שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף עא

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עא עמוד א

יש גורסים: מאי טעמא אסרו רבנן דילמא אתי למיסרך בתר ישראל: ורש"י כתב דלא גרסינן ליה וטעמא דמילתא דודאי משום דשרינן רבית גוי לא אתי למסרך להלוות לישראל דמהיכא תיתי ליה דהא זיל קרי בי רב הוא דהא אסר רחמנא והא שרי. אלא הכי גרסינן מאי טעמא אמור רבנן שמא ילמוד ממעשיו. וכן הגירסא בכל הספרים שלנו. ויש ליישב הגירסא דהכי פירושו דלא אתי למסרך גוי בתר ישראל וילמדנו ממעשיו. הריטב"א.

איכא דמתני לה וכו': איכא למאן דאמר דלפום האי לישנא אידחי ליה כל מאי דאמרינן לעיל דאסרי רבית דגוי דלהאי לישנא בתרא לא היו דברים מעולם וקיימא לן כהאי לישנא דבתרא הוא. ולא משמע הכי דודאי משום הך לישנא לא אידמי כל מאי דאמרינן לעיל דהא רבא אותביה לרב נחמן ורב חייא ורבינא נמי שקלי וטרי בה. אלא ודאי משמו דהכא לא משנינן כהאי לישנא אלא דהא דאמר רב נחמן אמר לי הונא לאו אהא אמרה אלא ודאי רב נחמן אמרה או משמה דנפשיה או משמה דאחריני. הראן.

ולענין פסק הלכה אפשר דהילכתא כי האי לישנא. אבל להלוות לגוי ברבית מותר ואפילו עם הארץ ואפילו יותר מכדי חייו דלא אשכחן להאי לישנא דגזור רבנן בהאי מילתא כלל. אבל הרב בעל ההלכות כתב אוקמתא דרב חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו ואף רבינו חננאל פסק כוותיה ועוד הוסיף בה דברים ואמרן והני מילין בתלמיד חכם דלא גמר ממעשיו.

וזה תימה דאי כרב חייא אפילו לעם הארץ שרי בכדי חייו ואלו לרבינא דאוקי בצורבא מרבנן דאינו למד ממעשיה אפילו טובא נמי ודוחק הוא לומר שיסבור הרב דרבינא מוסיף על דברי רב חייא ולומר ובכדי חייו לא נצרכה אלא בצורבא מרבנן. ומכל מקום נראה שהם כולם נסכמין בדבר זה שאסור לעם הארץ להלוות לנכרי ביתר מכדי חייו והוא מה שאמרו במסכת מכות כספו לא נתן בנשך אפילו רבית דגוי אלמא מיסר אסיר וכלישנא קמא דרב נחמן. והרמב"ן כתב נקטינן כתרי לישני דרב חייא ורבינא לקולא ובכדי חייו מותר לכל אדם ותלמידי חכמים מותרים אפילו להעשיר דלית לן למימר דפליגי וכל כהאי גוונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטינן וכל המחמיר עליו הראיה. עד כאן.

ועכשו עשו כל אדם כתלמיד חכם ושמעתי משם רש"י ז"ל מפני שרבו מסים וארנוניות ואין שיעור לכדי חייו. הרשב"א.

וראיתי נוסחא ראשונה שבהלכות והיה כתוב שם תלמיד חכם מותר להלוות לנכרי ברבית דלא גמר ממעשה גוי אבל עם הארץ אינו מותר אלא בכדי חייו זו היתה הנוסחא הראשונה ומחק רבינו והגיה שתי הלשונות שבגמרא והוא הדעה הזו בעצמה. הרמב"ן.

רשע יורד עמו עד לחייו: יש מפרשים רשאי לירד בתוך אומנותו ולמעט במזונותיו מדה כנגד מדה דכיון שקראו רשע גרם לו שאין בני עירו מרחמין עליו שחושדין אותו בעבירות גדולות כמו שהוא מעיד עליון כמו כן ירד גם לאומנותו אף על פי שממעט הרוחתו של חברו ה"ר יהונתן.

גר צדק האמור לענין מכירה איני יודע מהו לאו למימר דקשו ליה מתניתא כדלקמן ולא ידע הא דפריקו אמוראי בה דהא לא אפשר. אלא הכי פירושו שלא נתיישב לו הטעם ההוא דאמרינן לקמן דקונה בגוי ואינו קונה בישראל מה טעם הוא כך או יקנה בישראל או לא יקנה בישראל כלל ותלמודא מותיב מתנייתא אהדדי ומשני להו לפרשי לן מאי דקשיא ליה לרבי ודכוותה אידך דגר תושב האמור לענין רבית קשיא ליה לרבי הא דדרשינן לקמן דכתיב אל תקח מאתו על ישראל בלחוד קאי. מפי רבי. הריטב"א.

אין הגר נקנה בעבד עברי: הקשה ה"ר יהודה דהא במכילתא איתא כי תקנה עבד עברי לרבות את הגר אלמא דנקנה בעבד עברי. ויש לומר דהתם מיירי דאמו מישראל אבל הכא מיירי דאינו כלל מישראל ומשום הכי אינו נקנה בעבד עברי. תוספות חיצוניות והריטב"א.

דף עא עמוד ב

אלא ערב לגוי: כלומר בשלוה ישראל מגוי וישראל נעשה לו ערב. ואקשי סוף סוף כיון דגוי בתר ערבא אזיל אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא. כלומר כיון שהן יכולין לתבוע הערב תחלה אף על פי שהוא מוצא נכסים אצל הלוה נמצא דישראל הערב כשפורע לגוי המלוה וחוזר וגובה הרבית מישראל הלוה הרי הוא כאלו הוא הלווה לישראל חבירו ברבית. ואוקימנא כגון שקבל עליו גוי המלוה לדון בדיני ישראל שלא לתבוע את הערב עד שיתבע את הלוה תחלה בדיננו כן פירש רש"י. וכן פירשוה המפרשים שראיתי.

