שמונה קבצים א קא-קנ

<< · שמונה קבצים א · קא-קנ · >>

קא

גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה, כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלא רחבו גבהו ועמקו. אמנם הכלל מלא הוא מפרטים אין חקר, מפרטים אישיים ופרטים חברותיים. אין הכלל מעוטר כ"א לפי מילואו בשלמותם של אישיו הפרטיים, ושל קיבוציו הקטנים והגדולים, המשלימים אותו. הכללות העליונה, המשלימה כל, היא מונחת בתנועת דעת ד' ואהבת ד', היוצאת ממנה בהכרח, לפי גודל קנינה ועשרה. דעת ד' באהבה רבה, כשהיא מלאה את האור האמיתי שלה, לפי ערכה של כל נשמה כפי מה שהיא יכולה לשאת ולקבל, היא מבהקת באורה המוחלט את אהבת עולם, אהבת העולמים כולם, כל היצורים, וכל חוג החיים וההויה שלהם. אהבת ההויה כולה ממלאת את לב הטובים, החסידים שבבריות, ושבבנ"א, לאושר של הכל הם מצפים, לאורה ולשמחה של הכל הם מיחלים, הם שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ד' העליונה, מאהבת השלמות המוחלטת והגמורה של סבת הכל, מחולל כל ומחיה את כל. כשהאהבה יורדת מעולם האצילות לעולם הבריאה, היא יורדת בהתפרטותה לפרטי פרטים, לניגודים וסתירות, לצורך של צמצום ומיעוט ערך ואהבה, לכל פרט מיוחד בשביל פרט אחר, ולפרטים רבים בשביל אחרים הרבים, ולפרטים בכלל מפני כלליותם הכוללת. האספקלריא המאירה של האהבה עומדת היא ברום עולם, בעולם האלהות. במקום שאין סתירות, גבולים וניגודים. רק אושר וטוב, ורחב באין תכלית. כשתולדתה האהבה העולמית יונקת ממנה יש לה הרבה מטבעה היא אינה סובלת גם ברדתה שום קמצנות ורעות עין, כשהיא מוכרחת לצמצם את עצמה, היא מצמצמת את האהבה באהבה, גודרת את הטוב בטוב. משוקי אהבה הללו כשהם רואים העולם, ביחוד, החי, מלא קינטוריות, איבות רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם לשאיפות המביאות את הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלותם. הם מרגישים ויודעים, שקרבת אלהים שהם עורגים אליה, במלא נשמתם, היא מובילה אותם רק להתאחדותם עם הכלל ובעד הכלל. כשהם באים לשדרות האדם, ומוצאים פלוגות של עמים, דתות, כתות ושאיפות מנוגדות, הם מתאמצים בכל כחם להכליל את הכל, לאחה ולאחד. בחוש הרוחני הבריא של נשמתם הזכה, המעופפת מעוף אלהי ממעל לכל מצרים, מכירים הם, שהפרטים כולם צריכים הם להיות מלאים, שהצורות החברותיות היותר טובות צריכות להיות מתעלות, ומתכנסות עם כל אושר פרטיהם באור החיים השלמים, הם חפצים שיהיה כל פרט שמור ומתעלה, והכלל כולו מאוחד ומלא שלום. כשהם באים אל עמם, ולבם קשור בכל מעמק חייהם עם אשרו נצחו ועילויו, והם מוצאים אותו מחולק ומפורק, מפולג למפלגות, למפלגות, איננו יכולים להתאחד התאחדות גמור בשום מפלגה, כי הם חפצים להתאחד עם האומה כולה, דוקא כולה בכללה, בכל מילואה וטובה.

קב

הדבקות בד', זאת היא התשוקה היותר טבעית לאדם, נתפתחה באדם בצורה מושכלת והרגשית, מה שהיא בכל המצוי כולו בצורה אילמת וחרשת, בצורה כחנית. ישראל, תכונת האומה, לקחה לה את התשוקה הזאת ליסוד חיי הלאומיות שלה, על פי גורלה ההיסתורי. אין התשוקה של הדבקות המוחלטת באלהים חיים, באור אין סוף, דבר שאפשר להיות חילופו בטבע ההויה. כשם שאנו מוכרחים לחיות, להיות ניזונים ומתגדלים, כך מוכרחים אנו להיות דבקים בד'. הדבקות הנתבעת ממנו בכל מלא נשמתנו, מוכרחת היא להיות הולכת ומתפתחת בנו, הולכת ומתעמקת בהרגש, הולכת ומתחוורת בהכרה ותבונה. בשום אופן לא תוכל האנושיות וגם כל ההויה, לחיות בלא הזרם של תשוקת הדבקות האלהית, החי תמיד בקרבה, אף על פי שהוא באופן סתום ונעלם. הילדות האנושית, הימים שהחושך היה עב ומגושם, הניח בעולם יסודות של חיים כאלה, שעכבו את הדבקות האלהית לצאת בכל מלא האור שלה. אין לשער את צערה של הנשמה העולמית הכללית, וצער הפנימי הנשמתי של כל חי וכל אדם, על הלחץ הרוחני, על מניעת הטוב הגנוז בקרבו, המאיר כל כך, המעדן כל כך, המחיה חיי רוחב, חיי נצח, חיי גובה ועז. והחיים הללו הנם מוכרחים לו, הם עצם טבעו והוייתו. והנה באה החולשה האנושית, ותעשה אלילים אלמים, אלהות חמרית, גסה וזוללה, מוגבלת וחסרה, ותסתם את כל החרכים. מציירים אנו לנו נשמה גדולה, ענקית, לכל מלא שאיפותיה, את תשוקתה הכבירה לחופש ואור, את צערה החזק, את מכאובה הנמרץ, על עלבון התבל, נשמת אברהם, איך היא מתמרמרת. רואה היא את האושר, את האור, המוכן לכל, לכל החי, לכל הנשמה, הרוחב האלהי הקורא להויה, היה אור, הקורא לקול פרט, המלא אושר, גודל, גובה ונחת, טוב וגבורה, אהבה ונעימות, והבארות נסתמו, סתמום פלישתים וימלאום עפר. איך מתפרץ הארי מהסוגר, איך נוטל הוא את מקלו בחרון, משבר את הצלמים, קורא בכח לאורה, לאל אחד, אל עולם.

קג

ממעמקי הנפש יקרא ישראל את אשר קרא צור מחצבו, מעמקי ההכרה של האור והאושר, ממעמקי החמלה לכל נשמה המתענה, לכל יצור המתפתל, לחיים הלאומיים, החברותיים והמוסריים, ההולכים ארחות מלאות סירים סבוכים, מחוסר מעין חי בקרבם, מחוסר רשיון לשאוף לבקש את אשר הנשמה כולה של היקום צועקת בחבליה: בקשוני, דרשוני, - וחיו. בדרכי חשך חקו מחקים, בלב מלא חונף ומורך נגשו לגדל את מלך עולמים, בתור מילוי חובה של דרך ארץ לקראת גדל כח עז. לא יאמרכן ישראל, פחותה היא עבדות זו בעיניו, אע"פ שרבים הם הפרטים בקרבו הנזקקים לה, אבל לא כך הוא רוח הגוי, גוי מעולם, גוי איתן, גוי קורא בכח לאור ד' ועזוז החיים. מקרבו יוציא רוח קטב להשחית גם את הטוב הנמוך, את החיקוי אשר ירד מחוץ לגבולו אל תוכו, וכנהר יקים לו מקרבו צר, אשר רוח ד' נוססה בו. בנשמה לוהטת, מלאה חיים וגבורת עולמים יתנער, כארי יקום וכקול נהמות ים יקרא: הנה האור, קול אלהים חיים הקורא לי מעמק חיי, הנה אור חופש עולמים לכל היקום, הבא ומבריק מאור ד' על ציון, על מקום גי חזיון, אשר דבר אל חי כקול שחל היחל להשמע משם.

קד

עוד ישמעו כל ענוי ארץ, עוד יאזינו כל כופרי תבל, ישיבו כל אשר בהם ניצוץ של חיים, יתעלו נשמות מתחתיות ארץ, ירומו אמללים מירכתי בור, יבאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לד' בהר הקודש בירושלים.

קה

ישתחוו וקמו מלאי אונים, יתמוגגו והתחדשו אמיצי אור וכח, גדודים גדודים כבירי לבב יקומו, יקראו: הנה קם עם, החל חיות גוי, אשר יתן שטף לזרם חיי אלהים במלא עולמים, העם העז, הנותן בעזו דרך בים סוער, סולל מסילות עולם לעזוז החיים של הדבקות באלהים.

קו

תמיד צריך לזכך את המחשבה בענין האלהות, שתהיה ברורה, בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. וכפי גודל הזיכוך של יסוד היסודות בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל הדבקות האלהית, שברגש ושבהתפעלות הלב, לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.

קז

כשחושבים על דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, מתהוה ברעיון ציור אפל מלא תוהו ובוהו, ואח"כ, כשבאים להשתעבד לעבודת אלהים ע"פ המושג הריקן הקדום, האדם הולך ומאבד את זוהר עולמו ע"י מה שהוא מקשר את עצמו לדברי תוהו והבל נידף. וכשהדבר הזה נמשך משך של איזה דורות, מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקור את זכר אלהים. ואת כל המוסדים של עבודת אלהים. אבל מה היא עוקרת - רק הבלים ודברי בואש, שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי אמת. ועל משואות החורבות שהכפירה מחרבת, בונה דעת אלהים הנשגבה את היכלה.

קח

אין לשער את הנחיצות של התשובה המעשית, בתיקון המעשים ע"פ התורה והיושר הגמור, לענין כל המעלות העליונות של עליית הנשמה של הכלל והפרט. התמצית המעשית חובקת בנקודתה האחת היותר קטנה המוני המונים של אידיאלים והגיונות רחבים, המכשירים אותה בעולם ובחיים. וכשהיא נפגמת, ניטל החסן של כל האידיאלים הרחבים במלא עולם, שהם מיוחשים לה אותו היחש של המרחב האתירי בעל מליונים קוביקים, המתלחצים באטם גשמי אחד לחוללו בצורתו הגבישית.

קט

ההתפתחות של רוח האדם, מכשרת את שכלו העצמי ואת חפצו הפנימי להיות שואף אל הטוב הגמור, שהוא הטוב האלהי, שהוא היסוד של המגמה לכל התגלות אלהות, והשפעת התורה והנבואה בעולם. בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי, אז היה החזון האלהי כולו נועד לדחות את השכל הסורר, המשועבד רק להחפצים הבהמיים, בכללות החברה האנושית, ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהיתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא. התבסמות העולם על ידי כל המשך הדורות, על ידי ביסום היותר עליון של גילויי השכינה בישראל ועל ידי נסיונות הזמנים, התגדלות היחש החברותי, והתרחבות המדעים, זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאף על פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב האלהי. ונגד אותו החלק שכבר נזדכך, מוכרחת היא הליבירליות להתפשט, והאנרכיה לתפוס מקום. וכשבאה המסורת והדת, אפילו בצורתה היותר טהורה, לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק, לא תצליח. אבל צריכה היא לסייע את רוח האדם בנקודת טהרתו, ללכת במסילתו שכבר כבש, ולכוין את מטרתה נגד אותם חלקי הרוח של הדעת והרצון האנושי שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עודנה במצבם הפראי, כימי קדם, ולפי התנועה התסיסית של החלקים המבוסמים, עוד הסכנה בהם יותר גדולה, כשהחלקים הבלתי מבוסמים, השרידים הרבים של הברבריות הולכים במצבם הטבעי הפרוע, והצד המתוקן שברוח האדם סוכך עליהם באברת דמיונו, להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר. זאת היא עבודת הקודש של עובדי ה', עד קץ הימים, עד אשר רוח הטומאה כליל יחלוף, וזיו האדם והעולם יגלה בתפארת עזו במלכות שדי.

קי

התשובה היותר מקורית וטובה הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות, וכל המשפטים שבין אדם לחבירו, הכלולים אצלנו בלימוד חושן משפט, בכל הבקיאות הגירסאית היותר בהירה וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית. היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלהי על בסיסו הנאמן, ונוטלת את מחץ הספק והנביכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים. אמנם צריך תמיד להכשיר את הלב ואת המח על ידי יתר חלקי התורה, וביחוד על ידי השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה, בטל האור של ההגיונות הפנימיות שבההכרות האלהיות האציליות, כדי שתהיה הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בהצדק האלהי שבחלק המשפטי של תורת החיים, ואז יבא לה מקצע זה כשמן בעצמותיה, לרוממה ולשגבה.

קיא

אי אפשר כלל שלא נסתכל ונעיין בעניני האלהות. אין אנו צריכים להביט כלל איך העיון הזה פועל עלינו, או איזה תכלית יוצא ממנו. אין מחפשים תכלית למקור המגמות כולם. הנשמה מתיבשת ומתדלדלת ע"י העזיבה של העיון האלהי, ואח"כ על ידי הרגל ארוך של מחשבות יבשות וקלות ערך. אובדת היא את הכשרון להעיון האלהי, ונעשה לה קשה ומוזר, ולפי אותה המדה היא טובעת במצולת היגונות, וקלקול המדות, המעשים והדעות. לא כל האנשים אמנם מוכשרים הם להעיון האלהי, אבל המוכשרים הם הנם פרי הנשמה הכללית של האדם, בהוציאם את כשרונם אל הפועל, נשמת האדם בכלל מתעלה היא ופורחת. בחשאי מתתקנים הם המעשים והמדות, מתישרים דרכי החיים, ע"י פעולתן השכלית של צדיקים חכמי לב שנוצרו להיות תמיד מסתכלים כלפי מעלה - אותם יקרי הסגולה, שאין דבר שבעולם שילבבם, רק העונג של העיון האלהי בכל זהרו וכל אגפיו. יש אשר מרוממותו ישלח פארותיו, ויאיר מעדינת קדשו גם על שארי עיונים, ואז יצא לאור המחזה של לימוד תורה לשמה, והתורה כולה, וכל החכמה, המחקר והדעת, מתעלה הוא באור תורה של מעלה, בתורה השמימית, שחזות נועם ד' היא מהותה. מסתכל לו בחיר יה זה בכלים, בכחות היצירה הפועלים, בההויה לכל מלא עמקה, גדלה, גבהה ורומה, רואה בכל את ההוד והטוב, מעלתו המוסרית הולכת ומתגדלת, מפני שהוא שואב את חייו ממקור הצדק והיושר. חכמת לבבו מתרחבת, מפני שהוא יונק תמיד משדי תבונות הזיו האלהי.

קיב

כל מה שיעיין יותר האדם במעשה ד', כל מה שיכוין יותר את לבו להכיר על ידם את השלמות האלהית, כל מה שיקנה לו ידיעות יותר ברורות בהליכות החיים של המוסר הטהור והשלמות של המעשים היותר טובים, כן יוסיף להופיע עליו האור האלהי, והסברות פנימיות מעונג השלמות האלהית יחלו לנבע בכליות, וימלא מחו ולבו אור ונעם עליון, הממלא את כל הנשמה ואת כל הסביבה טהרה וענות צדק, אהבת הבריות, יושר ומשפט ושמחת עולמים, המשותפת עם שפע חדות ד' ממקומו.

קיג

הגילויים הנשמתיים של השלמות האלהית, כל מה שהם מתעלים, יותר הם מזדככים, ויותר הם מתרחבים. מתכונת המבטא והדיבור לא יכילם כל הגיון לשון, וכל ניב שפתים לא תעריכם, כל מליצה וכלי שירה תקצר מלספר את זיו הדרם. אז יאלם האדם ושפתיו תשקנה אשה לאחותה, ובקרב לב עמוק יגלה אור עז והדר גבורה נשאה ורחמים עליונים על כל היקום, שפעת חסד ואהבה ונדיבת לב שאין לשערה בכל פועל של צדקה מעשית. נועם נשמה זו תמתק את החיים הכלליים, נוטלת היא את העוקץ המכאיב של המארה הנתונה בחיים האנושיים מפני חטא האדם וסכלותו, מפני שפלות נפשו וקדרותה. המלה היוצאת מלב מתנה זו, בעת עלייתה, בעת מושכה איתן בגבהי מרומי החסד האלהי, היא גדולה ועזיזה, היא פועלת ומחלטת. ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. והאור הולך הלך וגדל, ובעת יחל להתעלם, ימהר הצדק אל הצדקה המעשית, אל התורה והעבודה, אל הטוב והחסד החמרי, עדי ישוב להגלות עליו הזיו העליון מסתר עליון.

קיד

הננו חשים במלא נשמתנו את ההכרח של הטוב המוחלט, את האי אפשרות של אי הוייתו, ואת העריגה הבלתי פוסקת במעמקי לבבנו להתעלות אליו, להתקרב אל מרומיו, לחזות בנועמו. הננו מרגישים, שהטוב השלם בהשלמת הוייתו, החפשי מכל גדר, מכל תנאי וחק, מכל תאר ושינוי, מילואו הוא מילוי עולם. אין מקום למלוי שאיפתנו אל טוב זה אלא בהסתכלות האפשרית בניצוצי זיוו, אחרי אשר ירדו אלנו וימלאונו עז וחיים, נצח והוד. הננו אחר כל החזיון הזה נשארים צמאים אל התעלות הטוב, אין אנו מקיפים את מלא היקף הטוב בתומו, כי אם כשנחזה בו, לבד מילוי הטוב, ג"כ התעלות הטוב, פריחה תמידית, תוספת עז ועילוי בלי מצרים, בלא עמידה. מילוי הצמאון האידיאלי הזה יורנו דעת במה להבחין בין אור האלהי לאור העולם החי ממקורו. האור האלהי ירוה אותנו את צמאוננו הנשגב אל הטוב המוחלט, הקיים במרומיו, והאור העולמי, ההולך ואור, ההולך ומתעלה, מחיי מקורו, ידשננו מהטוב של ההתעלות, של תגבורת הכח, של הוספת העילוי, שהננו לו כ"כ צמאים ונכספים. לא נהיה לחוצים להשביר את צמאון המדע והטוב, כשהוא מקופל יחד ונושא את דעו על ההויה כולה לדעת את סוד האצילות המוסרי שבה, במסקנא יבשה, שההויה וההפסד היא המגמה האחרונה, מה שאנו מוצאים את עצמנו מזה נעלבים ונדהמים, מלאי שממון מפעולה הולכת וסובבת, המדאיבה את נפשנו בהאנחה של אין כל חדש תחת השמש. הננו מתנשאים מעל להחזיון הפשוט שהחושים קולטים בחיצוניותם מההויה, הננו צועדים בצעדנו הרוחניים למעלה מן השמש, וגוזרים אנו, אין כל ישן, הכל פורח, הכל מתעלה, הכל מוסיף תמיד אור וחיים. אין הרוח האצילי נופל גם בראותו, שהדרך של ההתעלות היא דרך מסובבת, שיש בה מעלות ומורדות, הליכות קדימה ונסיגות לאחור גדולות מאד, שגם הנה המורדות והנסיגות מלאות הנן רוח של עליה וקדמה. ההכרה של ההתפתחות, כשהיא הולכת ונגמרת, הולכת ונקלטת יפה בחיים המדעיים והמוסריים, כשהיא מתבכרת ויוצאת מידי בוסריותה, עד שאיננה נאכלת פגה, היא מעלה את רוח האדם אל מרומי האור האלהי, מקלטת בקרבו את המגמה הפנימית של דעת אלהים, החפשית מכל חק וגבול, שבאוצר נשמתן של ישראל, שנתגלתה ע"י ההופעה האלהית המיוחדת לו, בתור הפרח היותר עליון של הזרחת אור נשמת האדם בקרב העמים כולם. ההתפתחות התדירה תמלאנו שיקוף אידיאלי מוסרי על כל ההויה, ותביאנו לידי מילוי אור אלהי מדעי והכרתי כזה, המאחד את הוייתנו עם אור חי העולמים בתכלית הטוהר והמוסר, העז והגבורה בכל מילואם. כבוד אלהים, העטוף בהיצירה הרחבה, בכל גוניה העשירים והשונים, מתודע אלינו, בזיוו האידיאלי, ההולך ומתגדל, יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

