שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף קג

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קג עמוד א

אמר רבא האי מאן דאגיר ביתא לחבריה לעשר שנים ואמר ליה נקיטת חמש שנין. פירש רש"י ז"ל שעשה המשכיר לשוכר שטר שהשכיר לו ביתו לעשר שנין אלא שלא כתבו זמן בשטר לדעת התחלת השנים האלו אימת היו ואחר כך אמר ליה המשכיר לשוכר דרת בו חמש שנין נאמן. ואמרינן אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי ואמר ליה לוה פרענא פלגא הכי נמי דמהימן. ומהדרינן דלא דמי דהתם שטרא לגוביינא קאי הוה ליה למכתב תברא אבל הכא אמר ליה משכיר להכי כתבתי לך שטרא כי היכי דלא תיחזיק עלאי בארעאי לומר דזבנתיה מינאי ואכלתה שני חזקה. והקשו בתוספות דאי משום חשש חזקה עביד שטרא היכי יהביה לשוכר דהא מצי כביש ליה ומימר מינך זבנתה. ועוד למה לו האי טעמא למשכיר תיפוק ליה דקרקע בחזקת בעליה עומדת ועל השוכר להביא ראיה שיש לו לדור בו עדיין. ועוד דלישנא דנקיטת חמש שנין לא אתי שפיר. לכך פירשו כי השוכר כתב למשכיר שנתחייב לו בשכירות ביתו של עשר שנים וכשעברו החמש שנים אמר ליה למשכיר כבר קבלת שכרך לשעבר ואף על גב דלהדיא אמרינן לעיל דלאחר זמנו נאמן אשמועינן דהכא נמי נאמן אף על גב דאיכא שטר בידו דמשכיר שהוא כעין שטר חוב. ומשום הכי פרכינן אמאי מהימן במקום שטרא ואי משום דכיון דלא טעין דפרע ליה לא מצינו לומר ליה שטרך בידא דמשכיר מאי בעי אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא ואמר פרענא פלגא הכי נמי דמהימן והא ודאי קיימא לן דלא מהימן. ומהדרינן דלא דמי שטרא דא לשטר חוב דעלמא דהתם לגוביינא בלחוד קאי וכי היכי דכי פרע כוליה איבעי ליה למקרעיה הכי נמי כי פרע מקצתיה איבעי ליה למכתב תברא עליה או על גביה אבל הלא אפילו כי פרעיה כוליה לא יכול למקרעיה דהא בעי ליה משכיר ההוא שטרא למהוי ראיה דנחת שוכר לההיא ארעא בתורת שכירות ולא ליחזק עליה. וזה פירוש נכון. ולפי הפירוש הזה הני גרסינן אבל הכא להני כתבית האי שטרא כי היכי דלא אחזיק עלך אי נמי להכי כתבית שטרא דאמר ליה דלא תחזיק עלי. ומאן דלא גרס דאמר ליה הכי נמי פירושה. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: הא דאמר רב נחמן האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין וכו'. לא שהמשכיר כתב לשוכר אלא שוכר כתב למשכיר כאדם שכותב לחברו שטר על עצמו שנתחייב לו בשכר ביתו מעשר שנים אלא שזמן הפרעון משנה לשנה ואם הגיע לסוף חמש שנים ואמר השוכר פרעתי שכר חמש שנים נאמן ולא נאמר היה לו לכתוב שובר או לכתוב בתוכו שהוא פרוע כמו שכותבין בכל שטרי חובות לפי שאין עיקר שטר זה לגוביינא אלא כי היכי דלא ליחזיק עילויה הוא. ונראה לי כי המשכיר בית לחברו לעשר שנים כל אחד כותב לחברו שטר על אותו השכירות המשכיר כותב לשוכר כדי שלא יוכל להוציאו עד עשר שנין והשוכר כותב למשכיר כמו כן כדי שלא יוכל לצאת עד עשר שנים. ועוד שתקנה גדולה למשכיר בשטר זה שלא יוכל להחזיק בו כי שמא יכבוש השטר שכתב לו המשכיר ויאמר לקוח הוא בידי. זהו הפירוש הנכון.

