שירים (שאול טשרניחובסקי)/ראי אדמה/עמך טובעים בדם
עַמֵּךְ טוֹבְעִים בַּדָּם / שאול טשרניחובסקי
עַמֵּךְ טוֹבְעִים בַּדָּם, וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִׁירָה!
וְשֶׁמֶש שֶׁל טֵבֵת מִתּוֹךְ חִיּוּךְ מַבְכִּירָה
אֶל כַּר עֲרִיסָתוֹ שֶׁל רַךְ בְּכוֹר וְנִמּוֹל:
יֵשׁ אֹשֶׁר לֹא מִכָּאן וְאֵין מָחָר, וְאֵין תְּמוֹל ...
נִתְלֵית בְּמַכְחַלִּים, וּמִלְּטִיפוֹת זְהָבָהּ
לַמְּבֹרָכִים מֵאֵל וּלְאִישׁ פִּיו אֵל קָבָה,
בְּעִנְבְּרֵי שְׁקִיעָה וְעִם שַׁחַר-אוֹר מְאָדָּם,
לָנָה בְּעַנְפֵי הָדָר, שָׂמָה בַּפָּז הוֹדָם.
הַיָּם – קֻבַּעַת אוֹר, קֻבַּעַת שֶׁל עֲנָקִים,
הַיָּם מַלֶּשֶׁת[1] תּוֹךְ יַרְקָם שֶל מַעֲמַקִּים.
הַאִם יִפְקֹד הַיּוֹם סְגֻלּוֹת כָּל-הַמַּחְמַדִּים
לָזוּן עֵינָיו בִּצְחוֹק תַּרְשִׁישׁ[2] וְאִזְמָרַגְדִּים,
בְּזִיקֵי הַסַּפִּירִים, בַּעֲרֵמוֹת פָּרוּזִים[3],
אוֹרוֹת מִקֶּדֶם-אוֹר, שְׁבִיבֵי-עוֹלָם גְּנוּזִים?
וּבַעֲבוֹר עָנָן קַל-אֵבֶר חוֹבְבֵי מָרוֹם
יוּעַם יוּעַב, עָלָיו סִגְלָה חִוֶּרֶת תִּקְרוֹם.
קָדִימָה קַו-הָהָר, זוֹעֵם וּכְחַלְחַלִּי ...
אֲנִי יוֹדֵעַ שִׁיר, הַשִׁיר יָפֶה, וְאַךְ לִי:
תָּרֹג-זְהַבְהַב וַרְדִּי, כָּעוֹר אֲשֶׁר לַנְּמֵרִים
מִטֶּרֶם בְּרֵאשִׁית, הָפְכוּ הָיוּ פֹּה הָרִים.
גַּם זַעֲמָם קוֹפֵא, הַזַּעַם לֹא עוֹד נֻקָּם,
אֶל גַּחֲרֵי קְדוּמִים הוּטַל קוֹלָם זֶה הַנָּם.
כּוֹכָבַיִךְ – שְׁמָשׁוֹת זְעִירִים, בְּיָד נְדִיבָה
זָרְעוּ עַל שְׂדֵה קְטִיפָה שֶׁל יַקִּינְטוֹן שֶׁכָּבָה.
כּוֹכָבַיִךְ – שְׁמָשׁוֹת, הַלַּיְלָה הוּא יַעַנְדֵן
זֵר אוֹר לְשִׂיא הָהָר, עֲנָק לְלֶב-הַיַּרְדֵּן.
תִּלֵּי חָרְבוֹת-עוֹלָם עָלַיִךְ בְּיַתְמוּתָם,
אֵין פָּלָטִין מְלָכִים מָלֵא שִׁירָה כְּמוֹתָם!
וּמִי יָשִׁיר שִׁירַת כָּל-גּוּשׁ וְכָל – "חֲנִיתָה",
אֲשֶׁר כָּלְלוּ גְּבוּרָה אֵין כֹּחַ לַהֲמִיתָהּ?
יִפְצֶה הַיָּם אֶת פִּיו, בֶּחֳרָבָה בָּהּ לִגְעֹר,
יָקוּם מִשְׁבָּר אֶחָד עַד סֻלָּמָהּ זֶה שֶׁל צוֹר;
תִּדּוֹר מֵאוֹר חַמָּה, בַּעֲרִיפֶיהָ תֶּחְוַר;
וּזְרַע הַכּוֹכָבִים יִמַּק כַּבָּר בּוֹ נָבַר
חֲזִיר-בָּר רְעַבְתָּן; קוֹלוֹ יִתֵּן מִדְבָּר
בִּמְלֹא כָּל חֲלָלוֹ הָעֲרִירִי הַסָּר;
וְיִתְעַוְּתוּ הָרִים, מִשִּׂיא רָמוֹת עַד תְּהוֹם,
כִּבְיוֹם בּוֹ הִתְעַוְּתוּ לִהְיוֹת כִּכָּר שֶׁל סְדוֹם.
מִשִּׁיר תִּשְׁבֹּת צִפּוֹר-הַגָּן וּנְאוֹת-הַצִּיָּה,
אִם לֹא לַאֲנִיָּה, אִם לֹא לַתַּאֲנִיָּה ...
– – – – – – – –
– – – – – – – –
וְאַתְּ אַרְצִי-אַרְצִי, שְׁכוּרָה מֵאוֹר, צְעִירָה,
עַמֵּך טוֹבְעִים בַּדָּם, וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִׁירָה!
תל-אביב. 1939
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.