קטו

אהבת האדם את עצמו יכולה להשאר רק על המדרגה התחתונה שלה, שתהיה טבעית ונמוכה, ומתוך קטנותה עלולה היא להתקלקל ולצאת חוץ לשורה, להיות ליסוד למעשים רעים ותכונות רעות, וכפי מדתו הכשרונית של האדם כן יכול הוא בהשחתתו להיות מסבב השחתה אל הכלל. ואותה האהבה בעצמה יכולה להיות ג"כ קדושה ואידיאלית, כל מה שהאדם מזכך את עצמו, מרומם את דעתו ושכלו, מכונן את תכונותיו ומעשיו לצד היותר נעלה וישר. כשהאדם מזכך את עצמו, והצד הטוב שבו הולך וכובש לו את מהותו, נעשה מבטו על המציאות כולו הולך ומאיר, הולך ומשמח, וההויה מוצאת חן בעיניו, מתוך שהוא מסתכל בה מנקודתו העצמית. ובאמת ההויה היא טובה מאד, כשהאדם המסתכל בה פועל בקרבה וחי עמה הוא טוב. וטובו של האדם בידו הוא כולו, או לפחות חלקים חשובים ממנו. ואותם החלקים שהם בידו להכניסם אל תחום הטוב, הנם יכולים לשפר את כל הוייתו, עד שגם חלקיו שאין טובם בידו יוחלטו לטוב, שהם אותם החלקים והכחות שהם יוצאים מכלל הבחירה החפשית, אף על פי שהנם קבועים באדם עצמו, באמת שייכים הם יותר לכללות ההויה, שהיא כולה מתהפכת לטוב, מתקשטת באורים נאים ומלבבים, כשהאדם מאיר בה בנשמתו הטובה ובכחותיו היפים המסודרים על פיה.

קטז

הרעיון ע"ד ההתפתחות של ההויה, וכל המצוי, הוא מוריד את רוח האדם ומעלהו, סם חיים וסם מות ביחד שקועים בקרבו. כשהאדם מסתכל לאחור ורואה את השפלות שבמצבי העבר, והוא כשהוא עומד במעמדו המוסרי, השכלי, והפיסיולוגי, מאושר מול העבר, דעתו נעשית זחה עליו מצד אחד, וגדרי המוסר מתרופפים אצלו. כמה מוסר שימצא בקרבו, יאמר, בעת אשר יתקפהו רוח רעה של איזה תאוה, שהוא די והותר ורב מאד מהנדרש ליצור שכמותו, שיסודו הוא בהמות ופראות גסה. לעומת זה ההשקפה של ההתפתחות ביחש להעתיד היא מרוממת ומעלה את האדם לגובה מוסרי כזה ממש, שראוי להיות מצטייר בלבבו ע"פ אותה ההסברה המתבארת לפניו מהידיעה ע"ד גדולתו של האדם בראשית הוייתו, עד מושב אלהים אשר ישב טרם אשר נטרד מגן עדן מקדם. כל מה שמתעלה האדם בדעה והשכל, בתלמוד תורה ותכונות טובות, מעוף שכלו וציורו המוסרי, הולך הוא קדמה אל העתיד, וממילא הולך הוא רעיון ההתפתחות ופועל עליו לישר את דרכיו ולעודד את חושיו המוסריים, עד אשר יכנס להיכלי הקדושה והטהרה בגבורה עליונה מלאה עז ד'. וההשקפה של העבר תאזרהו אומץ של יראה, כי ישים אל לבו את השפלות הנוראה של העבר, ויחוש שבשחתו את דרכיו יוכל לפול באותה השפלות החשכה, תחת אשר ע"י תיקון דרכיו ומעשיו, הפרטיים והחברתיים, הנה אורה גדולה, ההולכת ומאירה, בהתעלות של אין סוף, נכונה לפניו.

קיז

הזמן חידש לפרסם הכרות כאלה, שגרמו בפרסומן להרס את ההכרות, אשר בעצמן אינן שייכות ביחש שלילי לההכרות המחודשות, אלא שמצד ההרגל נצטברו יחד. האדם מקשר את כל מחשבותיו זה לזה, וכיון שחלק מהן משתנה, הולך השינוי ע"פ כל הככר המחשבי. רק בדעת וחשבון יסייג לו האדם את הגבולים, להבחין עד היכן צריך להגיע יד השינוי של ההכרות החדשות בצדק, והיכן הוא המקום ששם כלה כחן. טבע השכל והציור הרוחני בכלל לחוש בכולו את השינוי שבחלק מחלקיו הוא לו טבע של חיים, המביא לידי שכלול והוספת מעלה בכל עת אשר יחודש דבר באחד החלקים שבו.

קיח

שלשה הנם השינויים העיקריים, שבאו במהלך הציור האנושי בזמן החדש, שמהעקרים הללו הסתעפו ענפים רבים חדשים. ומבלי שימת לב להבין את המהות העקרי המונח בעצמותם של אלה השינויים, למען דעת עד כמה הם צריכים להתפשט, לגרור אחריהם עוד שינויים בדעות ובמעשים, גרמו השינויים לטובה הללו ג"כ מבוכה וערבוביה, אשר תשוב לטובה ביחד עם התגברות ההכרה, אחרי שיתפשט התלמוד הרוחני, בהגיונות הנפש ואוצר הדעות, כראוי לו. שלשת השינויים העקריים הם: האחד, השינוי במהלך המחשבה החברותית. השני, במהלך המחשבה הקוסמולוגית. השלישי, במהלך המחשבה ההתפתחותית. הבנת החברה האנושית, ובכלל החיים החברתיים, היה ענין סגור ורז כמוס לפני ההמון הגדול בדורות שלפנינו, כמו כל הסודות של החכמה המעשית והעיונית. כל עדה וקהלה היתה סגורה בתחומה, על כל יחיד לא פעלה בגלוי כ"א הסביבה הקרובה שלו, ובתומו חשב כן כל יחיד וכל ציבור, שהעולם הגדול הוא רק סביבתו הרוחנית והגשמית. בני ישראל, ככל האדם, גם הם היו סגורים בתחומם, ועוד במדה יותר גדולה, מפני שתי סבות חזקות, מפני הרדיפות הרבות אשר פגשו תמיד מהעולם האנושי הגדול, עד מקום שעיניהם היו יכולות לשלוט, ומפני השינוי העקרי שבהליכות החיים הרוחניים והמעשיים שבינינו ובין ההמון הרב של כל העמים תחת כל השמים, מאז ומעולם.

קיט

יחידי הסגולה, בעלי הדעה הגדולה, ידעו מעולם את סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא. עד כמה שההבדלות הרבות, הרוחניות והחומריות, עושות את שלהן, להבדיל בין איש לאיש, ובין קיבוץ חברתי אחד למשנהו, עוד יותר מכל ההבדלות גדולה היא האחדות העצמית שביניהם, והמחשבות פועלות ונפעלות מבלי הרף, וסדרי החיים הולכים ומשתוים. מגמת ההשתוות היא ודאי לקלוט תמיד את היותר טוב, היותר בריא ויותר עדין שבכל קיבוץ, ולנטע אותו על אדמת הכלל כולו. אבל ההמון לא הציץ מעולם למעלה מחוגו, חשב שאין כאן שום יחש, שום כח פועל ומתפעל מסביבה זרה, וקל וחומר עוד רחוקה, על חוגו שלו הקרוב אליו, ובספירת המחשבה המצומצמת הזאת, נתרשמה הצורה הטפוסית של עולמו הרוחני היותר פנימי. על פי התכונה הזאת נצטיירה אהבתו האידיאלית לכל קודש, ויחושו לעמו המיוחד וכל המתיחש לו, תקותיו לעתיד, חזון רוחו על העולמות החבויים שלמעלה מהחושים, השקפתו על החיים והמות, על החופש ועל השיעבוד, על העמידה ברשות עצמו ועל המשמעת, הכל היה נארג בהאריגה המצומצמת הזאת, של הציור של הסביבה הבודדת. שהיא הינה הסך הכל של ההויה.

