שירי יצחק בן אברהם, ד"ר קאמינר/הקדמה מאת אחד העם
הקדמה עריכה
בקיץ שנת תרס"א, זמן מה אחרי מות הד"ר קאמינר, שלחו לי יורשיו את המכתב הזה, אשר כתב אלי המנוח בעצם ידו לפני מותו:
עיר בערן 5 מאֶרץ לחשבון חדש בארץ שווייץ.
אל כבוד ידידי וכו'
אני כעת בעיר הזו בתוך הקליניקע של הפראָפ' קאָחאר והנני הולך היום לעשות לי אפערציה מסוכנה, ולכן שולח אני לכבודך את אלה מכתבי אשר יכולתי לסדר ואבקש את כבודך כי תהיה נא לי גואל ותוציא לכל הפחות את שירי אלה, ותקבל מיורשי כמה שנחוץ יהיה על הוצאות הדפוס, ואת כל ההכנסה מספרי זה הנני מקדיש לטובת החברה ישוב ארץ ישראל מכונני הקולוניות לעברים בפלשתינא ובסוריא. ותוכל החברה הזו אשר באדעסא לעשות עם ההכנסה לטובת ישוב ארץ ישראל כפי שתמצא לנחוץ... כל שירי המפוזרים בכה"ע אנא אספו אותם ואת הראוים לדפוס אנא הדפיסו. ידידי הנכבד ראבניצקי יהיה לך לעזר בזה, ואבקש אותו מאד כי ימלא בקשתי... מן החוברות המכורכות שאני שולח פה אנא בררו משם מה שיש לברור, שראוי להוציא. אין לי עת להאריך, כי האפערציה תהיה אחר שתי שעות. יתן לך ה' כלבבך, חיה בטוב ואל נא תשכח את ידידך ועשה למען שמו מה שתוכלו.
- ידידכם ההולך אולי למות, ה' ירחם עלי.
- יצחק בן אברהם קאמינר.[1]
ובראשית שנת תרס"ה קבלתי מאת היורשים גם את חבילת הכתבים שהניח אחריו המנוח. אבל, לצערי לא נמצאו שם לא "חוברות מכורכות" ולא שום חלק "מסודר" כראוי, ואיני יודע, אם באמת היו כאלה ואבדו בדרך, או שאך חשב המחבר לסדר ולא הספיקה לו השעה. בהמון המכתבים שהגיעו לידי היה הכל מעובב יחד, בלי שום סדר ובלי שום ציונים הנחוצים בדברים כאלה. רוב השירים שנשלחו אלי בכת"י כבר נדפסו בזמנים שונים, ולא היה בכת"י שום זכר איזו הם שנדפסו ומתי ואנה, ועם זה באו הרבה שירים – וביניהם גם מאלו שכבר נדפסו – בנוסחאות שונות מאד, ולא נודע איזו נוסחא היא האחרונה או איזו הנדפסה. וישנם שירים שהרבה בתים משותפים להם, ובשאר הבתים שונים הם זה מזה; ויש גם קטעים וקטעי קטעים, שלפי תכנם נראים כמתיחסים לשיר זה או זה, אבל לא נמצא עליהם שום ציון ומראה מקום, בשביל לדעת מה טיבם ואיך חשב המחבר להשתמש בהם.
הערבוביא הזאת שללה ממני את היכולת לגשת תכף לסדור השירים ותקונם לדפוס. צריך היה להביא תחלה סדר ידוע בחבילת הכתבים, לקרב זה לזה את הדומים בתכנם ולחבר יחד אותן הנוסחאות השונות משיר אחד, שהיו מפוזרות ומפורדות, ואחרי כן – לברר איזו מן השירים כבר נדפסו ובאיזו מן הנוסחאות נדפסו. כל זה דרש זמן רב ועבודה קשה, שלא היה ביכולתי להקדיש לזה ולעשות לבדי כל המלאכה, ורק אחר שבאו לעזרתי חברי הסופרים מר רבניצקי ומר דרויאנוב, התחלנו להביא סדרים בכתבי-יד וגם לאסוף מעט-מעט העתקות מן השירים שנדפסו. הדבר האחרון גרם לנו ביחוד יגיעה מרובה ואבוד זמן רב, כי שירי המנוח נדפסו, במשך יותר מעשרים שנה, כמעט בכל כתבי העת והמאספים שיצאו באותן השנים, והרבה מאלו לא נמצאו בעירנו וצריך היה לבקשם באוצרות הספרים במקומות רחוקים ולמצוא באותם המקומות אנשים שיואילו, אם בחנם או בשכר, לבדוק את הגליונות של כה"ע משנים שעברו ואת ספרי המאספים השונים, ואם ימצאו בהם שירי המנוח – להעתיקם בשבילנו, ולא כל אלה שקבלו עליהם את העבודה היו זריזים במלאכתם, - וכה עברו יותר משתי שנים עד שהצלחנו לאסוף בידנו העתקות מכל ה"נדחים" האלה. ואז נגשנו לעיקר העבודה: "לברור – כבקשת המחבר - מה שיש לברור", בשביל "להדפיס את הראוים לדפוס".
וה"בירור" הזה כמה קשה היה – זאת יבין כל המכיר תכונתם של שירי קאמינר. כי הנה האמת דורשת להודות, שלא היה קאמינר משורר במובן המוסכם, משורר הקולט לתוך רוחו רשמי החיים באופן פיוטי מיוחד לו ובהם הוא מסתכל וצר צורות חדשות ונותן בהן נשמת חיים משלו. קאמינר היה אך ניצוץ – אולי הניצוץ האחרון – מנשמת ה"פייטנים" שהיו לנו בימי הבינים, כמוהם הוא אך "תנים לבכות ענות עמו", הממלאה כל חדרי לבו צער בלי גבול, עד אפס מקום לשום רושם אחר, וכמהם הוא מביע את הצער הזה תמיד בשפה אחת ודברים אחדים, שאך מעט בהם בצבעי השירה ושפעת גוניה, אבל תחת זה שופע מתוכם הצער הלאומי בכל עזוזו ומשתפך גם אל נפשנו. קאמינר אינו מתפעל לא מן האהבה ולא מן הטבע, ובכלל אינו רואה סביביו מאומה, זולתי צרת עמו הגדולה – הצרה החמרית מבחוץ והצרה המוסרית מבפנים. על הצרה הכפולה הזאת הוא שופך דמעתו, חמתו ולעגו בסגנון שירי מקורי, שסגל לו בעצמו ואין דומה לו בספרותנו. אבל גם בכיו, גם שחקו וכעסו, כמו שנושא אחד להם, כן גם ה"סממנים" הפיוטיים שבהם תכונה אחת להם תמיד, עד שאפשר לאמור בלי גוזמא, שבאמת שר קאמינר כל ימיו רק "שירה אריכתא" אחת.
שירים כאלה אי אפשר על הרוב להבחין בינהם על פי ערכם הפנימי ולהוציא משפט, שזה ראוי לדפוס וזה אינו ראוי, אחר כי לא ביפים הפיוטי ערכם האמתי, כי אם בעומק בצער הלאומי, הצפון בהם, בכלם, כמעט במדה אחת. מן הצד הזה ראוים היו כל השירים, או לפחות רובם, לראות אור כל אחד לעצמו, ובכל זאת אי אפשר לתתם כלם בקובץ אחד, בהיות רבים מהם כל כך קרובים זה לזה בתכנם ובצורתם, עד שבהקבצם יחד לא יהיו אלא מעין "כפל הענין במלות שונות". לכן מוכרחים היינו לקבוע לנו בבירור החומר כללים חיצוניים שונים. קודם כל החלטנו להסתפק לע"ע בקבוץ השירים שכבר נדפסו. כי בעברנו על השירים שלא נדפסו עדיין, מצאנו גם בהם אך את הטופס הכללי של שירי קאמינר בלי שום חדוש, לא מצד התוכן ולא מצד הצורה, באופן שאי אפשר היה להכניס מאלו אלא אם כן הוצאנו איזו מן הנדפסים, הקרובים להם ביותר, כדי שלא להלאות את הקורא יותר מדי בהכפלת הענינים, ועל כן חשבנו, כי היתרון לאלה שכבר נדפסו לפנים ונעשו כבר במדה ידועה לקנין הספרות. אבל גם מן הנדפסים הכנסנו לקובץ זה רק אלו שמצטיינים יותר מחבריהם בצורתם הפיוטית או שבהם התגשם טופס השירה של קאמינר באופן יותר שלם, או שנתפרסמו ביותר בזמן שנדפסו ראשונה, - והרחקנו כל השאר, שנראו לנו מצד תכנם בלתי מוסיפים כלום על אלו שבחרנו ומצד צורתם גרועים הרבה מאלו שבחרנו, באופן שיהיו אך למשא על הקוראים ויחלישו את הרושם הכללי.
כי אמנם, כשקבלנו עלינו את העבודה בסדור הקובץ הזה, היתה מגמתנו לא אך לקיים "צוואת שכיב מרע" ולהעמיד "מצבה" ספרותית לזכרון המת. אלו לא היתה לנו אלא מטרה זו בלבד, היינו עושים גם אנו כנהוג במקרים אלה: היינו מאספים כל מה שיצא מעטו של המחבר ומדפיסים הכל בלי הבחנה. אבל באמת היתה לנו בעבודתנו גם מטרה אחרת יותר חשובהה. בדעתנו, כי הרבה משירי קאמינר עשו רושם בזמנם על קהל הקוראים, ובחשבנו עם זה, כי עוד גם עתה מוכשרים הם לעורר את הלבבות על ידי אש האהבה הלאומית היוקדת בהם, - בטוחים היינו, כי נמלא יותר רצונו של המחבר – אשר בכל עבודתו הספרותית היתה מגמתו אך לעורר את הרגש הלאומי הנרדם – כשעשה את ספרו לא מצבה מתה, שחולקים לה כבוד ומתרחקים ממנה, כי אם – מעין חי, שאנשים חיים, ביחוד בני הנעורים, ישאבו ממנו רגש האהבה לעמם וחזוק הרצון לעבודת הכלל.
ומתוך השקפתנו זו התרנו לעצמנו כמו כן להשמיט לפעמים מעט או הרבה גם מתוך נוף השירים שבחרנו, אם נראה לנו שעל ידי ההשמטות האלה יעשה השיר רושם יותר עז, בסור מעליו "סרח העודף" שהיה המחבר נכשל בו, לפעמים, כשחפץ להטעים ביותר את הסער שבלבבו והאמין שישיג חפצו על ידי הכפלת רעיון אחד כמה פעמים בהוספת מלים שונות שאינן אומרות כלום, ובזה גרם, להפך, לפגום ולחסר את הרושם. ולא רק להשמיט הרשינו לעצמנו, כי אם גם לשנות לפעמים איזו מלים, כשראינו בזה צורך מוחלט למטרה הנזכרת. ואולם על הרוב היו לנו סמוכים לזה בנוסחאות שבכת"י, אשר, כאמור למעלה, יש מהן, השונות בכמה דברים מן הנדפס. כנראה, חלו בשירים הנדפסים גם ידי העוכים השונים, ששנו ותקנו לפי ראות עיניהם, והמחבר לא הקפיד על זה, בהיותו מרגיש בודאי, שבשירים ממין זה אין סופרים את ה"הברות" ואין תוקעים מסמרות בכל מלה. לעמת זה, הנחנו לו למחבר את הסגולות המיוחדות לסגנונו, אף במקום שחקי הדקדוק מתנגדים לזה. ככה, למשל, מנהגו להסמיך שנים שלשה שמות לנסמך אחד (כמו: "בחרדת – בהדרת קדש"), דבר שאינו לפי הדקדוק, אבל מוסיף עוז לשירת המחבר במקומות רבים, ועוד כדומה לזה.
הרבה נתקשינו גם כן בחלוקת השירים וסדורם זה אחר זה. לא נקל למצוא הבדל יסודי בשירים כאלה, אשר על פיו נוכל לחלקם ולסדרם למחלקותיהם. אבל, כדי להנצל מערבוביה שלמה, בחרנו בכל זאת בחלוקה ידועה, שאינה אמנם אלא יחוסית. וזו היא:
I. המשורר על דבר חייו ושירתו.
II. שירי תקוה והתעוררות.
III. שירי תוכחה וקינה.
IV. שירי התולים.
ובכל מחלקה סדרנו את השירים לפי סדר זמנם, זולתי אחרים, שמצאנו יותר נכון להקדימם או לאחרם, מטעמים שונים.
ובאחרונה מחויב אני להודיע עוד גם זאת, שכל השתתפותי היתה מוגבלת רק בעניני ה"עריכה", כלומר בחירת השירים, תקונם וסדורם, אבל בהוצאת הספר (עניני דפוס וחשבונות של ממון) לא השתתפתי כלל ולא ל חייב הקהל תודה על ההדור החיצוני של ההדפסה, כי אם להועד של חברת ישוב א"י, אשר מלא ידי שני הסופרים הנזכרים למעלה להוציא את הדבר לפעולה. הגהת הספר נעשתה ע"י משוררנו החביב מר ביאליק, ועליו אחריותה.
וכה אנו מוסרים עתה את הספר הזה לידי הקוראים. "עתה"!... אנו, החיים בשעה הזאת, מבינים אנו היטב כל עומק פירושה של מילה זו. "עתה", כשכל הלבבות סוערים ופונים לצד אחר לגמרי, אפשר שספר כזה יחשב בעיני רבים כדבר שלא בעתו. אבל אנו בעצמנו מאמינים אנו, שהננו מוסרים לידי הקהל ספר טוב ומועיל, ואם לא עכשיו – יבוא יומו ותגלה תועלתו לאחר זמן.
- ^ מטעמים שונים השמטתי באיזו מקומות דברים אחרים.