שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט/דף קיד

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קיד עמוד א

איבעיא להו מהו שיסדרו לבעל חוב. הלכה או אין הלכה קמיבעיא ליה דהא פלוגתא היא דתנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל כמו שכתבנו במשנתנו. ודכוותה בגיטין בפרק המגרש מי בעינן ודין או לא. ובפרק קמא דכתובות נמי מהו לבעול לכתחלה בשבת. ולפי מה שכתבנו בשם התוספות גם כן הכי מיבעיא ליה דהא תנא דברייתא דלעיל אמר בהדיא דמסדרין. הר"ן.

תא שמע דשלח רבין וכו'. מה שלא הביא ברייתא דלעיל דמסדרין שמא לא שמיע ליה. ואידך ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא ואם תאמר והא אין היקש למחצה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דבהכי פליגי אמוראי מר סבר דההקש מבטל הקל וחומר ומר סבר כיון דיש לדרוש ההקש לדבר אחר נאמר גם הקל וחומר וכיוצא בזה מצינו בפרק קמא דזבחים ובפרק כל הבשר. הרא"ש.

ורבי יוחנן נדון בכבודו יליף מדרשא אחריתה וכן מרגלית לקלין ולא איצטריך היקש דהכא אלא למסדרין. גליון תוספות.

מה ערכין נדון בכבודו. יש מי שגורס בכבודו כלומר בצרכין כל אחד לפי כבודו כך בהקדש אם יאמר דמי עלי שמין לפי כבודו. ומשנה שלימה שנינו יש בערכין להקל ולהחמירן כיצד אחד שהעריך את הנוה שבישראל ואחד שהעריך את הנעור שבישראל נותן עשרים סלעים אמר הרי דמי עלי נותן את שוויו. הנה בפירוש אין דין זה כדין זה. ויש מי שגורס בכבדו וזה פירושה גמר נדר נדר מערכין מה בערכין נדון כולו בכבדו כלומר אם יאמר ערך כבדי עלי הקדש נדון בכולו כך אם ידור נדר ויאמר דמי כבדי עלי הקדש נותן דמי כולו דתנן בפרק האומר משקלי עלי ערך ראשי עלי וערך כבדי עלי נותן ערך כולו זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו. רבינו חננאל.

ומה ערכין שאין מחזירין מסדרין בעל חוב שמחזירין אינו דין שמסדרין. ואם תאמר והיכי משכחת לה שיהא חמור הדיוט מהקדש לענין חזרה אי בכלי סדור הא בערכין אין ממשכנין אותן כלל וכדמוכחא מתניתין דפרק שום היתומים וכמו שכתבנו למעלה ואי בשהיו לו שני כרים או שתי כסתות שממשכנין לו אחת ואין מחזירין אם כן היכי אמרינן בבעל חוב שמחזירין דהא דכוותה אף בבעל חוב אין מחזירין דהוה ליה עשיר ואמר רחמנא שכב ועבוטו אצלך. יש לומר דמשכחת לה באיצטלית בת מאה מנה שממשכנין אותה דלאו בת סידור היא ואין מחזירין דליכא בערכין מצות חזרה ואלו בבעל חוב מחזירין דהא עני הוא ואפילו למאן דאמר אין מסדרין כל שלשים יום שהוא זמן בית דין חייב להחזיר וכן לעולם כל שלא מכרה. ובתוספות פירשו בשם רבינו תם ז"ל דכולה שמעתין בתורת משכון איירינן ולא בתורת גבייה וסדור לא שייך אלא כשנוטל בתורת גבייה אבל בתורת משכון לא ומשום הכי קאמר דבנוטל בתורת משכון בבעל חוב מחזירין ובערכין אין מחזירין אלא שאם בא לגבות מסדרין. הר"ן ז"ל. הא דאמרינן בסוגיין לכולי עלמא דערכין אין מחזירין אבל מסדרין וכן הקדש לרבי יוחנן אי קשיא כיון שמסדרין שמניחין לו כדי סדור המפורש במשנה בערכין בפרק שום היתומים וכשנוטלים ממנו לצורך הקדש מניחים לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש ומטה מוצעת וכלי אומנות שלו שאותם אין נוטלים ממנו כלל כסותו לא של מום ולא של לילה והוא הדין כר ומחרישה דמאי שנא ובכלל מטה מוצעת ישנו כר היינו יכולים לדחוק ולומר שאחר שנים עשר חדש משעת סדור יש לו כסות שעליו ושוב לא יחזירוהו. אבל דוחק לומר כן דהא משמע שאחר שיגבו ממנו ויסדרו לו שוב לא יזדקקו לו לשום דבר. אלא נראה כדברי רבינו יעקב שמחלק כן כשבאין עליו ליטול ממנו בתורת פרעון דהתם לא שייכא השבה אבל סדור שייך התם היכא דאיתיה כגון בערכין והיכא דליכא סדור כגון בבעל חוב נוטלין ממנו הכל ואין מחזירין כיון דבתורת גבייה ופרעון שקלי הימנו ולא בתורת משכון דלא שייכא השבה אלא בעבוט דהיינו משכון והיכא דשקלי מיניה בתורת משכון לבטחון שלא יפסידו בו ולא לגביית פרעון שייכא השבה בבעל חוב ובערכין לא שייך התם סדור ואף על גב דמוקמינן קרא דהשבת העבוט דוקא במשכון ולא בפרעון לענין ללמוד זבורית ופחות שבכלים מוציא אליך את העבוט החוצה. לפיכך זבורית אף לענין גביית פרעון וראוי ליתן טעם בדבר. תוספות שאנץ.

