שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) על בראשית ה
(א) זה ספר: ספירה וספור, והוא נמשך למטה. תולדות: זרעו וזרע זרעו עד נח. (ב) ויברך אותם: פרו ורבו. ויקרא את שמם אדם: כמו שהאדם קרא שמות לשאר ב״ח בעלי חיים, לאות שהם נתונים תחת ידו, כך ה׳ קרא שם לאדם להורות כי הוא אדונינו ואנחנו עבדיו. ויקרא את שמם אדם: הוא שם המין, וכולל הזכר והנקבה. (ג) וילד בדמותו כצלמו: נראה כי זה נאמר לכבוד זרע שת, שממנו יצאו כל בני עולם שאתר נח, כלומר זה היה דומה לאדם, ולא קין שהיה רע מעללים. (ה) ויהיו כל ימי אדם אשר חי: אין מנוס מהודות כי החיים הארוכים הנזכרים כאן הם כמשמעם, והשָנִים שָנים כשנותינו מי"ב חדשים כי למטה בספור המבול אנו רואים כי שנת שש מאות לחיי נח היתה כשָנים שלנו. וגם בין שאר העמים הקדמונים מצאנו קָבלה שהיו הדורות הראשונים חיים עד אלף שנה, עיין יוסף פלאויוס. והמשורר היוני Hesiodus בְדַבְרוֹ על אנשי דור הכסף שהיה אחרי דור הזהב כתב: הנער בן מאה שנה היתה אמו מגדלתו בביתה. ונ"ל נראה לי כדעת קליר' כי לא הזכיר הכתוב רק אותם שיצא מהם נח, כי הנה שת לא היה הבכור, והזכיר אותו ולא את קין, ולפי זה אין לתמוה מדוע לא הולידו עד הזמן הנזכר כאן, ואדם אולי קודם הולידו את שת הוליד בנות ולא בנים, וכשילדה חוה את שת אמרה כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל על שהיה זכר. ודעת הרמב"ם ר' משה בן מימון היא כי לא האריכו ימים כל כך ככתוב כאן, רק היחידים הנזכרים כאן, ולא כל אנשי הדורות ההמה, וזה רחוק מאד. (כב) ויתהלך חנוך את האלהים: קרוב לענין הליכה בדרכי ה', כמו את האלהים יתהלך נח שפירותו צ"ל: שפירושו לפניו איש צדיק תמים היה. ואיננו וגו': מת קודם זמנו, כי לקחו ה', כלומר המיתו ולקחו אליו (כמו אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני, תהלים מ״ט י״ב) מפני שהלך בדרכי האל יותר משאר האדם, וזו ראיה ברורה על אמונת השארות הנפש ועל אמונת השכר לנפש, וזה ל' רוז':Quod si homines illis temporibus putabant, Henochum propter pietatem suam a Deo in sedem beatam vocatum esse, certo de futura vita aliquam notitiam habebant. ויש אומרים כי חנוך לא מת, אמנם אין כן דעת רוב רז״ל. ודע כי נמצא זכר ורמז לחנוך גם בין העמים הקדמונים, וקליר׳ הביא דברי Stephanus Byzantinus סופר קדמון יוני שכתב ואלה דבריו מתורגמים בלשון רומי .... quemdam Anocum qui ultra trecentos annos vixerit. Qui autem circa habitabant, consulto oraculo, quamdiu essent victuri, responsum tulisse hoc mortuo omnes perituros. Haec cum Phryges audivissent, vehementer lamentabantur, unde natum proverbium, de Anoco plorare, quod dicitur de iis qui valde commiserentur. Cum autem sub Deucalione fuisset diluvium, omnes interiere. (כט) זה ינחמנו וגו׳: התנחם בהולד לו בן מעצבון ידיו בעבודת האדמה, ואין צורך שיהיה המאמר דרך נבואה, אלא כאדם האומר הדבר הטוב הזה יהיה נחמתי מדבר אחר רע. ובאמת מי שיש לו זרע הוא מתנחם בעמלו ויגיעו, כי ייגע לטובת זרעו אשר אהב, ומי שאין לו בנים על הרוב מתעצל בעבודתו ואומר, ולמי אני עמל ומְחַסֵר את נפשי מטובה? ואולי ויקרא אינו חוזר ללמך, אלא קרא הקורא, ונקרא שמו נח לא בהולדו אלא אחר שנים הרבה, וזה אחר שהמציא את היין, אז אמרו בני דורו זה ינחמנו ממעשינו על היין המשמח לבב אנוש ומנחם הפועלים מיגיעם ומעמלם. ינחמנו: שרשו נחם, לא נח, אך נראה כי מתחלה היה שרש נח מורה שני הענינים, וא״חכ ואחר כך הוסיפו בו המ״ם להבדיל ביניהם, כידוע בשרשיס הרבה. (לב) ויהי נח וגו': בן חמש מאות שנה התחיל להוליד שלשת הבנים האלה, זה אחר זה. את שת את חם ואת יפת: הנכון כדעת רמ״בן כי יפת הוא הגדול, כמו שכתוב אחי יפת הגדול (למטה י כא) וחם הוא הקטון ככתוב את אשר עשה לו בנו הקטן (למטה ט׳ כ״ד), והקדים שֵם בעבור מעלתו (או מפני שהוא אבי כל בני עבר וממנו יצאו אברהם וישראל), ואחר שהתחיל בשם הזכיר אתריו חם כי אחריו נולד, וא״חכ ואחר כך הזכיר יפת אע״פי אף על פי שהיה הראשון. ומתחלה הייתי אומר כרל״בג כי שם הוא הקטן כי מצאנו שהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול (למטה י״א י׳) ושהיה אז בן מאה שנה, והייתי אומר כי מאחר שהתחיל נח להוליד בן חמש מאות שנה הוליד בשנה ההיא את יפת, ובשנת תק״א הוליד את חם, משנת תק״ב הוליד את שם, ובשנת שש מאות בא המבול, ושנתים אחר המבול היה נח בן תר״ב שנים, ושם היה בן מאה שנה, ועתה רואה אני שאין זה מוכרח, אלא בשנת ת״ק הוליד את יפת. ואחר שתי שנים הוליד את שם, ואחר זמן הוליד את חם. ומ״מ ומכל מקום יש מכאן ראיה (כמו שכתב שם רש״י ז״ל) כי שם איננו הבכור, ושיפה עשו בה״ט בעלי הטעמים שהדביקו מלות יפת הגדול (למטה י׳ כ״א) ולא נקדו אחי יפת במרכא טפחא.