אמר רב נחמן שואל אדם כלי בטובו לעולם פירש רש"י אם ראה אדם כלי לחברו וכו'. עד והאי לאו טוב הוא ולפי פירוש זה רבותא דאשמועינן רב נחמן היינו דכיון דאמר השאילני כלי זה בטובו שנדרוש לשון הדיוט דהאי לישנא משמע שישתמש בו לעולם שכן משמעות הלשון בין בני אדם. ומאי דקאמר מרן דלהכי בעינן דקנה מיניה דמשאיל דאי לאו מכי אהדריה שואל כלתה קניות משיכה זה אינו מחוור דודאי כיון דמשך על דעת שיהיה שאול לו לעולם באותה משיכה היא קונה לאותה שעה ולכל השעות שהוא צריך לו שהרי זכה בו במשיכה זו מעכשיו להיות מושאל לו תמיד ואין זה דומה לאומר לחברו משוך בהמה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום. ויש שפירש דהכא הכי קאמר כי השואל כלי מחברו לעולם כגון שאמר לו לחברו השאילני קרדום זה לעולם ומשמעותו שישתמש בו לעולם כל זמן שהוא צריך לו והוה סלקא דעתך דאף על גב דנאבד או נאנס ברשות שואל שיהיה השואל פטור חדא דהא כעין מתנה הוא ועוד דהא כי איתבר ואיתניס לשואל הוא דאיתניס נמי דהא הוה ליה לאשתמושי ביה ולא הוה ליה לשלם אלא דמי טובת הנאה שיש בו לבעלים קמשמע לן רב נחמן דכיון דבלשון שאלה קבלו הרי עליו שואל גמור להתחייב באונסין כשואל בולמא והוא דקנו מיניה דשואל דודאי על האחריות קנו מיניה אבל אי לא קנו מיניה מתנה היא ואין עליו אחריות. אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה כלומר דכיון דנשבר מחזיר לו שבריו ואפילו מחמת מלאכה יש לו להחזיר הקתא לבעלים כמו שמחזיר להם גופו של כלי דקתא בתר כלי גריר ואין השואל יכול לעכבו לשום לו ברזל אחר להשתמש בו. וכן פירש מורנו. ואפשר לפרש שאם שאל אדם מחברו כלי מפני שמחזיק לו טובה קודם לכן ואמר השאילני כלי שעשיתי עמך טובה הרי הוא עליו שואל להתחייב באונסין ולא חשבינן ליה כשוכר. ונקט לעולם דאפילו החזיק לו קודם לכן טובת הנאה כדי השכירות הראוי לאותה מלאכה ואפילו סמוך לשאלה הבאה אחריה אפילו הכי שואל הוי ולא שוכר. והוא דקנו מיניה דשואל הא לאו הכי אף על פי שבלשון שאלה נטלו אין זה כשואל דעלמא שכל הנאה שלו שיהא חייב באונסין אלא דינו כשוכר. אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה כלומר אם נשבר בידו קודם שיעשה מלאכה הראויה לאותה טובה שעשה לו מחזיר לו שבריו מיד מה שאין כן בשוכר דעלמא שאם יש בדמיו ליקח או לשכור יקח וישכור כדאמרינן במי ששכר חמור ומתה וטעמא משום דהכא אף לענין זה דין שואל יש לו כיון דקנו מיניה. כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: הא דאמר רב נחמן שואל אדם בטובו ועולם והוא דקנו מיניה. יש מפרשים אפילו בסתם שיאמר לו בטובתך שהיתה גדולה עלי השאילני קרדומך ולא אמר לו ליום אחד ולא לשנים אלא בסתם ותופס אותה כל הימים שהיא צריכה לו אפילו שנה ואפילו שנתים כי מאחר שקנה ממנו על זה ודאי על זמן ארוך קנה מידו. ואני צריך לידע אם יוכל המשאיל לקחת אותה שלא בשעת מלאכתו של שואל אם יאמר לו המשאיל לא השאלתיה לך אלא למלאכתך אבל להצניע בבית לא ועכשיו שאינה צריכה לך וצריכה לי אקחנה וכשתצטרך לה תקח אותה או שמא יאמר לו השואל שמא תשבר במלאכתך. ויש מפרשים במפרש ואומר השאילני קרדומך לכל מלאכתי תופס אותה לעולם שלא יאמר למלאכה אחת אלא לכל מלאכותיו עד שתשבר. וגם לזה אני שואל השאלה אם יוכל לקחת אותה שלא בשעת מלאכה. אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה. יש מפרשים השברים כשתשבר מחזירם לו. ויש מפרשים שאפילו נשברה מתקנה ועושה בה או עושה בשברה המלאכה שהם ראוין לה עד שלא ישאר אלא יד הקרדום בלבד וכשתשתלם כולה מחזירה לו כי איננו עוד בשם קרדום ולא בשברי קרדום וקתא דמגלא האמור במקום אחר מסייע לזה הפירוש כי הוא בית יד ולא שברים. עד כאן. וזה לשון הרשב"א: פירש רש"י בשאמר לו בלשון זה השאילני קרדומך בטובו דמשמע כל שהוא טוב ולפיכך נראה שפירש הוא ומהדר ליה קתיה שבריו כלומר יחזירנו לו כשישבר. אבל הראב"ד פירש שאומר לו השאילני בטובתך שהיא גדולה עלי ולפיכך משתמש בו והולך לעולם ואפילו נשבר מתקנו ומשתמש בו ואינו מחזיר לו לעולם אלא הקתא שהוא הבית יד כדאמרינן קתא דמגלא. עד כאן. וזה לשון רבינו חננאל: אמר רב נחמן שואל בטובו לעולם אמר רב מרי והוא דקנו מיניה אמר רב מרי ומהדר ליה קתיה. פירוש יש לשואל להשתמש בכלי ששאלו לעולם בטובה שהחזיק למשאיל כשהשאילו והני מילי בתשמיש שאינו מכלה אותו הכלי. ואסיקנא והוא דקנו מן המשאיל שהשאילו כי ישתמש בו בכל מלאכה שיחפוץ יש לו להשתמש בו בכל מלאכה ואף על פי שהוא חסר וכלה ואם לא נשאר ממנו אלא ידו של אותו הכלי ובלה וחסר הכלי מחמת מלאכה שהיה משתמש בו מחזיר לו אותו היד ופטור וזהו שאמר רב אשי ומהדר ליה קתיה. עד כאן.