עד שיהיה במכותו מתחלתו ועד סופו. פירש הקונטרס כגון עני והעשיר קודם שיעריכנו הכהן וכו' ולא דק דלישנא דעד סופו לא משמע כן אלא כדאמרינן התם לאפוקי עני והעשיר והעני. תלמיד הר"פ ז"ל.

כתוב בתוספות ועוד דפסק רב בשמונה שרצים וכו'. ואף על גב דהתם הלכתא כרבי שמעון ולא מטעמיה היינו דוקא אליבא דרב דפסק בהלכות שבת כרבי יהודה אבל רבי יוחנן ושמואל דפסיק כרבי שמעון וקיימא לן דהלכתא כוותייהו סבירא להו דהלכתא כרבי שמעון מטעמיה. תוספות שאנץ.

מהו שיסדרו בבעל חוב וכו'. כתוב בתוספות ורבנן דמתניתין נמי מצו סברי דאין מסדרין וכו' דאי לא תימא הכי אמאי לא מייתי ראיה אבעיא דלעיל מרבנן דמתניתין דסברי מסדרין כפירוש רש"י ז"ל אלא ודאי של כרחך דמצו סברי שאין מסדרין ומתניתין לא איירי בסידור אלא בהשבת העבוט. ואם תאמר ומדרבי שמעון בן גמליאל אמאי לא מייתי ראיה דאין מסדרין. יש לומר דתלמודא לא הוה ידע דלית ליה הך סברא דלעיל דשקיל מאי דלא חזי ליה ויהיב ליה מאי דחזי ליה כמו למעלה שלא היה יודע התלמוד אף על פי ששנינו רבי שמעון בן גמליאל מתיר בלוף אי לאו דאמר אביי אמרו דבר אחד ומדרבי עקיבא ורבי ישמעאל דאמרי כל ישראל ראויים וכו' אין להוכיח דסבירא להו וכו' ככתוב בתוספות. עד אבל בתורת גבייה לא יסדר כלל דאי לא. תימא הכי תיקשי דרבי עקיבא אדרבי עקיבא דבנדרים פרק רבי אליעזר אומר פותחין בכבוד אביו ואמו שמע מינה קסבר רבי עקיבא אין מסדרין לבעל חוב ודחי ליה ולמאי דסלקא דעתין מעיקרא תיקשי לך אדרבי עקיבא דהכא אמר מסדרין אלא ודאי איכא למימר דסבירא ליה אין מסדרין. ומההיא דרבנן ורבי יהודה לא בעי לאיתתי הכא משום דסוגיא דגמרא הוא דמפרש טעמא דרבי יהודא ואינה לא משנה ולא ברייתא. הרא"ש.

