שלטי הגיבורים על הרי"ף/שבועות/פרק ד

פרק שבועת העדות

(דף רי"ף יג.) א כתב ריא"ז שבועת העדות אינה נוהגת לא בנשים ולא בקרובין ולא בפסולין אלא בראויים להעיד וחייבים עליה בין במזיד בין בשוגג שהרי בכל אותם הכתובים בפ' קרבן עולה ויורד כתיב ונעלם ובשבועת העדות אין כתיב ונעלם לומר שחייבה תורה קרבן בין על השוגג בין על המזיד שאם בא לשוב מרשעו צריך להתכפר בקרבן עולה ויורד ואינו לוקה על המזיד שאין יכולין להתרות בו שיכול לומר שכחתי עדותי ואיני יכול להעיד:

כתב ריא"ז

כל אלה שפטורים משום שבועת העדות חייבין משום שבועת ביטוי לדברי מז"ה וכן לדברי רבינו משה וכבר בארתי בקונט' הראיות שפטורין בין משבועת העדות בין משבועת בטוי וכן היא שטת המורה: ובדין אם יכול להשביע אשת איש איכא פלוגתא דרבוותא כמוזכר במרדכי בפרק החובל ובפ' המפקיד כתב רבינו האי שאין משביעין אותה אלא כותבין לתובע שנתחייבה לו שבועה ואם תתאלמן או תתגרש תשבע. שאלה להרא"ש ששאלת אשת ראובן שהשאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ובבקר יצא קול שנגנבו הכלים ושאלה אשת ראובן חפציה והשיבה אשת שמעון אין לי ממה לשלם שהכל של בעלי ושמעון בעלה אומר לא אשלם כלום שלא נתת לי ועוד חושדין לשמעון שיודע מה שנעשה בהם. תשובה הא מלתא דפשיטא שאין שמעון חייב לשלם מה שלותה אשתו אמנם אחרי שמודה שבאו הכלים האלו לביתו חייב לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהם יד ושלא פשע במה שנגנבו וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת ליתן דמי אותם הכלים לכשתתאלמן או תתגרש: וששאלת אשה שנתחייבה שבועה בשביל שטר חוב שיצא עליה בתקנת גאונים להשביע הלוה אם יש לו מטלטלין והיא מסרבת מה דינה. תשובה אשה שוה לאיש בכל עונשים שבתורה ואיש היה צריך לנדותו עד דציית דינא וכן ה"ה לאשה וכן יש תשובה לגאון וששאלתם לענין הזמנת אשת איש לדון שיש אומרים שאין מזמינים אותה דמאי נ"מ בהזמנתה כשם שאם היא מודה אינה משלמת כך אם כופרת אינה נשבעת כי השבועה במקום התשלומין לכך ימתין בעל דינה עד שתתאלמן או שתתגרש וי"א שמזמנים אותה לדין אף על פי שאם תודה שלותה או גזלה אין מחייבין אותה לשלם שמא תודה דממון ההלואה או גזלה מצוי אצלה והבעל מודה גם הוא ואפי' אם לא יודה הבעל לדבריה ישביעו אותו שאינו יודע שיש לזה התובע ביד אשתו דבר מצוי אצלו ואם ישבע בעלה ולא נמצא דרך לדון עליו שישלם כותבין זכות לתובע שיגבה הוא או יורשיו ממנה לכשתתאלמן או תתגרש ואם כפרה משביעין אותה מיד שמא תודה ויקח התובע זכותו בידו ואנו רואין דברי האומר מזמנין אותה כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה ומה שאמרו כי השבועה היא במקום ממון אינו כן אלא משביעין את הנתבע אולי יודה לכך משביעין גם אותה אולי תודה ואם מצוי אצלה תחזור לבעל ואם לאו יכתבו לתובע זכות שיש לו או ליורשיו עליה או על יורשיה ומה (דף רי"ף יג:) שאמרת שאומר הבעל אינך רשאי לגנות את אשתי אינה טענה ליקח היא של אחרים ולא יגנו את אשתו להוציאו מידה וכך ראוי לעשות מזמינין אותה ואת בעלה ושואלים אותה לבדה ואותו לבדו על אותו ממון אם הוא מצוי ואם אינו מצוי שואלין כמה הוציאו או כמה היה ואם לא מכוונים דבריהם חוזרין ומדקדקין