קכ

הזמנים שינו את ההשקפה הזאת בתכלית השינוי, לא רק בציורם של החוגים המשכילים, כי אם בחוג ההמון כולו, מקטנו ועד גדוליו. ההכרה החברתית נסבה ונתרחבה. כל יחיד מרגיש, שהנהו לא בודד, ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות, ואין ליאש כל רוח לומר, שאין לי להתחשב עמו מאומה, גם אם יהיה רחוק שברחוקים. אבל כאן החשבון נתגדל, הערבוביה נתרבתה, והצורך ללמד איך מסדרים מערכה רבת גוונים בתחום הצר של המחשבה ההמונית הרגילה, ואיך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו, באין מגרעת, אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון, צורך זה נתגדל עד מאד. ואי אפשר להספיקו כי אם על ידי השפעה מרובה של הסברת רעיונות רוחניים פנימיים וטובים, שאי אפשר להוציא את הדבר אל הפועל כי אם על ידי העמדת המון משפיעים רוחניים טובים והגונים, המלאים דעה ורגש טוב ונעלה עד כדי להשפיע גם כן כלפי חוץ באופן היותר רצוי.

קכא

המחשבה הקוסמולוגית, גם היא גרמה לפעול שינוי גדול במהלך החיים הרוחניים. הרעיונות אשר נספגו מהציור הקטנטן של העולם הכללי, ע"פ התכונה הישנה במצב של שקיטה וקטנות, הולמות הן לאותה הקטנות של צמצום הסביבה. והרוח החדש הכללי, שבא לרגלי ההרחבה המדעית של ציור החוש כלפי ההויה המוחשית, מוכרח הוא לחדש בהתרחבו בין המונים רבים צורה חדשה על העולם הרוחני וכל קשר מחשבותיו, שצריך לימוד מרובה איך לכונן הכל מחדש בתכלית התיקון. עם ההשארה היותר מוצלחת של כל הטוב היסודי שבישן. ואיך יעשה דבר זה אם לא ע"פ לימוד קבוע במעמקי הרוח, שיחולל המון גדול של הסברות, שיעמידו את התוכן הרוחני כולו על מעמדו המאיר, שעוד יוסיף נהרה ע"י הטוב שיקובץ מההרחבה של כל ההכרות החדשות, אחרי אשר יתאימו אל כל הטוב האצור בכל הישן לפי צורתו הטהורה.

קכב

מהלך המחשבה של ההתפתחות, שנתפרסמה בכל השדרות, לרגלי למודי הטבע החדשים, עשתה מהפכה רבה, בחוג המחשבות הרגילות. לא אצל יחידי הסגולה, בעלי הדעה וההגיון, שמעולם הסתכלו בסדרי השתלשלות דרגאים, אפילו בההויה הרוחנית המוסקרת בסקירה היותר נסתרה, שאין הדבר זר אצלם להבין במדת ההשואה ג"כ באופן זה בדבר ההתפתחות החומרית של העולם המוחשי, שראוי הדבר שתהיה התגלותו מתאמת לההשתלשלות הרוחנית של ההויה, שאינה מחסרת דרגה אחת בדילוג וריקניות. אבל ההמון לא הסכין להבין את ההתפתחות ברעיון שלם ומקיף, ולא יכול לקשור על פיו את עולמו הרוחני לא הכבדות שיש עם התאמה של פסוקי תורה או מאמרים מסורתיים אחרים לרעיון ההתפתחות מכביד הוא את העמדת המחשבה ההמונית על מכונה, מלאכה זו נוחה היא מאד. הכל יודעים, שהמשל, החדה והרמז שולטים בענינים הללו, שהם כבשונו של עולם, בכל מקום, וגם אוזן ההמון רגילה להיות נשמעת לגזרה קצרה, שמקרא זה או מאמר זה, הוא בכלל סתרי תורה, שהוא נעלה מפשטו, ודעתו מתישבת, והיא מתאמת בזה אל סקירת בעל המחשבה, המשער את סוד השירה העליונה שיש בהרצאת חידות מני קדם. אבל איך להתאים את כל הקשר הרוחני, של כל הרצאת מחשבותיו שנתאגדו יחד על פי הסדר של פתאומיות ודליגה, שהיא מצלת את המחשבה מלשוטט במה שהוא רחוק מחוגה, בהפגשם עתה עם החטיבה החדשה של ההתפתחות, ההולכת ומתפרסמת וכובשת מקום בלבבות, לזה צריך הזרחת אורה מרובה, שתהיה הולכת וחודרת את כל השדרות, עד אשר יופיע בסדריו הנוחים גם בחוג היותר פשוט והמוני.

קכג

על כן הזמן מכריח להפצת הדעה, הדעה היותר רוממה, יותר רחבה ואידיאלית. אי אפשר לצורה הגסה של האמונה, אחרי אשר ירדה ירידה אחר ירידה ונתלבשה בלבושי שקים עבים מאד, להחזיק מעמד. ומי זה ילביש את האמונה הטהורה את המחלצות הראוייות לה, מי ישים על ראשה את אותו הצניף הטהור ההולם לפי הוד מלכותה, אם לא גדולי הכשרון, חכמי לב, קדושי רגש וטהורי נפש, השתולים בחצרות ד', תלמידי חכמים המסורים להגיון התורה ועמלה.

קכד

ההתקשרות לאיזה תוכן היא מפלסת נתיב להחיים. אם התוכן הוא נעלה ונשגב, כפי מדתו יהיו נתיבות החיים גם כן נעלים ונשגבים, ואם התוכן הוא נמוך ושפל ערך, יהיו לפיהו גם כן נתיבות החיים נמוכים ושפלי ערך. אבל נתיבות יהיו להחיים בכל מקום שיש קשר קבוע לאיזה תוכן. האנשים הפשוטים והטבעיים, קשורים הם יפה לעצמיותם החמרית, ובזה יש כבר לחייהם נתיב סלול על פי דרכם. היוצאים מגבולה של השדרה היותר נמוכה, כבר יש להם תוכן אצילי מצד חיי המשפחה שלהם, אבל גם קשר זה הוא גם כן טבעי וחמרי, ויש בו הרבה מגסות החיים. גדולי המדע והמוסר, הנפשות אשר נזדככו הרבה ונתעלו ממעל להשאיפות ההמוניות, מוכרח הדבר שקישורם הרוחני למגמתם העליונה בחייהם יהיה קבוע, כדי שיהיה לחייהם נתיב סלול. אצלם הקישורים הטבעיים אינם כפי כל המדה של האומץ הנהוגה בההמון הגדול, ואם פעם ישכחו את מעלתם העליונה, וירצו להשתוות עם ההמון הרגיל, יהיו הרבה ירודים ממנו. אותם הקשורים הטבעיים, שדים כדי לתן מסלול קבוע לחיי ההמונים, אינם מספיקים כלל לפלס נתיב לנשמתם הגדולה ורבת הכחות של אנשי המעלה וגדולי המחשבה והרגש. רק כשהם עומדים במעלתם הנעלה, כבר נתיב חייהם סלול וכבוש, במערכה יותר מעולה מהנתיבות ההמוניות. אבל כשהם יורדים מרמת הפסגה אשר להם, יכולים להיות אובדי דרך ואומללים בחיים יותר מכל אמלל שבהמון, "מה דגים שבים כיון שהם יוצאים ליבשה מיד מתים, כך תלמיד חכם כיון שפירש מן התורה מיד מת". אצילי הרוח, מוכרחים הם להיות קבועים וקשורים בבית חייהם, המלא אור וחיים עליונים, "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצרו".

קכה

ע"פ רוב, התכונה החיצונית והפנימית של העולם סותרים זה את זה בהשקפותיהם. הסתירה כמובן, אינינה תמידית ובלתי פשרית בטבעה, אדרבה, היא טבועה בעצם כדי לעורר התחברות יותר כבירה שרק אז יכולים הם החיים הפנימיים והחיצוניים להתאגד יחד. המוטבעים בתכונה של שיקוע בענינים החיצוניים של העולם, אינם יכולים להשתקע בתכונה הפנימית, והם מוצאים בנפשם ע"ז ניגוד עצום. להפך, המוטבעים להיות עסוקים בתכונה הפנימית א"א להם להיות משתוים לגמרי עם התכונה החיצונית של העולם, וכאשר הם מתאמצים לתפוס את שתי התכונות יחד, אז הם מתחילים להרגיש את המכאוב של הפירוד שביניהם.

קכו

הידיעה הברורה מחוללת את הרצון, כשהיא עומדת על הבסיס הטוב. חמדת הטוב, כל שהיא מתבררת יותר, כך היא מתחזקת. כל מה שמתברר יותר שהטוב הוא טוב באמת, כן הרצון מתגבר. גבורת הרצון מחוללת את היכולת. למדנו מזה, שהידיעה הרצון והיכולת הנם תמיד אחוזים יחד, ובמקום שנמצא מדע לאין גבול, שמה הרצון הוא בלתי גבולי, והיכולת בלי גבול גם היא.