ועכשיו דיניהם של גוים ללכת אחר מי שירצה ואפילו הכי לא נמנעו ישראל בכל מקומות אלו מהיות ישראל לוה מגוי וישראל חברו נעשה לו ערב ואף על פי שאינו מקבל הגוי לדון בדיני ישראל ולא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר.

ועוד קשיא לי דאם כדברי המפרשים היכי קאמר אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דלא הוה ליה למימר אלא ישראל קא שקיל רביתא דאלו אזל גוי מנפשיה ואתפרע מן הלוה נמצא דישראל הערב לא עבד ולא מידי אלא דאלו פרע לגוי המלוה והדר שקיל מישראל הלוה קובר מהשתא משום דהשתא שקיל רביתא.

ומיהו מצאתי בקצת נוסחאות דכתיב בהו אשתכח דישראל קא שקיל רביתא. ומכל מקום לא ניחא לי דאם כן אף כשקבל לדון בדיני ישראל אמאי שרי דהא אי לא משכח לאתפרעא מלוח חוזר הוא על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה נמצא דישראל קשקיל רביתא מאי קאמרת סוף סוף לאו על הערב נתרבה אלא על הלוה וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו כנוטל ממנו רבית אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לגוי המלוה והילכך בקבלן נמי לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה אלא שיש לו רשות לגבות בין מזה בין מזה וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה.

ועוד דאם כן קבלן עובר בכל הלאוין כמלוה ואין לך עובר בכולן חוץ ממנו ואם איתא אביי דמחלק לאוין לכלהו בשלהי פרקין ואמר מלוה עובר בכולן כלומר חוץ מבל תשיך ולוה עובר משום בל תשיך ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך אם כן לימא וערב קבלן עובר בכולן ואף אלאו דאל תשיך ולאחיך לא תשיך אלא ודאי משמע דאין לך ערב שעובר אלא על לא תשימון עליו נשך.

ואף על גב דמשמע לכאורה בריש פרקין בברייתא דרבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב דאף הערב עובר משום בל תקח מאתו נשך ותרבית מדאתינן לאוקמי הא דרבי יוחנן דאמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים כתנאי דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עשה מאי קום עשה לאו דאמרינן להו קומו אהדורו אלמא אף ערב לדידיה בקום אהדר ומאי ערב ערב קבלן דאלו ערב דעלמא אינו כנוטל רבית ולא עבר אלא אלאו דשימה. לא קשיא דדילמא מאן דסבירא ליה כרבי יוחנן הוא דסבר לה הכין אבל אנן הא דחינן ליה התם לאו מאי קום עשה קרועי שטרא וקמשמע לן דשימה מילתא היא וכדאיתא התם.

אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו ערב קבלן עוברין בכלום אלא בלאו דשימה לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה. וערב דגוי ערב דשלוף דוץ הוא ויכול הלוה לדחות את המלוה אצל הערב ואומר לו כלום הלויתני אלא על הערב הרי הערב לפניך והרי הוא כערב שלנו שנשא ונתן ביד דנפטר לוה מיניה דמלוה והכין משמע בשלהי גט פשוט דערב דידהו ערב דשלוף דוץ הוא דתנן התם המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקסלקא דעתין דלא יפרע מן הערב כלל קאמר ואיבעיא להו בגמרא מאי טעמא ואמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גברא אשלמת לי גברא אשלמא לך ואתקיף עלה רב נחמן האי דינא דפרסאי הוא ואקשינן אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי כלומר בהפך הדין שאמרת שלא יפרע מן הלוה כלל אלא בתר ירבא קאזלי דאמר ליה גברא אשלמית לך ולפיכך אשתכח דישראל קא מוזיף ברביתא דהוא ניהו לוה מזה ומלוה לזה והילכך עד שיקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל אסור.

ואם תאמר אם כן כל שישראל לוה מן הגוי וישראל חברו נעשה לו ערב מאי קאמר שקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל דמשמע שהגוי מוותר על דינו אדרבה הא טבא ליה דאי בעי אזיל בתר לוה ואי בעי אזיל ליה בתר ערבא ובשקבל עליו ישראל הלוה קיימא מילתא. לא היא דאף על גב דקבל עליו ישראל הלוה שלא לדחותו אצל הערב אם לא קבל עליו הגוי דינו הוא שחוזר על הערב בלחוד ואפילו בא לוה לפרעו אין מקבל ממנו אם ירצה ונפקא ליה מינה אם יש עדית לערב ואין ללוה אלא זיבורית דבדיננו אם רצה לוה לפרעו זבורית שלו אינו יכול לחזור על הערב ואפילו בערב קבלן כדמוכח בהדיא בגיטין ריש פרק הנזקין וכמו שכתבתי שם ואלו בדיניהם אינו חוזר אלא על עדית דערב דאמר ליה ללוה אין לי עסק אלא עם הערב ועכשו ויתר על דינו כשקבל לדון בדיני ישראל גם מדברי הראב"ד נראה כן דערב שלהם ערב שלוף דוץ הוא וזה לשונו שכתב כאן. אבל אתה נעשה לו ערב. אוקימנא בשנעשה לו ערב לגוי ובשקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שלא ילך אחר הערב עד שיתבע את ישראל הלוה וכל שכן אם המלוה ישראל שהלוה לגוי ברבית שאין ישראל אחר רשאי להיות לו ערב אלא אם כן התנה הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב כל זמן שיש בידו לפרוע. עד כאן לשון הרב.

ואף על פי שהרב נראה שסובר דכל שיכול ללכת אחר הערב כקבלן אסור כמו שנכתוב בסמוך.

תוספתא ישראל שלוה מגוי וגוי שלוה מישראל וכו'. מכאן מוכח דישראל המלוה לגוי ברבית מותר לישראל ליעשות ערב מחמת הגוי וכן משמע מדגרסינן בירושלמי דכתובות פרק הכותב וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. וכן כתב הראב"ד וכמו שכתבתי למעלה בסמוך והוא שקבל עליו הגוי הלוה שלא לדמותו אצל הערב. וכתב עוד הרב ואף על גב דמחזיא מילתא דהכא אף על גב דקביל עליה הכי אסור משום דכי לית ליה לגוי סוף בתר ערבא אזיל וקא שקיל מניה רבית אפילו הכי אי קביל עליה מותר דהכי אשכחן בתוספתא.

