שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (ראב"ע)/מאמר ב

תחלת החלק השני מספר אותיות הנוח

נאום יהודה בן דוד נשלמו הפעלים שהפ"א שלהם נח נעלם, ועתה אזכיר הפעלים שהעי"ן שלהם נח נעלם. גם אבאר קודם שאזכירם שערים להורות על מתכונות כללם.

שער א

שער בפעלים שהעי"ן שלהם נח נעלם

ברצות העבריים לאמור פועל עבר קל או תואר מהפעלים שעי"נם נח נעלם, יעלימו העי"ן וישימו האל"ף נעלם ברוב דבריהם, ואיננו כַשורש. גם יפילוהו מהמכתב להיותו קל ולא יכתבו אותו כי אם במקומות מעטים. וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי (ש"א יז מח), רַבִּים קָמִים עָלָי (תהלים ג ב) – בין הקו"ף והמ"ם נח נעלם והוא עי"ן הפועל, ושרשו קים, שהוא מן קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים (אסתר ט לב), לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם (אסתר ט כא). ונכתב הנח הנעלם שהוא עי"ן הפועל שהוא במלת וְקָאם שָׁאוֹן (הושע י יד), והוא זר. צָדוּ צְעָדֵינוּ (איכה ד יח), צוֹד צָדוּנִי (איכה ג נב) – בין הצד"י <עמ' 58> והדל"ת נח נעלם, והוא עי"ן הפועל, והשרש צָיֹד צְיָדוּנִי, שהוא מן צַיָּד, צַיָּדִים. וכן וְקָץ עָלָיו הָעַיִט (ישעיהו יח ו) שרשו קיץ, שהוא מן קַיִץ וָחֹרֶף (תהלים עד יז). וכן דָּשׁ חִטִּים (דה"א כא כ) מן וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ (ויקרא כו ה), וכן דָּן דִּינֵךְ (ירמיהו ל יג) מן וְהָיָה יְיָ לְדַיָּן (ש"א כד טו). וכן שָׁטוּ הָעָם (במדבר יא ח) מן אֳנִי שַׁיִט (ישעיהו לג כא). וכן ראוי להיות אֲשֶׁר שָׁר לַייָ (תהלים ז א), רָר בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו ג), רָשׁוּ וְרָעֵבוּ (תהלים לד יא), כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים (בראשית ד כה), שָׁב הַגִּלְגָּלָה (מ"ב ד לח), וכמוהם רבים מאד. ודע כי מֵת הַיֶּלֶד (ש"ב יב יח) מאלה הפעלים, כי הוא מן מָוֶת וְחַיִּים (משלי יח כא), הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו (תהלים קטז טו). והנה נתברר כי אלה הפעלים אינם שניים כאשר שגו בהם רבים. ונפל זה הנח הנעלם מהמבטא ומהמכתב בעת שיאמרו מאלה הפעלים וּפָעַלְתִּי, וְעָשִׂינוּ לעתיד, כמו וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם (בראשית כח כא), וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי (ישעיהו סה יט), וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן (זכריה ג ט), וְקַמְתִּי עַל בֵּית(י) (עמוס ז ט). גם כן יפול כשיאמרו פְּעַלְתֶּם – וְהִנֵּה קַמְתֶּם (במדבר לב יד), סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ (דברים ט טז), מַה זֶּה שַׁבְתֶּם (מ"ב א ה), וכן כלם. ודע כי רובי כל תואר יבואו כמו הפועלים העוברים קָם – תואר, קָמִים, ועבר: וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי, צָד – תואר – הוּא הַצָּד צַיִד (בראשית כז לג), ועבר: צוֹד צָדוּנִי, שָׂם – שֵם התואר – הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם (זכריה יב ב), ועבר: אֲשֶׁר שָׂם יְיָ (תהלים מ ה). שָׁב – שם התואר – הֹלֵךְ וָשָׁב (ש"א יז טו), ועבר: וְהָעָם לֹא שָׁב עַד (ישעיהו ט יב). רָשׁ שם התואר – אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ (ש"ב יב א), רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה (משלי י ד), ועבר: רָשׁוּ וְרָעֵבוּ (תהלים לד יא). וכן מֵת – תואר – בְּנֵךְ הַמֵּת (מ"א ג כב), ועבר: כִּי מֵת הַיֶּלֶד (ש"ב יב יח). אלה השמות והדומה להם שם על משקלם, שרשם להתנועע העי"ן ושיהיו על משקל פּוֹעֵל או פָּעַל או פָּעֵל או פִּעֵל דגוש העי"ן כאשר יהיה הענין. ואולי מֵת שהוא עבר ותואר השם, שרשו מָוֵת בצרי תחת הו"ו כמו חָפֵץ, יָבֵשׁ, שהשם והעובר בשוה, וכאשר נעלם הו"ו הפילו קמצות המ"ם והניעוהו בתנועת הו"ו להורות על שרשיו, על כן הוא משונה מחביריו. וכן ראוי להיות לֵץ, כי שרשו לָיֵץ, וכן רֵק ועֵר וזֵר, וכן אִם כֵּנִים אַתֶּם (בראשית מב יט).

