב לב בא על ידי תפילה כשאין עימה אור תורה. שהמחשבה תוהה מה בצע בהשתפכות הנפש, בצער הרוחני ההוא, וכי יש שינוי רצון למעלה, ואיזו תועלת יש בתפילה. ואף כשמאמין שלמרות כל הקושיות כך הוא הדבר, והתפילה מועלת. לא מפני כך יחדל הלב מכאבו. אבל עם תורת אמת, חודרת הבינה על דבר הערך הגדול של הופעת הרצון ברום גדלו, בהבלטתו והוצאתו מן הכח אל הפועל. ולפי המידה שהאדם יותר מלא אור קודש, שרצון עצמו הוא יותר טהור ואידיאלי, ככה יותר קשור הוא רצונו בעומק גדול של הישות ההוייתית, וכן רצונו פועל באמת במערכות ההויה. וזאת היא פליאת יצירת תמים דעים, שכל שינוי אינו שינוי בערכו, וכל קיום אינו שולל שום שינוי בחוקו, כי אור עליון זה הוא למעלה מכל שאלת השינוי, ואי השינוי והקיימות, כמו השינוי, שניהם יחד הם ערכים שאינם הולמים יחש לעליונות האלהית. וכל מה שהוא מתפשט בכל, וכל מה שיש בו טוב משום איזה צד, אי אפשר שיהיה נמנע מצד איזה חוק עצמותי באלהים, כי אם כל טוב הווה וישנו.

שכה

בנקודה הקטנותית של האדם, יש כל הטוב בצמצום, כמו שישנו בהרחבה במרחב ההתפשטות הנשמתית העליונה שלו. וכשהאדם מקטין עצמו, ומתמלא ענוה, הרי הוא מתקרב יותר לעצמיותו הנקודתית, ומרכז נשמתו מתגלה אליו בכל הוד תפארתו, ומתוך אספקלריתו יראה את כל ההוד העליון הנמצא בנשמתו בעצמיותה הגדולה לאין חקר. ומאן דאיהו זעיר איהו רב. הגאוה מסיחה את הדעת מהנקודה המרכזית המצומצמה של הנשמה, ומתוך שאין לו מרכז וקיבוץ של האוצר הרוחני בעושר שלימותו, הרי הוא בעל מום, רק שברי שברים של רוח מתגלים בקרבו, ולאורה העליונה של הנשמה לא יוכל לבוא. והרי הוא מחוסר ערך, משוקע בקטנות עצמית לאין מרפא, והדמיון הפראי ילהטנו להיחשב לגדול ומעולה, בעת שהוא מלא חסרון ופחיתות. מאן דאיהו רב איהו זעיר. מרכזה של הנשמה, מקור הענוה, הרי הוא הכוכב המזהיר למשכילים את זוהר הרקיע. שהוא ההיקף העליון של הנשמה העליונה בהתרחבותה המוחלטת.

שכו

הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד להטבע. אבל אין הקדושה שהיא לוחמת נגד הטבע קדושה שלימה, היא צריכה להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמו, שהוא יסוד תיקון עולם כולו וביסומו הגמור. והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ, ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל.

שכז

כשבאים להשכלה עליונה זו. של הקדושה שבטבע, השלימה, הכוללת בקרבה גם כן את הקדושה שלמעלה מן הטבע המתנגדת אל הטבע המלחמה חודלת לגמרי, מידת הדין מתבסמת, והכל נוטה כלפי חסד. כל הכחות שבאדם הפרטי נראים בעדינותם המרוממה, כפי מה שהם בטבעם, והרי הם קדושים ומוכשרים לעילוי היותר עליון. והאור שלמעלה מן הטבע עומד אצור בהם לעת הצורך, והאדם חש בקרבו חופש של נועם קודש, וימוד עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר בקרבך קדוש.

שכח

העבודה האלהית עומדת היא על הנקודה העצמית. היא מאשרת את הנפש בתור עצם, באושר עצמי, ומאשרת את העולם גם כן בעצמיותו. וההצלחה העצמית אינה באה מתוך איזו השכלה חיצונה, כי אם מתוך הטבע העצמי של היצירה, שפעת החיים של היוצר.

שכט

מלא צער הוא העולם, ועל מה הוא מצטער, מפני שיש בנשמה הפנימית של האדם כל כך גודל ושיגוב, מה שאין העולם הולמו עדיין כעת, מפני שהוא שואב את גדלו, גדולת נשמתו, מעולם רחוק וגבוה מאד, מעבר מלא הדר, ומעתיד עשיר זוהר. לולא זה הגודל לא היה לצער מקום. והמשכיל המבחין את המקור, מהיכן הצער בא, עד כמה חשוב ויקר הוא מקור חיי הצער הללו, מיד מתהפך אצלו הצער עצמו לעדן, והנגע לענג.

של

המשיגים הגדולים יש להם תמיד צער פנימי: בכל ענין שהם לומדים, חפצים הם לדעת לא רק את עצם הדבר, כי אם את המקור, מהיכן הדבר ידוע. ולפעמים מתערבת אצלם הבנת הדבר בעצמו. עם ידיעת מקורו, שהן באמת ידיעות שונות זו מזו. וצריך כל הוגה דיעות להרגיל את רעיונו, ליישב כסליו בחכמה, בתחילה לקבל את הידיעה, ואחר כך להתענין במציאות מקורה. ליגמר איניש והדר ליסבר.

שלא

הצדיקים הגדולים מוצאים בעצמם מגרעות גדולות, שהן באות מפני כל צדדי החיים הרבים הנמצאים ברוחם שהם מוכנים להוציאם אל הפועל, וכל זמן שלא יצאו אל הפועל הגמור הרי הם מחלישים את עוז הרצון, ומרגיש האדם את רוחו על ידי זה נשבר, ורצונו רפוי, ונכשל תמיד בשגיאות חדשות. וכן הדבר נוהג ביחש הדורות. כל זמן שהדורות היו רחוקים מהמטרה העליונה של כנסת ישראל, לא יכלו בעצמם לשער את גודל ערכו של האור החדש. ובקרבתם אל האור, הרי הם מתמלאים רפיון, מפני שהוא מוכן כבר לצאת אל הפועל, ועדיין לא יצא.

שלב

כשיראה מלפפת את האדם, ואינו יכול לבאר לנפשו את תכונתה, הרי הוא נתבע להעלות את פנימיותו למרומי הדעת, שמשם ישוגב, ויראה כי אין להתיירא, כי אור חסד אל וטובו פרוש הוא על כל מעשיו.

שלג

לפעמים היראה המטמטמת את הלב מתגברת, בעת שהאדם חפץ לגשת אל הקודש בתורה ובתפילה. צריך הוא להגביר את אור האמונה. כי אור ד' עימו באור תורה, וקרבת אלהים לו טוב בנועם התפילה.

שלד

לעולם ירחיב אדם את דעתו, ידין כל דבר באור שכל עיוני ושכל מעשי. ומתוך הכרה חיצונה פשוטה זו, יבוא להכרה פנימית, הנובעת ממקור הקודש, ורזי תורה ייגלו לו.

שלה

אין האנשים הגדולים, המוכנים להסתכלות רוחנית, יכולים להוציא אל הפועל עיונים גשמיים, כי אם כשיתגברו בהסתכלותם המיוחדת להם, עד שהאורה האצילית תוציא ענפים ושריגים מעשיים. וכל זמן שהם יורדים ממעלתם, ומתערבים בענינים מעשיים. שהם לגבי דידהו מילי דהדיוטא, כשהם באים להם לא ממרום עוזם כי אם מהרגשות והשערות קטועות, הריהם משתוממים, כושלים ומכשילים, ומרגישים אומללות נוראה בנשמתם. עד שיאיר להם אור האמונה העליונה בקדושת שורש נשמת עצמם, וישובו אל על, אז ימצאו את האושר האלהי הנכון לפניהם, ומשוש דרכם בחיים יחל להופיע ברוממות הוד והדר אשר להם יאתה.