בדרישות ובחקירות בכל צד שיוכל הדיין אם יצא מזה כלום מוטב ואם כפרה משביעין אותה ואולם בצנעה ולפי כבודה ואם תודה ואומרת שאינו מצוי בידה אז משביעין את שניהם שאין ברשותם ממנו כלום ושלא עשו קנוניא על ממונו של זה ויש מנהג כשמזמינים א"א בודקים בשכניה אם היא רגילה לשאת ולתת עם אנשים מזמינין אותה אלא שמצניעין אותה לפי כבודה שלא תתגנה ואם אינה רגילה בכך אלא צנועה ויושבת בביתה שואלין לתובע מה תובעה ושואלים אותו איך נתת ממונך לא"א ושוקלין הדברים בלבם אם ראו רגלים לדבר מזמינים אותה ואם לא יראו פנים לדבר אין מזמינין אותה כי תואנה הוא מבקש ולא בא"א לבד עושין כן אלא גם לבתולה היושבת בבית אביה שאין דרכה לצאת ולבא עושין כן ובהגהות מרדכי שם אפי' למ"ד דאין משביעין א"א מ"מ יש להטיל חרם סתם על כל היודע מכל התביעות שתובע לה ואשה שיש לה בעל צריכה להודות מכאן דכשהיו מטילין חרם סתם היה הבעל דין צריך להודות מכח החרם:

(דף רי"ף יד.) א ולענין עמידת עדים כתב מיי' וכבר נהגו בכל בתי דיני ישראל שלאחר התלמוד שמושיבין בעלי דינים והעדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם ראה זכות לאחד ובעל דין מבקש לאומרם ואינו יודע לחבר הדברים או שראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלה הדבר משום פתח פיך לאלם וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינין ע"כ ואינו משמע כן בירושלמי דגרסי' התם רב הונא כי הוה חזי זכות לחד בר נש והוא לא הוה ידע פתח ליה על שם פתח פיך לאלם והרא"ש הביאו בפסקיו ולענין העדות י"א שאם העידו מיושב אינו עדות ואין דנין על פיו והרא"ש כתב שהוא עדות ירושלמי רב כד הוה חמי סהדי מכוונים הוה חקר כד הוי חמי סהדי הכין והכין הוה מכוין פי' כשהיה רואה עדים שהיו אומרים עדותן מכוונת בלשון אחד הוה חקר היה חושש שמא משקרים ובעצה כוונו לשונם והיה חוקר ודורש אותם אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון אחד אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה רק שתהא עדותן מכוונת בלא הכחשה לא היה דורש כ"כ:

ב ולענין העמדת דיין כתבו בתשובות שורת הדין שלא להעמיד דיינים שאינן מומחין שלא מדעת בעלי הדין אלא שהמומחין לב"ד שבעיר יכולים לכוף בעלי הדין לדון לפניהם כל שאין גדולים מהם בחכמה בעיר והוא שבקיאין בדינין שהכל לפי השעה וכל מעשיך יהיו לשם שמים ואם קבלום עליהם אנשי העיר מותר ואין אחד מהם יכול לפוסלן דהני ערכאות שבסוריא זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר"מ וחכ"א אימתי יכול לפוסלן בזמן שמביא ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם היו כשרים אינו יכול לפוסלן ואקשינן בגמ' זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה כל כמיניה דפסיל דייני ואוקמא ר' יוחנן בערכאות שבסוריא וה"ק אם היו כשרים נעשו כמומחין מפי ב"ד ואינו יכול לפוסלן שלא כל הימנו שפוסל דיין שהמחו רבים עליהן ומ"מ צריך לבדוק אחר אנשים כשרים יראי אלהים שונאי בצע ואנשים מביני מדע ולדיני נפשות צריך שיהיו נזהרים לעשות בהסכמת זקני עירם כדי שיעשו מה שיעשו אחר הצורך הגדול ובמתון ואח"כ יעשו מה שיעשו כי מדעתם אתם יש לכם רשות מאת המלך בכך וכל שעושה בהרמנא דמלכא מותר:

(דף רי"ף יד:) א וכבר כתבו האחרונים דאין למורשה לטעון טענת שקר כדי לזכות בדינו ונראה בעיני מדברי התוספות פ' שור שנגח ד' וה' בדבור המתחיל הוה מערקנא וכו' דאדם המתחייב לחבירו ממון מצי לבא עליו בעקיפין כדי שיתפשר הלה עמו בדבר מועט וימחול לו דהא שואל שור ונגח שור היה השואל מצי למעריק יתיה לאגמא אף על פי שגם לניזק יש בו שותפות באותו שור כדי שמתוך דברים אלו שעושה המזיק יתפשר עמו הניזק בדבר מועט והיה מוחל לו כמו שכתבו התוספות להדיא אמנם מצאתי בספר ת"ה סימן ש"ו שהרגיש בזה ודייק מהכא ההפך ממה שדקדקתי אני והביא ראיה לאסור למצוא טצדקי להפטר מלשלם חובו וקצת יש להשיב על דבריו ולומר דדוקא היכא דמדבר שקרים כדי לזכות בדין שקר או כיוצא בזה איכא למיחש אבל הכא שרוצה לעשות מעשים שבשבילם ימחול לו הלה מרצונו הטוב ע"י טצדקי דקא עביד מאי קפידא איכא והיינו דקאמר התוס' מתוך דברים הללו שהייתי עושה היה הניזק מתפשר עמי בדבר מועט והיה מוחל לי דמה צריך לומר והיה מוחל לי כיון שנתפשר עמו סגי אלא ודאי ה"ק היה מוחל לי מרצונו הטוב והוי כמאן דמפייס לחבריה עד דמחיל ליה וצ"ע: ומההיא דלא תשא ולא תשיא כתוב בפוסקים דיש ליזהר מלהשביע שום אדם שיודעים בודאי שאם ישבע שישבע לשקר כמו כן כתבו קצת מהפוסקים כשאדם טוען עם חבירו והלה אומר תשבע על טענתך והוא אינו רוצה לישבע אין לו לאיים על חבירו ולומר אנכי אשבע:

ב והיודע עדות על חברו ואינו מעיד לו אם הם שנים חייבים בדיני שמים אפי' לא נשבע שאין יודע לו עדות ודוקא כשאמרו בב"ד אין אנו יודעים דשוב אין יכולים להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד ונשא עונו דקרא אבל אם כבשו העדות חוץ לב"ד אינן חייבין בידי שמים דהא יכולין עוד להגיד ומיהו דוקא בידי שמים אבל בדיני אדם פטור אפי' למאן דדאין דינא דגרמי לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממדת גמילות חסדים כ"כ הר"ן בשם הרא"ה ועד אחד שכובש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ולא מצי למימר כיון דעד א' אינו מחייב אלא שבועה מי יימר דאי הוה אתינא מסהידנא הוה מודה דלמא הוה משתבע לשקרא דאין לכבוש עדותו בשביל כך והשוכר עדי שקר לעצמו והוציא ממון על פיהם חייב בדיני אדם להחזיר ממון שהוציא וכתב הר"ן בשם הרא"ה ז"ל דלא מחייבי בדיני אדם להחזיר ממון שהוציא ע"פ העדים האלו אלא היכא דשכר עדים על ממון שאינו מחוייב לו אבל אם הוא מחוייב לו ממון אלא שלא היו לו עדים בדבר ושכר אותן להעיד אינו חייב להחזיר לו אלא שעבר על פסוק מדבר שקר תרחק והשוכר עדי שקר לחבירו פטור מדיני אדם לשלם לו ממון שהוציא ואף על גב דחבירו אין לו במה לשלם או שהלך למ"ה וחייב בדיני שמים ודוקא שוכר חייב אבל אומר לעדים שיעידו לו לשקר פטור מן הכל דסבור הוא שלא ישמעו לו כך כתבו התוס' עדים גופייהו שהעידו שקר כבר ידוע דין עדים זוממין והשתא לא פסקינן אלא בחיוב השוכר אותם ואפשר דכשמתחייב השוכר העדים פטורין מתשלומין וצ"ע ולקמן נדבר בזה (דף רי"ף טו.) בס"ד וכתב הרא"ה דהא דפטור מדיני אדם היינו כשאין העדים מודים שהעידו שקר אבל אם היו העדים מודים חייב אף בדיני אדם דהוי דינא דגרמי:

א ראובן תבע לשמעון בדין על שיתוף שהיה ביניהם ורצה שיבא עמו לחשבון כמה נשאר בידו מאותו עסק וחשב שמעון ומצא לפי חשבונו שנשאר לראובן בידו מממון אותו העסק ה' מאות זהובים ובתוך כדי דבור של הודאת שמעון אמר אליו ראובן אותם ת"ק זהובים שיש לי בידך אל תתנם לי אלא בפני ב"ד ובתוך כדי דבור זה של ראובן השיב שמעון כוס כסף שיש לי בידך תנהו לי ואתן לך הת"ק זהובים השיב ראובן אתה הודית לי בת"ק זהובים ואני איני מודה לך באותו הכוס שאמרת לי ולהד"מ הדין עם מי היוכל שמעון לחזור אחר הודאתו ולטעון שיש ביד ראובן כוס כסף כיון שהשיב כן תוך כדי דבור של ראובן ודבורו של ראובן היה תוך כדי דבורו של שמעון או נאמר דדבורו של ראובן היה מפסיק בין הודאתו לחזרתו ותוך כדי דבורו של ראובן אינו בתוך דבורו שלו ואף על פי שהיה דבורו של ראובן תוך כדי דבור להודאתו. תשובה לא אמרו בכ"מ כדי דבור (אלא) תוך כדי דבורו שלו ולא תוך כדי דבור של חבירו ואף על פי ששנינו בפ' שבועת העדות אם כפרו שניהם כא' שניהם חייבים ושאלו עליה והא אי אפשר לצמצם ופריקו אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר אפשר לצמצם ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו שניהם כאחת בתוך כדי דבור א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כדי דבור כמה הוה כדי שאלת שלום תלמיד לרב אית דאמרי כדי שאלת שלום הרב לתלמיד שבועה שאין אנו יודעים לך עדות טובא הוי ופריק כל אחד ואחד תוך כדי דבור של חבירו שמע מינה לכאורה דכל תוך כדי דבור של חבירו כתוך כדי דבורו שלו דמי ולא היא דהתם היא דוקא משום דאין כפירת עדותו מחייבתו קרבן עד שיכפור לשניהם והלכך אין העדות נגמרה עד שיעיד חבירו וכיון שכן כעדות אחת היא ובדין הוא שיהא תוך כדי דבור של חבירו כדבורו שלו ומתמיהתו של רב אחא יש להוכיח כן שאילו בעלמא כל תוך כדי דבורו של חבירו כדבורו שלו דמי מאי אתמהה היא הא בעלמא נמי כן דינא ורבינא הוא דחדית ליה הכא כן מהאי טעמא דאמרן ודוגמא לזה נמי אותה שאמרו בכתובות פ' אלו נערות ר"א אומר עדים זוממים ממונא משלמי מלקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו אמר רבא תדע ניתרי בהו אימת ניתרי בהו מעיקרא אמרי אשתלין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשו ולא מסהדי ניתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה מתקיף לה (דף רי"ף טו:) אביי ונתרי בהו תוך כדי דבור דתוך כדי דבור כדבור הוה בעלמא לכאורה משמע דאע"ג דאתיא התראה ומפסקת בין עדותן לחזרתן אפ"ה כל שחזרו בהו כל תוך כדי דבור בלא התראה כדבור דמי אלא שהטענה בזה כמו שאמרנו למעלה מפני שההתראה צורך העדות הוא הלכך אנו רואין כאילו היא מכלל עדות וכאילו התראה והעדות הכל דבר אחד וא"ת מ"מ כיון שהם עומדים באותו מעמד בפני ב"ד ולא כתבו ב"ד טענותיהם יכולין הן בעלי הדין לחזור בהן וכדמשמע בהא דתנן בפ' גט פשוט אין כותבין שטרי ברורים אלא מדעת שניהם ואמרינן בגמ' מאי שטרי ברורין הכא תרגמו שטרי טענתא ונ"מ דכל שלא כתבו יכולין הן לחזור בהם ולפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם והכין פירשו רבוותא ז"ל לא היא דהתם דוקא כדיהיב אמתלא לדבריו כאותה שאמרו בפ' ח"ה מודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך וטוען וחוזר וטוען וכה"ג כל דלא איכתוב ולא נפק לברא חוזר וטוען ולעולם אבל בעלמא כל שאינו חוזר תוך כדי דבורו אינו חוזר דתוך כדי דבור של חבירו בכל מה שדבורו שלו הוי דבור גמור שא"צ לצירוף דבורו של חבירו לא כדבור דמי:

א כתב ריא"ז ומז"ה אומר שכל שבועה שנשבע בלא הזכרת ה' בין שבועת העדות בין שבועת הפקדון בין שאר כל השבועות הואיל והזכיר לשון שבועה סתם הרי הוא כמזכיר ה' בשבועתו אבל אם נשבע בשמים ובארץ או שנשבע בכל דבר שאינו משמות הקדוש ברוך הוא אינה שבועה וכבר בארתי בקונטרס הראיות שאינה שבועה אלא בהזכרת ה' וכך היא שטת המורה ושאר המפרשים וכך היא שטת מז"ה בסברתו הראשונה אמנם לעבור בבל יחל אין צורך הזכרת השם שאם אמר נשבע אני שלא אעשה כך וכך או שאעשה שהיא שבועה להבא ולא הזכיר ה' הרי זה בלא יחל דברו שהרי אפי' אם אמר נודר אני או הרי עלי לעשות כך וכך הרי כל אלה בכלל ידות נדרים והרי הוא בבל יחל:

(דף רי"ף טז.) א כתב ריא"ז האומר אל יכני ה' אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה או שאמר יברכני ה' או ייטיב לי ה' אם אעשה או אם לא אעשה אם עשיתי ואם לא עשיתי הרי זו שבועה שהרי מכלל לאו אתה שומע הן והרי זו אלה ושבועה ואיזו היא אלה שיש עמה שבועה האומר לחברו משביעך אני שלא תעשה כך וכך ואם עשית תבא עליך כך קללה וענה אחריו אמן וכן אם נשבע הוא עצמו בענין זה כמו שמבואר במסכת סוטה בפ' שני. כששונה אדם עם חברו ראוי לכנות כגון אם רוצה לומר יככה יאמר יכהו ואפי' המקרא שכתוב גם אל יתצך לנצח יכנהו ויאמר יתצהו שלא יראה כמקלל חבירו אלא בשקורא בתורה בכנסת או המלמד לתלמידו אינו ראוי לכנות: האוחז בידו ס"ת או אחד משאר ספרים שיש בהם אזכרות ואמר הריני נשבע בתורה זו או שהשביעו חבירו בה וענה אמן הרי זה שבועה הואיל והיה הספר בידו ונשבע בו דעתו על השמות הנזכרים בו היה הספר מונח על גבי קרקע ואמר הריני נשבע בה הרי זו אינה שבועה שאינו אלא כנשבע על הגוילין של ספר ואף ע"פ כן מחמירין בשבועה זו לעם הארץ ואומרים לו שהוא שבועה ושצריך למשאל עליו כאילו היא שבועה גמורה ואם ת"ח הוא אינו צריך שאלה. ואם אמר הריני נשבע במה שכתוב בתוכו דעתו על האזכרות שבתוכה ואף על פי שמונח על גבי קרקע והרי זה שבועה גמורה וענין זה מבואר בפ' ב' דנדרים ואין חילוק בזה בין נשבע בתורה בין בשאר ספרים שיש בהם האזכרות הקדושים:

ב ונראה דאע"פ דמחיקת השם אסור גרם מחיקת השם שרי כדמשמע פרק כל כתבי ואין לומר דהא דשרו לגרום המחיקה היינו בכה"ג שהוא כתוב על בשרו דאינו מקומו וקי"ל דשם שלא במקומו לא קדיש כדאיתא בפ"ק דערכין ולחד פי' פרש"י שם ר"ל לא קדיש השם כלל והלכך כיון דלא קדיש השם שרי לגרום מחיקתו אבל בכה"ג שנכתב על הקלף וכתוב המקרא עם השם בכתיבתו אולי אסור זה אינו חדא דההוא פי' שהביא רש"י שם הוא בטל כמו שכתב רש"י שם וכן הוא דעת התוספות וכל המפרשים דודאי לעולם השם עצמו הוא קדוש אפי' נכתב שלא במקומו והוא שנכתב לכונת השם ותו דהתם בפ' כל כתבי קרא קא דייק עשיה הוא דאסור גרמא שרי ומדלא מחלק תלמודא משמע דבכל ענין גרמא שרי ל"ש נכתב במקומו או שלא במקומו ודעת הגהות מיימ' פ"ו מהל' יסודי תורה נראה דס"ל ג"כ דגרמא מותר שהביא הברייתא במסקנת התלמוד שם פ' כל כתבי אלא שמדבריו נראה דלא שרי