שער ב

שער [העתיד]

דע כי העתיד מאלה הפעלים בנוח העי"ן וישוב ו"ו נעלם ויקובץ מה שיש לפניו בשורק ברוב, ופעם בחולם (לכן כמעט), כמו יָשׁוּב, יָסוּר, יָמוּת, יָפוּץ, יָמוּט, לא יהיה לעולם כי אם בשוכן נעלם נוסף אחר הנוספים, כך הסכימה דעת אנשי הלשון וכן דברו לעולם. והסבה שהוצרכנו לעולם בשבילה להוסיף זה הנח הנעלם אחר הנוספים, בעבור שנעלם עי"ן הפעל שהוא ראוי להיותו נע, וכאשר נעלם ונפלה תנועתו, נחסר עי"ן הפועל, ושמו חילופו דבר שישלים הבנין והוא הנוח הנעלם. ואוסיף לבאר, כי אומר כי שורש יָקוּם – יִקְיֹם, כמו יִשְׁמֹר, יִשׁפֹּט, וכבד על הלשון להניע היו"ד שהוא עי"ן הפועל והניחוהו, וכאשר הניחוהו התחברו ארבעה נחים: הקו"ף והיו"ד גם ו"ו המשך והמ"ם, ולא יוכל אדם לבטא בלשון הקדש, על כן הפילו ו"ו המשך והניעו הקו"ף בקבוץ ושמו היו"ד ו"ו בעבור קיבוץ מה שיש לפניו, וכאשר הניעו הקו"ף הנח הוצרכו לשוכן נח שיהיה במקומו. ושמור זה והתבונן בו, כי לא נמצא נח נוסף אחר הנוספים כי אם בפועל שנפלה אחת מתנועתיו, כמו יָקוּם ששרשו יִקְיֹם, וכמו יָשֹׁמּוּ, יָסֹבּוּ, ששרשם יִשְׁמְמוּ, יִסְבְּבוּ, או שיחסר קצת אותיות, כמו יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (איוב לג כא), יִצֶף (בראשית לא מט), וַיִּקֶן (בראשית לג יט), ששרשם יִכְלֶה, יִצְפֶּה, יִקְנֶה, כאשר אפרש. ולא יחשוב אדם כי אלה הו"וין שהם במלת יָקוּם, יָשׁוּב, יָמוּת וחביריהם, נוספים למשך כמו הו"וין שהם במלת יִשְׁמֹר, יִשְׁפֹּט, יִזְכֹּר, כי הו"וין <עמ' 60> שהם במלת יָקוּם, יָשׁוּב, יָמוּת וחביריהם עומדים ואינם סרים אם נוסף ו"ו הרבים במקום סמוך או מוכרת, כמו יָקוּמוּ, יָשׁוּבוּ, יָסוּרוּ, יָצוּמוּ, יָמוּתוּ, והו"וין שהם במלת יִשְׁפֹּט, יִשְׁמֹר, יִזְכֹּר, יפלו בהוסיפך ו"ו הרבים במקום הסמוך, כמו יִשְׁמְרוּ, יִשְׁפְּטוּ, יִזְכְּרוּ, והנה אין העומד כמו הסר, והנה נתברר מזה הדקדוק כי הו"וין שהם במלת יָקוּם ויָשׁוּב וחביריהם אינם נוספים. ואם יתחברו אלה הפעלים בסמיכות הפעול יפול הנח הנעלם שהוא אחרי הנוספים כי איננו שורש, כמו יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת (תהלים קמ יב), אַל תְּצֻרֵם (דברים ב יט), תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל (תהלים ב ט), ואַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה (תהלים לו יב), הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג טו), אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כד יז), וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד (איוב לא טו), וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ (ישעיהו סד ו). וכן יפלו כאשר תוסיף עליהם הנו"ן שהוא מנהג העבריים להוסיפו על ו"ו הרבים כמו יְמוּתוּן, יְשׁוּבוּן, יְרוּמוּן יְבֹאוּן, וכן כלם. ודע כי נכון הוא שיאמר יָשׁוּב בשרק ויָשֹׁב בחולם, וכן יָקוּם בשרק ויָקֹם בחולם, יָמוּת ויָמֹת, יָרוּם ויָרֹם, יָנוּס ויָנֹס, כי החולם (במקום) [במקומות] רבים תמורת השרק, וכן השרק במקום החולם. ואם תוסיף על יָשׁוֹב ויָקוֹם (וישות) שהם בחולם, וכן חביריהם, ו"ו החבור הפתוח שהוא סימן פועל עבר, תפיל הו"ו שהוא עי"ן הפועל בסמיכות הדבורים, וישאר מה שיש לפניו מקובץ בקמוץ על הו"ו הנופל, כמו וַיִּגְוַע וַיָּמׇת אַבְרָהָם (בראשית כה ח), וַיָּקׇץ מוֹאָב (במדבר כב ג), וַיָּקׇם שְׂדֵה עֶפְרוֹן (בראשית כג יז), וַיָּנׇס וַיֵּצֵא (בראשית לט יב), וַיָּפׇג לִבּוֹ (בראשית מה כו), וַיָּהׇם, וַיָּרׇץ, וַיָּמׇל, וַיָּגׇר, וַיָּשׇׁב. על זה המנהג המה אלה הפעלים. רק אם היה פ"א הפועל עי"ן או חי"ת, או שיהיה הלמ"ד עי"ן או חי"ת או רי"ש, כי יתכן שכבד על הלשון לקבץ על מה שיש לפניו, על כן פתחוהו, כמו וַיָּעַף דָּוִד (ש"ב כא טו), וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי (איוב לא ה), וַתָּנַח הַתֵּבָה (בראשית ח ד), וַיָּנַע לְבָבוֹ (ישעיהו ז ב), וַיָּסַר אֵלֶיהָ (שופטים ד יח), וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה <עמ' 61> (שופטים ו לח). והקורא אחד מהנזכרים למעלה בפתחות חוץ המלות הנמצאות במקרא הוא טועה. ואם הוא במקום מוכרת ונבדל הדבור מאשר אחריו, ישוב הו"ו שהוא עי"ן הפועל, ויקבצו מה שיש לפניו בחולם כאשר היה בתחלה טרם תוספות ו"ו החבור עליו: וַיָּמֹת, וַיָּשֹׁב, וַיָּקֹץ, וַיָּנֹס, וַיָּצֹם, וַיָּרֹם, וַיָּמֹג, וַיָּרֹץ. ואם התחברו הכנוים, לעולם יהיה בו"ו בכל מקום (סמך) [סמוך] או מוכרת, כמו וַיָּקוּמוּ, וַיָּשׁוּבוּ, וַיָּנוּסוּ, וַיָּרוּצוּ.

