שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ט/דף קב

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קב עמוד א

הכי גריס הראב"ד ועצים תנאי היא ולא גריס ועצים להסקה והיא הנכונה שבגירסאות ופירש שפיר שהוא הנכון שלפי הלשונות שראיתי לשאר מפרשים בשמועה זו יש לי בהן גמגומים. וזהו פירושו עצים אי אית בהו קדושת שביעית או לא תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית אותן פירות הראוין לאכילה ויש בהן קדושת שביעית לא הותרו אלא באכילה אבל למשרה וכביסה לא דאמר קרא לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה כלומר באלו פירות שיש בהם קדושת שביעית לא הותרו אלא בדומיא דאכילה ורבי יוסי מתיר דאמר קרא לכם לכל צרכיכם אלא הא דכתיב לאכלה מיבעי לאכילה ולא למלוגמא דהוא דבר שאינו שוה לכל ולא דמי לאכילה ששוה לכל אדם ומכל מקום איכא פלוגתא בעצים אם יש בהם קדושה בין רבי יוסי ורבנן דלרבנן דדייקי לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה משמע דלא משתעי קרא אלא בפירות שהנאתן וביעורן שוה דאיכא בהו לאכלה ובהנהו קא אסר בהו משרה וכביסה אבל בעצים דהנאתן אחר ביעורן בהנהו לא משתעי קרא דאינהו אין בהם קדושה אבל לרבי יוסי דלא דייק לאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה אפילו בעצים קא משתעי קרא דדומיא דאכילה הן דשוין בכל אדם ומותר ליהנות מהן בתוך השביעית וחייב לבערן אחר השביעית. ע"כ לשון הרב ז"ל.

ולפי פירושו ספיח סטים וקוצה אתיא כרבי יוסי ויש להן שביעית ואף על גב דחשבינן להו שהנאתן וביעורן שוה לא מודו בה רבנן דלאכלה כתיב ולא נאסר אלא מידי דאכילה כפירות והוא הדין לכל עצים אף על גב דלא משחן דיש בהן קדושת שביעית לרבי יוסי ועלי גפנים כרבנן דאלו לרבי יוסי אפילו לקטן לעצים יש בהן קדושת שביעית. ואפשר לגרוס אפילו לפירוש זה עצים להסקה כלומר דלא משחן אלא דעלמא לרבי יוסי יש בהם משום שביעית אבל לרבנן אפילו דמשחן לית בהו משום שביעית דהנאתן אינו אלא לאחר היסקן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל רב כהנא אמר סתם עצים להסקה ניתנו תנאי היא דתניא אין מוסרין וכו'. שאין שוכרין בפירות שביעית לשרות פשתנו ואם יש לו יין של שביעית אסור לשרות בו פשתנו ולא לכביסה שאין שוכרין כובס בפירות שביעית ואסור לכבס בגדים ביין של שביעית רבי יוסי אומר מוסר וכו' לכם דומיא דלאכלה יש בו קדושה דהיינו מי שהנאתן וביעורן שוה כגון אכילת פירות וכגון עצים דמשחן יצאו עצים שאין בהם קדושת שביעית לפי שהנאתן אחר ביעורן לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתן וביעורן שוה דלכל צרכיכם הוא מותר ובלבד שתהא הנאתו וביעורו שוה כגון עצים דמשחן יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן דרבי יוסי סבר הואיל ורוב פירות הנאתן וביעורן שוה הני דמשרי וכביסה כיון דמיעוטא נינהו נגררין אחר שאר פירות דאף על גב דהני אין הנאתן וביעורן שוה כהנאתן וביעורן שוה דמו ומותר הכא נמי כיון דסתם עצים להסקה ניתנו הני עצים דמשחן כיון דמיעוט נינהו נגררין אחר רוב עצים וכהנאתן אחר ביעורן דמו ואין בהם קדושת שביעית ותנא קמא סבר כיון דמשרה וכביסה הנאתן אחר ביעורן אסור התם נמי כיון דעצים דמשחן הנאתן וביעורן שוה אין בהם משום קדושת שביעית. ע"כ.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו עצים דמשחן שראוין להתחמם כנגדן שהנאתן בשעת ביעורן אמר רבא סתם עצים להסקה הן עומדים להסיק בהם תנור וכירים ולהדליקן תחת התבשיל ולא להתחמם כנגדם וממילא אימעטו להו מלאכה הילכך אף על גב דאימלך עלייהו נמי להתחמם כנגדן או לדבר אחר לאו מילתא היא דלא במחשבה דיליה תליא מילתא אלא באנפא דאורחא דאינשי לאיתהנויי ביה בההוא מדעם ולא דמי ללקטן לאכילה דהתם בשלקטן כשהן לחין דלא חזו להסקה כלל. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו עצים העומדים להסקה אין בהם קדושת שביעית כלל וכן אפילו היו ראויים להדליק בהם כגון אבוקות של עץ שמן וכיוצא בהם אף על פי שהנאתן וביעורן בשעה אחת מפני שמאחר שאינן ראויים לצבוע בהן סתמן להיסק עומדות וכל שעומד להיסק הנאתו אחר ביעורו ואינו דומה לפירות. וכן עלים כגון עלי קנים הרכין ועלי גפנים אפילו כנס בהם הרבה עד שהוכר שלאוצר הוא מכוון לצורך החורף והוא הנקרא בלשון תלמוד שגבבן בחבה רצה לומר לעשות מהם מחבוא ואוצר אם לקטן לאכילה יש להן קדושת שביעית הא לעצים אין להם קדושת שביעית. ויש מפרשים גבבן בחבה בלחות שבהן עד שמתוך לחותן ראוין לאכילה כשם שמיני הצבעים הותרו לצבוע בהם כך מיני הכיבוס מותרים לכבס בהם כגון בורית וכיוצא בו אבל פירות העומדים לאכילה לא הותרו לכביסה ולא למשרה רצה לומר שיהו שורין פשתן או שיהו מכבסין ביין של שביעית וכן אסור לעשות מהם מלוגת או זילוף או אפיקטוזין ודברים אלה יתרחבו במקומן בעזרת השם יתברך. ע"כ.

