של"ה תולדות אדם בית החכמה תליתאה

_{בדפוסים לאחר בית דוד המשך}

א

וענין נותן התורה, באמת השם יתברך כבר נתנה, אבל עדיין נותן התורה ולא יפסוק. ודבר זה צריך ביאור רחב. הפסוק אומר (דברים ה, יט), את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף, פירש רש"י, ולא יסף, מתרגמינן ולא פסק, כי קולו חזק וקיים לעולם, דבר אחר, לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי, עד כאן לשונו. יש בזה הענין סוד כמוס, והשני פירושים כולם הם אמת. ענין לא יסף לא הוסיף הוא מצות דרבנן וחומרתן הן וסייגיהן עדיין לא נצטוו מפי הגבורה. וענין לא פסק, פירושו שאף זה לא פסק מהקול ההוא, כי היה כלול בקול ההוא בכח. אבל לכל זמן ועת, לא הגיע עדיין עת שיצא מכח אל הפועל, כי היה הדבר תלוי לפי התעוררות התחתונים ולפי מהותם ואיכותם, ולפי מדרגות נשמות שבכל דור ודור. ואז הוסיפו החכמים להתעורר הכח העליון ויצא לפועל בזמנו ובעתו, לא ח"ו שחדשו חכמים מדעתם, רק כוונו דעת עליון. ונשמתם שעמדו בהר סיני, כי היו במעמד ההוא כל הנשמות, קבלו כן שמצד בחינת נשמתם ודורם אז הדבר ההוא מתוקן ומקובל, והוא מפי הגבורה. רמז לדבר, 'מדרבנן' עולה 'מפי גבורה':

ב

ובאלה שמות רבה (כח, ו) ובמדרש ילמדנו (תנחומא יתרו, ו) אמרו שם, וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אמר רבי יצחק, מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל, כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כתיב כאן אלא עמנו היום, אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש, שלא נאמר בהם עמידה, שאף על פי שלא היו באותה מעמד כל אחד ואחד קיבל את שלו. וכן הוא אומר משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות. וכן ישעיה אמר, מיום ומעת היותה שם אני וגו', אמר ישעיה מיום שנתנה תורה מסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא ועתה ה' אלקים שלחני ורוחו, ועד עכשיו לא נתנה לי רשות להתנבאות. ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל שלו מסיני, וכן הוא אומר את כל הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף:

ג

הנה בארו כל מה שחדשו החכמים בכל הדורות קבלו בסיני מן הקול ההוא, ולא היה כפי שכלם וחקירתם. ולהיות כן האמת, צונו בתורתו על ידי נביאו נאמן ביתו (דברים יז, יא), על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וחייב מיתה למי שלא ישמע אליהם, לפי שקולם הוא הקול הגדול ההוא אשר לא יסף, ואמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו' או אל השופט ומת האיש ההוא. ובירושלמי דפאה (פ"ב ה"ו) אמרו, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, נאמר למשה בסיני. מזה מבואר שכל דברי חכמים שבכל דור ודור, ומה שמחדשים, וכל פלפולם, הוא מסיני ולא שכל אנושי, רק שכל אלוה, רק שהם הוציאו מכח אל הפועל:

ד

וזה לשון ספר עבודת הקודש פרק ב' מחלק התכלית, אחר שהתבאר היות מקור החכמה החיצונית מפאת הרע שבעץ הדעת, ואנחנו נתרחקנו מן הצד ההוא והובדלנו להיות עם נחלה, וכמו שנאמר, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. יתבאר גם כן מזה שאסור לנו לשקול בדעתנו שום דבר מדברי תורה ולהמשך אחר העיון השכלי לחקור בסתריה ובטעמיה. ודבר זה בארוהו והאירו עינינו בו חכמי עליון הקדושים במדרשו של ר' שמעון בן יוחאי עליו השלום. אמרו שם (ח"ב פז, א) בזה הלשון, לא תעשה לך פסל, ר' יצחק פתח, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא בפתגמי אורייתא, כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעי בהו, ולא יפיק מאורייתא מה דלא ידע ולא קביל, עליה כתיב, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וקב"ה זמין לאתפרעא מיניה בעלמא דאתי, בזמנא דנשמתא בעיא למיעל לדוכתא דחיין לה לבר, ותשתצי מההוא אתר דצרירן בצרורא דחיי שאר נשמתין. ר' יודא אמר, כמה דתנינן למה יקצוף האלקים על קולך, דא נשמתא דבר נש. אמר רבי חייא, כתיב כי אנכי ה' אלקיך אל קנא, מאי טעמא, בגין משום דקני לשמיה בכלא, אי בגין פרצופין מקני לשמיה משום דמשקר לשמים, ואי משום אורייתא. תנינן, אורייתא כולה שמא קדישא, דלית לך מלה באורייתא דלא כליל בשמא קדישא, ובגיני כך בעא דלא יטעי בשמיה ולא ישקר ביה, ומאן דמשקר במלכא לא עאלין ליה בפלטרוי דמלכא וישתצי מעלמא דאתי. אמר רבי אבא, כתיב לא תעשה לך פסל, וכתיב פסל לך שני לוחות אבנים, כלומר לא תעביד לך אורייתא אחרא דלא ידעת ולא אמר לך רבך, מאי טעמא, כי אנכי ה' אלקיך אל קנא, אנא הוא דזמין לאתפרעא מינך בעלמא דאתי בשעתא דנשמתא בעיא למיעל קמיה. כמה זמינין לשקרא בה, ולאעלא לה גו גיהנם:

ה

וכתב עליו הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב זה לשונו, תן עיניך בדברי אבות העולם קדושי עליון רואי פני המלך, וראה איך השוו דרך הטעות והשיקול אל הפסילים והתמונות. והטעם אחד, כי הבעלי תמונות כוונתם לעשות התמונות ההם כדי לקבל מן הכחות ההן ולהיות מכוונות כנגדן לאות ולזכרון. ואין רשות לעשות התמונות כי אם על דרך שעשאם בצלאל ושלמה, שהיו יודעים לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ועשו אותם על פי השם, ונתקדשו הצורות האלו להיות מוכנות ומיועדות לכבוד אלקי ישראל וכפי השיעור שהורשה כל אחד מהם, כמראה אשר הראה ה' את משה לתבנית המרכבה הקדושה הנעלמת מרכבת הרוכב בשמי קדם. וכאשר יחשוב אחר לעשות דמיון הצורות ההן, לא הוקדשו ולא הוכנו כלל לכבוד כמו שלא הוכנה התמונה האומנית שפסלה האומן לחול עליה הנשמה, ויהיה המרחק ביניהם כהרחק הבורא לנברא. ועל פי העצה הנעלמת היא מוכנת לכח חיצון הוא הנקרא כח הטומאה, כי מחוץ למחנה שכינה מושבם, כי הם פותחים ומתקרבים אל הבא ליטמא, ומפרי מעלליו ישביעוהו, ולכן הוא טועה בה ונעקר מן העולם, כי הוא מחליף המלך בעבד וממיר טוב ברע, ומשקר באדון הכל. וכן במשל הזה אותיות התורה, ואם הן גשמיות הם רומזות לשמות האלהות ולחכמות הנאצלות מאדון הכל, והוא בהכרח להעמיד גופן ופירושן בענין שיסכימו עם הנסתר בהם והרמוז בהם, בענין שיתיחס החומר לצורה. וכאשר דרך בהם דרך אחר, אין הצורה ההיא מוכנת לשבת ולחול על החומר, ונמצאת תורתו וחכמתו ללא אלוהי, וחכמה פגומה ופסולה, ויהיה ממש כעושה צלמים. עד כאן דבריו:

ו

וזהו ענין מה שאמרו, אומר הקדוש ברוך הוא תורה מפומא דכולהו רבנן, אשר על זה יש מפרשים כוונת מה שאנחנו מבקשים ותן חלקנו בתורתך, רוצה לומר שיהיה חלקנו בתורה שלומד הקב"ה, כלומר שנזכה שיאמר שמועה בשמנו. הענין, החכמים חדשו דברים או מכח פלפולם, אבל הכל היה בכח הקול הנזכר, והגיע העת שהם הוציאו מכח אל הפועל בהתבוננות. ואמנם גדול ה' ורב כח לתבונתו אין מספר, כי בבחינת הכח לא פסק, כי אין מספר ואין לו סוף ותכלית, לפי ההתחדשות ומקור נשמות בכל דור, ולפי ענין כח התחתונים שמעוררים כח העליון. נמצא הקדוש ברוך הוא נתן התורה והוא נותן התורה בכל עת ובכל שעה, המעיין הנובע אינו פוסק, ומה שנותן הוא בכח מה שנתן:

ז

עוד אבאר הענין בעצם, הנה אנחנו רואים בכל דור ודור החומרות מתפשטות. בימי משה רבינו עליו השלום לא נאסר רק מה שקבל בהדיא בסיני, אמנם הוסיף איזה תקנות לאיזה צורך שראה, וכן אחר כך הנביאים והתנאים וכל דור ודור ודורשיו. והענין, ביותר שיש התפשטות זוהמת הנחש צריך ביותר לגדרים, ופורץ גדר ישכנו נחש. והקב"ה צוה שס"ה לא תעשה שלא לעורר זוהמת הנחש, ובהתפשט זוהמת הדור צריך להתפשטות יותר איסורים. ואילו היה כן בזמן מתן תורה היה כתוב כן בתורה, אבל נכלל זה במה שאסרה התורה, כי הכל ענין אחד. ועל כן צוה השם יתברך עשו משמרת למשמרת, כלומר הכל לפי הענין. ממילא בכל דור ודור כשראוי להוסיף חומרות, אז הכל הוא מדאורייתא, כי מאחר שמתפשט זוהמת הנחש ויוצא יותר מכח אל הפועל, הנה הקב"ה ברא יצה"ר ברא תבלין, כי אז צריכים אנחנו להתעוררות עליון להמשיך האסורין מכח אל הפועל, עד לעתיד נתדבק במקור העליון, ודי בזה למשכיל ולמבין:

ח

עוד יש לי לגלות סודות קרוב לענין זה, להבין כל דברי החכמים הם דברי אלקים חיים. ובזה יתבונן מאמרם ז"ל בעירובין פרק קמא (יג, ב) אמר ר' אבא אמר ר' שמואל, שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אמרו הלכה כמותנו והללו אמרו הלכה כמותנו, יצתה בת קול ואמרה להם, אלו ואלו דברי אלקים חיים הם והלכה כבית הלל. והריטב"א ז"ל כתב בחידושיו, ושאלו רבני צרפת ז"ל, האיך אפשר שיהיו שניהם דברי אלקים חיים, וזה אוסר וזה מתיר. ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי האמת מישראל שבכל דור ודור ויהיה ההכרעה כמותם. ונכון הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם בדבר. עד כאן:

ט

ואני אומר, אילו היה אפשר להעמיד דברי שניהם, הנה יצדק אמרם אלו ואלו הם דברי אלקים חיים. ואמנם יצדק זה במעשה פילגש בגבעה בגיטין פרק קמא (ו, ב), אביתר בני כך אומר, יונתן בני כך אומר, א"ל חס ושלום ומי איכא ספיקא קמי קב"ה, א"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, לפי שאפשר להעמיד דברי שניהם. אבל זה אוסר וזה מתיר, אי אפשר להעמיד דברי שניהם. ואם בשביל ההכרעה, אחר שאינה כי אם לצד אחד, ואין אנו מקיימים דברי חבירו, אם הם דברי אלקים חיים איך יפול דבר אחד מדבריו ארצה. והדעת אם כן לא ינוח בדברי רבני צרפת ז"ל, כי אינם מספיקים בזה. אבל ינוח בטעם וסוד שיש בו על דרך האמת המקובל כמו שרמז הרב ז"ל:

י

ובחגיגה פרק קמא (ג, ב), בעלי אסופות, אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר האדם הואיל הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, האיך אני למד תורה מעתה. תלמוד לומר ניתנו מרועה אחד, כולן אל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי המטמאין ודברי המטהרין, דברי האוסרין ודברי המתירין, דברי הפוסלין ודברי המכשירין. הנה העידו עליהם השלום, כי כל חלוקי הדעות והסברות הסותרות זו את זו אל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן. וזה הדבר רחוק מאד משכל האנושי, נמנע בחיקו להולמו אם לא ילוה אליו דרך ה' סלולה, דרך ישכון אור האמת:

יא

ועבודת הקודש פרק כ"ג מחלק התכלית כתב וזה לשונו, והוא כי המקור ההוא הנובע תמיד בו פנים ואחור, וממנו השנויים וההפוכים, והפנים המתהפכים והמשתנים לטמא וטהור לאסור ולמותר לפסול ולכשר כידוע לחכמי לב. והקול הגדול אשר לא יסף נמשך מהמקור ובא ממנו, ונכלל מכל הפנים המשתנים, כי אין חסרון כל, ובגודל וחוזק הקול ההוא היו הדברים מתהפכים מכל צד זה לעומת זה. וכל אחד מהנביאים והחכמים קבל את שלו, זה קבל טמא וזה טהור, כפי מקום עמידתו וקבולו, והכל בא ממקום אחד והולך למקום אחד. ובמדרשו של רשב"י עליו השלום (ח"ג ו, ב), תא חזי, לית לך מלה דאמרו כולהו חבריא דא הכי ודא הכי באורייתא, דלא אזיל כולא לאתר חד ולמבועא חד אתכנש, הדא הוא דכתיב הולך, כמה דאת אמר, כל הנחלים הולכים אל הים, וכתיב הכל הולך אל מקום אחד. והכוונה כי כל הדברים יצאו מן המקור ראש המחשבה העליונה ומתפשטים והולכים עד סופה שהוא הים האחרון, והוא מקום אחד שהכל מתייחד שם ובו נשלם היחוד, ולזה נאמר נתנו מרועה אחד. ואמרו כולן אל אחד נתנן, לומר שלא באו ההפוכיים והשינויים מרשויות שונות, כי אם ממקום אחד מיוחד בא הכל עם שאין בו שינוי ותמורה, להורות על סוד הנפלא הזה, כל אחד מהחכמים מקיים דעתו ומביא ראיה מן התורה לסברתו, ולפי שאין הייחוד נשלם בזולת כל זה. וכמו שהתיקון בכל זה למעלה, כן צריך לתקן ולעשות השם למטה, לזה אמרו אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי המטמאין ודברי המטהרין וכו', לפי שזה דרך התקון והשלימות לעשות לה', ועל זה הדרך יאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים. ולפי שרחוק מה שהיה, ועמוק עמוק מי ימצאנו, כי דבר זה תלוי במחשבה [ר"ל חכמה] שאי אפשר לעמוד עליה, ושער החמשים נעלם אפילו ממשה רבינו עליו השלום. וכל אלה הדברים נראין כסותרין זה את זה ומשתנים זה מזה, וכל זה מצדנו שאין ברשותנו וכחנו די לעמוד עליהם, ולזה אי אפשר לקיים שני חלקי הסותר ונקבעה ההלכה כאחד משתי הדיעות. ולזה אמרו אלו ואלו דברי אלקים חיים, והכל אחד מצד הנותן ברוך הוא, אבל מצדנו הם דברים שונים והלכה כבית הלל בלבד. עד כאן לשון ספר עבודת הקודש:

יב

וקרובים לזה הם דברי הפרדס סוף פרק ב' משער המכריעים וזה לשונו, במחלוקת שהוא כמחלוקת הלל ושמאי, שהלל היה נשיא איש החסד, ושמאי אב בית דין בעל הגבורה. וממדותיהם נכרים, שהלל לא כעס מימיו שלא לפגום, ושמאי היה רגזן שמדתו גרמה לו. ועיקר מחלקותם היה לשם שמים לקבל ההכרעה, ולפיכך נתקיימו מחלקותם. ועל דרך זה יובן מה שאחז"ל (עירובין יג, ב), מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני ענוותנותם. והכוונה שהיו מתדבקים לצד החסד בענוה ובשפלות, ובהיותם נוחים לכן הלכה שהיא השכינה כמותם שנטייתם לצד החסד, כענין אמרם ז"ל (מגילה יג, א), אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה. ועל דרך זה יובן אמרם ז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים וכו', פירוש אלקים חיים הוא הבינה, שמשם נשפע הבנין. ואמר שבין המטמאין והפוסלין והמחייבין שהם נוטים לצד הגבורה אל החומרא, להראות שיש שם רשות לקליפות, ולכן חייב פסול טמא. בין המטהרין המכשירין והמזכין שהם נוטים לצד החסד אל הקולא, להראות שאין שם רשות ושליטה לקליפות, ולכן זכאי כשר וטהור. הכל הוא מהבינה שמשם השפעת שני הקצוות, וכאשר יגבר יד ושפע המתרבה מאחד משני הקוים אז הלכה כמותו לאסור ולהתיר כו'. ולכן בין המטהר ובין המטמא כל אחד צודקים, ולכן לפעמים יהיה גם כן הלכה כבית שמאי בדוחק, שרוב הנטייה הוא לצד החסד. ולהעירנו על ענין הזה אמרו ז"ל, בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא, זה לחסד וזה לגבורה כמדתם, חוץ מדבר מספר כנודע. וטעם החלוף על דרך הנני בני, שלפעמים החסד לצד הגבורה והגבורה לצד החסד, שהאש כלול במים והמים כלולים מאש, כדפירשתי בשער מהות והנהגה פי"ו, וזה טעם עקידת יצחק כמבואר בזוהר פרשת העקידה. עד כאן לשון הפרדס:

יג

ואני הוספתי נופך משלי בביאור המאמר בילקוט פרשת יתרו (רסח), וזה לשונו, ר' אחא בשם ר' יוסי בר חנינא, בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר, אליעזר בני אומר פרה בת שתים ועגלה בת שנתה. אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, העליונים ותחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה בשם בשר ודם. אמר ליה הקב"ה, משה, עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה, ר' אליעזר אומר פרה בת שתים וכו'. אמר לפניו, רבונו של עולם, יהי רצון שיצא מחלציי. אמר לו הקב"ה, חייך שיצא מחלציך, הדא הוא דכתיב, ושם האחד אליעזר, ושם אותו המיוחד אליעזר. עד כאן. וקשה הלא אין הלכה כרבי אליעזר דאמר פרה בת שתים, רק כחכמים דאמרו בת שלש ואילך. עוד קשה מה שייכות לזה מה שאמר העליונים והתחתונים ברשותך. עוד קשה מה השיב הקב"ה על זה. עוד קשה מה תלוי במה שיתחיל מסכת פרה בזה המאמר של אלו ואלו דברי אלהים חיים:

יד

נראה לעניות דעתי בירור הענין על דרך הא דאיתא בפרק הזהב (ב"מ נט, ב) במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע לא בשמים הוא וכו'. הנה כבר הארכתי לעיל כל מצוה ומצוה יש לה למעלה שורש ושורש מעל שורש עד שורשי השרשים, ולפי הדביקות למעלה כן למטה המצוה הגשמיות, ואיך שנעשית המצוה למטה הנה יתאמת כן, כי כן יש דביקות למעלה. אמנם יש מעלות זו על גב זו, ואחד נכנס ודבק למעלה יותר מאחר, על כן זה אומר דין המצוה כך לפי דביקותו למעלה, וזה אומר כך לפי דביקותו. וההלכה נפסק ברבים, כי מאחר שרבים סבירא להו הכי נמצא שדבקותם כך, וכפי הדביקות של רבים כן ההשפעה במלכות, כי שם הנטייה. ואף על פי שדברי היחיד הם גבוה על גבוה, בודאי אילו היה הסכמת הרבים כן היתה ההלכה, כי כן היתה ההשפעה במלכות במעלה גבוה ורמה, רק שההלכה היא כפי התעוררות התחתון, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ואביא למשל בענין תפילין מחלוקת רש"י ור"ת, ותפילין של מר פסולין למר, וכי סלקא דעתך שאחד מהן ח"ו לא קיים מצות תפילין כל ימיו. אלא הענין לכל דעה דביקות למעלה בפני עצמו, והלכה שהיא מלכות אחרי רבים להטות:

טו

ובזה יתבאר המאמר, הקב"ה אמר בפרשת פרה משמו של רבי אליעזר, והבין משה רבינו ע"ה שעתיד יעמוד ר' אליעזר ויחדש ענין חדש מה שלא היה ח"ו לעשות מקור חדש. אמר משה עליונים ותחתונים הכל שלך, ואיך יבא בשר ודם ויחדש מה שלא היה. השיב לו הקב"ה לא שיעשה חדשות, רק יהיה מעלת רבי אליעזר כל כך, שיהיה דביקותו למעלה כל כך, שיהיה דבק בשורש המצוה של פרה אדומה שהיא עמוקה במאד, ויכנס בדביקותו עד שורש שרשיה שהיא סוד ההתחלה, כי ההתחלה היא שורש כל השרשים ואח"כ מההתחלה נמשך שרשיה וענפיה כו', וזהו שאמר בו יתחיל מסכת פרה. והרבים שאינם בבחינה זו רק בדביקות אחר, אזי ההלכה כמותם, ואילו היה כולם במדריגה זו אז היתה ההלכה כן. אבל ר' אליעזר הוא אחד מיוחד גבוה למעלה למעלה, כמו שמשה רבינו ע"ה היה נבדל למעלה מכל ההשגות של חכמי ישראל, ועל כן ברא כרעא דאבוה הוצרך ר' אליעזר להיות מיוצאי חלציו של משה רבינו ע"ה:

טז

ובבחינות והשגות ומדריגות למעלה למעלה עד אין סוף ותכלית, ואז קול גדול ולא יסף לא פסק, גם לא הוסיף, כי הכל סוד אחדות מיוחד והפרט נמצא בכלל, הרי מבואר נתן התורה ונותן התורה: