שמונה קבצים א שא-שנ

<< · שמונה קבצים א · שא-שנ · >>

שא

העוסק בתורה לשמה, בקדושת המחשבה ובחופש הרעיון, הפרטים יונקים אצלו מהכללים. ואע"פ שהוא עסוק בדיוקם היחידי של הפרטים, אין הקטנות שלהם עושים חציצה בתכונתו הרוחנית.

שב

ההופעה היצירית הולכת היא במסלולה, החיים משתלשלים במדרגותיהם, הרצון שבהויה הולך ומתגלה, גילוי אחר גילוי. התוכן של טוב הולך ומתרבה, וההארה האלהית דוחפתו להתפתח. הירידה של המצאת חיים רצוניים, דרגא אחר דרגא, מביאה עד שחוג חיים רצוניים שהם מלאים הירוס חמרי ורוחני מתגלה, ההופעה האלהית מסתלקת. ותיכף כשהזוהמא הרגזנית לצד הירוס מתראה, והטבע נדחף הוא מכחותיו בסערה, המציאות המעשית נעשית גלמודה מבעלה היוצר באמצע הופעת אור החיים, והריחוק פועל לחולל תכונה של הויה שפלה, מכוערת ומקולקלת. הארה מעשית שוללת, מחוללת את העלמת ההופעה, שהיתה כבר מוכנת, מתגלה בחוג המציאות הפועלת העליונה, ומה שהיה מוכן להופיע בתוכן של טוב, מופיע בתור אור של טוב בכלי, שגנוז בעצם עמקו סיג חזק מאד, אשר מירוק איום מעלהו אל מקור אורו. עשרה הרוגי מלכות, חלקם בחיים.

שג

ישראל בין העמים דומה הוא להאדם בין כל הבריות. לבריות רבות יש יתרונות שאינם באדם, אבל הצירוף הכללי של הסגולות, ועליית הרוחניות על ידם, להשכיל בשכל את השימוש של הכחות הכלולים בו, בכח ובפועל, זה עושה את האדם לחטיבה עליונה בעולם. כן, ישנם עמים רבים שלהם כשרון מיוחד יותר גדול מהכשרון ההוא בישראל. אבל ישראל, בתור התמצית של האנושיות כולה, מקבצים בקרבם את סגולת כל העמים כולם, והן מתאחדות בתוכם בצורה אידיאלית קדושה, באחדות נשאה. מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

שד

המחשבות הזרות שבתפילה, הן באות מפני הקושיא הכללית שיש על ענין התפילה: שלכאורה אין לה מקום, מפני שאין שייך לומר לגבי הקב"ה שינוי רצון בכלל, ובפרט ע"י פיוס ותפילה. ואינן מסתלקות כ"א ע"פ אותן התשובות שעל ידן התפילה מתישבת, שכללותן הן שתי אלו הידיעות: האחת, שהתפילה היא בנויה על הרגשת הנפש ולא על השכל, וכל הגדרים הללו וגזירותיהם, וכל השלילות שלגבי האלהות, הכל בא מצד השכל, ואין התפילה מקושרת עם כל פרטיהם. והשנית, שבאמת כל היחוש שבין האדם לקונו, הוא מצד גזירה ושפע של המצאה אלהית, וההמצאה הזאת גוזרת היא למלאות את כל התפקידים של האדם בההנהגה האלהית בעולם, ואחד מהתפקידים החשובים הוא נתינת מקום לתפילה, שע"כ יש באמת מקום גדול לתפילה, והיא עומדת ברומו של עולם. וכל הסעיפים של כונות התפילה מסתעפים מאלה השרשים, וכפי הרחבתם והעמקתם הם שוללים את המחשבות הזרות, ועושים את התפילה לתפילה זכה.

שה

אין לשער את הצער של חסרון הרצון לטובה ולקדושה, ואין החכמה עולה אלא כפי ברכת הרצון שבה, והעונות הם מעכבים בעד הרצון שלא יתעלה, וצריך לשוב בתשובה כדי לברר את הרצון, כדי שתתעלה החכמה כראוי. ביחוד צריך לשוב מעבירות שבין אדם לחבירו, וראש לכל מהגזל, שהוא מעכב את עילוי הרצון, וצריך להתחזק בזה מאד, ולקוות לתשועת ד' לזכות בשלמות לחדול מעושק ידינו.