כתוב בתוספות בסוף הדבור ואמר להם וכו'. אני מבני בניה של רחל. וכבר שמעתי בשם רבי יעקב מימים רבים שעל מדרש שדורש ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם על אליהו הנביא שמזכיר זכות אבות בשעה שמבקש הקדוש ברוך הוא ויתמלא עליהם רחמים יישר הפייט בזמר שלו מהר מבשר לעם נלחם את אליהו בן ירוחם כי משה היה יודע שנקרא אליהו הנביא אליהו בן ירוחם ולא הייתי יודע איפה המדרש הזה עד שראינוהו בבראשית רבה נראה לומר דהך ראיה דערכין שהבאתי משם רבינו אינה ראיה דדילמא דרשינן מיניה הוא ולא לאשתו וכו' ככתוב בתוספות. וגם מה שהזכיר ששמואל ורבי יוחנן סבירא להו כרבי שמעון משמע דבהלכות מוקצה קאמר דאית ליה לרבי יוחנן כרבי שמעון דקיימא לן בסוף שבת כרבי שמעון ואין נראה לומר למאי דפריך רב כרבי שמעון בשמן מר לאו דוקא נקט ההיא פלוגתא דמייתי התם דאותה דוקא גבי דבר שאין מתכוון בבכורות ובכתובות כדפריך התם ואם כן לא היה לו להזכיר רבי יוחנן שהרי רב לא פסק כלום בדבר שאין מתכוון. ושמא לכך הזכיר רבי יוחנן דאיהו נמי אית ליה כרבי שמעון בדבר שאין מתכוון מתוך משנה של נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק כדמשמע בשילהי המוציא בשבת. ומיהו אין נראה שבשביל זה אומר כן כי משם אין להוכיח שיסבור רבי יוחנן בכל דבר שאין מתכוון כרבי שמעון רק בהשרת נימין ואם בכל דבר שאין מתכוון רוצה התלמוד להוכיח משם לפי שאינו סובר חילוק בין דבר מתכוון לאחר אם כן על כרחך אינו רוצה להוכיח שיסבור כן רבי יוחנן דהכי נמי יש משניות בביצה כרבי יהודה אלא בא להקשות למה מניח רבי יוחנן סתמא דנזיר בשביל סתם אמר דמאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. ואין נראה שרצה רבינו לומר אלא כפירוש רש"י דהוו שמונה שרצים שרוצה לומר דמאן דסבר כרבי יהודה או כרבי שמעון במקצת מילי דשבת יש לומר דסבר לה כוותיה. בשארא. לרבי. תוספות שאנץ. המקבל

רבינו תם פסק דאין מסדרין ומייתי ראיה דהא רבי שמעון בן גמליאל דמתניתין וכו'. ככתוב בתוספות. ואין ראייתו ראיה דההוא כללא לאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואפילו במשנתנו אלא היכא דמוכחא מילתא לפום גמרא וכן כתב רבינו הגדול. ודע דהא בפרק המפקיד אקשינן מינה ומפרקי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן והתם נמי קיימא לן דליתא לדרבי שמעון בן גמליאל. ובפרק המדיר נמי גרסינן איכא דאמרי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואקשינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן והתם נמי קיימא לן שאין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. ובפרק זה בורר רבה בר רב הונא פליג עליה דכללא והלכתא כבתראי. ובפרק קמא דמגלה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן גמליאל אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית פליג רבי אבהו נמי אכללא כרב אחא בר יעקב ואין דבריו של רבה בר בר חנה במקום שנים. ואשכחן טובא מרבנן אחריני דפסקי בכמה דוכתי הלכה כרבי שמעון בן גמליאל בחדא וכההיא דאמר במסכת ביצה רבי שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכא כרבי שמעון בן גמליאל ובפרק בתרא דעבודה זרה אמר רבה הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל הואיל ותנן סתמא כוותיה והוינן בה פשיטא ומתרצינן מהו דתימא ולא אתינן עלה כלל משום פסקא דהאי כללא. ובפרק יש נוחלין בענין כותב נכסיו לאחרים סוגיא מוכחת דליתא לדרבי שמעון בן גמליאל במשנתנו ושמע מינה מכלהו דבכל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל אין הלכה פסוקה כמותו אלא עד דאיכא טעמא כדברי רבינו הגדול ז"ל. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