שער ג

שער [הצווי]

דע כי הצווי מאלה הפעלים, בנח העי"ן שהוא ו"ו, וקבוץ מה שיש לפניו כמו העתיד, כמו מוּת, קוּם, רוּם, פּוּץ, גוּר. ואם אמר אומר: כאשר אמרת שהנח שהוא אמצעי במלת שׁוּב וקוּם וחביריהם הוא עי"ן הפועל, למה לא תאמר כן כי הנח האמצעי שהוא במלת לֵךְ ושֵׁב וְרֵד הוא עי"ן הפועל, ולא תאמר שהוא לשון צוי מהפעלים שהפ"א שלהם יו"ד. אומר לו כי אין במלת רֵד, שֵׁב, לֵךְ, נח נעלם אמצעי מעקר הלשון, לכן הוא משך בטעם שנקרא בו, ואם יסור הטעם יסור המשך. ויורה על זה לֶךְ־לְךָ (בראשית יב א), ולֶךְ־נָא (בראשית כז ט), וקוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב־שָׁם (בראשית לה א), שאין שם טעם ולא נח נעלם. רק קוּם שׁוּב ומוּת וחביריהם, לא יסור לעולם הנח הנעלם שהוא אמצעי, ובמלת לֶךְ־לְךָ שֵׁב ורֵד יסור הטעם או לא יסור. ועוד ראיה אחרת חזקה כי הנח הנעלם האמצעי במלת לֵךְ ושֵׁב ורֵד איננו שורש, כי יפול כאשר תאמר לְכוּ, רְדוּ, שְׁבוּ בסמוך, ולא יפול כאשר יפול מן קוּם ושׁוּב וחביריהם – קוּמוּ, שׁוּבו, סוּרוּ, גּוּרוּ, צוּמוּ, נוּדוּ, נוּסוּ, במקום הסמוך ובמוכרת. והנה נתברר כי הו"ו במלת קוּם וחביריו הוא עי"ן הפועל, והאלהים ידע האמת.