כתב הרמ"ך וזה לשונו: שואל אדם בטובו לעולם וכו'. וצריך עיון בקרקע היכא דאושליה ביתיה בהאי לישנא ואחזיק ביה כי היכי דליקום ביה אי אמרינן דקנייה לגמרי ולא מצי אפוקי מיניה לעולם כל ימי חייה כיון דקנו מיניה דמשאיל ליה בטובו וכן נראה או דילמא סתם שכירות בית או קרקע שנים עשר חדש וחנות של נחתומין או של צבעים שלש שנים וכי שלים האי זימנא מצי לאפוקיה או דילמא לא שנא קרקע ממטלטלי. ואם תמצא לומר לא שנא אכתי מיבעיא לן אי מצי לזבוניה האי משאיל לההוא ביתא או לא כדין משכיר וכן נראה לומר דלא מצי לזבוניה האי משאיל. מיהו פשיטא דשואל לא מצי לזבוניה דלגופיה הוא דאושליה אבל לזבוניה לא אושליה מידי ואשתכח דזבין דלאו דיליה ואתי איהו ומפיק ליה מיניה דלוקח בין בקרקע בין במטלטלין וצריך עיון. וכל הני דקנו ליה לההוא מידי בשאלה צריכי למקנא מיניה דמשאיל. עד כאן. הכי גרסינן: פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה אבל היכא דאמר ליה פרדיסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדיסי וכדמשמע בפרק המוכר את הבית. ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא: פרדיסי רפיק ביה תרי פרדיסי. פרדיסאי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה. הרשב"א ז"ל.

האי מאן דאמר ליה לחבריה אושלן גרגותא וכו'. עד והוא דקנו מיניה. פירש רש"י ז"ל דאי לא קנו מיניה דיבורא הוא בעלמא ומצי למהדר ביה. ואין פירוש זה מחוור דהא פשוט דשאלת קרקע אינו אלא בחזקה ובשטר. ויש לומר דאסיפא בלחוד קאי דכי אמר ליה בי גרגותא דבעי למזכי בכולה ארעא למעבד בה כמה גרגותי עד דמתרמי ליה בעינן דקנו מיניה דהשתא על כל גופא של קרקע קנו מידו שיהא מושאל לכך דאי לא אף על גב דכי חפר חד גרגותא חזקה היא והקרקע נקנה בחזקה לא מהניא ההיא חזקה מן הסתם אלא לההיא גרגותא בלחוד ולאו למזכי בכולה ארעא למעבד בה גרגותא. ומיהו קנין לאו דוקא דהוא הדין אם החזיק בפירוש בגרגותא חדא למזכי בכל השדה עד דמתרמי ליה גרגותא כן פירש רבינו ואפשר שלזה נתכוון רש"י. הריטב"א. כתב הרמ"ך וזה לשונו: והכא נמי מיחזי לומר דלא מצי מחויי בידיה לעלם דלא לידלי מההוא גרגותא אי אמר ליה אושלן בטובך כפי נדבתך וצריך עיון. עד כאן.