קכז

כל חטא בנפש האדם נובע מפגם ביכולת. נחלשה הנפש, ואינה יכולה לעמוד נגד נטיית הרע שבה. חסרון יכולת זה, בצאתו אל הפועל, מחליש הוא את כח הרצון של הטוב, וחלישות הרצון מחוללת חלישות הידיעה, והכרת הטוב מתטשטשת. התשובה באה אחר בינה, כשמגבירים את הכרת הטוב, הבאה בשלמותה גם עם הכרת הרע. הרע מבחין את הטוב. כשעומק הרע נעשה ידוע ברעתו, מבהיק יותר עומק הטוב בטובו. וכל מה שידיעת הטוב מתבררת, והפגם שגרם החטא להחשיך את הידיעה הולך לו על ידי השבת הרצון ונטיית הנפש אל הטוב, מתעוררת על ידי ההכרה גם כן הנטיה לבסס את רצון הטוב ולהציל גם אותו מפגמו של החטא. והנפש אשר נחלשה מקבלת את טובה בזה להעמיד את נפילתה, ולתקן את היכולת שלה, שיהיה במילואו בתור יכולת לטוב. והבחירה נעשית על ידי זה חפשית, ושיקול הטוב נשקל הוא באין מפריע, ופועל ממילא כח המושך הרוחני, שיש בכל נפש אל הטוב, להגביר את הכרעת הטוב, ולהעמיד את סדרי החיים של היחיד והציבור כולם על המרכז של הטוב הגמור, שמלתו האחרונה היא אור ה'.

קכח

המוסר הנו אחד מחזיונות ההויה, והוא טבוע ג"כ בכללות ההויה, לפי אותו הערך שההויה הכללית צריכה אליו, ובזה יש יחש גדול בין רוח האדם המתעלה בתכונת מוסריותו עם ההויה כולה. והקיבוץ החברותי, שהוא כבר חלק רשום ביותר מגילויי ההויה לגבי גילוי ההויה הנמצא ביחידים, לפי ערך גדלותו כך ניכרת החטיבה המוסרית בקרבו. ולפי אותה ההכרעה המוסרית שבקיבוץ בתכונה נפשית שבו, כך יחושו אל העולם הגדול מצד האופי המוסרי, שבכללו הולך הוא וגדול. מקור מוסריות ההויה הוא ההדרכה האלהית, שהדריכה את ההויה, ומדריכתה לכלל גילוי. הנפשות המלאות איתניות של הכרה, לחדור אל האור המוסרי ולהכירו בתור נשמת ההויה, היותר זורחת וחביבה, גם תחת המון הכיסויים של המלחמות והצביון השערורי שמתגלה לפי השטחיות של ההשקפה עליה, הנן עולות במעלות היותר רוממות במציאות, וחשיבותן בההויה הכללית אדירה היא לאין חקר. הן הנה הנפשות אשר קרבת אלהים להן טוב, בעליהן מלאים הם עז וגבורה אלהית לפעול ישועות לאדם רב, והם מאירים לבני אדם את אור הצדק העליון ואבוקת היושר המאיר באורה הגדול, הם מטביעים את חותם דרישת האמת וחפץ החיים בכל טהרתם ועזוזם יחד על הכלל כולו. בחקי ההויה הרוחניים, ובעשרם הגדול, מתפשטת היא התכנית המוסרית במלא שליטתה, אבל גם בחקים החמרים אין ניצוצה כבה, אורה הבהיר של התכונה הנובעת מצדק העולמים הוא מעורב בתוכיותם, עד שכולם הנם מוכשרים להיות משפיעים ומקבלים השפעה ממקור האור של המוסר המזוקק בזיקוקו האלהי, הטהור.

קכט

יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה. הקנאה היא מוזרה, רבים לא יכירוה, מפני שישנם כמה גורמים שמונעים את השפה מלהביעה, אבל היא ישנה, נרדמה היא במחבואי הנפש האנושית, והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות חוץ מצורתה האמיתית, כדרכן של כל התוצאות של הקנאה, שאינן מתלבשות כ"א במלבוש נכרי, ונושאות עליהן תמיד שם זר. הקנאה המוזרה הזאת, היא הקנאה באלהים, האדם מקנא הוא באלהים על אשרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח. וכשכל האמצעיים אינם מספיקים להכיל את זעמה, היא מסיימת בכפירה מוחלטת, כדי להסיר מהנפש הכואבת, אכולת הרקב, את העוקץ של הקנאה, הדוקר נורא. אין מרפא למחלה זו כי אם הארה עליונה של דעת אלהים, בבירור ובעומק הגון. הנתיבות המיוחדות ביחוד להסרת הנגע של קנאה זאת, שבהסרתו נפטר גם כן מכל התולדות הרעות של הלבושים השונים שהיא מתלבשת בהם, עד מחלת הכפירה המשועממת המתפשטת בדורנו בתור מחלת הזמן, הנתיבות הללו שתים הנן. האחת היא נתיבה מדעית טהורה, והשניה מדעית מוסרית. הנתיבה המדעית מבררת, שההבדל שבין האלהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה וארחות החיים. כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל האלהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה, מוצא הוא שהכל הוא כלול באלהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההויה איננו כי אם התגלות אלהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו. ולפי זה כל האושר האלהי הלא הוא אושר של הכל, והאושר הוא הולך ומתגדל, כל מה שהידיעה האלהית היא הולכת ומתבררת. וזהו סוד העונג הנעלה של ההשגה האלהית, שהוא הולך וחש את אשרו העליון, את שלמותו הנצחית, המלאה חדוה ועז, ואין כאן מקום לשום קנאה.

קל

הנתיבה השניה היא מדעית-מוסרית, שהשלמות וחיוב המציאות האלהית היא תלויה במדת הצדק החפשית, וכל מי שיעלה את חפשיות רצונו באותה המדה של הצדק המלא, שהאלהים הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החפשי והמוחלט, הרי הוא משתאב בגופא דמלכא, וקונה לו את השלמות האלהית, מצד בטולו אל האור האלהי בעונג פנימי. ואין שום מעצור משום נמצא לרומם את חפצו חפשי למרום הצדק האלהי, וכפי אותה המדה שהאדם מתקרב אל מדת הצדק האלהית, הרי הוא מתעלה, ונעשה איש אלהי. ונמצא השלמות האלהית מחוייבת להאלהים מצד הצדק החפשי שלו, שהיא זכות השוה לכל. שאין מקום לקנאה.

קלא

העולם הפנימי צריך הוא להבנות תמיד, ולהשתכלל בלא הרף, עוד יותר מהבנין התמידי של העולם החיצוני. ברוחו של אדם, כל מה שהוא מוצע ע"פ יסוד החפץ הפנימי לטובה, זהו בנין פנים, וכל מה שהחפץ הפנימי עומד מרחוק, או אינו משתתף בזה, הרי הוא בנין חוץ. אפילו ההכרה המדעית איננה נחשבת לבנין פנים כ"א כשהיא משתכללת כ"כ עד לכדי הטבעת הרצון היותר עמוק על פיה. אבל כ"ז שתהיה רק מציירת והוגה, וחפץ הלב בחייו אינו נוטל חלק במעמק החיים הציוריים הללו, הרי זה רק בנין חיצוני, שאין ההשלמה, היחידית והציבורית, נבנית בהם בנין עדי עד. התורה והיראה, החכמה והתפילה, ההכרה והעבודה, כשהם באים תמיד יחד, הנם משפרים את העולם בין מצדו הפנימי בין מצדו החיצוני. כשמשקל אחד חסר, חסר לעומתו בסדר הבנין לפי החסרון, מחסור פנימי או מחסור חיצוני. ההכרות צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה המדה שיזעזעו את הנטיות של הרצון מהדממה שלהם ויעוררום לטובה. אז בונות ההכרות, יחד עם השכלול החיצון שהן משכללות את רוח האדם, גם את העולם הפנימי שלו. זהו עיקר היסוד, המונח בסדרי ההסברות, המתגלות לפני ההכרה האנושית בדברים שהם כבשונו של עולם, בין שהן באות בדרך הדרישה החיפושית, בין שהן באות ע"י הופעות הרוח בגילוי המדע הפנימי, בין שהן באות בתכונת נבואה והתגלות אלהים, תמיד טבע הרוח הוא לבא מעולף בצורות מגוונות בגוונים, שהם מלוים את העצמיות שבהכרה, והגוונים הם תמיד נותנים על ההכרה איזה עצמיות משלהם. והמדע טורח תמיד איך להכיר את ההכרה ביסוד הפנימי שלה, והוא הולך ונתקל בדרכו כמה פעמים עד שהוא מגיע בהמשך דורות ותקופות לידי איזה קירוב אל המקוריות שתחת הגוונים. ולמה לנו כל אלה, למה לא הובעו ולא הוכרו ההכרות התוכיות בעצמותן. אבל כשאנו באים לסכם את נקודות הבנין הפנימי, שהוא היסוד היותר עקרי בהשכלול העולמי, אז נמצא שההכרות רק אז תפעלנה על החפץ לפי המגמה הטובה שבהן, דוקא כשהן באות בתחילתן מגוונות, והגוונים הם מולידים נטיות של חפץ לטובה, בדוגמא שלמה, לפי התכונה של התמצית הטוב של המבוקש שבההכרות. וכל מה שתתחולל יותר דעתו של אדם, הפרטי והכללי, כך מתקרב הוא יותר לפנימיות ההכרות, אבל עם זה כיון שהולידו הגוונים את התנועה של התמצית הפנימית שבהכרה, שהוא נטיית החפץ הטוב, שהוא המוסר שבהכרה, הולכת הולדה זו ומתרבה, דוקא עם ההסרה של הגוונים החיצונים והעמידה על המקוריות הטהורה שבעצמות ההכרה. אבל אם היו ההכרות באות ערומות, חשופות, בתוכיותן כמו שהן, אז לא היה כל מקום להתעוררות החיים הנפשיים הפנימיים, וההכרות היו משתקפות בציורי הנפש, כמו שמשתקפות ההכרות החיצוניות של החושים באיזה אדם הנכנס לעולם שהוא כולו זר לו, שאמנם מתרשמות הן על רשת העצבים של חוש הראות, מתוות הן את התוים שלהם בלוח החיים, אבל אינם מעמיקים בו את הוייתם, אינם משתרשים בנשמה לשאת ענף ופרי, ולהתהפך לעצם מעצמיו הפנימיים של האדם, לגדל את איכותו. ואוי אוי היה לעולם כולו אם תכונת הדעת, שהיא זיו החיים, היתה עומדת בצורה כזאת, והיתה מתמדת בלא הפסק ולא תיקון כלל הקובלנא המרה של אכתב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו, תחת שעל ידי הגוונים בא התוחלת של כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'.

קלב

המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה. הקדושה היא חטיבה עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר. הקדושה איננה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה. אין בתכונה של קיבוץ ציבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי האוכל כל. על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כי אם עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם. ונמצא שהתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה, בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת.

קלג

המוסר הוא הפרוזדור, והקדושה הטרקלין. כשהפרטים מכשירים את עצמם בהטהרה של המוסר, מתעלה הקיבוץ, הכלל, להיות קדוש. המוסר הציבורי כבר הוא מנער מעליו את האבק של הדימגוגיה שבמוסר, ועוטה הוא, על ידי ההתקבצות של ניצוצי המוסר שבפרטיו, את האורה של גבורת הקדושה, שהיא מתעלה על ידי ההעמקה דוקא בהאהבה העצמית. ולהיפך כשהפרטים עוזבים את הטהרה המוסרית, האבוקה הנפשית הציבורית מתכנסת בתכונה של טומאה, ומתגלה מפלצת איומה של עם כבד עון, הרע מכל חיה רעה, ומנוול מכל בריה משוקצת.

קלד

האומה שאין בכח כללותה להתרומם אל הקדושה, איננה יכולה מצד נשמתה הכללית לתן לבניה השפעה לטהרת המוסר. רק האומה, שתכונת הקדושה מונחת בסתר גזעה הרוחני, היא מסייעת את בניה להיות טהורים במוסר, עד אשר ירומם גם הפרט אל מרום הקדושה.

קלה

הנשמות של עולם התוהו הנן גדולות, גדולות מאד. הן מבקשות הרבה מן המציאות, מבקשות הן מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול, מבקשות אור גדול מאד. כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטיה של ההויה להולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתם הבלתי סופית לא תכלה, הנן שואפות ונופלות. מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמדה. רואות שהנן כלואות בחקים, בתנאים מוגבלים שאינם מניחים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, ביאוש, בעצב, בחרון, ומתוך קצף, ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע. התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת. מתגלות הן בעזי פנים שבדור, וביותר מתגלות באיזה אחרית ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לדת חק שממעל לחקים. וסער מתחולל, הולך וזועף, פרצים אחר פרצים יפרצו, חוצפה מחוצפה תגדל, מאין קורת רוח בכל האוצר הטוב של האור המוגבל והמצומצם, מפני שאיננו ממלא את כל המשאלות כולם, מפני שאיננו מסלק את כל המסכות מעל כל פני הלוט, שאיננו מגלה את כל הרזים, ואיננו משביע את כל המאויים. בועטות הן בכל, בחלק הטוב, בגרעיני האושר המוביל אל המנוחה ושלות העולמים, המוביל אל עדני עד, אל רוממות נצחי נצחים. בועטות וזועפות, משברות ומכלות, יורדות לרעות בשדה זרים, משפיקות בילדי נכר, מחללות גאון כל צבי, ואין נחת. הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה. ערפלי חשך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים, ומאופל וממחשך עיני עורים תראינה.

קלו

כשהנשמה מתגדלת, כשהיא מתרחבת ע"י מרחב חכמה ודעת, צריכים כל הקנינים הרוחניים הקטנים להיות מתעלים עמה, ותחת אשר במצב הקטנות היו יונקים משורש קטן, מוכרחים הם להיות משתרשים במצב הגדלות והעילוי, בשורש גדול אדיר ורם.

קלז

בכל עליה ועליה נמצא תמיד מצב של העדר הקודם להויה, שהוא מתגלה בתור מצב של נפילה וחלישות כח רוחני, הקודם לתגבורת כח ממקור יותר נעלה.

קלח

כשאדם הולך ע"פ תומת חינוכו, עומד במצב הפשטות של אמונה וסדר מוסרי מחובר ביראת העונש ואהבת שכר, בתור דבר העקרי, הגורם לכל סיבוב החיים הרוחניים שלו, כל המעשים הטובים והמדות הטובות יונקים אז משורש קטן ושפל זה. כיון שהוא מתעלה, הרי הוא מתחיל לפקח את עיניו, להכיר את הטוב והאור באמתת עצמם, שוכח הוא מעט את עצמו, את פרטיותו, והריהו מכניס את עצמו יותר בחיי הכלל, הטוב הכללי מחל הוא לקחת את לבבו. ומתוך הדליגה הרוחנית הזאת, שהוא דולג מתוך החוג המוגבל באהבת עצמו הצרה אל אהבת הכלל הרחבה, הוא עלול לאבד קנינים, שהם אמנם לכאורה קטנים, אבל באמת נכבדים הם מאד. סדרי חיים טובים, שהם מושרשים יפה בהליכותיו, בסדרי האמונה, מתאימים הם כולם דוקא אל העליוניות שבמטרה של אהבת הכלל. אבל לא קל הוא הדבר להכיר את כל התוים המדוייקים בתוך ההתרוממות הרוחנית הכללית. אבל כמה שקשה היא עבודה זו בהתחלתה מוכרחת היא, כי אם יהיה האדם מאבד את הרשמים המעשיים כפי דייקנותם, מטשטש הוא בזה את הסגנון היותר חזק שבחיי המעשה, שהוא הבסיס לחיי הרוח היותר רוממים. ומפני שפוגם הוא בעברינות מעשית את האידיאלים הנשאים, שהם המגמות האחרונות של מעשה התורה והמצוה, אע"פ שהוא אינינו מרגיש ביחושם של המחשבות העדינות ברוממות עזם עם המעשים הללו, מ"מ כך היא המדה, שהנשמה נפגמת, האידיאלים מתרחקים בהוייתם המציאותית מההכרה הנפשית הפנימית, כלומר ממהות החיים של הנפש, שהיא כבר שברה את הבסיס המעשי שלהם, ובזה כבר מתקצצות הכנפים, והמעוף הנשמתי לגודל ושיגוב עליון מתחלש הוא בתוכיותו. יכול להיות שיהגה, שיחשוב יצייר וידמה, שהוא עדיין שט בעולמות אציליים, שהוא שואף לאידיאלים רמים, אבל הכח הפנימי מסולק הוא ומטומטם ע"י הטמטום המעשי. והמסגרת המעשית, שהיתה בטוחה כ"כ בהשתמרותה, בהיות כל הנשמה קשורה למרכז של שכר ועונש, בלא התנשאות אידיאלית וחפץ של הכרה פרטית כלל, נעשית רפויה, אחרי ההתרוממות אל עולם האצילות הנפשית וההכרה השכלית. אשר על כן ההכרח מעיק, שכשם שהתעלתה הנפש להיות חיה חיי הכרה בכללותה, השאיפה של חיי הרוח, כן תעמיק עוד יותר בחיפוש רוחני עד אשר תבא לאותו המצב, שהמקור הכללי של השאיפה האידיאלית יגלה לפניה את כל מכמניו, והקישור הפנימי לפרטיות הדייקנות של ארחות החיים המעשיים, שהוא עומד הכן על בסיסו בימי הקטנות, ישאר על עמדו, ועוד יותר הידור וחמדת קודש בימי הגדלות, בעת ביכור המחשבה האצילית העליונה, אשר האמת של שכר ועונש לא יהיה עוד הגורם העקרי בדחיפת החיים המוסריים, כ"א התשוקה האידיאלית, לחיים שיש בהם תוכן מדעי ומוסרי במלא מובנו.

קלט

סימן טוב הוא לאדם ולאומה, כשחוש המוסרי שבהם הולך הוא ומתפתח, החוש המפותח יפה מכיר הוא בכל פגם מוסרי של עצמו, והוא נסלד ממנו. יש גם שההכרה המוסרית מקדמת היא את עצמה הרבה מהיכולת המוסרית החפשית, ואז הוספת דעת זו תוסיף מכאובים רבים, כי הוא רואה בעין פקוחה, איך הקרעים המוסריים שלו עצמו הם מענים את נשמתו, והוא הולך בעצמו קודר תחת הלחץ של רצון עצמו הנדכא, מתגרת יד טבעה של היכולת המוסרית, שלא נתפתח עדיין לזו המדרגה של ההכרה. אבל יסורים הללו יסורי אהבה הם, סוף כל סוף מביאים הם את האורה הגמורה. כיון שההכרה מתחלת לעשות את עבודתה המדעית, באה אח"כ ג"כ היכולת ועושה את עבודתה הרצונית, כי סוף כל סוף הרצון, ובפנים ידועים גם היכולת, שעל עצמו, הוא הגמר הברור של ההכרה, נדנוד הרצון וחולשת היכולת באה רק מסבתה של כהות ההכרה. עוזרת היא ג"כ הסביבה כולה, החיצונה האוביקטיבית, להוציא אל הפועל את היכולת הגנוז בכח ההכרה. כי התנועה לעילוי ההויה אינה סגורה בשום עצם מיוחד לבדו, הולכת היא תנועה זו ומתפשטת בכל ההיקף המתיחש לה. וכפי הגודל של ההכרה המוסרית, וכפי מדת הריחוק שהרצון והיכולת המוסריים רחוקים הם ממנה, כך מכוונים הם הדברים הדוחקים את הרוח ומביאים אותו לשכלולו, עד שהם מאחדים את היכולת הרצון עם ההכרה, במה שהם מעדנים ומעלים את נטיית הרוח המתיחש לאלה אל אותו מרום הפסגה שההכרה הגיעה כבר לה. והם הם יסורי הצדיקים, המזככים את האדם, ואת הגוי, ומכשירים אותו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן.

קמ

האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילית במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, ברגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו ע"י שום השפעה קולטורית. הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ. ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת ע"י הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון. אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זא"ז נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו. אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים. והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנונוות מוסרית וחמרית. הנבואה, הבאה מהצינור האלהי, באה דוקא לשם מטרה זו, של איחוד הרוח ההמוני עם הרוח האצילי, המיוחד ליחידי הסגולה. הביטויים ההמוניים מתלכדים בה עם המחשבה האידיאלית של עשירי הרוח.

קמא

אימוץ רוחני מיוחד יש ג"כ בכל ההויה, בפרטי הדומם, הצומח, והחי. אין ספק שבכל מקום שההזזה המצומצמת של ההזרחה הפנימית שנתה פחות את המעמד הרוחני, אע"פ שהוא קורטוב קטן בלתי מפותח ומפורט, אבל איתן הוא שם, עזיז ותקיף, ומחסנו ישפיע על השדרות המפותחות שהם למעלה ממנו, כל השייך לשדרה נמוכה. אין אנו יודעים לשער את הערכים של אימוץ החיים ובריאות הרוחניות, שמשפיעים עלינו בעלי החיים האלמים, מפני שיתופנו עמהם בחיים. כבר נגלה כמעט לפנינו השיתוף הנפשי של אישי החברה הלאומית, ולבהירים יותר בהשקפתם, גם האנושית בכלל, אבל השיתוף הנשמתי עם כללות החי עוד נעלם הוא, עוד לא יעיז שום חוקר נפש להביע את בטחונו בצירוף ידיעה זאת. אמנם באים ההצעות הרחוקות, מעין חלומות, לפני המדעים המדוייקים לבשר את הופעתם. יכולים אנו כבר להנשא לאותו הגובה של ההתאחדות עם החי הכללי, ומשם עם ההויה הצמחנית והדוממת, עם תמצית החיים, עם זיק האור החי שבהם, הם משפיעים עלינו ואנו עליהם. כל מה שאנו מדברים ממוסר וטוב, מחזיון ושירה, אינם כ"א הרחבות ניצוצות, שבמקורן הכמוס, בההויה האלמת לפרטיה, הן יותר עזיזות, יותר חיות באימוץ פנימי, אבל מצומצמות וצמאות להרחבה. לא רק עם עמי הארץ שבנו, עם ההמון הרחב אנו מתיחדים. זהו כבר עובדא מוחשת, שרוב האידיאלים צריכים הם להיות משוקים מטל החיים של ההטבה הכללית ההמונית הרחבה, זיו החיים בה יחד עם הקבוצה כולה ששם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו, אבל יותר מזה, עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך.

קמב

כל מחשבה אידיאלית, הפועלת בחיים, מחוברת היא מהרכבה של שכל ורגש. השכל הוא מועט בכמותו ומרובה באיכותו, והוא יסוד הנשמה של האידיאל, ההולך ונמשך, חורז את החוט של החיים. הרגש הוא הגוף, שבו מתלבש תמיד האידיאל השכלי, להסבירו לכח החיים הפועל. ברבות הימים יאבד הרגש את ערכו, יתישן ויזדקן, ולא יוסיף תת את כחו. אבל התמצית השכלי שבו, אם אך הוא איתן וטהור, לא יעף ולא יזדקן. האמת קיימת לעד, וממקורה תשלח פלגים להשקות טל חיים, להחיות ענפים חדשים, ועצים רעננים, אשר יצמחו בצורת רגש חדש, מלא כח עלומים, אשר ימלא את המקום של הרגש, אשר נפל מזקנה. כן הולכים הם חליפות החיים והמות בעולם הרגש. והחיים המוחלטים של השכל הטהור תמיד הם מחיים ומולידים דור חדש, אחרי כלות הישן. מאורעאות האבל, שפלות ידים של הדהמה ואנינות, הכל נמצא במערכת הרגש. רגש כי זקן, כי חדל מהיות לו כח פועל, יפלו עמו כל הרוחות, אשר נתמכו בו ויתמלאו אור חיים לרגליו. המחנה הפועל ישאר דומם ונבהל. אל חזיון של השארת הנפש לא יוכל כ"כ מהר לעלות, לדעת כי התמצית השכלי, אשר חיה את האידיאל ההרגשי. חי וקיים הוא. כמו שאין התנחומים של השארת הנפש ותחיית המתים מרפאים את פצע המות, אשר פצע בלב נפשות דבקות בקרבת בשר ורוח. אבל סוף כל סוף מהר יעבור רוח חדש, וישלם נחומים, הזיק השכלי יצא ממחבואו. יהיה לאור ולהצלה, יעמיד חיל גדול של רגשות חדשים. אזורי אונים. וגם ימיהם חוצצו. עדי יפקדו. ויפנו מקום לחיל חדש, אבל משך החיים ילך תמיד במסילתו המובטחת.

קמג

אחדות ההויה מתגברת בתוכן ההכרה האידיאלית, כל מה שהיא מתעלה. רואה איש הרוח את החיים במלא היקום, רואה את הכח העטוף בכל אשר ישאב ממנו חיים לנפשו, ובכל אשר כל החיים חיים ישאפו. החיים כמוסים הם ביסודות ההזנה, כמוסים במעמקי ארץ, יוצאים ע"י הצמיחה והגידול אל הגילוי, באים בתור מזון, מתאחדים עם בשר האדם ורוחו, מתגלה בהם התכונה הרוחנית, עזוז החיים, החופש והאור. מי יאמר לנו שיש פירוד, מי יאמין להרגל ודמיון הצר, שאין עילוי הנשמה עילוי הכל, מי יבהל מפני מרחבי מקום. מפני כתלים חוצצים. הרוח הגדול השוכן בשמי שמי עז, בהיכל הצדק והבינה, הוא נותן עז וגבורה, הוא העז והגבורה הוא נותן חיים, והוא החיים וחיי החיים. הרצון מתפתח ע"י עז הכח, הכח בא לידי גמרו ברצון. שכלול הרצון לצד הטוב, הרי הוא סוכם בקרבו את כל מלא החיים הכלולים במרחבי ההויה. חוזר הוא הרצון ומפזר את הטוב על הכל, מתפשט הוא החפץ של הטוב, הולך הוא ומזריח את אורו בחזרה ביותר עילוי, על כל המקומות אשר נוטל משם עז החיים. והחיים, ההם כלים בגבול מה שאנו קורים חיים, הלא הולכים הם ומתפשטים, הטוב שבהם לא כלה ולא יכלה, לא ידע קצב לעילוייו והתפשטותו, ליפיו ועצמו. כל תכונה של יושר, של מוסר, של קדושה, של גבורה ותפארת, הנה הם גילויי החיים על מילוי ההויה, שהם באים למעוזם בתור כלים, שהרצון הטוב עושה בהם את חפצו. הרצון הטוב, כשהוא מתגבר בעת שאיבת החיים, נותן הוא גרעיני האור, ההולכים ורבים, בהתתברם עם הכח החיצוני.

קמד

בית המקדש בתור מרכז הרוחני של האומה ומקור החיים הרוחניים של כל יחיד ממנה, מצד החזיון המורגש המרהיב עין ביפיו ומנשא את הרעיון בעזוז איומו צריך הוא להבנות ברוח בכל יום אצל כל יחיד מישראל, כדי להשאיב את נפשו במלא חייה בתוכיות האומה במצבה השלם. אז ישובו להיחיד כחותיו הנפשיים הרעננים, שחיי האמונה וחום ההרגש ואורו פורחים בהם בפרחי חמד של שלל צבעים נחמדים למאד. תעודה זו מתכוננת בפועל ע"י סדר היום של הקרבנות הנאמרות לפני התפלה: פרשת הכיור, התמיד, הקטורת. זורעים הם את הגודל האלהי שבבית הגדול והקדוש במעמקי הנשמה, קרוב למדת השיגוב שהיתה לכל יחיד בעת היות האומה חיה, ומקדשה בתוכה על אדמתה. גרעיני התשוקה אל השלמתה של האומה בתכונתה הרוחנית, הולכים הם ועושים את פירותיהם על תלמי הלב, הם הולכים ורבים, משתרגים עם כל המון הרעיונות הטובים המתיחשים לתכונה המרכזית הזאת, וכנסת ישראל נבנית ברוח בנין איתן בכחה לאלהים, אשר יתן לה עצמה מצד ההוד הנצחי האצור בסגולת מאוייה, יותר מהמון בנינים חמריים ומוסדות לאומיים של חול, המאמצים כח כל לאום, אשר רק על בשרו וחילו הגשמי יחיה. אהבת אלהים התמימה והנשאה מתעוררת ומתיצבת, חיה בעז גדול בנשמת האומה, ע"י זכרונותיה מימי קדם, בהיות נר אלהים תמים עמדה. והאידיאליות של זכר נשגב זה, דולה ממעמקים כל רעיון נחמד וכל משאת נפש כבירה וקדושה, ומצבת לעיני האומה בכללה את ערכה האלהי הגדול, שממלא הוד והדר את כל חדרי לב של כל יחידי בניה.

קמה

הרגש הוא יותר מהיר מן השכל. ברגש, האמרה אלהים מלאה היא תנובה וישות גם טרם אשר נפתרה אף מעט מכל המון החידות הכמוסות בה. מה שאין כן בשכל. השכל צריך עיבוד, בלא לימוד ועיון מאומה לא ימצא. אם יתחלף הרגש בשכל, ויאבה להשתמש בשכל מבלי עבודה רוחנית, כ"א ליהנות מן המוכן, כשם שאפשר הדבר ברגש, מהרה יחשך לו עולמו, וסירים סבוכים יתגדלו בחלקתו הרוחנית, אשר בכל עת יסתבך בהם, להרבות המכשלה על דרכו הרוחני. ועת ומשפט ידע לב חכם להכנס בהיכל הרגש במילואו, להתענג מעדניו, ולעבור על חלקת השכל לעבד עבודתה. אז תבא דעת אלהים בלבבו, בצורתה היותר רצויה.

קמו

החסידות המעשית, היא ההתגשמות של קרבת אלהים בחיים בפועל. כשהיא באה מצד ההגיון המוסרי מתלבשת היא במעשה הטוב והחסד, שטובם מושג אל השכל האנושי ע"פ מדתו, וכשהיא באה מצד הרגש האלהי, העולה על המדה ההגיונית, המבקש מרגֹע בקרבת אלהים, התיאורית, בצורתה הרוחנית, מתלבשת היא במעשים של קדושה, שלפעמים הם מתמיהים ג"כ את ההשקפה ההגיונית, וגם נותנים מקום לשפלי נפש לחקות אותם בלא כל רוח חיים פנימיים, אבל בעצם טהרתם באותה הנשמה העזיזה, שהיא מתגעגעת על קרבת אלהים המעשית, כשם שהיא צמאה לה בתכונתה התיאורית, הדרכים הללו התמוהים הנם דרכי חיים מלאים אור ד' וטובו. והם הם צינורות יקרים להזיל על ידם טל חיים של שמחת עולמים, של תום אמון בתוכיות הנפש, לרוממה מעל כל ההנחות המוגבלות על דבר הטוב והיושר, שבני אדם נלכדים בהם, ולעתים קרובות מאד רגליהם מתמוטטות על ידם, מפני הלחץ של חקי ההגיון הצר של השכל האנושי, המוגבל ביותר.

קמז

היושר הוא הדבר היותר עקרי בההויה, העיגולים הנם טפלים לו, כלומר חופש החיים, חופש המוחלט מצד מקור ההויה, החופש שבמושג האלהי, שיצירת ההויה באה מצדו המוסרי, זהו הכל. ומשם נמשך שהמוסר שבארחות החיים הוא הצד המכריע את החיים. המוסר המוגבל האנושי איננו שלם, מפני שבעצמו הוא צריך למוסר להעמידו על טהרתו, אבל המושג המוסרי שבהחלטת המהות שבו, זוהי הצורה היותר פנימית שבההויה. זאת היא השכינה, המביאה לההכרה האלהית בתועפות עזה, היא האם המשפלת עצמה עד תחתית המדרגה של העולל, הצריך יניקה וטיפול ילדותי, ומקור שרשה הוא מרום ונשא, יותר מכל חקי ההויה, המקיפים כל בעז הענקי של ההכרח והקביעות שלהם. בתוך העיגולים עצמם, בתוך חקי ההויה המוכרחים, בתוך חקי הברזל האיתנים, שאינם משתנים בפעולתם על גוי ועל אדם יחד, הפועלים את טובם על כל הרעים, ומקדיחים בצד הבוער שלהם גם את הטובים והישרים, בתוכיות פנימיות רק היושר הולך ופועל, הנם הולכים לתכונת היושר ובשבילו. ההכרה המוסרית השלמה כשהיא מתגברת הרי היא מפלשת את נתיבה מבעד כל החקים החוצצים, והם מבריקים בתוך העלטה ההכרחית המדומה את אור החופש המוסרי. ופלאים גדולים מתגלים לפי גדולת האמונה ויושר הלב, ממעל לכל חקי ההכרח גם בחוג הטבע המועק ומוגבל, וק"ו שעולה היא ההויה הלך ועלה, ומקומה העקרי מתפשט הוא מהלאה לההגבלה הצרה של החקים העורים, החרשים, ותופשת היא את כל המערכת של החיים העצמיים, שהם מלאים שכל ורצון, שנדיבות ויושר הם ממלאים את כל חללם. אשרי איש אשר לא עזב את עצמו בידי הסביבה המאפליה, ועיניו פקוחות לחזות בנועם ד', המתגלה בעולמים היפים, המתראים לעיני רוח טהורים.

קמח

למה לא יהיו מתדמים כל מקרי ההויה הכללית למקרה האדם והחי היחידי, למה לא תתבאר ההויה כולה ע"פ החלק הנראה ממנה. למה לא תהיה ההויה כולה שואפת, מקוה, עולה ויורדת, וחוזרת ועולה, בהרגשה פנימית, ובהשכלה מלאה, שהיא מתגדלת לפי חוגה הגדול, כדוגמתו של האדם לפי ערכו, והחי לפי ערכו. למה לא יצוייר לנו הכל, בחטיבה אחת שלמה, ולמה לא יוכל החלק הטוב בכל מקום שהוא נמצא להאיר לעצמו ולכלל כולו. למה לא יבוקש אור ד' בכל מקום, למה לא תתפלש השמחה בכל פינות החיים. למה לא תתגבר תשוקת הטוב על כל עז וגבורה. השאלות הללו ודוגמתן כל מה שהן נשאלות ביותר עזיזות, ביותר גבורה וחריפות, כך הן ממלאות את תביעתן, והן מביאות את המסקנא הדרושה.

קמט

מה שצדיק סובל עון הדור ומכפר עליהם ביסוריו זהו דבר מורגש. כל אחד ואחד מישראל לפי מדתו מצטער הוא מעון הדור. וכל מה שתכונת הנפש נעשית יותר עדינה ויותר נקיה, נעשה הצער ההוא יותר ממולא באהבה. וכל מה שהצער, הבא ע"י האהבה אל הכלל, אל האומה, מדכא יותר את הלב, כך הנפש מתרוממת אל מרום הטהרה העליונה, והיא מתאמצת ללכת בדרך טובה וישרה, בדרך קדושה עליונה, כאילו היא נתבעת להשלים את מה שהוא חסר מצד הדור. ובזה באמת משלמת הנפש הטהורה של הצדיק את המחסור הכללי. ורישומי הטוב, שהם מתגברים ע"י היחיד, שצער הרוחני של הרבים נוגע בלבו, הולך הוא ופועל על הכלל, פועל הוא ג"כ בגלוי להלביש את הקדושה לוית חן וחסד, ופועל יותר מכל זה במסתרים, בסגולת הנפש, החבויה מעין כל רואה.

קנ

כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית, שהאדם מצד כחו הרוחני הוא פועל על כל ההויה כולה. אור החיים שבתוך החפץ החפשי, שיוכל להתעלות ע"י בחירת הטוב, בעז גבורה וחכמה נשאה לחוג נעלה מאד, אין די מקום לצמצם את ערכו. מה נהדרה היא ההשקפה המוסרית, היוצאת מצורה אחראית גדולה כזאת, אחריות של ההויה כולה, של כל העולמות, שהנם בידו של אדם להרבות בהן חן ואור, חיים שמחה וכבוד, כשהוא הולך בדרך ישרה, כשהוא מתחזק ומתאזר בגבורה טהורה לכבוש לפניו דרכי חיים טובים ונערצים, והוא הולך ומתעלה מחיל אל חיל. ובידו להכאיב בהם כל חלקה טובה, בהשפילו את נפשו, בהשחיתו את דרכיו, ובהחשיכו את אורו הרוחני, בהשביתו את טהרו המוסרי. הפסגה הרוממה המוסרית הזאת, הבנויה על פי חשבונו של עולם, גדול ונהדר זה, היא מעדנת את הנפש בהופעתה, עד אשר לא תוכל כלל להשפל, היא משתגבת בחומות ומגדלים של כל ההויה כולה, של כל המציאות, של כל נצחם והודם של כל העולמים, להשמר על ידם מכל רע. איך זה תוכל תכונת הרע להתרומם לקחת חלק בחיי האדם ובמעשהו, כשחשבון נשא ומרומם כזה ערוך לפניו. אמנם ההשחתה המוסרית הקודמת תוכל לעצם את העין עד אשר לא תעצר כח כלל לראות את האור הבהיר של חשבון עולמי זה, האוזן תוכל להיות ערלה ע"י טמטומי החטאים, עד אשר לא תקשיב כלל את קול אלהים הקורא בכח מתוך ההצעה המוסרית הנשאה הזאת, החובקת מלא עולמי עד. אבל אך רעיון טוב לשוב להתקדש להטהר מכל חטא יעלה על לבו של האדם, והעין נפקחת והאוזן מתפתחת מערלתה, וקול אלהים בכח קורא אל האדם מכל מלא עולמים להעלות מעל משכני אופל, ולהתרומם באותה ההתרוממות הרוחנית הגדולה, הנאותה לפי גודל האחריות של כל ההויה כולה, המוצעת לפניו.