אלא בדלא אפשר בע"א: ונראה דאפי' עושה מעשה אלא שמכוין לתקן שפיר דמי כדאיתא בהלכות סופרים וכן משמע בהגהות מיימ' פרק ו' מהלכות יסודי תורה ז"ל אבל דיו שנפל על הכתב מותר למוחקו שלא היתה כוונתו אלא לתקן ע"כ הרי דאע"פ שהוא מוחק שם השם להדיא אפ"ה שרי כיון דכוונתו לתקן ואין לומר דאותה מחיקה שהתיר שם ההגה"ה היינו היכא שהמחק גופו הוי תיקון דא"כ תקשי לך במאי עסקינן אי בטיפת דיו שנפלה אינה בענין שמחקה האותיות אלא שדבקו זה לזה ובא להתיר להפרידן מאי מחיקה שייך הכא ואי זה סלקא דעתין הוה לן לאסור בענין זה כיון שאינו נוגע באותיות השם וא"ת דמיירי שנפלה הטיפה בתוך אות השם והתיר לנו להסירה מתוכו אכתי אין כאן בכה"ג מטעם מחיקה אלא מטעם חק תוכות הוא דאיכא אלא ודאי דמיירי בענין שמוחק את השם להדיא ואפי' הכי שרי אף על פי שאין במחיקה ההיא תיקון ודכוותא פרש"י פ"ג דבכורות וכן מיי' פ"ק מהל' פרה גבי פרה אדומה שיש בה שערות ראשן משחיר ועיקרן מאדים שיכול לגזוז ראשי השחור במספרים ולא חיישינן לאיסור גיזה כיון שאינו מתכוין לגוז אלא לתקן הפרה ואף על פי שהוא גוזז בהדיא ותדע דכל ההגהה לא באה אלא ללמדנו דין מחיקה שהרי הביאה בהל' מחיקת השם ולא בדיני ס"ת וכן הובאה פ"ה ממסכת סופרים לגבי ענין מחיקה מיהו אפשר שיהיה חילוק בין היכא שמכוין לתקן אותו השם עצמו שמוחק ובין היכא שמוחק כדי לתקן שמות אחרים וא"ת אי מיירי שהדיו מוחק את השם פשיטא שיכול (דף רי"ף טז:) למחקו כיון שהוא מחוק וי"ל דאעפ"כ אצטריך סד"א כי היכי דאשכחן מחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס שחייב כדאי' פרק שמונה שרצים ופ"ה דבכורות ופ"ה דמנחות הכי נמי מוחק אחר מוחק לחייב קמ"ל. וא"ת ומנין שאינו כן ועוד אם אינו כן למה צריך תנאי זה שיהיה מכוין לתקן. וי"ל דטיפת דיו שנפלה על השם הוי דומיא דמטיל מום בבעל מום דאיתא בפ"ה דבכורות גבי בכור שאחזו דם דהתם אותו דם משוי ליה לבכור בעל מום הכי נמי האי דיו משוי ליה לשם מחוק וכי היכא דהתם אם אי אפשר לרפאות הבכור בלא הקזת דם במקום שעושה אותו מום ובעלמא שאינו בכה"ג מדאורייתא שרי להטיל מום בבעל מום ומדרבנן אסור והכא משום דאיכא פסידא שאם לא יקיזוהו במקום שעושהו בעל מום ימות שרינן ליה להקיזו במקום שעושהו בעל מום כדאיתא בתוס' פ"ה דבכורות דף ל"ג ול"ד ובתוס' מנחות פ"ה דף נ"ו הכי נמי גבי דיו שנפל על השם אף על פי שהשם מחוק ומדאורייתא שרי למוחקו מדרבנן אסור מיהו כשמכוין לתקנו אף על פי שמוחקו מדרבנן נמי שרי כיון דאין דעתו אלא לתקן אבל אין לדמות דיו שנפל על האותיות ובא אחר ומחקן למחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס דהתם שום אחד מנייהו לא עביד מעשה כמעשה שעשה הראשון אלא כל חד עביד מעשה חדש ומחדש דבר במה שלא היה עשוי כבר דמחמץ אחר מחמץ פירושו שלש הא' בחימוץ ובא אחר ואפה שהראשון לא עשה מעשה גמור והשני מסייעו כמו שפרש"י להדיא פ"ה דמנחות דף נ"ו וז"ל מחמץ אחר מחמץ כלומר כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך וכן הפי' במסרס אחר מסרס מה שאין כן במטיל מום בבעל מום דכשהבהמה בעלת מום ובא אחר והטיל בה מום אינו מחדש בה שום דבר שלא היה בה גם כן מתחילה ומעשה הראשון היה מעשה גמור וה"ה כשעולה טיפת