שלו

היראה המתגברת על האדם בהיותו ניגש ללימודים קדושים ברזי אלהות, יראה אצילית ורוממה היא, והאדם מתעלה על ידה. וצריך הוא לקבלה בתור יסורים של אהבה. ודרך חיים תוכחות מוסר, והוא חוזר על ידי זה בתשובה מכל עוונותיו. ומכל מקום, אם מרוב תביעותיו על עצמו, וסיבוך דרכיו, אינו יכול ליישב דעתו, ונראים לו חלק גדול מעוונותיו בלתי אפשריים לתקנם, מאין כח, או ממניעות אחרות, או שמוצא מידותיו מקולקלות ואין בידו לצרפם אל ישוב מפני זה מאור ד' אשר ליבו מושכו אליו. הוא יעשה את שלו, ואור ד' יאיר את דרכו, להכריעו לכף זכות. בחסד אל כל היום.

שלז

כשמצטערים, על ידי התעוררות חוש היופי, על הוד העולם החיצוני שאין נהנים ממנו כל כך, על ידי הקימוץ של הכחות וכיווצי החיים, ומאשימים לפעמים את המוסר, את ההדרכה, האמונה והתורה, מה שבאמת האשמה היא מונחת באדם, ובדרכי ליבו, אשר איולתו מסלפת אותם בכל זאת יש מצער זה מקום של יניקה לטוב עליון, להבין עד כמה כפולה ומכופלת היא מידת הצער על היופי של התפארת הרוחנית העליונה, של ההוד הנורא המרומם בזיו תפארה של הדיעות האלהיות, המאירות מחשכי העולם במשגב ברק שלהבותיהן. והאדם מוכן הוא לקליטה עליונה של שביעת עדן עולמים זה, שתרומם אותו מכל שפלות, ושתנצח אותו ניצחון עליון על כל מכשולות החיים, תנהגהו על מות, ותראהו עולמו בחייו. ולעונג עדני עד זה, מכשירה אותו תורת אמת בשוד תנחומיה וזיז כבודה, וההכשרה לזה היא ההדרכה המוסרית הטובה, והשקידה באור תורת אמת הבאה עימה. ואיך זה לא יהמה הלב, כשטוב ועונג זה מוכן לפנינו, והוא מנוע ממנו רק בפשיעתנו. ועל ידי חוסר עונג עליון זה הלבבות מיטמטמים, והנפשות מתמלאות קצף, הדיעות מתעכבות, והאמונות מתחשכות, הקנאה והאיבה, ביחד עם הרשעה וגאות הזדון, פורשות את שחת רשתן על לב בני האדם, והעולם, שהוא באמת גן עדן ומלא חיים, מתהפך לעמק עכור ולמשטח חרמים, לגיא הריגה ולמערת פריצים מליאה מחשכים. לזאת קרואים הם הטובים שבבני אדם, ובחירי ישראל, האומה שאור ד' בידה, לישא נס דעת ד' לעיני כל באי עולם. להשיג את עדן החיים וששונו לכל אפסי ארץ.

שלח

כשרואים הצדיקים שמיד שהם מתעסקים בגנזי המלך של רזי תורה נשמתם מתרפאת והולכת, מקבלת היא צורה תקיפה, עדינה. ומליאה תנחומות ועזוז קודש בגבורה עליונה הרי הוודאות הרוממה מתגברת בקרבם, ואור עולם הבא, של שם אהיה, דאנא עתיד לאתגלאה, מאיר בהם, ומכח קדושה טמירה ונפלאה זו הם מזכים את כל העולם כולו, ולפושעים יפגיעו, למחול את כל חטאות דורם, ולמלא את העולם חסד ורחמים מאור פני מלך חיים, המאיר לעולם כולו בכבודו. באור פני מלך חיים.

שלט

כשבאים לעומק הדעת וטהרת הרצון. האהבה העצמית היא מתבררת בערכה המוסרי האידיאלי, והקורבה שהאדם קרוב אצל עצמו מטלת על האדם העצמי חובה מוחלטת להקדמת עצמו. ועוכר שארו אכזרי. אז באה ההארה העליונה של וחי אחיך עימך, חייך קודמין לחיי חבירך, בתור עטרה עליונה של תורת המוסר האידיאלית.