והפעול הנלקח מאלה הפעלים נמצאו מהם מעטים והם יורו על האחרים, והם נחי הו"ו מקובץ מקום מה שיש לפניו, כמו הצוי בשוה – סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שה"ש ז ג), וענין אחר: סוּג לֵב (משלי יד יד), כִּי מֻלִים הָיוּ (יהושע ה ה), (וכמו) [וּבוּז] מִשְׁפָּחוֹת (איוב לא לד), כָל שֶׂה חוּם (בראשית ל לב), הָיְתָה שׂוּמָה (ש"ב יג לב), לוּטָה בַשִּׂמְלָה (ש"א כא י), פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט (ישעיהו כה ז) – השני פועל ויורה עליו בבא אחריו וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה, שֵׁן רֹעָה (משלי כה יט). ויש אומרים עֲתָרַי בַּת פּוּצַי (צפניה ג י) כמוהם. <עמ' 62> ושורש אלה הו"וין להניעם בקבוץ כמנהג כל פעול, וכאשר כבד על הלשון הניחו וקבצו מה שיש לפניהם בשורק או בחולם, ונפל ו"ו המשך. ויתכן היות שם התואר כענין זה המשקל, הִפְנָה עֹרֶף מוֹאָב בּוֹשׁ (ירמיהו מח לט), מִגְּבוּרָתָם בּוֹשִׁים (יחזקאל לב ל) – השרש בָּיוֹשׁ בְּיוֹשִׁים על משקל קָרוֹב ורָחוֹק קָטֹן וגָּדוֹל, והניחו היו"ד והשליכו קיבוצו על הבי"ת ונכתב ו"ו בעבור קיבוץ מה שיש לפניו, ונפל ו"ו המשך. וכן טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים (משלי ג ד), הֲטוֹבָה הִוא (במדבר יג יט), וכן גֹּלָה וְסוּרָה (ישעיהו מט כא), וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ (ירמיהו יז יג), סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה (ירמיהו ב כא), שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי (תהלים צד יז), כְּדֻמָה בְּתוֹךְ הַיָּם (יחזקאל כז לב), ואם אלה בשורק ואחרים בחולם, כבר ידעת כי שניהם הם מתחלפים. ושם הפועל בחולם ובשורק, כמו סוּר, שׁוּב, קוּם, מוּת, לָסוּר, לָשׁוּב, לָקוּם, לָמוּת. גם ימצאו סוֹר, שׁוֹב, קוֹם, מוֹת, נוֹחַ – בחולם.

שער ד

שער [פועל הכבד]