שו

ישנם צדיקים כאלה, שאינם רשאים לצאת חוץ לדבקות תכונת רגשי לבבם, ואינם צריכים להסתכל חוץ לארבע אמותיהם. וישנם כאלה, שהם שטים על רוחב כל התכונות השונות, והם מסתכלים בשמים ובארץ ומסוף העולם ועד סופו. ויש לפעמים צדיק גדול, שהוא כולל את שתי הסגולות יחד, ולפעמים אינינו מסתכל מחוץ לארבע אמות, ולפעמים עיניו משוטטות בכל. שא עיניך וראה, צפונה ונגבה, קדמה וימה.

שז

יש צדיק כזה, שצריך דוקא שיהיו לו תלמידים צדיקים גדולים מאוד, גאוני עולם וגדולי מעלה, ורק אז יוציא אל הפועל את הכמוס בתוכו. וכל זמן שהמקבלים ממנו הם קטנים, הטוב שלו הוא גנוז בגויה, ואינו ניכר אפילו לעצמו.

שח

לפעמים אין הצדיק מאמין בטהרת עצמו וקדושתו, ע"י מה שמוצא בנפשו פגמים וכשלונות. אבל דוקא אז מגיע עתו להתרומם למעלה מכל הפגמים, כי מדתו האמיתית של הצדיק שנועם ד' תקוע הוא בלבבו, הוא להתעלות למדתו, וכל המעשים הטובים והמדות הטובות בשורשם העליון, ילכו למשרים ע"י המעלה העליונה, שמתגלה ע"י הארת הנשמה הגדולה של הצדיק בעולם. על כן מחוייב הוא להשיב לעצמו את האמונה, שהיא האמונה בניצוץ האלהי החי בקרבו בגילוי פנימי.

שט

וחובה גדולה היא על הצדיקים, להתעסק תמיד בלימודים ושירות המעוררים את התענוג העליון, כדי שיהיו תמיד מדושני עונג, ומהעונג שלהם ימשך שפע עונג על כל העולם כולו, על כל בחינה של כל בריה כפי מה שהיא יכולה לקבל. ומרוב העונג המתמשך מזיו הנשמה הקדושה של הצדיק העליון, בעל ההשגה הבהירה, ימשך נועם של אהבה לכל ישראל ואהבה פנימית לכל טוב, וימחקו כל תוי הקטיגוריות מכל הפנים, וממילא תשתתק החוצפא, ולא תוכל להרים ראש לטשטש את העולם. כי כל כחה של הרשעה בא מהמרירות הנמצא בנשמות, מפני היבשות שבהן, ומפני הריחוק שלהם מהעונג העליון של הדבקות הברוכה בקודש העליון, בזוהר הנוצץ מאור אין סוף, וע"י גודל היסורים שכל נשמה סובלת, מתגברת הרשעה בקצפה, והיא בועטת ומחרבת, מסיחה את דעתה ולבה אל הכפירה ואל ההפקרות. אבל כשהעדן מתפתח, אז שב רוח חיים, רוח חן ותחנונים לרחף בלבבות, ואור התשובה הולך ומאיר, וכל העולם כולו מתרפא. אמנם צריך הצדיק הגדול לדעת את מעלתו, וצריך לשמור את קדושתו והודו הפנימי, ולא לפול משום דבר וענין כלל, ואפילו מכל רפיון שלו, ואפילו מכל מה שנראה ע"פ פשטן של דברים, שגדולה היא החציצה, ושאי אפשר לעבור עליה ולהתרומם בנועם עליון ובזיו קודש. ואפילו כשמתברר לו שאינו ראוי כלל וכלל לשום גודל ולשום פאר, כי אם שהוא ראוי להיות מושפל ובזוי, עלוב וירוד לאין חקר ושיעור, אף ע"פ כן לא יעזוב את מהותו הפנימי. ואם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח. וסוף סוף שינצח והכל יתוקן. ואפילו כל הדברים העליונים, שנחשבים לחוצפא נוראה לחפוץ אותם, סוף כל סוף יהיה חלקו עמם בנעימים. אברך את ד' אשר יעצני, אף נחלת שפרה עלי.

