שירים (שאול טשרניחובסקי)/ראי אדמה/רוצה את לשמוע

רוֹצָה אַתְּ לִשְׁמוֹעַ... / שאול טשרניחובסקי

רוֹצָה אַתְּ לִשְׁמוֹעַ הַשִּׁיר אֲשֶׁר שָׁר
אָז יַעַר אֶפְרַיִם בָּהָר וָאֲפָר?
וְהוּא אָז נָטוּשׁ וְתוֹפֵס הָרָמָה,
אוֹכֵל בָּאָדָם וּמֵצֵר לַקָּמָה,
מַאֲפִיל עַל הָרֶכֶס, קָשׁוּר וְהָדוּק
אֶת כָּל-תּוֹצְאוֹתָיו לוֹ – הַשֵּׁן וְהַצּוּק;
סוֹבֵב-מִסְתּוֹבֵב וְנֶאֱחָז בַּטָּרָשׁ,
מַכֶּה שָׁרָשִׁים בְּנָקִיק צָר וָרָשׁ?
 
רוֹצָה אַתְּ לִשְׁמוֹעַ הַשִּׁיר אֲשֶׁר שָׁר
אָז יַעַר אֶפְרַיִם, כְּשֶׁעָלוּ בָּהָר
בְּנֵי דּוֹר-הַמִּדְבָּר לְבָרֵא אֶת-עֵצוֹ
בְּרֹמַח קָשֶׁה, בְּגַרְזִנּוֹ וְחִצּוֹ,
חֶלְקַת מְחוֹקֵק בְּשָׁעֳלוֹ כִּי מָדָד
מָלֵא אוֹן-מִדְבָּר (לַחֲרוֹשׁ לֹא נִסָּה)
בְּשֶׁל הַשְּׁבוּעָה שֶּׁנִּשְׁבַּע בְּגִלְעָד,
בְּשֶׁל אֶרֶץ עַמּוֹ, בַּעֲבוּר שְׂדֵה-עַכְסָה?
 
רוֹצָה אַתְּ לִשְׁמוֹעַ הַשִּׁיר אֲשֶׁר שָׁר
אָז יַעַר אֶפְרַיִם עֵת זוֹעֵף וְסָר?
הַשִּׁיר שֶׁהוּשַׁר בִּשְׁאָגָה, וְשָׁאַף
שַׁבֵּר הַשְּׂעִירָה[1] לִשְׁבָבִים בְּרָב-אַף,
אוֹ בָא מְפַעְפֵּעַ וּבָא בִּיבָבָה,
הוּעַם-וְהוּעַב, שׁוּב הֹעַל וְכָבָה?
הוֹגֵה נְכָאִים אוֹ שׁוֹרֵק לְרִבְבוֹת
שָׂעִיר רְחוֹקִים לַעֲזוֹר לְתַנּוֹת?
 
רוֹצָה אַתְּ לִשְׁמוֹעַ הַשִּׁיר אֲשֶׁר גָּר
עִם יַעַר אֶפְרַיִם, כְּשֶׁהוּא עוֹדוֹ שָׁר?
עֲלִי, וְהִתְיַחַדְתְּ לָךְ אֶל תַּחַת הֲמוֹן
בְּרוֹתָיו הַזְּקוּפִים שֶׁל מִנְזַר-קַטַּמוֹן
עִם לַיְלָה שֶׁל כֶּסֶף לָן בָּאֳרָנָיו,
עִם קֶסֶם יָרֵחַ מַכְסִיף אֲבָנָיו,
צַר פֶּלֶא-צְלָלִים וּבוֹרֵא חֲלוֹמוֹת
בִּתְחוּם שְׂדֵרוֹת וְגָזִית הַחוֹמוֹת.
 
פּוֹתֵחַ הָרֶנֶן, מַתְחִיל בְּשִׁירוֹ
אָז אֹרֶן רַב-מַחַט בְּרֹאשׁ אֲמִירוֹ,
הִרְגִּישׁ כִּי בָאָה כְּבָר צָפוֹן-מַעֲרָב,
עָנָה בְשִׁירָה וּמְסָרָהּ לֶעָנָף,
עָנָף – לִזְמוֹרָה, וְסָעִיף – לַשֵּׁנִי,
לָאַט לְכָל מַחַט עַל-בַּד: שִׁירָה, בְּנִי...
וּבְשֶׁטֶף הַשִּׁיר שֶׁיִּגְבַּהּ וְיִגְדָּל
יִנֹּעַ מִכּוֹפֵף כַּשָּׁט עַל פְּנֵי גָּל.
 
שֵׁנִי לוֹ הַבְּרוֹשׁ – וְגַם הוּא בְּנִגּוּנוֹ,
נִמְתָּח כְּזָקִיף, מִתְנוֹדֵד עַל כַּנּוֹ,
כֻּלּוֹ מִתְיַפֵּחַ, קוֹבֵל כְּלַפֵּי עָל,
פּוֹרֵשׂ הַשָּׁמַיְמָה דַּלִּים סְעִיפָיו.
תָּפְסָה תְּאֵנָה מְחֻסְפֶּסֶת-כַּפּוֹת
שִׁירַת הָאִילָן, מַמְשִׁיכָה בִּבְכִיּוֹת;
נִטְפַּל לָהּ הַזַּיִת (עִקֵּל וְאַלִּים)
בְּזִמְרָה חֲטוּפָה מִפִּי הָעַלְעָלִים;
 
תָּקְפָה צְמַרְמֹרֶת מַטֵּה הָרִמּוֹן,
צֵרַף פִּטְפּוּטוֹ הַזָּרִיז לֶהָמוֹן,
וְכָל הַמִּגְרָשׁ מִתְיַפֵּחַ וָרָן,
שָׁרָה הַשְּׂדֵרָה, הַסּוֹכֵךְ[2] וְהַגָּן
קַדִּישׁ-יְתוֹמִים עַל חֻרְבָּן וּתְמוּרָה,
עַל שִׁיר שֶׁנִּפְסַק, עַל עֲנוֹת גְּבוּרָה
עַל דַּם נְדִיבִים שֶׁנָּפְחוּ פֹּה נַפְשָׁם,
עַל קֶבֶר נִשְׁכָּח וְעַל כּוּךְ שֶׁהוּשָׁם.
 
רוֹצָה אַתְּ לִשְׁמוֹעַ הַשִּׂיחַ שֶׁסָּח
אָז יַעַר אֶפְרַיִם: הַשִּׂיחַ, הַסְּבָךְ?
עֲלִי וְהִתְיַחַדְתְּ עִם אִילַן-קַטַּמוֹן,
עִם אֹרֶן וָזַיִת, הַבְּרוֹת, הָרִמּוֹן.
פּוֹטֵר הַשִּׂיחָה וְהַפִּטְפּוּט וּלְהָטָיו
הָאֹרֶן הָעַז בְּצִיצִיּוֹת-מְחָטָיו,
עוֹנֶה לוֹ הַזַּיִת לְנִיד וּלְלֹא-נִיד,
וּכְבָר מִתְיַפֵּחַ, מַרְעִיד הָרָטִיט.
 
נִטְפָּל שְׁאוֹן הַגֹּפֶר לִשְׁאוֹן שְׁאָר אֶחָיו...
שׂוֹחֶה הַשָּׁאוֹן הַיָּרֹק הָרָחָב,
קוֹל אֶשֶׁד צָנוּעַ בְּסֶכֶר-הָרָיו,
תּוֹקֵף אֶת הַיַּעַר וְאֶת אֲמִירָיו,
כִּשְׁאוֹן יָם רַב-גַּעַשׁ רָחוֹק, מַה רָחוֹק...
שׂוֹחֶה וְחוֹלֵף, לִבְלִי סוֹף, לִבְלִי חֹק...
עוֹמְדִים אִילָנוֹת מְנַעְנְעִים רֹאשׁ אֶל רֹאשׁ,
כְּסוֹד יְשִׁישׁוֹת מוּעָדוֹת לַחֲשׁוֹש.
 
ירושלים, קטמון, 1937


טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.

  1. ^ שְׂעִירָה – יער שעציו דקים וסמוכים זה לזה
  2. ^ שורת עצים הסוככת בפני רוח.