הא דאמרינן לאכילה ולא לזילוף: אף על גב דאמרינן בעלמא שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים אלמא זילוף חשוב משתיה הני מילי לאדם חשוב ומעוננ אבל לרוב בני אדם הפסד יין הוא ואמר רחמנא לאכלה ולא להפסד אבל משרה וכביסה לאו הפסד הוא דחיי נפש הוא כדאיתא בנדרים לרבי יוסי גופיה. הראב"ד ז"ל.

מחלוקת ואחר כך סתם: אבל לא בעי למימר תיפוק ליה משום דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה דהא איכא רב דלית ליה הני כללי בפרק מי שהוציאוהו אבל מחלוקת ואחר כך סתם פריך שפיר אף על גב דשאר אמוראי לא סברי דהלכה כסתם משנה אלא רבי יוחנן הוא דפסק הכי מכל מקום במחלוקת ואחר כך סתם מודו כולהו דהלכה כסתם ובסתם ואחר כך מחלוקת מודה רבי יוחנן דאין הלכה כסתם כדמוכח בפרק החולץ וסתם שאין עליה שום מחלוקת כולי עלמא מודו שהלכה כאותו סתם אלא שאר אמוראי סברי שאם הסברא נוטה שאין הלכה כאותו סתם נוכל לפסוק שאין הלכה כמותה. אבל רבי יוחנן סבר שבכל מקום הלכה כסתם ואפילו מחלוקת בחדא מפכתא וסתם במסכתא אחריתא סבירא ליה דהלכה כסתם. הרא"ש ז"ל.

מחלוקת ואחר כך סתם: וא"ת מאי קושיא ומי עדיף מחלוקת ואחר כך סתם מסתם מתניתין דליכא מחלוקת במתניתין כלל ופסקינן כתנאי דברייתא דפליגי אסתם משנה ולא אקשינן והא סתם משנה היא אלא לרבי יוחנן בלחוד דכייל ופסק כסתם משנה ואפילו לרבי יוחנן נמי אמרינן בדוכתי טובא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן. ויש לומר דאין הכי נמי דטפי עדיף מחלוקת ואחר כך סתם מסתם מתניתין בלא מחלוקת משום דכל ששנה רבי מחלוקת ואחר כך סתם נראה שדקדק הרבה בדבר ואחר ששנה המחלוקת ראה דברי האחד וסתם כמותו. ואי נמי אפשר לך לומר שהברייתא נשנית אחר המשנה בבי רבי חייא ובי רבי אושעיא תלמידי רבי מיתניאן ולבתר רבי מתניאן והילכך אפילו איכא סתם במתניתין שמא רבי שנה להם בברייתא לבסוף והוי ליה סתם ואחר כך מחלוקת ובכי הא לא מקשינן והא סתם משנה היא דאפשר דלאו הכי הוא.

אלא דקשיא לי דבפרק החולץ אמרינן מסתמיך ואזיל רבי אבהו אכתפיה דרבי נחום שמעיה וכו' סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם סתם בברייתא מאי וכו' אלמא אף סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא פשיטא ליה דהלכה כסתם מתניתין. וי"ל דההוא כללא רבי אבהו בלחוד הוא דכייל ליה ואמוראי אחריני לית להו הכין בסתם משנה ומחלוקת בברייתא דהא איכא טובא דפסקיה לעתים כמחלוקת דברייתא חוץ מרבי יוחנן ואליבא דהנהו אמוראי דאמרי משמיה דרבי יוחנן דהלכה כסתם משנה ורבי אבהו נמי תלמידו דרבי יוחנן וסבירא ליה כרביה. הרשב"א ז"ל.

כללא דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם והני מילי בחדא מסכתא אבל בתרי מסכתא אין סדר למשנה ולא ידעינן אי סתם ברישא ואי מחלוקת ברישא ואי תני לסתמא אחר מחלוקת לפום האי סידורא דידן ותני ליה גבי הלכתא פסיקתא הלכה כסתם. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

דף קב עמוד ב

אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר וכו': ופחתו דקאמר בברייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דפחתו דברייתא קמייתא כיון דאוקימנא כרבי מאיר וקני להו כרבי יהודה דלא קני להו בהאי שינוי דלאו שינוי גמור הוא לדידיה אלא כשינוי דצבע אם פחתו באונס לא פיחתו לו ואין מטילין עליו אלא פחת דידו על התחתונה להפסיד שכרו ככל המשנה דידו על התחתונה. וכן הדין לאוקמתא דרבי אלעזר דמוקי להו תרווייהו כרבי מאיר דאלו לאכילה הוי שינוי גמור וקני להו אבל לסחורה לא הוי שינוי גמור ולא מפסיד אלא שידו על התחתונה והא דקאמר הותירו לאמצע דוקא בשנתן לו בתורת עסק ולאמצע דקאמר למחצה לשליש ולרביע כמנהג המדינה קאמר ואם לא נתן לו בתורת עסק אלא דשוייה שליח בעלמא אם הותירו הותירו כולם לבעל המעות. הרשב"א ז"ל.

אלא במידי דחזי לגופיה וכו': משום דסתם נותן צמר לצבע לצורך עצמו ולא לצורך סחורה משום הכי לא מצי לשנויי הא והא כרבי יהודה כאן לסחורה כדמשני רבי מאיר משום דמתניתין לאו לסחורה משמע ואפילו הכי קאמר רבי יהודה דלא קני. הרא"ש ז"ל.

כאן לאכילה: כלומר שצוהו בעל המעות ליקח בהן חטים לאכילה וזה ששינה שליחותו שינוי גדול מתקרי שאין דרך העשירים והגדולים לאכול שעורים ומשום הכי לגמרי נקרא גזלן. אי נמי שצוהו לקנות שעורים לאכילת בני ביתו כדי שלא יוסיפו בהוצאות הלחם ולא נתכוון אלא לצמצם ממונו וכל המשנה אין רוח בעל הבית נוחה הימנו כלל ונקרא גזלן גמור אליבא דרבי מאיר והכל בין הפסד בין ריוח לשליח הוי דאי אליבא דרבי יהודה לעולם לא מיקרי שינוי גמור ואם הותיר לאמצע הותיר ואם פחת לשליח לבדו פחת. ה"ר יהונתן ז"ל.

הא והא רבי מאיר ולא קשיא כאן לאכילה וכו': כלומר כשנתנו לו ליקח חטים לאכילה חטים דוקא קאמר ובהקפדה קאמר וכשלקח שעורים שינוי גמור הוא וקנאן בשינוי הלכך בין פחתו בין הותירו לשליח בגזלן שמשלם כשעת הגזלה אבל סחורה לאו בהקפדה גמורה קאמר ולפיכך אם הותירו לאמצע שאין זה שינוי גמור ומיהו כיון ששנה ממה שאמר לו בעל המעות קנסינן ליה דידו על התחתונה אם פחתו פחתו לו. ואחיכו במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות דבשלמא לרבי אלעזר דקאמר דאפילו לרבי מאיר כל לסחורה אינו שינוי גמור דלאו בהקפדה איכא למימר דבכל מידי דאית ביה רווחא ניחא ליה ולא בטיל שליחותיה לגמרי ושליחותא דבעל הבית קא עביד וקני בעל המעות חלקו וכטעמא דקא מפרש רבי אבהו בחטים ובחטים אלא לרבי יוחנן דאמר משנה ולהוי שלוחו ומיהו שינוי לא הוי דליקני ומכל מקום היכי קננהו בעל המעות.

ומיהו למסקנא הא אפריקא קשיא דבני מערבא דטעמא משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות כדקני ליה בחטים וחטים וכאתקפתיה דרב שמואל ורבי אבא נמי דדחה דברי רבי אבהו ואף על גב דבמערבא מחכו עלה לא שבקינן דרבי יוחנן ורב שמואל דיהיב ביה טעמא ולא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים ולרבי יהודה דקיימא לן כוותיה בין לסחורה בין לאכילה אף על פי שישנה לגמרי אם הותירו הותירו לבעל המעות דדעתו של שליח אינו לקנות ולזכות לעצמו אלא לבעל המעות ואם פחתו לשליח דקנסא הוא משום דשנה בשליחותיה ואם הותירו אם נתנן לו בשותפות הותירו לאמצע ואם לא נתנן לו בתורת שותפות הכל לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח.

ושמעינן משמעתין תרתי דכל היכא שנתכוון לגזול ולקנותו לעצמו אם פחתו פחתו לעצמו ואם הותירו הותירו לו דכל שמתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין רבי יהודה לרבי מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים ששלח יד לעצמו אר שאמר שחוזר בו משליחותו וקונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכדאמרינן לקמן בפרק הגוזל ומאכיל גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר. אמר רמי בר חמא הכא בשותפי עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חברו אמר פליג וכו' רבא אמר הכא בפועלים וכו'.

ושמעינן נמי משמעתין דכל היכא דמתכוון לזכות לבעל המעות זכה בעל המעות ואף על פי ששנה בדבר שבעל הבית מקפיד בחטים ושעורים ולאכילה דלרבי יהודה הותירו לבעל הבית לרבי יהודה אליבא דרבי יוחנן. ומסתברא שהמקבל עסק אם שלח ידו במקצת העסק ונתעסק בשאר סתם והרויח סתמא לבעל המעות נתעסק ואם פחתו פחתו לו דקאי ברשותיה כוליה לאונסין משעה ששלח יד במקצתו ואם הותירו הותירו לבעל המעות דמסתמא לדעתו הוא מתעסק ואם שותף הוא הותירו לאמצע וכענין שאמרנו בפרק בן סורר בבא במחתרת כי אוקמיה רחמנא ברשותיה להתחייב באונסין למקני ממש לא מידי דהוי אשואל.

ועוד מסתברא לי דאפילו אם החזיר אותו מקצת שנטל והרויח בו מה שהותיר לבעל המעות או לאמצע אם הוא שותף ואין צריך לומר לדעת הפוסקים כרבי ישמעאל דאמר הגונב סלע מן הכיס למקום שנטל יחזיר ואין צריך דעת הבעלים אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר צריך דעת בעלים אני אומר כן לפי שזה מתכוון לזכות לבעל המעות ולא גרע מכסות אשתו ובניו וצבע שצבע לשמן משלו כדעת רבי יוחנן אפילו כדעת רבי אבהו דאמר דשליחותייהו קא עביד והכא נמי שליחות דבעל המעות קא עביד ואם נפשך לומר כל שעושה עליו גזלן במעשיו אף על פי שהוא מתכוון לקנות ולזכות לבעל המעות לא קנה בעל המעות אלא הותיר לעצמו. ותדע דהא לרבי מאיר דקני בשינוי גמור כגון שנתן לו לאכילה לכולי עלמא חטים ושעורים אם הותירו הותירו לו ואף על פי שאין דעת השליח לקנות בשינוי יש לומר דילמא לרבי מאיר כל שהוא שינוי גמור דעבר על דעת בעל הבית מתכוון הוא לקנות לעצמו דשינוי זה מוכיח על כוונתו.

ואין נראה לי דשאני התם דכיון דבשינוי זה מוציאו מרשות בעלים וקנאו בו אי אפשר לומר דבמה שקנאו והוציאו מרשות בעל המעות בו בעצמו יקנה בעל המעות דהאיך אפשר לומר שקנאן לעצמו בכוונתו לבעל המעות שהן שני הפכים באין לו כאחד הא אי לא הא לא הא. ואי נפשך לומר עוד אפילו שלח יד בעסק לקנות לעצמו האיך עושה סחורה במעותיו של זה והא אמר רבא בפרק איזהו נשך הני בי תרי ותלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי זבן לחד זבן לכולהו ולא אמרן אלא דלא ציירי ולא חתימי איניש איניש לחודיה אבל ציירי וחתימי איניש איניש לחודא למאן דזבן זבן אלמא כשמשך זה המקח זה לא נתכוון לקנות אלא לחד מינייהו אפילו הכי אמרינן לאו כל כמינייהו לעשות סחורה לאחר ולזכות לו במעות שאינן שלו. יש לומר דשאני התם דכל כי הא לא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שיקנה לפי שדעת המוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או לבעל המעות אבל לא לזה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל המעות ולא קונה לו.

וא"ת והרי שנינו בתוספתא בבא מציעא פרק ד' הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ובאחריות אמר לו לא לקחתיה אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח או מכר מוציאין מידו בעל כרחו אלמא אפילו בלוקח לעצמו לא קנה שאי אפשר לו לעשות סחורה לעצמו במה שנתן לו בעל הבית לקנות לו אלא כל שידוע שקנה במעות שנתן לו חברו ליקח לו כל מה שלקח באותן המעות הרי הוא לבעל המעות. יש לומר דשאני התם דכיון דקנה סתם ושכירו הוא ידו כידו של בעל המעות עד שיחזור לו בפירוש מסתמא לבעל המעות הוא קונה וכמו שכתבתי למעלה.

אלא שאין אני רואה כן דעת הרב בעל מתיבות ז"ל שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן בקידושין בריש פרק האומר לשלוחו ברבה בר בר חנה דיהיב זוזי לרב דזבן ליה ההוא ארעא ואזל וזבנה לנפשיה ואמרינן דקנאה רב דהני מילי כשלקחה רב במעות של עצמו אבל אם ידוע שלקח באותן מעות שנתן לו רבה בר בר חנה לא קנה והביא ראיה מן התוספתא שכתבתי ואף על גב דהתם רב בפירוש קנה בשמו. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל בפרק המקבל שהוא ז"ל כתב שם היכא דשקל איניש עסקא מחבריה לאעסוקי ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגי לההוא עסקא או לזוזי דעסקא קמי בי דינא אדעתא למשקל ההוא פלגא בתורת מלוה לאעסוקי ביה לנפשיה כי היכי דלא למיתן רווחא למריה דעסקא שמעינן משמעתיה דרבה דאמר להכי קרו ליה עסקא דאמר ליה לעסוקי ביה יהבי לך ולא למשתי ביה שכרא דלית ליה למפלג לממונא למשקל פלגא לאעסוקי ביה לנפשיה דלאו אדעתיה דיעביד הכי יהבה ניהליה הילכך אי אתני הדין תנאה לפני כל בית דין שבעולם לא מהני תנאיה כלום. ועוד אי אמרת מהני תנאיה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואף על גב דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה מהני נמי באידך פלגא דבתורת פקדון ומשוי ליה לכוליה גביה כי מלוה ושקיל ליה לרווחא לחודיה ואף על גב דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה ואם כן מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל. עד כאן.

הנה שהרב סובר ממה שכתב שאם רצה מקבל העסק להתעסק בו ולהרויח לעצמו אפילו אמר והתנה בפירוש בפני עדים לאו כל כמיניה ועל כרחו אם עשה כן מוציאין מתחת ידו. וצריך לי עיון שהרי אינו נראה כן מתוך שמועתנו וכמו שכתבתי ואולי גם הרב ז"ל מודה בדין זה אלא שבממון שנתן לעסק ומפני התקנה ויראה כן ממה שכתב בטעם הדבר שאמר דאם כן מאי אהני ליה תקנתא דעבוד רבנן עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים שעורים ולקח לו חטים אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לאמצע דשינוי לא קני אלא בגזלן כרבי יהודה ודוקא בשנתן לו לקנות לסחורה בתורת שותפות אבל אם לא נתן לו בתורת שותפות לא שנא לאכילה ולא שנא לסחורה אם פחתו פחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות מידי דהוה אאומן לטעמא דרבי יהודה דלא שקיל אלא הוצאה שיעור שבח ואי ליכא הוצאה לא שקיל שבחא כלל. ותו דהא טעמא דרבי יהודה דאמר כל המשנה ידו על התחתונה למגרע ליה קאמר דהא אומן אי לאו דשני הוה שקיל כוליה אגריה השתא דשני לית ליה אלא הוצאה שיעור שבח ואם כן הכא כיון דאי לא שני לא הוה שקיל בשבחא ולא מידי השתא דשני היכי שקיל בשבחא איתגורי איתגור. ותו הא קיימא לן כרבי יוסי דאמר הכל לבעל המעות כדאיתא בפרק אלמנה נזונית.

וכי תימא שאני התם דכיון דלא יד בעל הבית היא מכדי שמעינן ליה לרבי יהודה דקאמר שינוי לא קני אלא בגזלן הילכך כי שני נמי לטעמיה דרבי יהודה חד דינא הוא וכל שכן דשינוי לרבי יהודה מגרע גרע וקיימא לן כרבי יהודה דהא איפסקא הלכתא כוותיה. וכי תימא אי הכי אפילו נתן לו לסחורה בתורת שותפות והותירו הכל יהא לבעל המעות מידי דהוה אאומן דשני לטעמיה דרבי יהודה דאף על גב דכי לא שני בעי מיתב ליה אגריה כי שני לית ליה אלא הוצאה שיעור שבח הכא נמי אף על גב דפסק בהדיה למיתב ליה לשליח פלגא רווחא כי שני מיהת לא ליתיב ליה ולא מידי דהא ליכא הוצאה כלל. אמרי הני מילי היכא דזכה ליה בעל הבית מעיקרא בהאי ממונא גופיה דסליק ביה שבחא דכי קא שבח ברשותיה דמריה קא שבח אבל הכא גבי הנותן מעות לשלוחו כי סליק שבחא לאו במעות דבעל הבית קא סליק אלא בחטי ושערי הוא דסליק והני חטי ושערי לא זכה בהו בעל הבית אלא מחמתיה דהאי שליח ונהי נמי לא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שהקנה חטים לבעל המעות אלא אמרינן כיון דהאי שליח אדעתא דבעל הבית קא זבין כיד בעל הבית דמי מכל מקום כי הוי כיד בעל הבית הני מילי לאקנויי לידו פלגא דרווחא לאידך פלגא דידיה מי הוי כיד בעל הבית הא ודאי כי קני לנפשיה קא קני הילכך אם הותירו הותירו לאמצע וכן הלכה.

וליתא לדרבי אלעזר ודבני מערבא דאמרי כל היכא דשני שליח בזביני כי קני לנפשיה הוא דקני דמי הודיעו לבעל החטים שהקנה חטים לבעל המעות חדא דהא קיימא לן בעלמא הכל לבעל המעות ותו דהא קיימא לן בפרק קמא דסנהדרין דכל היכא דאמרינן מחכו עלה במערבא רבי יוסי בר חנינא ורבי אלעזר תרווייהו תלמידי דרבי יוחנן הוו ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הא דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בסנדלים חדשים שצבען לשמן וכו' משום האי טעמא הוא דכי צבעינהו וזבנינהו מעיקרא אדעתא דידהו זבנינהו וכידם דמי מההיא שעתא זכו בהו ולא אמרינן מי הודיעו לצבע שהקנה צבע לאשה לא שנא שני שליח ולא שנא לא שני שליח כי טעמיה דרבי יוחנן ושנויא דרבי אבא ליתא והני מילי לענין דינא דשליח בהדי בעל הבית אבל לענין דינא דבעל הבית בהדי מוכר היכא דשני שליח בשליחותיה במידי דקיימא לן דמעביר על דבריו הוי אי איתברירא מילתא בסהדי או בהודאות מוכר דבעל הבית שדריה להאי שליח למזבן ליה ארעא או הני מטלטלי ממונא דבעל הבית סתמא דלא אתני עליה בין לתקוני בין לעוותי ואזל וזבן ליה ועוית ושני בשליחותיה בטלי זביני מידי דהוה אהיכא דשויה שליח לזבוני וטעה דהדרי זביני כדאיתא בפרק אלמנה נזונית.

וכי תימא מי דמי התם גבי מכירה כי שויה שליח לזבוני במקרקעי הוא דשויה שליח וכי שני בשליחותיה לא קני לוקח דקרקע בחזקת בעליה קיימת אבל היכא דשויא לשליח למזבן ליה מידי כי שויא שליח אזוזי דיהיב ליה הוא דשויא שליח וכיון דשני הוי ליה כגזלן עלייהו ואמאי הדרי זביני. כי מעיינת בה שפיר דא ודא אחת היא דלא מיבעיא למאן דלית ליה כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן למקנייה ולמטלטלי דשליחותא בהכי אלא אפילו לרבי מאיר דסבירא ליה דהוי גזלן נהי דאמר רבי מאיר למקני בשינוי מעשה אלא הכא במאי קני להו האי שליח או האי מוכר להני זוזי דבעל הבית אי בשינוי ליכא שינוי אי ביאוש ושינוי רשות ליכא יאוש דהא אסיקנא בקידושין לית דחש לה לדרבי שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים.

וכל שכן גבי שליח דאיכא תלת לגריעותא חדא דלא איכוון למגזל ועוד מסתמא לא הוי גזלן ואי נמי הוה מכוון למגזליה לא הוה ידע בעל הבית ביה דלייאש ובהא אפילו בית שמאי מודה ואי נמי הוה ידע ביה בעל הבית דגזליה הא לא סבירא לן כרבי שמעון הילכך אפילו לרבי מאיר הוי ליה כגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואי לא אתברר דבעל הבית שויא שליח למזבן ליה האי מידי סתמא מצי מוכר למימר דילמא כי עביד שליחותיה דבעל הבית עביד אי נמי רשותא יהב ליה אפילו לעוותי. ע"כ.

אי הכי חטים וחטים נמי: דסלקא דעתין דרב שמואל דלאו משום דעביד שליחותיה אלא סבירא ליה דבכל שעה דעת המוכר להקנות המקח לכל מי שהמעות שלו ורבי אבהו השיב דשאני חטים וחטים וכו'. תדע דאין הטעם משום דדעתו לקנות לכל מי שהמעות שלו דתנן אחד המקדיש וכו' הכא מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה אי אמרת בשלמא דקנתה מטעם דהוי שלו הוה ניחא אף על גב דלא עבידתיה שליח זכין לאדם שלא בפניו אלא אי אמרת דעתו לקנות לכל אותם שהמעות שלו הרי המעות של הבעל הן אם כן קנה הוא הצבע אמאי אינו קדוש. הרא"ש ז"ל.