ועוד הביא ראיה מדתנן בערכין פרק השג היה עני והעשיר וכו'. רבי יהודה אומר אפילו עני ומעשיר וחזר והעני וכו' ואמרינן התם מאי טעמא דרבי יהודה וכו' ככתוב בתוספות. וגם זו אינה ראיה דלאו למימרא דרבנן דרשי ליה להוא ולא לבעל חובו אלא דרבי יהודה דריש ליה לשיהא עני מתחלה ועד סוף ורבנן דרשי לשיהא עני בתחלתו ובסופו אף על פי שהעשיר בינתיים ודרשי הוא פרט לעשיר והעני ועני והעשיר וכי האי דאיפליגו איהו ורבנן בענין מציאה באשר תאבד ממנו ומצאתה שרבי יהודה סבר עד שתהא שוה פרוטה משעת אבדה עד שעת מציאה פרט להוקרה והוזלה וחזרה והוקרה ורבנן סברי אף על פי שהוזלה בינתיים כיון דאיכא שיעור בשעת אבדה ובשעת מציאה חייב כדאוקי רבא פלוגתייהו התם. והא דאמרינן הכא מתחלתו ועד סופו לאפוקי עני והעשיר קאמרינן וכן פירש רש"י ומאן דדריש הוא ולא בעל חוב תרתי שמע מינה. הרמב"ן והרשב"א.

ותו סייעיה רבינו תם למימריה ואמר שהרי מספר כתובה נלמד מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. והא ודאי לאו ראיה היא דשאני התם דאתני ואפשר דמהני ליה האי תנאה ואפשר דלא מהני ליה דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראויה לו קאמר כגון שהוא לבוש איצטלא של מאה מנה שמפשיטים אותה ממנו. ואם תאמר אפילו בלא תנאי נמי לדידך מי ניחא אלא שופרא דשטרי הוא ודקאמרינן בגמרא לעיין מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה הכי נמי קאמר כשאינה ראויה לו אי נמי גוזמא בעלמא אלא כמו שהסכימו הגאונים עיקר והקבלה נקבל. הרמב"ן. ואני תמה אי סמכינן אדאליהו כי תנינן נמי במתניתין דלא כרבי יהודה הא שמעינן מדאליהו דהלכתא כרבי יהודה ואף על גב דסתים במתניתין דלא כוותיה ואי לא סמכינן עלה טפי ממתניתין ומאמוראי אפילו כי אמרוה משמיה דאליהו ורבא נמי דסבירא ליה הכין הא איכא אמוראי טובא דאמרי דרך פשיטותא דאין מסדרין בבעל חוב רבי יעקב ורבי פדת מרבי ירמיה משמיה דאילפא ורבין נמי דמשמע ליה הכין מדאמר ברם כך היתה שאלה ורבי יוחנן נמי לכאורה משמע דאית ליה כותייהו בהא דלא פליג אקל ומומר דידהו אלא דאתי מאנפי אחרינא לסדר בנדר כבערכין דנדר בערכך כתיב. ובדברי רבינו תם היה נראה כמו שאמרתי אלא שדברי הגאונים דברי קבלה הם ולהם שומעים וכל שכן שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה. הרשב"א.