והאידנא קא חזינן דדינא דגוים נמי הכי דכי משתכח ליה ללוה לאיפרועי מיניה לא שקלי מערבא הילכך כמו שמקבל עליו לדון בדיני ישראל ומותר עד כאן לשון הרב. ומכאן נראה שהוא מפרש דכל שיכול ללכת אחר הערב תחלה כקבלן אסור וכמו שכתבתי למעלה. וכבר כתבתי מה שנראה לי. וכן הורגלו במקומות האלו לעשות ערב לגוי מחמת ישראל הלוה אף על פי שהגוים הללו גובין ממי שירצו תחלה ומפרשין כן בשטרותיהן ליפרע ממי שירצה תחלה. הרשב"א.

אמר רב ששת שקבל עליו גוי לדון בדיני ישראל: וקסלקא דעתין דבעי לומר שקבל עליו לדון ביניהם בדין ישראל כישראל חברו ולהכי פרכינן דאם כן רבית נמי לא לישקול. ופרקינן שקבל עליו לזו ולא לזו כלומר דלענין גוביינא דערב קבל עליו לדון בדיני ישראל דלא ליזיל בתר ערבא אבל לענין הרבית לא קיבל עליו אלא שיהיה דינו כגוי בישראל. ובין לדיננו ובין לדיניהם גובה הגוי רבית מישראל. כן פירש רבינו.

דליכא למימר שאם קבל עליו סתם לדון בדיננו לענין הרבית דדיינינן ליה דלא לשקול רבית. שזה אינו דהא מהיכא תיתי אין לנו אלא מה שאמרו בפרק הגוזל אם אתה יכול לזכותו בדין ישראל זכהו בדיני גוים זכהו. אשתכח השתא דישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ונעשה לו ישראל ערב דאי בתר ערבא אזיל אסור ואי לא שרי. הריטב"א.

ואני אעלה לך: אעלה לך לאו דוקא אלא אפילו אמר ואני אעלה לו אסור אלא ואני אעלה לך אעלה תחתך קאמר. אי נמי משום סיפא דקתני ואני אעלה לך תנא נמי הכא אעלה לך. הרשב"א.

וכתב הריטב"א ז"ל ומיהו ישראל שהיה חייב אלף זוז לגוי לזמן ואמר לו ישראל אחר תן לי חמש מאות מאותו חוב ואני אשעבד עצמי ונכסי לך שאסלק הגוי מעליך קודם זמנו הורה רבינו הגדול בתשובת שאלה שזה מותר שאין זה הישראל נוטל כלום מן הישראל בתורת מלוה אלא בתורת שכירות ובשכר עמלו וטרחו ואף על פי שקונס עצמו שאם לא יסלקהו שיפרע לו אלף דינרין או יותר זה קנס הוא ואינו רבית ודומה זה למה שאמרו בפרק בתרא דעבודה זרה לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר אבל אומר לו מלטני מן האוצר דכי אמר ליה פול תחתי שליחא שוייה וכי יהיב ליה לאוצר יין נסך במקום ישראל יהיב וישראל פורע חובו ביין נסך אבל כשאומר לו מלטני מן האוצר קבלנות הוא דקביל ליה ומאי דיהיב גוי לאוצר מדידיה יהיב הכא נמי לא שנא וכן הביא ראיה מן התוספתא. ע"כ.

בשלמא סיפא לחומרא: קשיא לי סיפא מאי חומרא מדינא נמי אסור דכיון שהעמידו אצל ישראל ואמר לו ישראל לגוי תנם לישראל חברי או שאמר ישראל לישראל חברו קבלם לי זכה לו ישראל חברו דאף על גב דאין שליחות לגוי מי גרע ממגביה מציאה לחברו למאן דאמר קנה חברו והכא לכולי עלמא זכה לו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. ולא היא כיון דגוי אינו בתורת שליחות אינו בתורת זכייה כלל דאין אדם זוכה לו ולא זוכה לאחרים בשלו והילכך ישראל שני לא זכה לראשון כלל דכשהוא נותן לו אפילו קרן מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה והילכך אפילו העמידו אצל ישראל אינו אלא לחומרא בעלמא אבל רישא מדינא אסור דהא לא זכה לו ישראל לגוי ונמצאו מעות אלו עדיין דישראל ראשון ואלו רצה ישראל ראשון חוזר ונוטלן מישראל שני והילכך אסור דשכר מעותיו של ישראל עומד ונותן. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לגוי הוא וכו'. פירוש שורת הדין דסיפא מותר כיון ראין שליחות לגוי כשנתן הגוי מעות של ישראל המלוה לישראל הלוה אינו נעשה שלוחו של ישראל המלוה ועדיין המעות באחריותו של גוי כבתחלה כי אף על פי שנתנה לישראל זה לא נפטר הגוי מן הישראל המלוה ואין דעתו של גוי לתת כלום לישראל זה אלא על דעת שיהיה פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הוו להו מעות שנתן לישראל ברשותו של עצמו והגוי חייב לישראל כבתחלה וישראל זה חייב לתת מעותיו לגוי ואינו חייב לישראל כלום ומיהו אמרו רבנן שיהא שליחות לגוי לחומרא והמעות שנתן גוי לישראל שיהא בזכות ישראל הראשון וכאלו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון וחומרא זו אמר רבינו דחומרא בטעמא הוא פירוש חששו חכמים שזמנין שהגוי יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל הראשון לא מפני שליחותו בלבד שאמר לו תנם לי אלא אפילו בלאו הכי נמי שפורע לבעל חובו וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא ילך עמו בעקיפין ובודאי דגוי שזיכה מעות לישראל על יד ישראל זכה בהן אותו ישראל דכי אמרינן דגוי לית ליה זכייה היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לגוי אבל ודאי מזכה הוא לישראל על יד ישראל ומשום דזימנין דהוי הכי ונמצא ישראל זה זוכה לישראל הראשון שהלוה לו מעות של גוי כשיקבלם והוה ישראל לוה מישראל ברבית אסרו חכמים בכל ענין ואפילו כשהגוי נותנם לישראל בשליחותו של ישראל ראשון ועל דעת להפטר והיינו דאמרינן בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא אמאי מותר דהא כיון דאין שליחות לגוי מאי דיהיב ישראל לישראל אינו אלא כאלו נתן מעצמו ומשלו ואינו נפטר מחיובו של גוי ומה שישראל זה מקבל ממנו אינו זוכה לגוי אלא לישראל הנותן הוא מתחייב. ע"כ.