דיו על האותיות ומחקם כולם והיינו טעמא דהמתיר להטיל מום בבעל מום מודה דאסור לחמץ אחר מחמץ ולסרס אחר מסרס כדאמר התם דהכל מודים במחמץ אחר מחמץ ומסרס אחר מסרס דחייב אפי' מדאורייתא. ואינו נראה להוכיח מכאן דהכותב שם בכוונת השם בטעות שיהיה מותר למוחקו כיון שאינו מכוון אלא לתקן דעד כאן לא שמענו שיהיה מותר למחוק כשמכוין לתקן אלא היכא שהשם ההוא בעצמו לא היה מתוקן מתחילה כגון שנפל עליו טיפת דיו ודכוותה בשערות פרה אדומה מותר לגוזזן מפני שהם שחורות ופוסלות אותה ובגיזה זה מתקנן אבל היכא שהדבר ההוא כתקנו וזה בא למוחקו כדי לתקן דבר אחר נראה דלא שרי וכן נראה מהרא"ש ומביא דבריו הטור י"ד סימן ער"ה איני מתיר לתקן הפרשות פתוחות וסתומות שכתבן בטעות מפני שיצטרך למחוק מאותיות הנכתבים וחיישינן פן יפגע באותיות השם מיהו לתקן אותו השם עצמו אפשר דשרי למחוק מאותיות שכתבו לשם קדושת השם כדאיתא במס' סופרים פ"ה והגהת מיימ' בשם רבינו שמחה פ"ג מהל' תפילין שאם היה צריך לכתוב השם וכתב יהודה שהטיל בו דלית עושה מדלית ה"א ומוחק ה"א האחרונה והיינו טעמא משום שמתקן אותו השם בעצמו ואף גם זאת האחרונים מחמירים ועיי' בכתבי הר"ר ישראל ז"ל באורך וסופר שטעה וכתב ב' אלהים שצריכין להיות חול ואיהו כתבן לשם קדושת השם נראה דהכל תלוי בכוונת הכותב כמו שכתב סמ"ג לאוין ג' והוכיח מההיא דפ' הבונה ופ' הקומץ דכל שנתכווין לשם קדש אף על פי שבטעות היה אזלינן בתר כונתו והוי קדוש. וכן יש להוכיח ממס' סופרים פ"ה דאיתא התם היה צריך לכתוב יהודה וטעה וכתב השם אף על פי שהטיל בו ד' מעכבו וכותב יהודה אחר ואף על גב דהתם בשאר ספרים שאינן ס"ת מיירי מכל מקום למדנו משם דאזלינן בתר כוונת הכותב הכי נמי אותו אלהים שכתב בכונת קדש אף על פי שראוי להיות חול חייל עליה קדושה לענין מחיקה ולענין פיסול ס"ת. כד"ן:

א ולענין נדוי ושמתא שכתב הר"ז פרק הגוזל בתרא בשם רב פלטי נראה ומספר פתיחא אתה לומד כי מי שהוא בשמתא גם אין לומדין את בניו תורה דהא כתיב ביה והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת ולענין מקלל ומבזה חבירו כבר כתבנו קצת הדברים פ"ק דקדושין ופ' החובל. ובהגהות מרדכי דפ' החובל כתוב יש חרם ר"ג ז"ל שלא להזכיר לישראל שנטבע בכפירה ומעשה בא' שחירף חבירו והזכירו שנטבע בכפירה והיה שם יהודי אחד וא"ל הס מהזכיר שהרי נגזר על זה ולא הזכיר מי הגוזר ושאלו לרש"י ז"ל אם זה שהזכיר לזה שנטבע בכפירה בר נדוי הוא מאחר דאיכא חרם ר"ג או דלמא כיון דלא ידע ליה להאי חרם בשעה שהזכיר פטור מן החרם. והשיב כי גוזרי גזירות אינם מכוונים לענוש השוגים שאינם יודעים הגזרות אלא מקללין כל שיודע בה ומפקפק בה ולא עוד אלא אפי' שגידף וחירף עוד לחבירו אחר שנאמר לו שיש חרם בזה כיון שלא הזכיר לו (דף רי"ף יז.) שם מי שגזר על זה לא פקפק בגזרתו ולא בא לכלל נידוי ולא הוי כאפקרותא למהוי בנדוי עד דידע מאן גברא רבא דאזמניה ואפי' אם באו להחמיר אין להטיל עליו רק חרם של סתם גזרה ולא נדוי של גדול עולם כיון שלא ידע בו ואם היה המתרה מאנשי דינו של מחרף אין זה קרוי ידיעה לפי שלא היה נאמן עליו כסבר לשתקו הוא בא ועוד כתב רש"י ז"ל באם יתברר שר"ג גזר בנדוי עולם שלא להזכיר גנאי זה לא לבעל תשובה ולא