אי דאמר בית זה נפל אזדא ליה. פירוש ונותן לו שכירות ימים שדר בו ואין להם זה על זה כלום. איכא דקשיא ליה הא דאמרן לעיל בפרק האומנין אי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור ישכור הכא נמי ימכור וישכור או יקח ויבנה. לאו קושיא היא דלא דמי שכירות חמור לשכירות בית חדא שלא עלה על דעת למכור ביתו דלא עבידי אינשי דזבני דירתייהו מפני שכרו של זה אבל התם לזבוני קאי ואיהו נמי זבוני מזבין ליה. ועוד דהתם חמור זה קאמר בין חי ובין מת חמור הוא ומשתעבד ליה אבל היא בית זה אמר לו ואין כאן אותו בית שהרי נפל ולאו בית הוא כן נראה לי. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: היכי דמי אי דאמר ליה בית זה וכו'. דעת רבינו הא דאמרינן נפל אזדא לגביה אמרינן וחייב השוכר לפרוע השכירות ואף על פי שעדיין לא נתן הרי זה כלוקח קרקע בית ונפל קודם שיפרע דמיו. אבל הרמב"ן כתב דנפל אזדא שאין חייב להעמיד לו בית אבל ודאי איו לו לפרוע שכר אלא על מה שדר בו ואפילו נתן כבר מהדרינן ליה ודוקא נפל אזדא שנפל לאחר שירד לתוכו אבל אם נפל קודם לכן וקודם שנתקיים השכירות לא מצי יהיב ליה בית נפול דאדעתא דבני ליה הוא דאגר וכשם שנתחייב להעמיד בו דלתות וכו' ככתוב בנמוקי יוסף וכן דעת רבינו. עד כאן. ועיין לקמן בפרק המקבל דבור המתחיל ואמאי לימא ליה שמא בעלמא. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: אמר ליה בית זח אני משכיר לך ונפל אינו חייב להעמיד לו בית. מיהו נראה לומר שאם רצה השוכר להוציא עליה הוצאות משלו כדי שיוכל לדור בה עד זמנו אין בעל הבית יכול לעכב עליו ואי לא עביו שוכר הכי מנכי ליה היאך אגריה מהאי יומא עד סוף זימניה ונפיק מהשתא וצריך עיון. ואי אמר ליה בית כזה אני משכיר לך ונפל חייב להעמיד לו בית אחר כמותה כמדת ארכו ומדת רחבו ומנין פתחיו וחלונותיו. ואי ההוא בית קאי אגודא דנהרא מיחייב נמי להעמיד לו בית אחר כמוהו אגודא דנהרא וצריך עיון. ואם אין לו ישכור לו מאחרים. ואם לא מצא ולא רצה לבנות נראה לומר דלא מחייב ליה באגריה כלל ואף על גב דפרעיה מעיקרא מצי אפוקיה מיניה כי ההיא דאמרינן לעיל בפרק האומנין גבי ספינה זו ויין סתם הכא נמי לא שנא. ולא עוד אלא אפילו היכא דאמר ליה בית זה ונפל דאמרינן דאינו חייב להעמיד לו בית אחר יש לומר דאף על גב דאמר ליה משכיר מוקימנא לך ביתא אחרינא כי האי לא מקבל לה שוכר מיניה אי לא בעי ולא מחייב באגריה אלא עד ההוא יומא. ויותר היה קרוב לומר דאפילו אגריה מעיקרא לא יהיב ליה כדין ספינה זו ויין סתם דהוא אינו מעלה לו ספינה והוא אינו נותן לו שכר כלל. וצריך עיון. עד כאן.

סליק פרק שמיני השואל