כגון דאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר: ואם תאמר למה לי הניחם על גבי קרקע אפילו כי אמר לו נמי תנם לישראל חברך והפטר דהא אסתלק ליה מיניה. יש אומרים דאין הכי נמי אלא אורחא דמילתא נקט. ואינו דאררבה אורחא דמילתא טפי למימרא תנם לו והפטר. ועוד דשייך טפי אלישנא דברייתא דקתני ואם העמידו אצל גוי דמשמע העמידו אצלו ואמר לו תנם לו.

והרמב"ן כתב דדוקא נקטיה דאלו נתנם לו להפטר הא לא פטרו אלא לאחר שיתנם לישראל שני ובתורת הלואה ונמצאת הלואה קודמת לפיטור והילכך אסור אבל כשאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר כבר קדם פיטורו להלואתו והילכך שרי. ולדידי קשיא לי דאי משום הא משרא שרי שהרי פיטורו והלואתו באים כאחד דאי לא תימא הכי תיקשי לן לרבינא דאוקמה משום דזכייה מדרבנן אית ליה ואם איתא אימת זכי ליה בעידן הלואה ועם הלואתו זכה ליה ואסור אלא דזכייתו והלואתו באים לו כאחד והכא נמי מאי שנא. אלא שהרב הרגיש בקושיא זו ואמר דלא משכחת לדרבינא אלא בדאמר לו גוי זכה בשבילי במעות הללו ולוה ממני. ואין דברים אלו מחוורים כלל שאם כן היה לו לפרש.

אלא מסתברא דטעמא דמילתא כדאמרן לעיל דאינו בתורת זכייה כלל וכיון שכן כי אמר לו תנם לישראל חברך והפטר נהי דישראל ראשון איפטר מיניה מיהו ישראל שני לא זכה ליה וזוזי דישראל נינהו ואי בעי הדר שקיל להו מישראל שני דלדעת שיזכה לגוי נתנם וכל שלא זכה מחמת גוי אף הוא חוזר ונוטלם ואפשר דבכי הא רבית קצוצה ליכא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ואיסורא מיהא איכא משום דמיחזי כנותן רבית מחמת מעותיו של ישראל. ואי נמי כיון דזוזי דישראל נינהו ובתורת הלואת רבית שקלינהו הוה ליה כמלוה מעותיו ליתן אגר לאחר דאסור דבי תורה דמחמתיה יהיב כן נראה לי. ולהאי אוקימתא סיפא משום חומרא נמי היא דאי אמר לו ישראל לגוי הניחם על גבי קרקע והפטר והניחם איהו אסתלק ליה אבל ישראל לא זכי בהו וכי הדר שקלינהו ישראל שני מן ההפקר זכה בהו והילכך כי יהיב ליה בין קרן בין רבית מדינא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. הרשב"א.

וזה לשון הר"ן: ואם תאמר למה ליה למינקט הניחם על גבי קרקע וכו'. יש לומר אפילו הכי כיון דלא מיפטר ישראל ראשון אלא בהלואת רבית של חברו אסור ולהכי נקט הניחם על גבי קרקע. אי נמי נשא ונתן ביד דאפסקה למילתא.

ואם תאמר והא לפי דיוקא דרבינא דאמר דזכייה מדרבנן מיהא אית ליה לא מפסיק ולא מידי אלמא אפילו בכהאי גוונא שרי יש לומר דלרבינא משכחת לה כגון דאמר לו גוי תנם לישראל חברך שיזכה בהם בשבילי והפטר ואחר כך יהיו הלואה אצלו ובכהאי גוונא דוקא הוא דשרי ובכהאי גוונא נמי הוה מצי רב הונא לפרוקה הכא כגון דאמר לו תנם בתורת פקדון והפטר ואחר כך יהיו הלואה אצלו אלא דלאו אורחא דמילתא בהכי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: הניחם על גבי קרקע והפטר. כלומר שתהא אתה פטור יטלם הישראל בשבילי משם. ויש שפירש דדוקא נקט תנם על גבי קרקע והפטר אבל אם אמר לו תנם לי והפטר אסור דכיון שבאותה נתינה שנותן ישראל שהוא נפטר בה מן הגוי בה ישראל זה מתחייב לגוי הרי זה פוטר עצמו מן הגוי ברביתו של חברו ונראה כאלו הוא מלוה לישראל זה שיפרע מכאן ואילך לגוי בשבילו ומשום הכי בעינן דליפסקה למילתא שיתנם על גבי קרקע ויפטר ואחר כך יטלם. ואין זה מחוור דהא מעיקרא שנתנם ישראל לישראל ממש בשליחותו של גוי אלמלא טעמא דאין שליחות לגוי ואין ישראל הנותן נפטר מן הגוי שפיר ניחא לן דשרי והיכי מוספינן השתא באיסורא דלא משתרי אלא כשיניחם על גבי קרקע ויפטר.

לכך הנכון כדברי מי שפירש דלאו דוקא נקטינן תנם על גבי קרקע אלא הכי קאמר בשאמר לו והפטר ויהא נתינתך בידו כנותן על גבי קרקע. אי נמי דכלפי דמעיקרא סלקא דעתין דמיירי בשהעמידו אצל גוי בלבד ואמר לו גוי תנם לו בשבילי נקטינן השתא לגזומי מילתא דאדרבה אמר לו גוי לישראל לישנא יתירתא תנם על גבי קרקע והפטר והכין אורחא דתלמודא וכדפרישנא בפרק אלו מציאות. וכן דעת רבינו. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: דאמר לו הניחם על גבי קרקע והפטר דהשתא אסתלק ליה ראשון מהכא. ואם תאמר למה ליה לאוקומי באומר הניחם על גבי קרקע לוקמה דאמר לו תנם והפטר דהשתא אסתלק ליה ישראל הראשון מיד שנתנה לישראל שני אם כן פרעון דרבית אינו בשביל ישראל ראשון. ויש לומר כיון דמכל מקום כיון דלא איסתלק ליה עד שיבאו ליד ישראל שני אם כן הוא עובר משום לאו דשימה ושימה דרבית הויא משעת מסירה ובההיא שעתא אכתי היה ברשות הישראל הראשון אם כן שומת הרבית שהיתה בשעת מסירה היה כדי לפטור ישראל ראשון ונמצא שהוא משלם עליו רבית. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: הניחם על גבי קרקע והפטר ונטלן משם. ואפילו הושיטם לו ישראל מותר. עד כאן.

אי הכי מאי למימרא: ואם תאמר לימא ליה דילמא משום סיפא. לא היא דאם איתא ברייתא איתרצא אבל מתניתין דלא תנא דינא דהאי סיפא מאי איכא למימר. הרמב"ן והרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: אי הכי מאי למימרא. פירוש בין ברישא בין בסיפא כי ההושטה לאו כלום היא. עד כאן.

אלא אמר רב פפא כשנטל ונתן ביד. ופרכינן ואכתי מאי למימרא. ופרקינן כגון דאמר ליה סמוך עלי מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל יהיב קמשמע לן: כך הגירסא במקצת הספרים והכי פירושו דאמר ישראל לגוי סמוך עלי מהו דתימא דגוי אדעתא דישראל קיהיב דהא דאמר לו סמוך עלי ערב נעשה לו וגוי בתר ערבא אזיל קמשמע לן דמשום אמירה זו לא סמיך עליה לקיבולי בתורת ערב אלא מילתא בעלמא קאמר ליה עלי ועל צוארי. ולפי גירסא זו אנו למדים שהמלוה מעות לחברו ואמר לו אחר בשעת מתן מעות סמוך עלי אינו נעשה אפילו ערב סתם.

ומיהו רש"י אינו גורס כן וכן גירסתו ואכתי מאי למימרא מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל גמר ויהיב קמשמע לן. וכן הגירסא ברוב הספרים. ופירש רש"י מהו דתימא אדעתא דישראל יהיב שהרי הוא הביאו אצלו והוי גוי שלוחו וכו'. ואגב ארחין קמשמע לן מלשון רש"י דרישא הא דאוקימנא בשנשא ונתן ביד אבל סיפא אף על פי שלא נשא ונתן ביד אסור דאמרינן יש שליחות לגוי לחומרא. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: אלא אמר רב פפא כגון שנשא ונתן ביד אף על פי שלא פטרו ואכתי מאי למימרא לא צריכא דאמר ליה הב ליה וסמוך עלי מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל וכו'. דגוי שליחות דישראל קא עביד וליתסר לחומרא קמשמע לן רישא מותר סיפא אסור דאינו נעשה שליח ואינו עושה שליח. עד כאן.

כגון שנשא ונתן ביד: אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא וכו' ורבינו חננאל כתב סיפא אף שלא נשא ונתן ביד אסור לחומרא וכדקיימא קיימא ומדברי רבינו הגדול תלמוד כן. ורש"י כתב אהא דאמרינן מהו דתימא גופיה אדעתא דידיה קגמר ויהיב שהוא הביאו אצלו והרי הגוי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא. נראה מדבריו דאי לאו משום דמחמרינן לומר יש שליחות אפילו תמצא לומר דאדעתא דישראל קגמר ויהיב שרי כיון דאין שליחות לגוי.

ואיכא למידק דאפילו תמצא לומר דאין שליחות לגוי היכי שרי והא מכל מקום אי אדעתא דישראל קגמר ויהיב הני זוזי דישראל נינהו ואסיר למשקל רביתא מינייהו. אלא הכי פירושו מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל קא עביד ואף על פי שישראל לא על דעת כן נתנם לו אלא על דעת פרעון סלקא דעתך אמינא למיסר כאלו נתנם לו ישראל על דעת כן שאסור בין שתמצא לומר יש שליחות או אין שליחות כיון דזוזי דישראל נינהו.

מכל מקום ממה שכתב כדמחמרינן בסיפא אתה למד שדעתו לומר דסיפא בשלא נטל ונתן ביד ולא למימרא דבנטל ונתן ביד הוא דאמרינן דהוי משום חומרא דבכהאי גוונא רבית קצוצה היא אלא לומר דנחמיר כדנחמיר בסיפא בשלא נטל ונתן ביד ואין אדם רשאי לזוז מדבריהם וסוגיין נמי כדרב אשי דסיפא לחומרא ואף על גב דאיפריך וכן ללישנא דהניחם על גבי קרקע סיפא לחומרא הוא כדפרישנא. ועוד דאי סיפא בשנטל ונתן בידן פשיטא שהרי חדוש הוא דרישא הויא משום דסלקא דעתין דאסור משום דגוי אדעתא דישראל גמר ויהיב ואם איתא חידושיה דסיפא היינו דסלקא דעתין דישראל אדעתא דגוי גמר ויהיב מאי למימרא ותו דליכא למימר בישראל הוא גופיה אדעתא דגוי קגמר ויהיב דגוי בישראל לא מפרש דסתמיה אניס ליה אבל ישראל בגוי פירושי הוה מפרש אדעתא דידך יהיבנא דלא מצי אניס ליה. ועוד דגוי לא קים ליה במקנה ואקנויי אבל ישראל כי שקיל ביד חובו ודאי אדעתא דפרעון שקליה. וליכא למימר איידי דתנא רישא תנא סיפא דהוה ליה לפרושי הכי בגמרא.