לדורי דוריהן והתרו למכנה בשמו אז הוא מנודה לעולם וחל עליו נדויו מיד אף על פי שלא התריע בשופרות כשנידה אבל כל זמן שלא נתברר שגזר ר"ג על המגנה כך יש לנו לדון ולומר שלא היה בדעתו דר"ג לגנות המגנה כ"כ שלא יועיל לו היתר דיודע היה שא"א שלא יולדו פריצים שיזכירו לחבריהם גנותם ויודע היה שלא יולד אחריו גדול להתיר נדויו לבאים אחריו ובודאי אם עבר איש נדויו בחייו ולא בא להתיר נדויו אין לו היתר עולמית אבל עבר על נדויו לאחר מותו יש לו היתר ואפי' אמר כל העובר יהא בנדוי לא אמר אלא שינהגו בו חביריו נדוי כמשפט כל דור ודור עד שיפייס באנא שא נא וילקה ואח"כ כל בי עשרה שבצבור שלוחי ר"ג הן להתירו כי י"ל שלא גזר ר"ג אלא על הדור לנהוג בו נזיפה ונדוי לפי דעתם וכן הקורא לחבירו עבד יהיה בנדוי הפי' כך הוא ע"כ ונראה מדברי רש"י ז"ל שזכרנו דלדידיה ס"ל דכיון שעבר אחד דברי ר"ג וגזירתו מיד הוא בנדוי ממילא מבלי שינדוהו אנשי הדור מיהו מצינו לר"ת דס"ל גבי השומע אזכרת ה' מחבירו וכו' וגבי הקורא לחבירו עבד וכו' דאינו בנדוי עד שישמתו אותו וכן כתב סמ"ג עשין ד' בטור י"ד סימן של"ד ומדברי הגהה נראה דאין חלוק בין מה שאחז"ל הקורא לחבירו עבד וכו' שגזר נידוי עליו ובין גזרות ר"ג ואם במאי דאמור רבנן שהעושה אותה יהא בנדוי אין בנדוי עד שישמתו אותו גם במאי דתקון ר"ג נראה דאינו בנדוי עד שישמתו אותו ומאחר דבהגהה משוה דין קורא חבירו עבד לתקנת ר"ג א"כ פליגי רש"י ור"ת אהדדי בכל ענין ואולם צ"ע דהא בפ"ק דקדושין משמע מדברי רש"י דמפרש לההיא דהקורא לחבירו עבד כפי' ר"ת ולולי כי ההגהה במרדכי שזכרנו משוה אותם היה נראה לומר דלכולי עלמא חרם ר"ג חייל מיד ממילא לכל העובר עליו וכמו שנראה מדברי רש"י דאיהו גזר בחרם ונידוי כל העובר על התקנה אבל גבי קורא לחבירו עבד לא כוונו חכמים לנדות כל הקורא לחבירו עבד אלא שאמרו שהעושה כך הוא בר נדוי כמו שאר דברים שחייבו חכמים נידוי לעושה אותם ואעפ"כ אינו מנודה עד שינדוהו ונפקא מיניה לפי' זה כי בגזרות דרבנן שאמרו בהם דהעובר עליהם הוא בר נידוי אי הוי מלתא דתלוי בכבוד של אדם ורוצה הלה למחול על כבודו משבקינן ליה מנידוי כמו שכתב טור ח"מ סי' כ"ז גבי מי שחייב נידוי מפני שהפקיר בב"ד שאם רצו ב"ד למחול על כבודם ולא לנדותו הרשות בידם כל עוד שלא היה שם הפסד בכבוד הבורא ית' ואפשר דה"ה נמי בקורא לחבירו עבד דאע"ג דהוא בר נדוי אם רוצה הלה למחול על כבודו אין לנדותו אבל גבי תקנות ר"ג אי אפשר לומר כן דהא איהו גזר ונידה לכל העושה כך ואין עוד בידי אדם למחול על הדבר וצ"ע ומה שנוהגים לכתוב על האגרות דאיכא חרם דר"ג. נראה דאם הפותח האגרת יודע שיש חרם ר"ג בזה דאז אפי' לא היה האיש שרשם על האגרת החרם בר סמכא ואפי' תימא שאינו מנודה הפותח עד שינדוהו מ"מ הוי הפותח בנידוי דכיון דבר נידוי דר"ג הוא בדין נידהו וכל אדם יכול לנדות כל עוד שבדין מנדהו וכן מצינו דאמור רבנן השומע אזכרה מפי חבירו צריך לנדותו ולא חלקו בין אם השומע בר סמכא או לא בכל ענין הוי נדויו נדוי דבדין מנדהו וכן המתרה בחבירו שלא יאכל פירותיו ולא שמע ונדהו נדויו נידוי ואין חילוק בין אם המנדה חכם או לא בכל ענין הוי נדויו נדוי כיון דבדין נדהו וכל זה אפי' לר"ת ואצ"ל לרש"י ז"ל כד"ן: