שירים (שאול טשרניחובסקי)/כל שירי/ירושלים קרית-הגזית!

יְרוּשָׁלַיִם קִרְיַת-הַגָּזִית!... / שאול טשרניחובסקי

(בדרכי קדמונים)

יְפַת-קֶדֶם בְּהָרֵי-גִיר-אֵלֶם כְּבֵדִים,
אֲשֶׁר אַךְ לָהּ לְבָבוֹת רִבּוֹאוֹת חֲרֵדִים,
שְׂאִי הֶמְיַת-לְבָבִי, הוֹי, קִרְיַת-הַגָּזִית,
בְּנוֹי-זַעַם יְגוֹן-חוֹמוֹתַיִךְ – כְּעֵדִים
לְיוֹבְלוֹת שֶׁל חֲלוֹם מַתְמִידִים בְּתִקְוָה!
בְּעֵינַיִם רְעֵבוֹת אֶדַּבֵּק וְאַקְדִּים
בְּלִיטָה וּבְלִיטָה לִנְשִׁיקַת-אֲהָבִים.
בְּאָזְנַיִם צְמֵאוֹת כִּי אֶקְלוֹט רְעָדִים:
נְגִינָה מִנְּחָלִים, צְלִיל אִוְשׁוֹת-נְקִיקִים –
וְהַר כָּבֵד-קְבָרִים שֶׁל רָוֵי-נְדוּדִים
מְאֻשָּׁרִים וְהָיוּ בָּאָרֶץ לַעֲפָרוֹת.
אֲנַחֵשׁ לְאָרִיחַ וָאֶבֶן מְנֻדִּים:
הֲמִקֶּדֶם וְאִם פֹּה בָנַיִךְ קְבָעוּם?
בַּמַּקְצוּעַ תְּמוּנָה מִי תִכֵּן, עַמּוּדִים?
וּמִי הָרַס בְּעֶבְרָה וַיִּתְּנֵם נְפוּצוֹת,
חֳרָבוֹת עַל-פְּנֵי חֻרְבָּנוֹת פְּחוּדִים?
וְסוֹבֶלֶת בְּקֹשִׁי אַתְּ חוֹמָה וְכָל-חֵיל,
מְנַאֲצַיִךְ בְּכֹחַ הֱקִימוּם וְזֵדִים,
וְאַךְ בִּזְכוּת שְׂרִידֵי-קְדוּמִים וְזָוִית
בְּמִסְגֶּרֶת-צְרִיחִים וּבְסִיס-מִסְגָּדִים
תְּקַבְּלִים אַתְּ וְלֹא תְנַעֲרִים בְּאַפֵּךְ,
וְהָיוּ הֵם בְּתוֹכָם לִפְלֵטָה פְּקוּדִים.
וְכָל מִגְדָּל וּמִגְדָּל זָר תּוֹכֵךְ – נְעוּצִים
כְּמַחַט בִּבְשָׂרֵךְ, אַף דָּמַיִך שׁוֹתְתִים
בְּעַד פְּצָעִים סְמוּיִים – נְהָרוֹת לֹא-נִרְאִים.
בְּלֵילוֹת-סוֹד נְטוּלֵי כָל-הֶגֶה וְהֵדִים,
בְּצֶקֶת לָךְ קְסָמִים עַל אֵלֶם-שְׁוָקִים
וּמְצָרֵי בֵין-רְחוֹבוֹת צֶדֶק וּמַאֲדִים,
יְקוּמוּן בָּךְ הֲמוֹנִים, כָּל-יוֹצְרֵי-כְּבוֹדֵךְ
בְּהוֹד נֵזֶר-פְּרָחִים לֹא-יִבּוֹל בְּאֵידִים,
אֲשֶׁר צִוּוּ לְעוֹלָמִים לָךְ הַזִּיו וְהַהוֹד
וְחָשְׁלוּ עוֹד וְנִגְּדוּ, עֲמֵלִים וּטְרוּדִים,
גְּאוֹן מָגֵן-דְּרוֹרֵךְ, סוֹחֶרֶת שְׁלוֹמֵךְ;
בְּסוּפוֹת עַל פְּרָצַיִךְ אִגְדוּ גְדוּדִים,
בְּעוֹד כֶּתֶר בְּרֹאשֵׁךְ שָׂרָתִי בְּאַרְצֵךְ,
וּבָנַיִךְ בְּאֶרֶץ-הָעִבְרִים – יְהוּדִים.
 
בְּנֹגַהּ-אוֹר לְמוּלֵךְ עִם שֶׁמֶשׁ-שְׁקִיעָה,
וְאָדְמוּ כָּל אֲבָנַיִךְ, גַּגּוֹת כְּיוֹקְדִים,
הַאֻמְנָם לֹא דְמֵי גוּשׁ-הַחַלְבִּי, בֶּן-גְּיוֹרָה,
דְּמֵי מַכֵּי-יְבוּס, דַּם בַּר-כּוֹכְבָא וְרֻדִּים,
מְבַצְבֵּץ הוּא וְעוֹלֶה מֵאֲפֵלַת-שְׁנוֹת-דּוֹר
בְּקִלּוּחַ-פְּלָאוֹת – תּוֹכֵחָה לְבוֹגְדִים?
וְכַמָּה תֶאֱרַךְ עוֹד אִגֶּרֶת-כְּאֵבֵךְ,
יְמֵי-חֶבְלֵךְ וְהַוָּתֵךְ מִזָּרִים נְדוּדִים? –
הַאֶל יָמִין נְקַו אוֹ מִשְּׂמֹאלֵךְ יְצַו לָךְ
מְבַשֵּׂר-הַגְּאֻלָּה שַׁחֲרֵךְ הַמַּאְדִּים?
וּמִי יִתְּנֵךְ חֲלָלָה, תֶּחְדְּלִי הֱיוֹת עִיר
קְדוֹשָׁה לְשָׁלֹשׁ אֱמוּנוֹת-חֲרֵדִים,
וְהָיִית אַךְ לְעַמֵּךְ, לֹא לַזָּר חֲמוּדָה!
לְגוּפָה לֵב אֶחָד, שֵׁנִי אֵין לְגִידִים, –
כְּלוּם נִמְצָא וְיֵשׁ בִּלְעָדַיִךְ שְׁנִיָּה,
וְאִם עָבְרוּ וְנָמַקּוּ יוֹבְלוֹת כְּאֵדִים!
מְלֹא-עוֹלָם בְּיֶדְכֶם עַל הָרָיו וְיָמָּיו –
תְּנוּ לָנוּ וְנִירַשׁ שׁוּב שָׂדוֹת אֲבוּדִים,
עֲמוּסֵי גְרַב-הַקֹּדֶשׁ: חָצָץ וּטְרָשִׁים,
וְנִפַּח בָּם לְהַחֲיוֹת לִבּוֹתֵנוּ צְמוּדִים,
וְנַשְׁקֶה בְּדָמִים גֵּיאָיוֹת-צְחִיחָה.
וְאִם לֹא – וְנַחְצוֹב בָּם בּוֹרוֹת אֲחָדִים:
אֶחָד אֶחָד וְכוּכוֹ, מִשְׁפָּחָה וְכוּכָהּ,
וְתֵל-קֶבֶר עֲנָקִים לְעַם בָּז לִמְרוֹרִים.
 
תל-אביב 1933

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.