דף קיד עמוד ב

לאו כהן מר. תמה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ויש לומר דלא מת ממש אלא נתעלף והיינו דכתיב עד אשר לא נותר בו נשמה. ולמאן דאמר כהן אסור בגוסס צריך לומר כיון שהיה סופו לחיות כחי דמי. ובפרק הבא על יבמתו מפורש דאותו תינוק משיח בן יוסף היה. תלמיד הר"ף.

והרא"ש כתב ושמא על פי הדיבור היה עד כאן לשונו. הכי גרסינן דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר ולא גרסינן דתנן דאינה משנה וגם לא היה אומר על משנה בארבעה לא מצינו כי במשניות היו בקיאין כולה כדאיתא בשבת בפרק תולין עתידה תורה שתשתכח מישראל. הרא"ש.

הא עשיר ישכב ועבוטו אצלו. קשה מדתניא בספרי אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו אין לי אלא עני עשיר מנין תלמוד לומר אם איש אם כן מה תלמוד לומר עני שממהרין ליפרע מן העני יותר מן העשיר. ויש לומר דהתם איירי בעשיר מקרקעות ולא ממטלטלין והכא בעשיר ממטלטלין שאינו צריך לאותו כסות. ואם תאמר אם כן מאי קאמר התם אם כן מה תלמוד לומר עני והא אצטריך למעוטי עשיר כדקאמר הכא. ויש לומר דעשיר ממעטין מדכתיב ושכב בשמלתו וברכך ועני דנקט הכא לישנא קלילא. תלמיד הר"ף והרא"ש.

תנו רבנן המלוה את תברו אינו רשאי וכו'. מאי קאמר מאחר שאינו חייב להחזיר אמאי עובר. אמר רב ששת הכי קאמר אין רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו ואם לא החזיר עובר בכל השמות הללו עד בא השמש תשיבנו השב תשיב לו את העבוט בבא השמש ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו יש מהן בכסות יום ויש מהן בכסות לילה. ואם משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו והיינו דקתני ואינו חייב להחזיר לו. ורבא אמר הכי קתני המלוה את חברו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו במה דברים אמורים בשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות הללו ארישא. ולא פליגי מידי אלא דרב ששת מוקים להאי עובר בכל השמות אמאי דסמיך ליה ואינו חייב להחזיר לו על משכנו בשעת הלואתו כאלו תנא הכי המלוה את חברו שלא בשעת הלואתו אינו רשאי למשכנו אבל בשעת הלואתו שהוא רשאי אינו חייב להחזיר לו ואם משכנו שלא בשעת הלואה חייב להחזיר לו ועובר בכל השמות ורבא דייק הכי כיון דאכתי לא תנא רישא שלא בשעת הלואה שיהא חייב להחזיר היכי אקדים ותנא דבשעת הלואה אינו חייב להחזיר ומשום הכי האי תוספת דמוספי בה מוטב לאוסופיה ברישא דברייתא ואף על גב דמפסקינן בין חייב להחזיר לעובר בכל השמות הללו ואין ביניהם שום מחלוקת אחרת אלא בזה התוספת בלבד דמר מוסיף לה ברישא ומר מוסיף לה בסיפא כדפרישנא דוק ותשכח דהא לא אקשיה רבא לרב ששת והא אינו חייב להחזיר לו קתני שמע מינה כדפרישית דרב ששת נמי מוסיף ליה אלא דמוסיף ליה בסיפא דברייתא. הראב"ד.

שומטו מעל בניו. נראה לומר דשומטו מעל גבי בניו סתמא קאמר ואפילו לביתו מותר לו ליכנס ולשמטו מעל מטתו דהא דמלוה הוא וכפקדון דמי דשלו הוא נוטל דטעמא מאי אמור רבנן דאין שליח בית דין נכנס לבית לוה כדי שיהא הלוה רשאי להוציא הפחות שבכלים אבל הכא ההוא כסות ידיע הוא להאי מלוה ודיליה הוא דקא שקיל מיניה ולא צריך שליח בית דין כלל דהא נפק ליה מתורת הלואה כן נראה וצריך עיון. הרמ"ך.