כאשר רצו לומר מאלה הפעלים הפועל הכבד שהוא על בנין הִפְעִיל, הוסיפו אחרי הנוספים נחים לתקן הדבורים ולהשלים הבנינים, ושמו תמורת החסרון נוח נעלם, כאשר פירשתי במלת יָקוּם ויָשׁוּב וחביריהם, ושמו עי"ן הפועל על יו"ד נח נעלם בשבר מה שיש לפניו, ואמרו הֵקִים, הֵשִׁיב, יָקִים, יָשִׁיב, מֵקִים, מֵשִׁיב, וכן הֵבִיא, יָבִיא, אָבִיא, מֵבִיא הֵסִיר, יָסֵר, מֵסִיר, הֵמִית, יָמִית, מֵמִית. רק הנח הנעלם שהוא נוסף בפועל שעבר ובפועֵל הניעו מה שיש לפניו בצירי, והנח הנעלם הנוסף בעתיד מאלה הפעלים הניעו מה שיש לפניו בקמץ, כמו הָקִים, יָקִים, מֵקִים וחביריהם, ששרשם יַקְיִים, תַּקְיִים, הִקְיִים, כמו הִשְׁלִיךְ, יַשְׁלִיךְ, מַשְׁלִיךְ, רק כבד על הלשון לבטא ככה, והניחו היו"ד והשליכו תנועתה על הקו"ף, והפילו יו"ד המשך בעבור שרבו הנחים, והוסיפו בו נח אחר הנוספים להשלים בו מה שיחסר מהם. וכן אומר בכלל אלה הפעלים הכבדים. ואם יצמד הֵקִים וחביריו בו"ו הרבים לבדו ולא היה אחריו אות אחר, או בה"א הנקיבה הפועלת, יעמוד הנח הנעלם הנוסף, כמו הֵקִימָה, הֵשִׁיבָה, הֵקִימוּ, הֵשִׁיבוּ. רק אם יתחבר עם שאר המכונים יפול הנח הנעלם הנוסף, כמו וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו <עמ' 63> (מיכה ה ד), הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ (בראשית מד ח), עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם (במדבר לב יז). ויאמר הֲקִימוֹתִי, וכן הֲשִׁיבוֹתִי, הֲרִימוֹתִי, הֲסִירוֹתִי, הֲנִיפוֹתִי, הֲפִיצוֹתִי, הֲנִיעוֹתִי, הֲבִינוֹתִי, הֲקִיצוֹתִי, ויאמר הֲצִירוֹתִי, הֲרֵעוֹתִי, הֲבִיאוֹתִי, הֲרִיקוֹתִי, הֲשִׂימוֹתִי. ושורש הֲקִימוֹתִי וחביריו: הִקְיַמְתִּי, הִשְׁיַבְתִּי, הִרְיַמְתִּי, כמו הִשְׁמַעְתִּי, הִקְרַבְתִּי, הִשְׁבַּעְתִּי. ולמה הניעו האחרונים מן הֵקִים וחביריו כאשר נצמדו עם אלה המכונים ונכנסו נחים נעלמים אחריהם, כי כבד על הלשון לבטא בהם. וכן מנהג העבריים ברוב מִדְבריהם, אם יעמדו הפעלים במכונים יניע הלמ"ד ויביאו אחריו נח נעלם ויחברם עם המכונים. ודע כי הַעִידֹתִי בָכֶם (דברים ד כו), הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן (ישעיהו מא כה), מאלה הפעלים, ושרש הֲעִידוֹתִי, הֲעִירוֹתִי – בהתנועע הה"א בלא נח נעלם אחריו כמו חבריהם, לכן כבד על הלשון לעשות כן בה"א שאחריו עי"ן כאשר עשו בחי"ת במשקל אחר: הַיּוֹם הַחִלֹּתִי (ש"א כב טו), הַחִתֹּתָ (ישעיהו ט ג), ולא אמרו הֲחִתּוֹתָ, הֲחִלּוֹתִי כשרש הֱקִלֹּתַנִי (ש"ב יט מד), וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי (ויקרא כו לב), כִּי יְיָ [אֱלֹהֵינוּ] הֲדִמָּנוּ (ירמיהו ח יד), וַהֲדִקּוֹת (מיכה ד יג), הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם (מ"א יח לז). וכן מקרה ה"א התימה כאשר יכנס על אחד מן אהח"ע: הַעוֹדֶנּוּ חָי (בראשית מג כז), הַעוֹדָם חַיִּים (שמות ד יח), הַחִנָּם (איוב א ט), הַחִיִּיתֶם (במדבר לא טו), הַחִידָה (שופטים יד טז), הֶהָיְתָה זֹּאת (יואל א ב), הַהֵימִיר גּוֹי (ירמיהו ב יא), הַאַתָּה הָאִישׁ (שופטים יג יא), הַאִישׁ כָּמוֹנִי (נחמיה ו יא), כי השורש הוא כמו הֲשָׁלוֹם לָךְ (מ"ב ד כו), הֲשֹׁמֵר אָחִי (בראשית ד ט), הֲטוֹב (שופטים יא כה), הֲטוֹבָה (במדבר יג יט), הֲקוֹלְךָ זֶה (ש"א כו יז), הֲמָאֹס (ירמיהו יד יט), הֲבַת (בראשית יז יז), הֲשָׁמַע (דברים ד לג), הֲגָנֹב (ירמיהו ז ט), הֲשֹׁמְרִים הֵם (שופטים ב כב). וכן מנהג הה"א לעולם נע בלא נח נעלם אחריו כאשר לא יהיה שם אחד מאחה"ע. ואם יצמד יָקִים וחביריו בסמיכות הפעול, יפול הנח הנעלם שהוא אחרי הנוספים, כמו יְקִימֶנּוּ, יְשִׁיבֶנּוּ, יְמִיתֶנּוּ, יְסִירֶנּוּ, יְנִיפֶנּוּ, יְרִיצוּהוּ, וִיעִדֻהוּ (מ"א כא י), וַיְעִירֵנִי (זכריה ד א), וַיְנִעֵם (במדבר לב יג), יְסִיתְךָ (דברים יג ז). וכן יפול אם נצמד נו"ן אחר הרבים כמו <עמ' 64> יְקִימוּן, יְשִׁיבוּן, יְנִיעוּן. ואם תחבר מֵקִים ללשון רבים או תסמכנו, יפול הנח הנעלם שהוא אחר המ"ם, כי איננו שורש, כמו מְשִׁיבִים, מְקִימִים, מְקִימִי, מְשִׁיבִי, מְרִיקִים, מְמִיתִים.