שי

מה שגדולי ההשגה משתוקקים לעיונים רוחניים וטועמים בהם את טעם עדנם, ובוחלים לפעמים בלימודים מעשיים, הוא מפני שאין העולם המוחשי והזמני בכלל תופס מקום אצלם. כל ערך החיים החמריים והמשך זמנו אינו נראה בעיני אנשי הרוח המעולים, באותה התמונה הקבועה המארכת, שהיא נראית בעיני אנשי העולם, חלושי הדעת ועניי הרוח. והנצחיות, זוהי הפרובלימה הקבועה של צדיקי עולם. היא מקפת את נשמתם וממלאה את כל הוייתם, אשר לכן כל רעיון שהוא ראוי להיות עומד בתכונת נצחיותו בכל חליפות ההתוות של צורות ההויה הנקלטת בציור האדם, הוא מושך את לבם ומעדן את רוחם. וגם הלימודים שמוגדרים הם בזמנים וחושים, אין האור המענג שלהם נאחז בדעתם של בעלי לב בהיר, כ"א באותה המדה שהנצחיות זולפת בתוכם, וממילא הנם תמיד עורגים ללימודים כאלה, שהצביון הנצחי עומד בהם בגילוי מורגש, והם המחשבות המופשטות וציורי ההוד המוחלטים של הכללים הגבוהים בפאר מעלתם, שהם הם כללי רזי תורה וסתרי חכמה, בנועם ד'.

שיא

ישנם תקופות כאלה בחיי האדם ובחיי האומה, שנתגברה היהדות המעשית, בפועל ובתלמוד, במדה גבוהה. והסבה היתה הקדרת האור של הרגש והדעת, שהופנה כל כח החיים הרוחניים שבאומה להככר המעשי. וכאשר נוטל הקיר המחשיך, ואורות מחשביות רחבות החלו להופיע, והחיים הרוחניים שבאומה החלו להתפשט על שטח יותר רחב וארוך, נכהה זה האור, ואינו עלול לחזור לאורו כי אם בהוספה גדולה של אור חדש שמספיק להאיר על שטח רחב, כאותה המדה שהאיר אור מצומצם ממנו על שטח צר.

שיב

השמחה העליונה מתגברת דוקא ע"י ביטול גמור של מהות עצמו, מפני שהנשמה מתחילה להכיר את כל הטעות שיש במהותיות עצמותית, והחפץ מתגבר לאשתאבא בגופא דמלכא, בשלמות אין סוף של נועם העליון. והיא הענוה הגמורה והשפלות העמוקה, שהעצמיות היא בה רק שירים, כלומר ענין של חסרון שנשאר בלתי כלול בשלימות העליונה. משים עצמו כשירים. והרגשה זו היא ההרגשה המיוחדת לישראל, שהם ממעטים את עצמם בכל גדולה הניתנת להם.

שיג

כששואלים: מהיכן העצבות באה? צריכים לפתור: מהשפע של המעשים, המדות והדעות הרעות על הנשמה, שהיא טועמת בחושה החודר את מרירותם, והיא נסלדת, נפחדת ועצובה. וכשאור התשובה מופיע, וחפץ הטוב כשהוא מתגבר בתכונתו המקורית, צנור של עונג ושל שמחה נפתח, והנשמה יונקת מנחל עדנים, וכשהכשרון המעשי לוקח לו את התמצית של ההרגשות הנעימות הללו, יוצא-לאור המוסר הטהור העליון, המצליח את החיים בהודו.

שיד

המחשבות וההרגשות, הבאות מכח ההארה האלהית הכללית, אינן מתקבלות מכנסת ישראל לשאת פרי וענף, ולגדל גידולים יפים ומתקיימים, כי אם השהם באים מורכבים בהרעיונות העצמיים של כנסת ישראל עצמה, של טבע האומה במהותה הפנימית. וההרמוניה הגמורה בין אלה ההשפעות הן דרגות של היחוד השלם, יחוד קוב"ה ושכינתיה, שעיני כל אליו נשואות.

שטו

מה אני רואה בחזון, אני רואה את המחשבה העליונה, המחשבה הכוללת כל, המחשבה שכל העצמה וכל המילוי של כל בה הוא. רואה אני, שכל הפלגים הגדולים ממנה משתפכים, ומהפלגים יוצאים נהרים, מהנהרים נחלים, מהנחלים שטפים, מהשטפים זרמים, והזרמים מתחלקים גם הם לצינורות קטנים, והצינורות מתחלקים להמון אלפי רבבות לאין קץ של קנוקנות, מריקים שפעות רצון, חיים ומחשבה. לפעמים צר מאד המקום לשוט בין הקנוקנות, נאחזת אז הנשמה בשרשיהם של הקנוקנות הדקים, בצינורות. ואם הצנור גם הוא צר, נאחזת היא בזרם, ואם הזרם צר הוא לפניה, הרי היא נאחזת בשטף, ואם השטף הוא צר, הרי היא נאחזת בנחל, ואם צר הנחל, נאחזת היא בנהר, ואם גם הנהר יצר לה, נאחזת היא בפלג אלהים מלא מים, המחובר למחשבה של בלי מצרים, ששם הוא מקום יאורים רחבי ידים. והשפע האחרון, הנוזל מהקנוקנות, נובע בדרך זה מהמקור הראשי של המחשבה העליונה, שלמעלה מזה תלא כל עין לצפות, וד' אמר לשכן בערפל.

שטז

עיקר כבדות ההשגה הוא על ידי מה שהרצון אל הטוב ואל השלמות נחלש על ידי פגמי המדות והעונות, ובאמת ראוי להתענות כדי להתיש את כח הרע שבחומר, המונע את הרצון מלעלות במעלותיו. אבל צריך לשקול גם כן את הכח הרוחני והגופני אם הוא מסכים לזה, בכל אופן אין להתיאש מעליית הרצון. ואפילו כשנשארים כמה פגמים שלא נתתקנו, בין במדות בין במעשים, צריך לצפות לחסד ד' ולתשועה עליונה, כי טוב וישר ד', ויורה חטאים בדרך.

שיז

אמונת ישראל נעוצה היא באין סוף, שהוא למעלה מכל תוכן של אמונה, ומתוך כך נחשבת באמת אמונת ישראל להאידיאל של האמונה, אמונת העתיד, הגבוה באין ערוך מתוכן של אמונה בהוה. הרבה מדריגות במורד יורד הוא הציור הרוחני, עד כדי להקראות בשם אמונת ישראל בעצם, בתור אמונה ממש, ולא בתור האידיאל האמוני. באמונה עצמה חל הפגם של הכפירה, אבל בהאידיאל האמוני אין פגם הכפירה מגיע כלל, שהוא למעלה ממושג הכפירה כשם שהוא למעלה ממושג האמונה. הכפירה אין לה אידיאל. אל אחר איסתרס ולא עבד פירין. היאוש והתוהו אינם נותנים מאומה. ועל כן אין מקום לאידיאל הפוך מהאידיאל של האמונה, אע"פ שיש ענין של היפוך והקבלה לעומת גוף האמונה. שער החמישים הוא האידיאל האמוני, שגם אצל משה היה לאידיאל, שלא ניתן לו, אינינו במציאות בקליפה. והשפעתו של שער החמישים הזה, של האידיאל של האמונה, נותנת היא חיים עליונים לכל השערים כולם, ומכניעה את קליפת הכפירה חסרת האידיאל, נגד קדושת האמונה הקשורה באידיאל נצחי. כי עמך מקור חיים.

שיח

הגדולים חייבים לדלג, כדי להכנס למחשבות גדולות. צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי, וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עון של גאוה, במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבא מפני ענוה פסולה, המדכאת את הנשמה, ומטשטשת את האור האלהי שבנפש, צריך להזהר הרבה יותר. כשהגדולים מתעלים התעלות שכליית, כל העולם כולו מתעלה עמהם, על פי ההרגש, על פי הטבע המשותף שיש לנפשות בני האדם כולם. אבל במדה גדולה מכל פועל טבע שיתוף זה בישראל, שיש בהם מצד הנשמה אחדות מוחלטה.

שיט

צריך לחפש עצות נגד מורך הלב. רק מורך הלב הוא המסבב את המכשולות של הדעות הרעות והמדות הרעות, כי יראה רעה נולדת, המטילה חלישות דעה על האדם, ומכנסת בקרבו איזה פחד, המונעו מלהלחם נגד כל הקלקולים שבנפשו ושבחברת האדם, והחובה הראשית היא חיים של אומץ לבב. אמנם כל מה שתגדל ההופעה המוסרית בתיקון המדות והמעשים, כן יקבע אומץ הלב יותר בלב האדם.

שכ

אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת-ישראל בכל לבו בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים, שישים את מגמת חייו לקנות לו לפי היכולת שבידו את המדות הישראליות ואת הידיעות המיוחדות לישראל, שראש לכולן היא התורה בכל רחבה בכל סעיפיה, ועמה כל מה שמיוחס לחכמת ישראל, ומתוך עליתה של כנסת-ישראל יבא לעליה כללית של מקור החיים האנושיים והעולמיים.

שכא

תיקון העולם שיצא ממקורם של ישראל, הוא האידיאל של התשובה. כל זמן שהאדם קובע לו את תכסיס החיים שלו ע"פ מדה קבועה, אז לא יוכל לצאת לעולם מידי החסרונות שבשכל, במדות, ובמעשה, ואיכה זה ישתלם אופיו של האדם היחידי והפרטי? כל חידושי החיים, וכל השיטות המהפכות את סדרי העולם כדי להטיבו, הנם אך ארחות של תשובה, ותמיד צריכה התשובה להיות עומדת בראש הפסגה של הסולם אשר לההשלמה האנושית. לעולם צריך האדם היחיד, וכן החברה כולה, צריכה להיות מתקנת את עצמה, מרפאה את שבריה הרוחניים והמעשיים, וחלילה לההרגל להיות הכח העקרי בהנהגת החיים הפרטיים והכלליים. נמצינו למדים, כי המרידה והכפירה, האומרת לזנח טוב המנוחל מאבות בשביל איזה חזון לב חדש, זהו רעיון של תשובה שהוא מכה גלים. וכשממצין את עומק דינו מוצאים, שהצד הטוב שיש בו, הוא הגרעין הכללי של התשובה מכל שפלות ומכל קלקול התלוי בו, ומתוך כך באים ג"כ לשוב מהקלקלה הגדולה שיש בההריסה בעצמה, ואז שבים אל ד' באמת, וגאולה באה לעולם.

שכב

מלכות שמים היא ארון הברית, אדון כל הארץ, אותה ההופעה, שהאידיאל האלהי מופיע באופן שהוא מספיק לשעבד את השאיפות של הבריות, שלא תהיינה מתפרצות מחוץ לגבול המטרה הטובה של הטוב, של התם והיושר, אע"פ שאינו מספיק לעלה כ"כ את הנשמות, עד שתכונתן העצמית תהיה אך הטוב המוחלט הכללי. מדה זו היא מלכות שמים, והיא מציירת את האלהות בתור אדון שהשיעבוד מביא לעשות רצונו גם נגד הרצון של הפרט. אבל הארה זו חיה היא מהופעתה של מדה יותר עליונה, הבאה מהשלמות המוחלטת של האלהות במילואה. זהו הופעת הכלל של האורה האלהית במדתה העליונה, שעל ידה אין הצורה הנפשית מקבלת רק את הציור של הכבישה הנפשית נגד התוכן האלהי בהופעת הרצון, כ"א היא מתאמת את הכל רק בחפץ האלהי, המוכר ע"י תוכיותו של רעיון הכבישה, שהוא להמדה הזאת מתאים כמו נרתיק לספר המונח בו, ארון הברית.

שכג

כנסת ישראל היא מגלה בכל חליפות הזמנים אחת מהצורות הרבות שבאורותיה המרובים, והעתיד שלה הוא ההתפשטות המוחלטת של כל האורות, שכל אחת שמשה תקופה מיוחדת, שיאירו בה כולם בבת אחת, ובתפארת הכללית הזאת תאיר על פני תבל. ולא פחות ממה שהיא כוללת בקרבה את הופעותיה, שהתגלו על-ידה בתקופות שונות, היא כוללת בה גם כן את ההופעות אשר התגלו בעמים שונים על-ידי גרמתה, בין בגורם קרוב, בין בגורם רחוק, בין בהופעה גלויה בין בהופעה נעלמת. וכל מה שהוא נבדל ממנה ומנוגד לה איננו כי אם נראה כך בהיותו מופרד ממקור כללותה, אבל בשוב הכל להופיע בה כאחד יוכר תוכנה העצמי, שהכל הולם ומתאחה בקרבה. ועתידין כל הנביאים אומרים שירה בקול אחד, שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון.

שכד

בעולם האלהי אין רצון ותוכן שהוא משונה מרצון ותוכן אחר, אלא הכל פונה להטוב הגמור, השלם בכל. וכל הופעה שאנו מתכוונים לה אינה חלקית, כי אם כללית, אף על פי שאנו מכוונים להסתכל בהופעות, שהן כל אחת גבוהה מחברתה, כל אחת היא כוללת הכל. אבל במדה של החיים שאמור בהם שאינם אלהיים, שם אנו יכולים למצא הופעות חלקיות, וממילא הם רצונות והשכלות שונות, ונפרדות אלו מאלו. ומשם יפרד.

שכה

אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי-אפשר לכנסת-ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר גבוהה גבוהה, על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על-ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.

שכו

כל נשמה גדולה יש לה עסק עם כל הענפים המסתעפים משרשיה, והיא צריכה לתקן את פגמיהם, ויש לה זכות לקרב את הרחוקים אפילו יותר מהדין הראוי, כשהיא מכרת שהם הנם שייכים לה. ובדור האחרון הזה, עקבתא דמשיחא, ישנם צדיקים כאלה שהם מכירים שנמצאים כופרים גמורים, מסיתים ומדיחים, שהם שייכים לשורש נשמתם, ועל כן הם צריכים להיות מטפלים בתיקונם באופנים נפלאים מאד, מה שאי אפשר להעלות על הדעת כלל ע"פ הדרך של המושכל הגלוי.

שכז

הכופר שאין לו קישור בענין אלהי, אין לו באמת צורת אדם, ואין מגמת-חייו חיים של אדם כלל. כל הרגשותיו הנם רק בהמיות, ואפילו אם יהיה איש מלא דעה וחכמה, ומלא מוסר ויושר כפי הנראה, אין זה כ"א כמו בהמה מלומדת ובעלת תרבות, אבל רוח האדם בכל עומק הוייתו, אינינו נופח כי אם עם הקישור אל הענין האלהי העליון. אמנם כל מה שהדעה האנושית מתבררת, כך מתמעטת הכפירה המוחלטת וכחה תשש. על כן ישנם הרבה אפיקורסים שהם כופרים לפי המדה של ההלכה, אבל כשנבין לחקר נפשם, נמצא בהם קישור לתוכן האלהי בצורה נעלמה. ומטעם זה רבה היא מאד הנטיה כלפי זכות וחסד בדורותינו, אפילו לאלה הכופרים המוחלטים.

שכח

שורש הכפירה היא פתיות מוחלטת. להאמין בנס גדול ומבהיל, בלא שום הכרח ותוצאה, בריאת העולם והנהגתו ע"י בורא כל בחכמה, זהו דבר מובן ופשוט מאד. כל הכבדות שיש בחקר אלוה הוא בהפרטים, איך לקרב אל השכל את הענין האלהי ואת ההתקשרות שבינו ובין העולמים כולם, אבל עצם הדבר שתוכן של חכמה והשקפה, יכולת וחסד, מושל בבריאה כולה - זה אין מקום לכחד, ולהיפוך ההחלטה לצייר בלב בתור אמונה, שההויה כולה, המלאה כ"כ דייקנות וחכמה, היא דבר הנעשה בלא כונה, הוא ענין ניסי כזה, שאין לו שום מבא בשכל על אפשריותו. וקריעת השכל בעל כרחו מהענין היותר מענין שבנפש, גוררת אחריה כמה קרעים אחרים, שגם הם כמותם מכאיבים לב. וטפשות זו היא נוהגת ג"כ ביחש לנצחיות החיים, בידיעת אמונת השארת הנפש, והיחש שיש בין הנהגת החיים הטובה בחכמה וצדק לאושר המוחלט של הנשמה, ובין הנהגה זו עצמה כשהיא מזולזלת. השכל נותן, שההרגל המעשי והציורי הוא נותן כח רוחני לנפש בנצח, מעין דוגמתו.

שכט

עוצם הקדושה היא הגברת התשוקה האלהית ואור הרוחני ברצון האדם וטבעו, עד שהחפץ של הקודש והמגמה האלהית יהיה יותר עמוק בנפש מכל הרצונות הטבעייות. ומי שבא עד למדה העליונה, שהחפץ האלהי הוא גדול ומכריע בקדושתו גם את הנטיה המינית, זהו צדיק דנטיר ברית. והכרעה זו באה לא בדרך עקירת הטבע הרוחני והגופני, כי אם ברוממות אל התעודה השכלית, המוארה באורה האלהית.

של

הנשמה באחדותה צריכה היא לעשות את כל הפעולות השכליות והחמריות, ובהיותה מוגבלת לפי תנאי יצירתה, משום כך כשהיא נוטה לפעולה אחת מסיחה היא דעתה מפעולה אחרת, והחמריות והשכליות הנן לה כף מאזנים שקול, והיא מנסה תמיד את כחה להרחיב את השפעתה ואת רוחב חוגה, באופן שתעמוד במעמד כזה, שכל הפעולות תהיינה פונות למטרה אחת, ואז תוכל לנצח על כל עבודותיה, בלא מלחמה, ובלא הפסק. והכל מתעלה ומתפתח גם הנשמות מתפתחות, ובאות לידי אותה המדה, שהסקירה יכולה להקיף את הרוחניות והחמריות בלא שום סתירה, ואז תעשינה את פעולתן בתכלית השלמות, ותחיינה את הגופים בכחן הגדול, הנשאב ממקור חי העולמים. וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם עמי.

שלא

הרעיון הבהיר של המחשבה הזכה, משוה את הפשוט והגלוי להעמוק והחבוי, והדברים הטבעיים עם מה שלמעלה מהטבע, בעולם וכן באדם, בשכל ובמוסר. המוסר הטבעי, יוכל להשתלשל מאותו האור של הרשימו, והוא אור ישר, ומ"מ הוא חול לגבי הקודש.

שלב

הצדיקים הגדולים, המשתוקקים לקדושת העליונים, יכולים להפסיק בלימודם בהלכה לעסוק בסתרי תורה, או בדבקות הרעיון, בשכל או גם בדמיון באלהות, כי זה כל האדם.

שלג

שאיפת השכל, כשהיא באה אחר העומק וההשתרשות במעמקי האמונה בתחילה, יש לה צביון נעלה, חי ומבריא, בונה ומאיר. וכשהיא מדלגת על ההכרות שהם קדומות לה, אז היא בעצמה נעשית חולנית, ואינה יכולה למלאות את תפקידה.

שלד

עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף, שכל מה שנכנס בתוך הלב, ה"ז ניצוץ ובטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול, לגבי מה שהוא באמת. ואם ההכרה הליבית קרועה היא ממקורה, אז היא מדולדלת ואין לה שום ערך. ואין תקנה לה שתהיה מאירה בצורה חיה, כ"א ע"פ הקישור עם ההארה של האמונה, שהיא הארה כללית למעלה מכל ערכים, ובזה היא מבססת את הערכים כולם. כל עניני האמונה שהם חוץ מזו של גדולת אין סוף, הנם רק הסברות כדי להגיע על ידם לעיקר האמונה. וההסברות הם בגדר אברין דמלכא, ויש מהם שהם בגדר לבושין דמלכא, ומאן דבזע לבושין דמלכא גם הוא מרים יד ומתחייב בנפשו. ומ"מ צריכין לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין העיקר של האמונה ובין הסברותיה, ובין ההסברות עצמן ג"כ צריכים לבאר, את חילופי המדרגות שבהן.

שלה

דברים קיימים וכוללים, בנויים הם ע"פ שאיפות נצחיות, גמורות ושלמות, והן מצויין רק בקדושה - שהיא אמונה, דהיינו התעמקות חיה בהענינים האלהיים.

שלו

כשעוסקים בלמוד נסתרות בלא ביאור, אבל בלב טוב ונאמן, דומה לירידת גשמים על ידי עננים, וקשה יומא דמיטרא כיומא דדינא, אבל אחר כך גדול הוא שפע הברכה היוצא מזה, ושמש צדקה זורחת, ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים.

שלז

הדבר המובן מענין ירידת העולמות ע"י החטאים, היינו חלק החיים שהאדם תופס בכלהמציאות, שנקרא בשפת הרזים פגם העולמות, כפי שורש נשמתו. וכמובן הקישור הכללי הוא רחב מאד, והתכונה הפנימית של ערך המוסר, תלוי כפי הפעולה של הכרעת הטוב והרע על ההויה בכללה.

שלח

הנני רואה איך העונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלהי, הזורח ברב זהרו על כל נשמה, והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה. התשובה, אמנם אפילו אותה שהיא מחשבית בעלמא, גם היא פועלת ישועה גדולה, אבל לידי גאולה שלמה באה הנשמה דוקא ע"י ההוצאה לפועל את התשובה שבכח. ומ"מ כיון שהרעיון קשור לקדושה ולחפץ התשובה אין מה לפחד כלל, ודאי יזמין השי"ת את כל הדרכים, שהתשובה הגמורה, המאירה את כל המחשכים באור חייה, היא נקנית על ידם ; וכפי גדל ערכה של התשובה כך התורה מתברכת ויותר היא מתבררת, והלמוד נעשה צח ובהיר, לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה.

שלט

העונות הם עצם היגון, וכשהנשמה מטהרת היא מרגשת את העצמיות של העונות ואז היגון של התשובה מתגבר עליה, ובוער בקרבה אש הצער של החרטה והבושה והפחד האיום, ובזה עצמו היא מזדככת, ותוכל, אחר עבור הזעם, לשוב לאיתנה להיות עומדת בחסנה ובכבודה העצמי.

שמ

הצער הפנימי של התשובה הוא חומר גדול למשוררי היגון להעיר את כנורם ולמצירים טרגיים - לגלות בו את כשרונם.

שמא

כל ת"ח, בפרט מהעוסקים ברזי תורה, יש בו הארת משה, וה"ה הארת רבי עקיבא. וכולם מבקשים מלאכי השרת לדוחפם, והקב"ה עוזרו, ואומר: הניחו לזקן זה, כדאי הוא שישתמש בכבודי, ואין זקן אלא זה שקנה חכמה. ובעת הדחיפה של מלאכי השרת מתקטנים כל כחות הנפש, והעלבון גדול עד מאוד. והאדם נושא עיניו לשמים, ושם מבטחו רק על אלהי אמת, שאין עוד מלבדו, שברא הכל לכבודו. אז רוח חדשה באה בקרבו ואומץ לבב ימלא, והכל נעשים לו אוהבים.

שמב

הטבע והבחירה נמצאים בכל מקום, ובמציאות הרוחניות הוא הערך של פנים ואחור, הטבע הוא אחוריה של הבחירה החפשית.

שמג

בכל חכמה ובכל הופעה רוחנית שבעולם, יש בה צד חיוב וצד שלילה. הצד החיוב הוא מה שנותן לאותה ההופעה את כל ציורה והתפשטותה, וצד השלילה הוא מה שאינו מניח להופעה אחרת להתפשט במקומה. כל מה שתגדל הדעה, ככה מתגבר הצד החיובי והצד השלילי מתחלש, עד שבמרומי הרוחניות אין שום צד שלילי כלל, כי הדעה העליונה הטהורה מנחת היא ומכינה מקום לכל התפשטות של הופעה של מציאות הטוב, ומגדלת בחיובה את הכל. וכל מה שההשגה היא עכורה, ככה מתגלה הצד השלילי ביותר, והעין נעשית צרה, ואינה יכולה לסבול שום הופעה שנראה זרה לה. אבל צרות עין זו, מביאה לחץ גם בזו ההופעה עצמה, הדורשת את הרחבתה, עד שהדבר בא לידי מדה זו, שההכרה מתעלה ודולגת על מצריה הצרים, כדי שהיא עצמה תתרחב כראוי, ואומרת אחר כך: כל פעל ד' למענהו.

שמד

כל הגות לב יש לה מקומה. כשאנו אומרים תפילה, הננו עומדים במצב כזה, שהיחש של הופעת החיים מופעת בנו ע"י צינור כזה, שיש לו יחש עם הבעת הרצון להטבת המצב. ולפעמים אנו עולים, והעולם משתקף לנו בכל הודו, הכל טוב ויפה, ואז אנו אומרים תהילה תחת תפילה. כל הגות לב יש לה מרחב רוחני מיוחד, שאנו מטביעים עליו חותם של שם מיוחד, ורזי עולם משתקפים מכל מרחב ע"פ ערכו. כשאנו עומדים במצב רגיל, ישנם הגיוני מעלה שנעלמים מאתנו בהחלט, ואנו אומרים עליהם שהם נעלמים, כלומר הנם נעלמים לפי מצב רוחנו הרגיל, ומ"מ מופיע עלינו אח"כ רוח הקודש ואנו מדברים גם על דבר התעלומות הללו. מצב שונה כזה בין הרגיל והנעלה, נמצא הוא גם בהופעת רוה"ק והארת הנבואה בכל מדרגותיה, וההופעה העליונה שבה מבארת את מה שהוא בכלל תעלומה של ההופעה הרגילה שלה.

שמה

כשהמדות הרעות שולטות באדם דעתו מתקצרת, וקוצר הדעת עצמו מביא רוע המדות.

שמו

הקדושה העליונה היא מלאה אהבה, חסד וסבלנות, מרוב יפעת שלמותה. השנאה, הדין והקפדנות הנם תוצאות של שכחת ד', ודעיכת אור הקודש.

שמז

גאון האמונה, מתאחד עם החכמה. וכשהמוכשר לחבר את האמונה בעומק מקורה עם החכמה מתרפה ממעשי יחודיו, מתקבץ צער נורא בנשמתו. עד אשר ישוב בגדל חילו, בתוקפא דתיובתא, לחבר את האוהל, ולהאיר את החכמה והאמונה ביחד מאור מקוריותם.

שמח

צמאון הדעת מיגע את האדם שנשמתו מלאה אורה, והוא מחוייב להתאמץ להשביר את הצמאון, כדי להציל את הנשמה מצערה. כמובן צריך הוא לברור את המים היותר טהורים, כאשר יאתה לפי מעלת הנשמה הזכה, כלומר לעסוק בדעות היותר טהורות ונשגבות.

שמט

הצמאון שהנשמה משתוקקת לשלמותה הכללית משתבר הוא בכל הארה רוחנית שבאה עליה אבל הצמאון המיוחד של השלמות הישראלית, שמבקשת את תפקידה, אינו משתבר כי אם על ידי מילוא של תורה.

שנ

הצער הפנימי על חסרון ההשלמה של הנשמה במעשים, בידיעות, ובדעות, ביחוד בקנין התורה, הם הם יסורי הגיהנם המתגברים, שהם באים מהפיכת הפנים של הקב"ה מלהאיר על הנשמה, בהופעה תדירית, לפי אותה המדה שהחסירה את קנינה הרוחני, שכל מקור החיים בו תלוי, הוא קנין התורה.