אבל מה אעשה שבירושלמי משמע מפורש כדברי רבינו תם להקל והכי איתא התם מלוה ישראל מעותיו של נכרי וכו' ואם העמידו אצל גוי מותר אמר רבי יוסה והוא שהעמידו עם הגוי פירוש שנשא הגוי ונתן מידו ליד ישראל שני. וכן גוי שלוה מעות מישראל וכו' ואם העמידו אצל ישראל אסור אמר רבי יוסה והוא שהעמידו עם ישראל כלומר שנשא ונתן ביד מיד ישראל ליד ישראל משמע כדברי רבינו תם להקל. ודילמא לא סביר להו לבני מערבא דיש שליחות לגוי לחומרא כדקאמרינן בגמרין ובעל נפש יחוש לעצמו.

ומיהו אפילו למאן דסבר הכין דיש שליחות לגוי לחומרא דוקא בלכתחלה הוא דלא מפקינן רבית מישראל לישראל אבל להוציא ממנו משגבה ודאי לא דלא עדיף מאבק רבית. והר"מ הספרדי כתב שהוא רבית קצוצה. ונראה מדבריו שהיא יוצאה בדיינים. ולא ידעתי טעמו דהא בגמרא לחומרא קאמר. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וזה לשון הריטב"א: רבינו תם פירש דכיון דאוקי השתא רישא בשנשא ונתן ביד הוא הדין לסיפא דתיהוי כולה ברייתא בחד גוונא ולא אמרינן יש שליחות לגוי לא לקולא ולא לחומרא וכן הוא בירושלמי. ואם תאמר אם כן סיפא כולה מאי קמשמע לן דהתם ליכא למימר דלא אמרינן דישראל אדעתא דגוי יהיב דהא סתם גוי אנס הוא והיאך יתן זה על דעתו מפני שהביאו אצלו או שיאמר לו סמוך עלי הא ודאי אם דעתו בכך הוא שוטה ורשע דעביד איסורא וברישא הוא דסלקא דעתין הכי דגוי סמיך אישראל הראשון נמי דידע דיכול לאפוקי מיניה בדינא.

ויש לומר דאין הכי נמי דבסיפא לא אשמועינן חדושא ואפילו הכי קתני לה אגב רישא. אי נמי דהאי תנא כל שנשא ונתן ביד קרי ליה שהעמידו אצלה ואשמועינן בסיפא דדוקא בשנשא ונתן ביד אסור הא לאו הכי מותר ואין שליחות לגוי לחומרא.

אבל רבינו חננאל וכל הגאונים כולם פירשו כפירוש רש"י דסיפא בשלא נשא ונתן בידן ובתוספות גם כן כתבו ראיה לדבר דאי סלקא דעתך דסיפא בשנשא ונתן ביד הא לאו הכי אין שליחות לגוי לחומרא אם כן היכי סלקא דעתך ברישא לומר דנימא דגוי אדעתא דישראל עביר ונחמור בה מדרבנן לומר דיש שליחות לגוי לחומרא דהא בסיפא שהמעות של ישראל לא אמרינן הכי וכל שכן בזו וזו ראיה לפי גירסת רש"י ופירושה אבל לא לפי הגירסא האחרת שגורסין כגון דאמר לו סמוך עלי. ואפילו הכי כיון שכל הגאונים הסכימו לפירוש רש"י אנן הכי דיינינן ליה לחומרא.

ומיהו מסתברא דכיון דלא הוי אלא חומרא דרבנן שאין זה אלא כאבק רבית. ויש לרבנא משה בן ה"ר טדרוס בשמועה זו דברים שאינם מחוורים ולהכי לא כתיבנא להו. וכל שמועתנו זאת אינה אלא בהלואה שלוה גוי מישראל או ישראל מגוי כדקתני בהדיא ובהא שייך לומר שליחות ואין שליחות דכיון דאיכא חיוב מלוה כל היכא דליכא למימר שליחות לא מיפטר הנותן מחובו וקיימי מעות ברשותו כדמעיקרא. אבל בפקדון שהפקיד גוי ביד ישראל או שהפקיד ישראל ביד גוי ואמר המפקיד ליתנו לישראל שילוה אותם לו כל שנתנו המפקיר על פיו נפטר ממנו דבפקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה ולפיכך בכל כיוצא בזה כל שהחוב באחריות גוי מותר וכל שבאחריות ישראל לישראל אסור וכן אמרו בירושלמי ישראל שמנה את הגוי אפטרופוס או סנטר על מעותיו מותר ללות ממנו ברבית. מעותיו של ישראל המופקדין אצל הגוי מותר ללות ממנו ברבית מעותיו של גוי המופקדין אצל ישראל אסור ללות ממנו ברבית עד כאן.

והירושלמי הזה מיירי בשאחריות המפקיד על הנפקד ואחריות הנפקד על הלוה אבל היכא דאחריות המפקיד על הלוה ואין הנפקד אלא אמצעי בעלמא יהיו הדינים בהפך. והיינו דבתוספתא תנן לה איפכא דרישא אסור וסיפא מותר וקתני עלה זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר. וזה כלל גדול לכל מלוה דישראל לוה או מלוה ויד גוי באמצע. ובסוף הפרק נכתבם בסייעתא דשמיא. עד כאן.

הא דרב אשי בדותא היא: פירוש לא אמרה רב אשי מעולם אלא אחד מתלמידיו אמרה מעצמו או דשמעה מכללא וטעה וקראוה על שמו וכן הלשון מתפרש בכמה מקומות. הריטב"א.

הכי גרסינן אנן לדידהו נמי בני ברית בעינן: כלומר שאין שליחות אלא היכא שהמשלח ישראל והשליח ישראל. וכתב רש"י ז"ל ולא גרסינן אנן לדידהו בעינן שלוחכם בני ברית ופשוט הוא דהא כי הוינן אנן שלוחים לדידהו הא איכא שליח בני ברית. ואיכא דגרסי אנן לדידהו בעינן אף שלוחכם בני ברית. וגם זה אינו נכון דמאי אף אדרבה עיקר בני ברית כי כתיב במשלח כתיב ומדכתיב גם אתם דרשינן גם לרבות השליח שיהא בן ברית כמו המשלח. הריטב"א.