שער ה

שער [העתיד]

דע כי העבריים יאמרו יָקִים בחירק גם יָקֵם בצרי בענין אחד, וכן יָסִיר – יָסֵר, יָפִיר – יָפֵר, (יושיב) [יָשִׁיב] – יָשֵׁב, יָפִיץ – יָפֵץ, וכן מנהג כל חביריהם. וכבר אמרתי כי היו"ד במלת יָקִים וחביריו שורש, כן אומר כי הנח הנעלם שהוא במלת יָקֵם וחביריו אחר פ"א הפועל הוא שורש, והוא היו"ד בעצמו שהיה במלת יָקִים וחביריו. ובעת שנוסיף על יָקֵם ויָשֵׁב וחביריהם ו"ו החבור הפתוחה נפיל מהם הנחים השרשים שכל אחד הוא עי"ן הפועל כדי להקל על הלשון, חוץ ממעטים, והניעו פ"א הפועל בסגול כדי שיורה על היו"ד הנעדר. אמרו מן יָקֵם – וַיָּקֶם, ומן יָשֵׁב – וַיָּשֶׁב, וכן וַיָּלֶט, וַיָּטֶל, וַיָּלֶן, וַיָּמֶת, וַיָּנֶף, וַיָּסֶת, וַיָּפֶר, וַיָּפֶץ, וַיָּצֶף, וַיָּשֶׁת, וַיָּשֶׂם, וַיָּרֶם, וַיָּרֶק אֶת (בראשית יד יד), בסגול באו כלם, חוץ אם היה למ"ד הפועל אחד מן חע"ר יפתח, כמו וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת (מ"א יד ט), וַיָּרַע הָעָם (יהושע ו כ), וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ (יחזקאל לב ב), וַיָּנַח יְיָ (יהושע כא מב), וַיָּרַח יְיָ (בראשית ח כא), וַתָּסַר בִּגְדֵי (בראשית לח יד). ונמצא מלה אחת בשבר והיא וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ (שופטים ט נג), כי הוא תָּרִיץ, וכאשר נכנס ו"ו החבור עליו נפל היו"ד כדי להקל, ונשאר הרי"ש שבור. ואם נצמדו וַיָּקָם, וַיָּשָׁב וחביריהם בסמוכי הדבורים, ישובו הנחים אל מקומם כַשורש: וַיָּקִימוּ, וַיָּשִׁיבוּ, וַיָּבִיאוּ, וַתָּהִינוּ, וַיְעִדֻהוּ (מ"א כא יג), וַיְעִירֵנִי (זכריה ד א), וכן כלם.

שער ו

שער [הצווי]

הצוי מן הֵקִים והֵשִׁיב והדומה להם, בקמצות הה"א ונח נעלם נוסף אחריו, כמו הָקִים והָקֵם, הָשִׁיב והָשֵׁב, הָבִין והָבֵן, וכן כלם בחירק ובצירי. ואם נצמדו כלם בחירק לבדו: הָקִימוּ, הָכִינוּ, הָשִׁיבוּ, הָמִיתוּ. ופעם ימצא הצוי בלא ה"א, כמו שִׂים לְךָ אֹרֵב (יהושע ח ב), לִין פֹּה (שופטים יט ט), בִּינוּ בֹּעֲרִים (תהלים צד ח), שִׂישׂוּ וְגִילוּ (ישעיהו סה יח), נִירוּ לָכֶם נִיר (ירמיהו ד ג), שִׁירוּ לַייָ (שמות טו כא), שִׁיתוּ (לבבכם) [לִבְּכֶם] <עמ' 65> (תהלים מח יד), וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ (שופטים ה י), דִּינוּ לַבֹּקֶר (ירמיהו כא יב). ושם הפועל פעם ימצא כמו הצוי השני בשוה. ומשקל השם כאשר אפרש, כמו תְּקוּמָה, תְּשׁוּבָה, תְּנוּפָה, תְּרוּמָה, תְּשׁוּמָה, תְּבוּסָה, תְּרוּפָה, תְּרוּעָה תְּשׁוּקָה, הו"וין שורש והה"א לשון נקיבה. תְּשׁוּעָה מן שׁוע, יְשׁוּעָה מן ישׁע. ועל משקל אחר ימצאו השמות, כמו מְהוּמָה, מְבוּסָה, מְבוּכָה, מְרוּצָה, מְשׁוּבָה, מְשׁוּכָה, מְשׂוּרָה, מְגוּרָה, מְדוּשָׁה, מְחוּגָה, מְנוּחָה, מְלוּכָה, מְנוּסָה, מְסוּכָה, מְצוּדָה, מְצוּרָה. אלה הו"וין שורש והה"א לנקיבה. ונמצא בלא ה"א הנקיבה: מֵרוֹץ – בעבור הרי"ש, מָקוֹר, מָגוֹר, מָנוֹחַ, מָלוֹן, מָנוֹס, מָצוֹר.

שער ז

שער [פעול שלא נקרא שם פעלו]

והפעול שלא נקרא שם פועלו מאלה הפעלים הכבדים, בהשבת הנח הנעלם הנוסף אחר הנוספים ו"ו לקיבוץ מה שיש לפניו, ואין (?) בו אחד מאחה"ע לא יהיה כי אם מקובץ הה"א, והנוספים והעי"ן הפועל יפלו מהעובר והעתיד כדי להיותו קל בסמיכות. כמו הוּקַם, הוּשַׁב, הוּנַף, הוּרַם, הוּבָא, יוּקַם, יוּשַׁב, יוּבָא, מוּקָם, מוּשָׁב, מוּבָא, מוּעָף, מוּנָף וּמוּרָם, וכן כלם. ולא יחשוב חושב מאלה הו"וין כמו הו"וין שהם במלת וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב (איוב לג יט), הוּרַד מִצְרָיְמָה (בראשית לט א), מוּדַעַת זֹאת (ישעיהו יב ה), כי ו"ו הוּכַח והוּרַד ומוּדַעַת הם פ"א הפועל, רק ו"וי הוּרַם והוּשַׁב וחביריהם נוספים על דרך שהם נוספים במלת יָקוּם ויָשׁוּב וחביריהם. ושורש הוּקַם, הוּשַׁב, מוּקָם, מוּשָׁב והדומה להם: הוּקְיָם, יוּקְיָם, מוּקְיָם.