אמר רבי אבהו התם לאו משום זכוי דשליח אלא יד בעל הבית ממש היא ובעל הבית זוכה לעצמו דיד שליח שעשה שליחותו כיד בעל הבית הוא אבל הכא הרי שינה שינוי נמור ולאו יד בעל הבית הוא אם כן מי הקנה לו בהן ריוח. אלא אמר רבי אבא כל המקדיש נכסיו קודם שיקדיש זוכה לאשתו ובניו את כסותם והצבע שצבע לשמן כדי שלא יחול הקדש עליהן כי משום הצבע זוכה להן במחשבתו וכוונתו ואף על פי שהצבע אינו מקנה צבעו לאשה אלא לבעל הוא עצמו בשעה שמקדיש נכסיו גומר בדעתו להקנות לאשה מה שאין כן בשליח שאינו מקנה מדעתו לבעל המעות כלום ואפילו חטים וחטים אלא בסתם שליחות הוא הולך וסבור הוא שקנה בעל המעות ולא קנה אלא אם כן הודיעו וכיון שבחטים וחטים ליכא פלוגתא דאיכא רווחא לבעל המעות אף על גב דלאו ידו היא אלמא לא בעינן שיודיעו לבעל חטים ומסתמא קני. ורבי אבא לא אתי למדחי אלא סייעתא דרבי אבהו בלחוד דקא מסייע למילתיה ממתניתין דשאני חטים בחטים ושעורים וקאמר ליה איהו מהא לא תסייע למילתך דאי בעינן שיודיעו בכלהו בעי ומתניתין דערכין טעמא אחרינא הוא כדאמרן אלא ודאי מדמתניתא לא איירי אלא בחטים ובשעורים מכלל דחטים וחטים לכולי עלמא הותירו לאמצע דלא בעינן שיודיעו. הראב"ד ז"ל.

הא דאמר רבי אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא מדקאמר נעשה כמי שהקנה ולא קאמר כל המקדיש נכסיו מקנה כסות אשתו ובניו משמע דלב בית דין מתנה על דבר זה קאמר. ולא היא דאי משום תקנת חכמים במקדיש נכסיו קאמר ולא לגבי שאר מילי אם כן האיך מייתי ראיה בשלהי נערה שנתפתתה דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו וכו' דבמקדיש עבדי רבנן תקנתא ולא בשאר מילי אלא מהתם שמעינן דדינא קתני משום דאנן סהדי דדעתיה לאקנויי להו כלים שלקח להם ואף על פי שלא הקנה להם בפירוש ומשום דאמרינן ליה לדעתיה אמרו נעשה כמו שהקנה וכמוהו בריש פרק המפקיד נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה ואחרים יש בגמרא.

ומכל מקום איכא למידק דלדברי רבי אבא לא הקנה להם בשעת קנייה דנימא דשליחותיה קא עביד לזכות להם מיד המוכר אלא לאחר שקנאם הקנה אותם להם מדקאמר כל המקדיש. ועוד דרבי אבא הוא דנדי מההוא טעמא דרבי אבהו דמוקי מתניתין בטעמא דשליחותיה קא עביד ואם כן קשה לי האיך קני ומי זכה להם. וי"ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר דעתו בהקנאה וזכייה לקנות ואפילו להפקיע מיד הקדש דאורייתא ודכוותה איכא בריש פרק השוכר את הפועל במסכת עבודה זרה גבי החנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוקפיה מקני ליה דינר בכיסיה. כן נראה לי.

עוד יש לומר דתנא לאו משום הקנאה אלא משום דסבירא ליה דאין אדם נותן דעתו אלא על מה שכבר לקח לצורך אשתו ובניו ודכוותה בנדרים פרק השותפין במשנה היו להם מרחץ ובית הבד מושכרים ביד אחרים. הרשב"א ז"ל.

(חו"מ ס') הלוקח שדה בשם ריש גלותא: כלומר הלוקח בשם חברו שיודע שמסבירים לו פנים דקאמר אנא שלוחא דריש גלותא ולדידיה קא בעינא להאי ארעא ואמר הכי כי היכי דמוזלי גביה דידע שמסבירים לו פנים לריש גלותא מוכר ועדים יהיו נזקקין לכך וכיון שלקח בשם ריש גלותא מכלל צריך שטר מכירה מן ריש גלותא וקתני אין כופין את ריש גלותא למכור לכתוכ עליו שטר מכירה דהאי שדה לא הויא קנויה לזה בשטר אלא נעשה כלוקח שדה בלא שטר. מכלל דמקני מיהת קני לה האיך לוקח דהוי קנויה בלא שטר מכירה לימא פליגא אדבני מערבא ואומר הא נמי לימא מי הודיעו לבעל קרקע שיקנה שדה לזה הלוקח והרי לריש גלותא הקנהו ולא לזה דבשם ריש גלותא הוא דלקחו ואמאי קנה כלל כגון דאודעיה לדידיה למוכר ואודעינהו לסהדי בשעת קנין דאמר להו הוו ידעי דלדידי הוא דקא בעינא והאי דקא אמרי להו בשם ריש גלותא כי היכי דליהוו מוזלי גבאי ושטרא מריש גלותא בעינא הילכך קנה שהרי הודיעו ואם אמר לו על מנת אני נותן לך מעותי כדי שיכתוב לו ריש גלותא שטר מכירה כופין ריש גלותא שיכתוב לו שטר מכירה משמו. גאון ז"ל.

הלוקח שדה בשם ריש גלותא לכבודו אין כופין ריש גלותא למכור דזילותא הוא גביה ואם אמר לו על מנת אפילו למכור אמר כופין ריש גלותא למכור. ויש מפרשים כשאמר לריש גלותא אני אקנה שדה מפלוני בשמך לכבודך על מנת שתכתוב לי שטר אחר בשמי ואפילו הכי אקשינן בגמרא לימא ליה ריש גלותא לא יקרייכו בעינא ולא זילותייכי בעינא ועל מנת דאמר ליה לא מהני ולא מידי דהא לא עביד בהדיה שום מעשה דנקיט תנאיה עליה ודברים בעלמא אמר ליה ומצי למהדר ביה. הראב"ד ז"ל.

לימא פליגא אדבני מערבא: איכא למידק אפילו לרבי יוחנן דלא בעי שיודיעו האיך קנה דשאני הכא דקנה בשם ריש גלותא וכיון שכן לריש גלותא הוא מתכוון להקנות ולא לזה. ויש לומר דלרבי יוחנן לא שנא הכי ולא שנא הכי לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל הבית לקנות לו שהרי כל שהלוקח לוקח סתם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפירוש לעצמו ואפילו הכי לדעת רבי יוחנן הוי לבעל המעות וכיון שכן מה בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין לוקח בשם ריש גלותא והמעות שלו לעולם דעת המוכר למי שהמעות שלו אבל בני מערבא דבעו שיודיע לבעל החטים האיך קנה זה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו לימא פליגא אדבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי בשמפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפילו הכי דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפילו אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו וכו'. וסבירא להו דבלא ידיעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה האיך יקנה הלוקח. ע"כ.

ואודיענהו לסהדי: בלאו הכי נמי צריך לומר דאודעינהו לסהדי דאם לא כן מנא להו לסהדי דלאו לריש גלותא נינהו אדרבה דריש גלותא נינהו כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין ערב כדאיתא בפרק קמא דקידושין. הרא"ש ז"ל. וכן כתב תלמיד הרי"ף ז"ל דעיקר התירוץ הוי במה שאמר דאודעינהו לדידיה ואגב גררא מפרש לה כולה. ע"כ.

כגון דאודועי לבעל השדה: ולענין דינא כיון דקיימא לן כרבי יוחנן דלא בעינן שיודיע אף הכא נמי קנה ואף על גב דלא אודועי לדידיה. ונראה דמשום כך השמיטה הרי"ף ז"ל לההיא דאמרינן כגון דאודועי לדידיה. והתוספות נראה שהם סוברים שעל כרחנו צריך שיודיע לעדים שאם לא כן מנין לנו שלא קנה ריש גלותא כיון שקנה בפירוש בשמו ומאי שנא מהאומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת לאותה שקבלה המנה על שמו. והראיה שהביאו מקידושין אינה ראיה לפי הנראה בעיני דהתם על כרחך בדוקא קאמר לה והיא גם היא אינה דעתה להתקדש אלא למי שקבלה המנה על שמו ואי אפשר לקדשה בשם אחר ותהא מקודשת לו. ועוד דכל הני טעמא דשייכי במכר משום יקרא דריש גלותא ופנוחי לא שייכי כלל בקידושין.

אבל מכל מקום נראה לי שהדין אמת בזה דהמוכר דעתו למכור לבעל הבית מכל מקום על כרחנו לאו לבעל המעות דוקא אמר שאלו היה בעל המעות רוצה לקנות למי שהוא שקונה בשמו ודאי קנה לכולי עלמא ואין צריך שטר אחר מבעל המעות אלא שאנו אומרים שדעת המוכר להקנות לבעל המעות לעצמו או למי שלוקח בשמו. וההיא דאין לו בכסות אשתו ובניו ההיא לא לקחו הבעל בפירוש לשמן מיד המוכר דאלו כן לא אמרינן מי הודיעו שהרי הודיעו הבעל כיון שלוקח מן המוכר בפירוש לשמן ולשמן דקתני בכוונה בשמן קאמר כלומר לצרכן וכיון שכן אם קנה בשם חברו מנא לן דלא קנה חברו ושהוא לא קנה במקנה לו כיון שקנה בשמו.

ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא דמשמע דוקא לבני מערבא הא לרבי יוחנן ורבי אבא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא אף על גב דלא אודעיה לא למוכר ולא לעדים היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הלוקח שקנה בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא אלא קנה הלוקח שהוא בעל המעות כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד אי נמי לפנוחי הא לאו הכי אלו בא חברו ששטר המכר בשמו לומר שהוא שלו זכה בו ויכול הוא לומר כן וזכה בו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אמר רב אשי הכי קאמר הלוקח שדה בשם ריש גלותא ליקרא בעלמא אין כופין את ריש גלותא למכור לו ללוקח מכפי הוא דלא מצי כפי ליה לוקח לריש גלותא למכור הא מקני מיהת קני לוקח כרבי יוחנן ואף על גב דלא אודעינהו לעדים קמיה דמוכר והאי דמוקי לה בדאודעינהו לעדים קמיה דמוכר לטעמא דבני מערבא הוא אבל לרבי יוחנן לא צריך לאוקמה הכי דלא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים שהקנה חטיו לבעל המעות. אלא מיהו כי לא בעי רבי יוחנן לאודעינהו לעדים קמיה דמוכר הני מילי היכא דריש גלותא שתיק ולא מערער אבל אי איהו מערער ודאי בעי לאודעינהו לעדים דאי לאו הכי קני לה ריש גלותא לארעא דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו דאי אמרת לטעמא דרבי יוחנן לא צריך לאודעינהו לעדים אלא מהימן למימר לעצמי קניתיה אי הכי לבני מערבא נמי כי אמר אודעתיה למוכר ליהמניה ולא איצטריך לאודעינהו לעדים אלא ודאי שמע מינה דלכולי עלמא צריך לאודעינהו לעדים ואי לא קני חבריה.

והכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי אדקשי לו לבני מערבא מי הודיעו לבעל החטים תיקשי לן לכולי עלמא מנא ידעינן דלא לחבריה איכוון למיקנא אלא ודאי שמע מינה דאפילו לרבי יוחנן צריך לאודעינהו לעדים וקיימא לן כרבי יוחנן. וסוגיא דשמעתא דאפילו אמר לו הלוקח למוכר על מנת כן אני קונה אותם בשם ריש גלותא על מנת שיחזור וימכרנה לי אין כופין את ריש גלותא למכור דאמר להו לאוקורייכי הוה בעינא ולא זילותייכו בעינא אבל ודאי אי קביל עליה ריש גלותא מעיקרא אדעתא דהכי כופין אותו למכור. ואתא אביי ואוקמה במילתא אחריתי והכי קאמר דהלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי ואף על גב דאודעיה למוכר מעיקרא דלנפשיה קא זבין מהו דתימא מצי אמר ליה למוכר מידע ידעת דאנא ארעא לדידי זביננא זוזאי בכדי לא שדינא ואדעתא דכתבת לי שטרא זימנא אחרינא בשמאי הוא דזבני לה מינך קמשמע לן דאמר ליה אדעתא דאזלת גבי האיך וכתב לך הוא דעבדת. ואם אמר לו למוכר על מנת שתכתוב לי שטר אחר בשמי כופין אותו לכתוב לו שטר אחר בשמו ואסיקנא דאף על גב דלא אמר ליה למוכר אלא דאמר להו לעדים מעיקרא קמי דמוכר בעינא דתכתבו לי שטרא זימנא אחריתי מהו דתימא מצי אמר ליה מוכר זיל לגבי האיך ולכתוב לך ואי לא כתיב לך איהו תא לגבאי דידי ואכתוב לך אנא קמשמע לן דאמר ליה לוקח להכי טרחי ואמרי להו לעדים קמך דאנא מינך הוא דבעינא. ע"כ לשון הרמ"ה ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אלא אמר אביי הלוקח שדה בשם חברו כדי להתעלם מן העין אין כופין המוכר לכתוב לו שטר אחר על שמו ואי אמר על מנת כופין. מידע ידעת דאנא לנפשאי קא בעינא. לבני מערבא דבעו שיודיעו ופנוחי בעלמא וכו' התכסות מן העין. אמינא עניינא דרחימותא אית לך בהדיה ואיהו כתוב לך שטרא. וכן גריס רש"י ז"ל ופנחייא בעלמא אבל פירוש פנחייא לשון חוזק כלומר להצלה נתכוונתי. וגאון לא גריס הכי וזה לשונו ושהייא בעלמא כלומר אוושא בעלמא עבידנא דקא מחי לכו בשם חבראי כי היכי דלוזיל גבאי. ע"כ.

לא צריכא דאמר להו לסהדי קמי דידיה עוד תכתבו לי שטר אחר וכו': קמשמע לן דאמר ליה משום הכי אמר להם בפני מוכר כדי להודיעו דמיניה דידיה קא בעי שטרא ולאו מלוי דאי מלוי היה בעי שטרא לא לימא לסהדי בפני המוכר אלא במקום אחר היה לו להודיעם כי זה שקנאו בשם לוי לא עשה אלא כדי שלא יחזיקוהו כעשיר ומשום שלא יבא ליד לוי להוציאו מידו הוא רוצה שיבאו הם עצמן ויכתבו לו שטר בשם לוי שמכרו לו אלא כיון דבפני מוכר קאמר להו לסהדי עוד תכתבו לי שטר אחר בודאי דמיניה דידיה קא בעי שטרא אחרינא ואהנו מעשיו שכסה עצמו בממונו של לוי בשעת מעשה שדרך העולם להתקבץ שם לראות הקרקע והמצרים ואחר שמתקיים הדבר בפני הקהל והלכו להן הוא רוצה שיכתבו לו אלו עדים עצמן שיודעים אמת הדברים שלא היה ושלא נראה לוי בזה המעשה כלל אלא לפנוחי בעלמא עבד כלומר לכסות עצמו מן העין עשה מה שעשה ויש להן להאמינו בזה לפי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל עדים אחרים אין רשאין לעשות כן. ה"ר יהונתן ז"ל.

והר"מ ז"ל מסרקסטה כתב וז"ל וכן אי אמר להו לסהדי באפי מוכר דלנפשיה קא זבין לה נראה לומר דלא צריכי לאימלוכי ביה אלא נקרעו לשטרא קמא ונכתבו שטרא על שמיה מזמן ראשון. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו ראובן שלקח שדה משמעון ואמר לו הריני קונה אותה לצורך לוי או אפילו אמר לו אף על פי שלעצמי אני קונה אותה הריני רוצה שתכתוב השטר בשם לוי אם כדי להתעלם מן העין שלא יחזיקוני כעשיר אם מצד שאני מתירא על קנין זה בערעור ולוי זה תקיף ואלם לא יצאו עליו מערערים ונשמע לו המוכר וכתב לו השטר בשם לוי ואחר כך חזר ראובן לשמעון ואמר לו אותה שדה לעצמי קניתיה ועכשיו אני רוצה שתחזור ותכתוב השטר בשמי אין כופין אותו בכך ואפילו הודיעו בשעת מכירה שלעצמו הוא קונה אותה כמו שביארנו ואפילו רצה להחזיר לו שטר שכתב ללוי. ואם התנה עמו בשעת מכירה ואמר לו על מנת שכל זמן שארצה תחזור ותכתוב השטר בשמי או אפילו אמר באותה שעה לעדים בפני המוכר אני רוצה שכל זמן שארצה תחזרו לי ותכתבו השטר בשמי כופין את המוכר לחזור ולכתוב לו השטר בשמו.

ומכל מקום דוקא שיחזיר לו השטר שעשה בשם לוי שלא יהא לו שום חשש מתביעת לוי ויורשיו או שיכתוב לו בשטר שני זה שאינו מקבל עליו אחריות מצד טענה זו ויזכיר בה כל המאורע. הלך לוקח זה אצל אותו שכתב השטר בשמו ובקש ממנו שיעשה לו הוא שטר מכירה אין כופין אותו בכך אלא יעמוד על אמונתו או יזהר שלא יפול השטר לידו או ליד יורשיו ויחזיק הוא במקחו ואפילו אמר לו בשעת מכירה הריני כותבה בשמך על מנת שתחזור ותעשה לי עליה שטר מכירה אין כופין אותו אלא אם כן שיעבד עצמו על זה כראוי וכתקון המבואר במקומו כשאר שעבודין. ע"כ.