רבינא אמר נהי דשליחות לגוי לית ליה זכיה מדרבנן אית ליה: פירוש הילכך רישא מיירי שאמר הגוי לישראל בפירוש שיזכה במעות ההם מן הישראל ויחזור ויזכה לעצמו והפקר בית דין הפקר וכיון דגוי זוכה על ידו מדרבנן הוו להו מעות של גוי וכי יזיף האי מגוי יזיף. וסיפא נמי מדין זכייה. אי נמי דסיפא כדקיימא מעיקרא שיש שליחות לגוי לחומרא דבהא לא מפרקינן מידי בשיטת רש"י. הרשב"א.

ז"ל הריטב"א נהי דשליחות לגוי לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה מידי דהוה אקטן קטן לאו אף על גב דשליחות לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה. הקשה הרמב"ן ואי מדרבנן אמאי מותר דהא רבית דאורייתא. והוא תירץ דכיון דזוזי לגוי הוא ויפרע להו והאי רבית נמי לכיסו של גוי הוא נופל דילמא לא אסור מדאורייתא אלא מדרבנן ואתי דרבנן ומפקע דרבנן. ואין תירוצו של רבינו ז"ל מחוור. ומסתברא דכל דבר שבממון משום הפקר בית דין נגעי בה ומתנין בו לעקור דבר מן התורה כדאמרינן ביבמות בפרק האשה רבה.

עוד הקשה הרב דקטן זכייה אית ליה אף מדאורייתא כדאמרינן ריש פרק האיש מקדש מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא אחר נשיא אחד ואקשינן ותסברא שליחות היא והא קטנים נינהו ואין שליחות לקטן אלא כדרבה בר רב הונא דאמר מנין לאדם שזכין לו שלא בפניו שנאמר נשיא אחד נשיא אחד וכו'. אלמא זכייה לקטן מדאורייתא אית ליה ותירץ הוא ז"ל דכיון דאקשינן עלה התם ותסברא הא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר וכו' ואוקימנא כרב דאמר מנין ליתומים שבאו לחלוק וכו' לא תפשוט שזכין לאדם שלא בפניו בדבר שאינו שלו דהתם שלהם היתה וחלוקתם גלויי מילתא בעלמא הוא ובית דין מעמידים אפטרופוס לכך אבל זכיה לקטן מדאורייתא לית ליה כי היכי דלית ליה שליחות אף על גב דזכיה לאו מטעם שליחות היא כדאיתא התם בקידושין.

והא דאמרינן בכתובות גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין שזכין לאדם שלא בפניו ומשמע דגר גמור הוא מדאורייתא. איכא למימר זכות גרות שאני אבל בעסקי ממון אין לו זכייה אלא מדרבנן. ואין דבריו מחוורין בעיני דבכוליה תלמודא משמע דאית ליה זכיה דהא אית ליה חצר אפילו במציאה כרבי יוחנן בפרק קמא דמכלתין וחצר מדין זכיה הוא כידה וכדאמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואמרינן זכתה לי חצרי זכתה לו חצרו. ואמרינן חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו ורש"י פירש שם בקידושין דאמסקנא נמי תפשוט שזכין לקטן ואפילו לחוב על מנת לזכות.

והראב"ד נראה דגריס זכיה מדאורייתא אית ליה מידי דהוה אקטן ומשום הכי רישא מותר דישראל זכי ליה דאמר לו גוי לישראל הב ליה וישראל זכי ליה לגוי מן התורה ומשום הכי מותר וסיפא דאמר לו לגוי הב ליה . ואף על גב דלא מזכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכיה ומשום הכי אסור עד כאן. ואף זה אינו מחוור שאין הנסחאות מודות לו אבל משמע דגוי לית ליה זכיה אפילו לרבינא אלא מדרבנן אבל קטן אית ליה זכיה מדאורייתא והכי קאמר גוי אף על גב דלית ליה שליחות אפילו מדרבנן זכיה מדרבנן מיהא אית ליה מידי דהוה אקטן דאף על גב דלית ליה שליחות מדאורייתא אית ליה זכיה מדאורייתא ולאו לדמויינהו לגמרי אתי אלא לומר דכי היכי דקטן אית ליה זכיה אף על גב דלית ליה שליחות גוי נמי אית ליה זכיה אף על גב דלית ליה שליחות. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: רב אשי כלישנא בתרא הכי מוקים לה רישא דאמר לו ישראל לגוי הב ליה וסמוך עלי וגוי אינו נעשה שליח ומשום הכי מותר. וסיפא דאמר לו לגוי הב ליה וכו' וישראל עושה שליח ואפילו הכי אסור משום דאתיא הלואה מיד ישראל ליד ישראל. ורבינא לא מוקים לה הכי אלא רישא דאמר לו גוי לישראל הב ליה וישראל זכי ליה לגוי מן התורה משום הכי מותר וסיפא דאמר לו ישראל לגוי הב ליה אף על גב דגוי לא זכי ליה לישראל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהא זכי ומשום הכי אסור. עד כאן.

ואני תמה מנין לנו שאין זכיה לגוי מדאורייתא ואי דהכא אימעוט משום דילפינן לה משליחות והא זכיה לא מדין שליחות היא כדמוכח התם בקידושין וכי תימא כל דלא אשכח דאית ליה זכיה ממילא לית ליה והא שליחות גופיה אי לאו דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני ברית וכו'. דמיעטיה קרא בהדיא הוה אמרינן דיש שליחות אפילו לגוי. וניחא ליה דודאי כל דלא רבייה רחמנא בהדיא לזכייה לית ליה ותדע לך דהא אפילו בישראל נמי דהא אמרינן התם בקידושין מנין שזוכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד נשיא אחד וגו' אלמא אי לאו דגלי קרא הוה אמינא דאין זוכין לו לאדם ואפילו לישראל והדין נותן דאיזה זכות או שעבוד יש לו לאדם על חברו שיזכה על ידו אלא דרבייה רחמנא וכיון דגוי לא אשכחן דרבייה רחמנא לזכייה שמע מינה לישראל דרבי קרא אית ליה גוי דלא רבייה לית ליה.