שער ח

שער בנין נִפְעַל

בנין נִפְעַל מאלה הפעלים שעי"נם נח נעלם, בהשבת נח הנעלם שהוא העי"ן לו"ו נעלם מקובץ מה שיש לפניו, והתנועע נו"ן בנין נִפְעַל בקבוץ ובנח נעלם נוסף אחריו כמשפט שזכרתי קודם זה, כמו נָכוֹן – הנו"ן הראשון לפניו נִפְעַל והנח שאחריו נוסף, והכ"ף פ"א הפעל הו"ו עי"ן הפועל והנו"ן למ"ד הפועל, ושרשו נִכְוַן, כמו נִשְׁמַר, נִשְׁמַד, לכן כבד להניע הו"ו והעלימוהו, נָכוֹן מוֹצָאוֹ (הושע ו ג), נָכוֹנוּ לַלֵּצִים (משלי יט כט), נָמוֹטּוּ פְעָמָי (תהלים יז ה), וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן (ש"ב יט י), כִּי תוֹעֲבַת <עמ' 66> יְיָ נָלוֹז (משלי ג לב), וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל (קהלת יב ו), נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיהו א ד), נָאוֹר אַתָּה (תהלים עו ה), וְנָדוֹשׁ מוֹאָב (ישעיהו כה י), נָפֹשׁוּ עַמְּךָ (נחום ג יח), נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר (יואל א יח), וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה (אסתר ג טו), וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם (יחזקאל ו ט), וְלֹא נָסוֹג (תהלים פ יט), וְהַהֵיכָל נָמוֹג (נחום ב ז), וְגַם נָמֹגוּ (יהושע ב כד), וְאַחַר נָפֹצוּ (בראשית י יח), כִּי נֵעוֹר (זכריה ב יז). ודע כי סימן שם תואר שהוא הקמץ וסימן בנין נִפְעַל שהוא פתח, נופל מן נָכוֹן וחביריו בנפול נוע עי"ן הפועל. ובא נו"ן נֵעוֹר משונה בתנועתו בעבור העי"ן שהוא אחריו. ואם נצמד נָכוֹן שהוא תואר בנין נִפְעַל, יפילו הנח הנעלם שהוא אחר הנו"ן, כמו הֱיוּ נְכֹנִים (שמות יט טו), וּנְלוֹזִים (משלי ב טו), נְסֹגִים (ירמיהו מו ה), נְמֹגִים אֶרֶץ (תהלים עה ד). ואם יצמד נו"ן נָכוֹן העובר וחביריו בסימן הפעול, הפיל גם הנוח שהוא אחר נו"ן בנין נִפְעַל והניעו האחרונים בקיבוץ והביאו אחריהם נח נעלם, כאשר עשו במלת הֲקִימוֹתִי וחביריו, כמו כִּי נְבֻנוֹתִי (ישעיהו י יג), אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי (ישעיהו נ ה), נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי (תהלים לח ט), וּנְקֹטֹתֶם (יחזקאל כ מג), אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם (יחזקאל יא יז). וברצותם לצרף בנין נִפְעַל בנוספים הארבעה יבלעו הנו"ן נִפְעַל באות הבא אחריו, על כן ידגש, כי כל אות שהוא אחר בנין נִפְעַל הוא דגוש להתבלע, חוץ אם מנעו מונע מהדגשות, והם אותיות אהחע"ר, והו"ו שהוא עי"ן הפועל עזבוהו נעלם כאשר היה וסמכו ונשענו על דגשות הבא אחר הנוספים, להורות על בנין נִפְעַל, כמו (כי) לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע (משלי יב ג) – הכ"ף דגוש להורות שהוא מבנין נִפְעַל והו"ו עי"ן הפועל ושרשו יִכָּוֵן, כמו יִשָּׁבֵר, יִכָּרֵת, וכמוהו וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ (משלי טז ג), וכן וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט (ישעיהו מא ז), ואלו היה ענינו יִפְעַל היה לא יָמוּט, כמו לְעֵת תָּמוּט <עמ' 67> רַגְלָם (דברים לב לה), אכן הוא מבנין נִפְעַל מן נָמוֹטּוּ פְעָמָי (תהלים יז ה), על כן נדגש המ"ם. וכמו יִמּוֹטוּ (תהלים פב ה), יִסֹּגוּ אָחוֹר (תהלים לה ד), אִם יִנּוֹעוּ (נחום ג יב), וכמוהו יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי (ירמיהו נ מא) – יִפָּעֲלוּ מן נֵעוֹר, בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ (יחזקאל כט ז) – (יִפָּעֵל) [תִּפָּעֵל] מן וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל (קהלת יב ו), וַיֵּאֹר לָהֶם (ש"ב ב לב) ענינו מן וַיִּפָּעֵל מן נֵאוֹר, והיה (שרשו יאורו כירוץ ויעור) [שורש יֵעֹרוּ, תֵּרוֹץ, וַיֵּאֹר] הדגשות, לולא שהם אותיות לא יקל בהם הדגש. וכן כל בנין נִפְעַל שיהיה הפ"א שלו אחד מן אהחע"ר (ואם) היה בלא דגוש אעפ"י שהדגשות הוא שורש, כמו יֵאָמֵר, יֵאָכֵל, יֵחָקֵר, יֵחָבֵא, יֵהָפֵך, יֵהָרֵג, יֵעָשֵׂה, יֵעָתֵר, (ירתח) [אולי: יֵרָתֵק], יֵרָדַם, יֵרָאֵה, אלה כלם השורש בהם הדגשות כמו יִכָּבֵד, יִשָּבֵר, יִכָּרֵת, יִדָּרֵשׁ, יִקָּבֵץ, יִבָּנֶה, יִמָּנֶה. והצוי מלשון נִפְעַל: הִכּוֹן לִקְרַאת (עמוס ד יב), הִכֹּן וְהָכֵן לְךָ (יחזקאל לח ז) – ענינו נפעל, על כן נדגש הכ"ף, ואלו היה רצונו הַפְעֵל היה אומר הָכֵן. ושרשו הִכָּוֵן כמו הִכָּבֵד. וכמוהו הִמֹּלוּ לַייָ (ירמיהו ד ד).

ושם הפועל כמו הצוי בשוה: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל (בראשית לד יז), וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ (ויקרא יד מג) – ענין בנין נִפְעַל על כן נדגש הטי"ת ויתכן היות כמוהם הִבּוֹק תִּבּוֹק… וְהִבּוֹז תִּבּוֹז (ישעיהו כד ג).