שמ

היכולת האלהית האין סופית, אינה צריכה לשלשלת של סיבות ומסובבים, נערכים כמו אמצעים ותכליות. בהופעה יצירית כמו זו, שאינה מקושרת בקשרי סיבות ומסובבים. הכל עומד במצב של חירות בלתי מוגבלת כלל. ההארה הראשית של היצירה לביסוס הרצון, היא ההארה החפשית הגמורה, שהיא מתוך כך יצירה של נקודות, אלה בצד אלה. בהמעטה של אורה, מהופעה אלוהית לעולם האלהות, באה השלשלת של הסיבות והמסובבים, העולמות הפרצופיים המאורגנים. אבל מקור הרצון החופשי של האדם, המהווה את המוסריות האידיאלית שבה האדם דומה ליוצרו, נובע הוא מראשית ההופעה, שלפני העולם האלהי, מעיקר תחילת ההופעה האלהית, שאין בה אותו ההכרח של כובד ההטבעה של ערכי הסיבות והמסובבים והתייחסותם אלו לאלו. וזאת היא הארת החפץ האלהי הקשורה בגדולת רצון האדם בהתעלותו. ותגזר אומר ויקם לך.

שמא

ישנן דרגות שהתוכן הפנימי של עבודה אלהית שוה הוא אצל גדולי ההשכלה כאצל הירודים מהם, וישנן גם כן דרגות כאלה שהן מוכרחות להיות שונות בתכסיסן הפנימי. בייחוד מתבלט הדבר בהכח המחזק את הצדדים המעשיים, אזירת הגבורה ומידתה. אבנטו של כהן גדול, ואבנטו של כהן הדיוט.

שמב

מוכרחים לפעמים להסיר ממנו לגמרי את ההרגשות הנמוכות, אף על פי שהן משמשות בקדושה לאחרים, וללבוש תחתיהן בגדים רוחניים יותר, מלאים זוהר, יותר אציליים. והרבה פעמים צדיקים גדולים נופלים מעבודתם הרמה, ומונעים טובה מן העולם, מפני קטנות אמונה בעצמם, הבאה מתוך שפלות קיצונית, שהיא חוץ מאורח אמת של אור תורה דלעילא.

שמג

משחרב בית המקדש לא נראה רקיע בטהרתו, שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. אם כן הארת תורה מן השמים שבגלות, היא מעולפת בקדרות ובשק המכסה. ובעת קרבת הקץ. יבוא רוח המטהר את השמים מקדרותם, המסיר את השק המכסה עליהם, ואז אלה אשר לא הסתגלו לתורה העולה למעלה, הבוקעת את הקדרות והשק, חושבים שאין להם תורה מן השמים. וצדיקים דורשי ד' ועוזו, מוסיפים אורה ושמחה, ומבשרים צרק בקהל רב, שדוקא כעת ייגלה אור חדש, ושמים בטהרתם ייראו, וידעו כל באי עולם, כי מן השמים דיבר ד' לבית ישראל ולבית יעקב, הגוי כולו.

שדמ

אורו של משיח יברר את הוודאות של הטוב הגמור שבהויה בכלל, ותימלא הארץ אורה ושמחה. המרעיפות משמי שמים תמיד. ואז תבוא על בוריה ההכרה שטוב להודות לד', חידושה של לאה שאמרה הפעם אודה את ד' בלידת יהודה. וכל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה, בואו שעריו בתודה.

שמה

כמו שהאכילה הגשמית מעוררת את הצימאון, כן העסק בתורה המעשית מעוררת יותר את הצימאון להענינים האציליים. משען לחם אלו הלכות, משען מים אלו אגדות.

שמו

דיכאות הלב התדירית שהצדיקים מרגישים מפני פחד השם יתברך והדר גאונו, ומפני יראת חטא הגדולה שלהם, אינה מעכבת על כל יצירה עליונה, כי אם היא מוסיפה פיכחות לרוח היוצר שבנשמתם הגדולה. ולהפך, העיצבון והנדנוד הרוחני עד לכדי קדרות נפשית, שהמתאוננים על העולם ועל החיים קובלים עליו כל כך, הוא בא רק מפני החפץ להינזר מעל הפחד האלהי ויראת החטא, שהיא טבועה בעומק הנשמה האנושית בעצם טבעה, והיא אשרה האמיתי, המביא לידי אור מצוחצח מאד, שסופו להתהפך להארה מתוקה, עדינה, רווית עונג מלא הוד עליון של קודש קדשים.

שמז

כשהמחשבה העליונה מתגברת, מתבררים הציורים הרוחניים בעצמיותם העליונה. הדמיון משמש יפה להיות נרתק לאור השכל המזוקק, והמושגים העליונים הולכים ומתברכים. העבודה של בירור הרעיון, וקדושת הרצון העומד בהיכל קודש הקדשים, היא למעלה מכל מושג של מוסריות. רק בשמות הקודש, בייחודי אורות עליונים, בזיווגי מידות, בחיבורי נשמות, בשילובי עולמות, בהם אצור כל אידיאל מובחר בתכלית תמציתו העליונה, וכל חכמה מפוארה, וכל מחשבה שכלית, חברותית, תרבותית, במובן היותר עליון, אשר רק על ידי כמה דרגות של ירידות והתמזגות עם החיים הרגילים, מוצאים אנו חלק מעוזם המקודש בבהיקות הדרישות הטבעיות של החסד והאמת, הטוב והיושר, הנימוס והיופי, הצדק והמוסר, הרגיל בחיים. ובחברה היותר נאורה ומטוהרת בשאיפותיה, והיותר חסינה ותקיפה ברוחה ומגמותיה הטובות.

שמח

מפני שהציור של גדולת האור האלהי הוא גדול מאד בפנימיות הנשמות של דור האחרון של עקבא דמשיחא, במידה כזו שאין להן עדיין הסתגלות איך מנהיגים את החיים המעשיים על פי גודל עליון כזה, באה הכפירה, והדילדול הרוחני שדומה לחורבן, שאנו רואים אותו בדורנו. אבל דרך הרפואה היא רק להרבות כלים, הסברות ותכניות, המועילים לסול דרכים בשביל הסתגלות מעשית על פי ההארות היותר עליונות. ומטעם זה באה גם כן הדרישה הגדולה לחירות הרוח, ואימוץ הגוף, כי רק רוח חזק ואמיץ, וגוף בריא ואיתן, יוכלו להכיל בתוכם את ההארות היותר עליונות מבלי זעזוע, ולעמוד במעמד האיתניות הראוי לחיים פועלים מלאים עוז של יצירה, ולהמשיך מתוכם המשכות של ארחות חיים, מתוך צירוף פנימי, שכל אלו ההכנות דרושות הן לתשובה השלימה העומדת אחר כתלנו.

שמט

היחידים המסתכלים ברזים העליונים של העולם הרוחני, בסודות הנשמות, והחיים העומדים ממעל לכל ערכי החיים המחוברים לחומר וכל משאלותיו הגשמיות והרוחניות, כשהם מתמזגים יפה עם הציבור הרי הם הקובעים את הבסיס היותר איתן לחיים החברותיים. כי לעולם לא ייקבע ערך הגון על קטע אחד של חיים, כמו שהוא התוכן של חיי העולם הזה לבדם. במערכה הכללית מוכרחים כל תוכני החיים להיכנס, ועל פי כל המבטים העמוקים והרחבים מוכרחים ערכי החיים להתבסס. ומתוך כך מונחת היא נטייה גדולה בעומק נשמת האדם להתייחס בגודל וברצינות אל ייחוסי החיים הנשמתיים. וההקשבה אל הנצח שבהם. ואל הקישור שיש להם בחיים היותר תרבותיים שבחיי ההווה, לא תסוף מלבב בני אדם, אפילו אם בקצף גדול יילחמו על זה כל בעלי תחבולה, בני ציור מוגבל ומצומצם.

שנ

לא רק בכל דבר של רשות, כי אם גם בכל חטא ועוון, בכל הריסה, בכל דיעה כוזבת, יש ניצוץ של טוב ושל קדושה אידיאלית, שהוא מקיימו ומעודד את הרוח לפעולה. צדיקי הדורות יש להם מגע עם כל הטוב הפזור על פני מרחבים רבים, כל אחד ואחד לפי רוחב נפשו, רוחו ונשמתו, ואותו הטוב הם מרחיבים בעבודת קדשם המחשבית, האצילית. שחלקים קלים ממנה מתגלים לפעמים במעשה, דיבור וכתיבה. ויסוד הכל בחפצם הטוב, בתשוקתם האלהית הפנימית. להופיע חסד עליון וטובו על הכל, על כל היצורים, לעודדם ולתמכם להיעשות אגודה בצרור החיים, חיים ברצונו, לעשות רצונך בלבב שלם. ובשביל כך הם הם גיבורי אל בעולם, המטים את העולם כולו לכף זכות, כל העולם ממש ניזון ומתקיים בזכותם, ומתוך שהם הם הינם עצמיות של הכל, אין כל דבר זר מהם, ואין כל דבר נדחה מידידותם הפנימית, ומהרחמים הרבים, שהם מעין דוגמא של מעלה, המקננים תמיד במעמקי נשמתם. ואיך ייפלא אם תפילתם עוזרת, מרפאת ומאירה, מצליחה ומחייה. הרי נטיית חפצם היא הרכנת אור עצמיותם לאותו הצד ששם הרצון זורם, לאותו העבר והקצה ששפעת הדיבור שם אליו את מסילתו, על ידי הביטוי החי של תפילת ישרים. רק זעזוע קטן צריכים לגלות את אוצר החיים, והשלימות המשלימה את כל, הגנוזה כשלהבת גדולה, בלועה וטמונה בעמקי הרוח, אשר חיי עולמים הוא אור חייו, אשר חמלת יוצר כל וסליחת מרבה לסלוח שופעת בו ממקור החכמה העליונה. הבהירה בשחקים, הרואה בגלוי ממש ובבליטה ברורה את הטוב והאור המתנוצץ גם בתוך כל המחשכים. אור צדיקים ישמח, המתגלה בסוף ברמ"ח מצוות עשה, כנגד איבריו של אדם.

שנא

הרבה חופש רוח צריך האדם לסגל לעצמו, עד שיכיר יפה את גדולת כח הפעולה של המחשבה. ואז יתברר לו כמה צריכה היא האנושיות לעבוד, בשביל שתבוא לידי מחשבה טהורה וקדושה בעניני הדיעות היסודיות. שערכי החיים כולם נובעים מהם, וכמה רב ועצום הוא הערך של הוגי הדיעות האלהיות, הנושאים את קדושת המחשבה ורוממותה על פי אותם המקורים האלהיים שהיא מפכה על ידם בנשמתם ובאורח חייהם. וממילא יכיר כמה נשגב הוא הערך התולדתי הכללי של אומת המחשבה האצילית בעולם, היא כנסת ישראל, ויבוא לכבד את האמונה, מורשה קהילת יעקב, בעצמת טהרתה במקורה, ובהתפשטות ענפיה המעשיים, ההרגשיים, השכליים וההופעיים שביחידי הסגולה, והעצמיים, הפנימיים, הטמירים מכל עין חוזה, והם גדולים, נצחיים וחזקים מן הכל, הם הגרעין של היש היותר בריא ועצמי, שכל יתר הדברים, אף על פי שהם רוחניים ואציליים, נחשבים לגבי דידהו כערך של לבושים.

שנב

ועם כל הגודל של פעולת המחשבה בעולם ובחיים, שדי בו לברר עד כמה טועה הוא המהלך של חופש הדיעות שבא בצורתה של האנרכיה המחשבתית. שהוא מהפך את הצד היותר יקר ויותר טוב שבהויה ובחיים למין אנדרולומוסיא של תוהו ובוהו, צלמות ולא סדרים, שהוא באמת רק עבדות הדיעות, טירופן, הריסתן וחליין בכל גדולה זו, אין ערוך כלל לגדולתו של הרצון, הבא להיגלות מחביון עוזו בלבושה של המחשבה.

שנג

הרצון הטוב, ההולך במעלות קדשו למעלה למעלה, המגיע עד מרומי החופש של המרחב העליון, במקום שכל עין של תבונה מתעששת. הוא הוא הכח היותר פועל, בכל עת, גם בהיותו במעמד הטמיריות. וקל וחומר בהיגלותו בתכונה אלהית. של גילוי רצון לתורה ומצוה, ומוסר טהור של הידמות הצורה ליוצרה, שהיא המשכת האדם להטוב המוחלט והעדין. כל מה שיתבררו יותר הדברים, וכל מה שהתרבות האנושית תתבסס יותר ויותר, תהיה יותר ראויה לשמש לחומר, לגלות על ידה את הוד הגוונים העשירים, מלאי החיים, של הפעולות העולמיות השופעות והולכות מפלגי נחלי שפעת הברכה של עזוז כחו של הרצון הטוב והקדוש, שאוצריו מתגלים בנשמותיהם של צדיקים כבירי כח לב, יסודי העולם, מעדניו ומאיריו באור אלהי עולם, אלהים חיים, ההולך ואור עליהם תמיד על פי התפתחות עדינות רצונם. ההולך ועולה, המתייחד ומתאחד ברצון קונם, המתברך בטל החיים של חסד עליון, אשר בו עולם ייבנה, אשר ממנו חיים מתגברים, אשר מתוכו עדנים מתפשטים, אשר ממקורו שמחות וגילות לאין חקר הולכות ומתנשאות. שמחו בד' וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב.

שנד

השפעת הנשמה העליונה ממשכת חיים עשירים, מצוירים בעומק הרצון. והרצון שהוא מלא קדושה מעבד את כל הניצוצות של החיים הנשאבים אל תוכו מכל מעשה האדם, ביחוד מכל מאכל ומשקה, המתהפך לכח חיים על ידי חיי הגוף והנפש החיונית, לצורות של חיים שלמים ומפותחים, בדיעה שלימה, בשאיפה עליונה, בשכל טוב ובחדות קודש. והמון החיים הללו של פזורי הניצוצות, כשהם עומדים חופשיים מכל כבלי חומר, נשגבה היא פעולתם במרחבי העולמים, גדולי המשקל הם בהכרעתם לצד הטוב, הסדר, והברכה של משך החיים, והשלוה של האחדות המאירה ממקור עליון.

שנה

סיבוכי המחשבה בענינים הרוחניים, באים מחמת הגידול התדירי שהמחשבה מוכרחת להתגדל ולהתפתח, ומיד שנוצר רעיון שתוכל להיות איזו קליטה של תואר בעניני האצילות העליונה, מתיילד כח שובר אורו, ומראה אי סיפוקו. ומזה מתגלה אור יותר פנימי ויותר עליון.

שנו

אין שייך לומר רצון כי אם במה ששייך הכרח, ולפחות הכרח של טבע הרצון. וממילא מובן שיוצר ההכרח, ובורא הטבע של כל טבע, לא שייך לגביו רצון, כי אם הרבה למעלה מכל מהות של רצון. אמנם אנו אין לנו שום תפיסה ציורית כי אם באיזו מהות של רצון, והעילויים שבתכונה זו שמכריחנו השכל הטהור להיות הולך ועולה ביחס להתוכן של הרצון, הננו אומרים על זה: רצון הרצונות, רעוא דרעוין, ואין אנו יכולים לתפוס איזו תיבה רוחנית יותר שלימה ממהות הרצון.

שנז

כל לשון בכללותה היא הארה אחת מיוחדת, בעלת השקפת עולם שלימה, שבכוחה אצורה כל הספרות אשר תישא בכל משך זמן קיומה, מראשית התפתחותה עד אשר תעבור מהעולם. וכל הלשונות כולן מתפעלות זו מזו. וראויה התורה להידרש בכל הלשונות וצירופיהן, ומרדכי בייל לישני ודריש להו. וכל נימוסי העמים הקרובים והרחוקים, הכל הוא אור מתפשט, שתוכו רצוף נועם ד' בצורות שונות. וחכם לב ידע לזכך ולצרף את כל היגיון אשר נפתלו ארחותיו, עד אשר ישיבו לעצמות טהרתו.