ואם תאמר אם כן למה הוצרך הכתוב למעטו משליחות. יש לומר דכיון דרבי בהדיא בתרומה להיות שלוחו כמותו מיעט גוי אבל בזכייה דלא רבייה בהדיא דליצטריך למעוטי גוי אלא גלויי מילתא בעלמא דגלי קרא דאית ליה זכייה לישראל מדכתיב נשיא אחד והיכא דגלי גלי דהיינו בישראל ממש כחלוקת הארץ בעלמא לא גלי אלא אדרבה מכיון דאשכחן בשליחות דחלק הכתוב בין ישראל לנכרי אף בזכייה כן כן נראה לי. הרשב"א.

תוספתא. ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור וגוי שאמר לישראל הילך שכרך והלוה מעותי ברבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. פירוש לנקות עצמו מן הדומה לכיעור ומן החשד והיינו דאמרינן בריש פירקין אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי כלומר שהוא אומר של גוי הם והרי הם שלו כך פירש רש"י אלמא שרי.

ורבינו הגדול כתב תולה מעותיו ביד גוי ותרווייהו איתנהו. מעותיו של ישראל מופקדות אצל הגוי מותר ללות ממנו ברבית ושל גוי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית. זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור שבאחריות גוי מותר. כך היא הגירסא הכתובה בנסחאות וטעותא היא. ואיפכא גרסינן מעותיו של ישראל מופקדות אצל גוי אסור וכו' תולה מעותיו ביד גוי וכללא דקתני דוקא הוא כל שבאחריות ישראל אסור והיינו מעותיו של ישראל אצל הגוי שאם הותירו הותירו לו. סיפא דברייתא ישראל שנעשה לו לגוי אפטרופוס או סנטר אסור ללות ממנו ברבית לגוי שנעשה אפטרופוס לישראל או סנטר אסור ללות ממנו ברבית וכך מצאנוה בנסחאות ודוקא היא וממילא שמעינן מינה דהכי גרסינן לרישא כדכתב והך סיפא קמשמע לן שאף מפני מראית העין אינו אסור דכולי עלמא ידעי דמעות דגוי הם הואיל ונעשה אפוטרופוס או סנטר שלו.

ורבינו חננאל כתב לשון דתוספתא כמו שכתובה בנסחאות וכתב בסיפא (ישראל שמינה גוי) גוי שמינה ישראל אפוטרופוס אסור ללות ממנו ברבית ובאמת שנמצא כן במיעוט נסחאות משובשות מן הירושלמי וגרסינן נמי ישראל שמינה את הגוי אפוטרופוס או סנטר מותר ללות ממנו ברבית וזה אי אפשר. ובתוספתא הכי תני לה כדכתיבנא הילכך נקטינן לקולא כדכתבינן לעיל. והוי יודע כי רבינו חננאל מפרש לה כגון שקבל עליו אחריות שאם פחתו פחתו לנפקד ואם הותירו הותירו לנפקד ובין שאמרו כך בין אנו שאמרנו כך לדבר אחר נתכוונו.

ואי קשיא לך להאי גירסא דידן מעותיו של גוי המופקדות אצל ישראל אמאי מותר כיון דאין שליחות לגוי. לא קשיא כי אמרינן אינן שליחות לגוי היכא שהלוה גוי לישראל ונתחייב באחריותן ואחר כך אמר לו תנם לישראל חברך משום דמדינא לא נעשה אותו ישראל שלוחו של גוי והמקבל אינו זוכה בהם לגוי ומעות של ישראל הם והוא אומר לו ליתן רבית לגוי אשתכח דאיהו שקיל רביתא ואפילו אמר לו תנם לו והפטר אסור כדפרישנא לעיל דכיון דלא מפטר מיניה אלא משום דמחייב ליה האי שני וגוי לא קננהו למעות ולא נתחייב לו זה בדיננו אסור ויש אומרים דאם אמר לו תנם לו והפטר מותר והניחם על גבי קרקע לאו דוקא אבל הכא אף על גב דאין שליחות לגוי זוזי לא קני מאי עבד מעות דגוי נינהו ורבית דגוי הוא הילכך מותר. הרמב"ן.

אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: מעותיו של ישראל מופקדות אצל הגוי מותר וכו'. זה הכלל וכו' כך הגירסא בכל הנסחאות וכך היא גם בפירושי רבינו חננאל וכבר כתבתיה בריש פירקין גבי תולה מעותיו בגוי וכבר כתבתי שם מה שנראה לי בפירושה דהכי קאמר מעות של ישראל המופקדות ביד גוי שלא להלוותם אלא מופקדות בידו סתם אין הגוי רשאי ליגע בהן ולא להלוותם ולפיכך אם בא הגוי לשלוח בהם יד להלוותם ברבית הרי המעות באחריותו של גוי וכדידיה דמו ולפיכך מותר ללותם ברבית ואף על פי שהוא נותן הרבית לישראל המפקיד מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה. ואיפכא במעות של גוי המופקדות ביד ישראל וכלפי מה ששנה ברישא ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובא והלוהו מעותי ברבית אסור תנא הכא שאם לא אמר לו להלוותם ברבית מותר כן נראה לי פירושה. ומקצת מרבותיו שבשו גירסת התוספתא ואמרו דמשובשת היא בנסחאות ואיפכא גרסינן ואינה אלא כמו שכתבתי ואין למחוק ולהפך הנסחאות וכל שכן שכתבה רבינו חננאל. עד כאן לשונו.

והא דקתני רישא דתוספתא גוי שאמר לו לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית מותר. יש מי שאומר דוקא בשקצץ ליתן לו דינר בין הרויח בין הפסיד אבל אם אמר לו פליגנא לך ברווחא אסור ואף על גב דלית ליה בהפסד כלום לפי שהוא מרויח ברבית דישראל. ויש מתירין הואיל ולא משום בספו בא לו ועמלו קא שקיל וכן דעת הרמב"ן מסכמת. הרשב"א.