שנח

צלול הוא הרצון של הילד, ועם זה צלולה היא בינתו. כלומר, גרעין הדיעה הטבעית שלו הוא גרעין בריא, שכל ההשפעה הלימודית צריכה להיטפל בשמירת בריאותו, יותר ממה שהיא רגילה להיטפל בהתפתחותו. כששמים המטרה של שמירת הניקיון של הכשרון הילדותי של אוצר האושר של האדם. בראשית היסוד החינוכי, באה ההתפתחות באופן מבורך. המחשבה האמונית, אור הרעיון של הגודל האלהי, הבירור של יחשנו לאלהים, הוודאות האלהית. התום והיושר במעמקיהם, כל אלה הם סגולות ילדותיות. שרק הבל פה שאין בו חטא כולל את תמציתם בטהרה, מבלי צורך של ידיעה מפורטת, שאנו קורים לה שלא בצדק: ברורה. דבר אלהים חיים בפי עוללים ויונקים, יסוד העולם הוא, בסיס התרבות, ומכון להצלת הנשמות וההצלחה החברותית היותר גדולה. זהו רז גלוי לישראל, שנתברר הרבה בגלות, שנתחברה בו התורה, ועלה הערך של חיבת תינוקות של בית רבן למדרגה עליונה. כשהתחייה הלאומית מתחלת, צריכים לשוב ליסוד חיים זה בכל אומץ קדשו.

שנט

החושים מתפתחים בילד לפני ההבנה, כדי שייכנס יסוד העולם בתוכיותו בלא זיוף של צללים שקוצר דעת האדם גורמם. רק את העולם האוריגינלי מוכרח הוא לקבל, במקורו, בלא ביאורים. ליגמר והדר ליסבר, ואז יש לו יסוד נקי על מה לבסס את ההבנה, הבאה אחרי התפיסה הכללית של הבקיאות העולמית. הבאה בראשונה, ערומה מכל ביאור והבנה. העולם כמו שהוא. מעשה ידי יוצר כביר כח אשר לתבונתו אין מספר, כמו שהוא, ניתן הוא בליבו של אדם מראשית יציאתו לראות באור החיים, ורק על ידי הגרעין הבריא הזה יימצא אחר כך כל זרע החיים הרוחניים אשר לאדם. כל התמכרות טבעית לאיזה אידיאל מרומם, הרי היא חזרה אל הילדות. יש כאן תפישת מושג מבלי הכרה, רק מפני דחיפה פנימית, הבאה ממקורות שאין יד האדם משיגה אותם כהכרה. והילדות הזאת צריכה שמירה מפני פגעים העלולים להזדווג לה. התעוררות נפשית נקייה, בעצם הטבע הטהור של הנפש, צריכה להיות נערצת. אבל ביאורים פסולים מהבלי גויים שמתחברים עימה צריכים להיפסל. מה לתבן את הבר.

שס

בזמן שמעמד הנפש הוא שומם, והאדם נתבע לעסוק במחשבה כדי למלאות את הריקניות, אז הזמן הוא לעסוק בלימוד, בעיון או בגירסא. זמן ההופעה, ולקיטת פרי חמדתה, אינו כי אם בזמן שהרעיונות רצים כברקים, מתחדשים בזיו הודם, ומתגברים בזרם גדול, כמעין המתגבר.

שסא

הנשמה ההולכת ומאירה בבעלי היצירה הרוחנית, צריכה היא להתאחד באוצר החיים המנוחל ממורשת קדומים, ששם מונחת היא נשמת הנשמה של חכמת עולמים, וצדקת עולמי עד, של כל הדורות, הזמנים והתקופות גם יחד. התגלותה של הנשמה האישית, בתוך נשמת הכלל כולו, היא העובדה של התאחדות הכשרון הפרטי עם אורה של תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. לא תשבע עין לראות את הודם ויפעתם של זהרי אורה הללו הבוקעים ועולים, את האש הלוהטת בעושר גווניה על העוסקים בתורה לשמה בכל הופעת נשמתם האצילית, של החורזים מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, ומהם למעשה בראשית ולמעשה מרכבה, ומשם יורד הגבול עד עמקי עמקים של עמק הלכה של הוויות דאביי ורבא, אחרי אשר כבר סחף זרם החיים את המון האידיאלים החפציים, ותהומות רבים של ידיעות וציורים כבירים, הלשונות כולם וספרויותיהם, המדע האנושי לכל צדדיו, הגלוי והטמיר, הקודש והחול, הטוב והרע. ומכל אלה יעמוד אור נהורים מלא נגוהות, לגדל עם אדיר של ענקי ענקים, להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.