ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג/דף לח

< שיטה מקובצת על הש"ס | בבא מציעא | פרק ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לח עמוד א

עריכה

ולא זו אף זו קתני וכו':    לפירוש התוספות לעיל הוה מצי למימר דנקט מעות דאף על גב דאיירי בכל ענין אפילו בהפקיד זה בשני כיסים והוה ליה למידק אפילו הכי אינו חייב מדינא. גליון.

מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו וכו':    תמיהא לי דמהכא משמע דרב כהנא לא חייש לשמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר דאם איתא מאי איכא בין רב נחמן לרב כהנא וליתא דהא תניא לפיכך בעל הביה עושה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר ולקמן נמי אקשינן מינה אדרבי חייא ואדרב כהנא דאמרי דביתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין ואקשינן והא תניא לפיכך וכו' וליחוש שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר מקמי דנהוי יותר מכדי חסרונן ויש לומר דרב כהנא ורב נחמן בעיקר תקנתא דתיקנו דלא יגע בהן הוא דפליגי דרב כהנא סבר עיקר תקנתא משום דאדם רוצה בקב שלו דאי לאו דחיישינן להא יכול הוא למוכרן ולא חיישינן לשמא עשאן תרומה ומעשר דבעלים גופייהו מיחש חיישי דילמא הוו להו כדי חסרונן דמשכח שכיח ונפקד מזבן זבינהו ואף הוא ממנע ולא סמיך עלייהו לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר אבל השתא דתקינו דלא יגע בהן לפיכך אף הוא אומר שלא נמכרו ועושה אותן תרומה. והיינו נמי דאמרינן בשלמא לרב כהנא היינו דקתני לפיכך והיינו טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל דאינו חושש לתרומה ומעשר משום דכיון דכדי חסרונן שכיח לא סמיך עלייהו בעל הבית כלל ואף לרוצה אדם בקב שלו ליכא דלא סבירא ליה במקום דאיכא פסידא. ורב נחמן סבר פעמים שאין בעל הבית מסיק אדעתיה דתהוי מיד כדי חסרונן הראוי להגיע להם בשנה אחת והילכך אף הוא סומך עליהן ומשום הכי לא יגע בהן וכיון שאמרו שלא יגע בהן מפני שהבעלים סומכים עליהם לפעמים התירו להם חכמים לעשותן לכתחילה תרומה ומעשר על מקום אחר. הרשב"א.

חיישינן שמא עשאן תרומה וכו':    פירוש שמא עשאם אחר שהפקידם אצל זה. וכן פירש רש"י וכתב כתוב בספרים מפי הגאון מר רב יהודאי. ולפירוש זה טבלים הפקיד אצלו ואי אתי לזבונינהו חושש להן ומעשרן מהן ובהן כדין הספקות דקשיא להו וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ובמסכת גיטין אכתוב תשובת שאלה זו.

אבל בכאן יש מפרשים שמא עשאן תרומה על מקום אחר קודם שהפקידן אצלו והשמועה פשוטה לפי דרך זו וכך גורסין לקמן מיתיבי לפיכך וכו' וליחוש דילמא הוו להו יתר מכדי חסרונן פירוש וזבין להו וכבר הוו להו תרומה ומעשר על מקום אחר ולא גרסינן וזבנינהו וקא אכיל טבלים ומפרקינן ואקשינן עלה והדר מפרקינן דכי מזבנינא להו לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו פירוש והשתא דאתינן להכי אדרב נחמן בר יצחק נמי לא פליגא הא דרבה בר בר חנה ור' יוחנן ומעיקרא לא קסלקא דעתין דלכהנים נזבין להו. וזה הפירוש היה נכון אלא שאין הלשון על מקום אחר אלא לשון תורם שלא מן המוקף שאם כן היה לו לומר חיישינן שמא תרומה ומעשר הן. אלא כפירוש ראשון עיקר שאין לחוש שמא עשאן קודם שהפקידן דודאי הוה מודע ליה ועוד שהוא למה משהן ומפקיד ממונו של כהן אצל אמר ואינו נותנו לו ודייקא נמי מדאמר לפיכך בעל הבית עושה אותן וכו' דאי כפירושא בתרא בלא האי טעמא עושה הוא אותן תרומה ומעשר אלא שצריך להודיעו ועוד דמשום האי לא הוה לן למימר שיעשה אותם תרומה ולא יודיעו שעדיין יש לו לחוש שמא יערב עם פירותיו. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: רב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר. ואם תאמר והיאך אפשר לעשות כן דהא אין תורמין שלא מן המוקף ואפילו תימא דהא בשאין המפקיר חבר לדקדק בכך מכל מקום היכי קתני לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר.

יש שפירשו דכולה בשעושה אותם קודם שהפקידם. וליתא חדא דאם כן היאך מפקידם יתן ממונו לכהן וללוי ועוד מאי לפיכך דהא אפילו תימא מוכרן בבית דין יכול מפקיד לעשותן תרומה קודם שיפקידם ויודיע לנפקד אחר כך בשעת הפקדון. ועוד דהא לקמן אמרינן דחיישינן דילמא אכיל טבלים וכן הגירסא בכל הספרים לימא לאחר שהפקידם הוא עושה אותם תרומה ומעשר ומשום הכי אמרינן דאי מזבין להו נפקד דילמא עביד להו בתר הכי בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אתר וקאכיל טבלים ובתוספות פירשו דהכא במאי עסקינן כשעושה תרומה ומעשר על מקום אחר בערבי שבתות דמשום עונג שבת שרינן ליה לתרום שלא מן המוקף וכדאיתא ביבמות בעובדא דרבי ינאי דאייתי ליה אריסא צנא דפירא בערב שבת בין השמשות.

ואם תאמר והא אמרינן במסכת גיטין ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לאביך בידי חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר ופרכינן וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולא משנינן שמא יעשה כן בערב שבת ויש לומר דכיון דהא מילתא דלא שכיחא הוא כל היכא דאפשר לשנויי באנפי אחרינא לא משנינן הכי.

ויש גורסים שמא עשאן תרומת מעשר על מקום אחר וזו גירסת הרמב"ן ומורי הרב ופירשו הם ובתרומת מעשר תורמין שלא מן המוקף כל שהוא במקום המשתמר לדעתו ולאפוקי ההוא דמסכת גיטין שאביו הפקידו ולא היה משתמר לדעתו וכן שנינו פרק ב' דבכורים תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בשני דרכים נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים ואסרת הגורן ויש לה שיעור כתרומה.

ואם תאמר הא כי כתיב והרמותם ממנו דדרשינן מיניה ממנו מן המוקף בתרומת מעשר הוא דכתיב. ויש לומר דזו כבר פירשוה בירושלמי בפרק ב' דתרומהן דגרסינן התם תרומת מעשר למדה על תרומת הגורן שניטלת מן המוקף והיא עצמה ניטלת שלא מן המוקף מאי טעמא מכל מעשרותיכם תרימו. אפילו אחד בגליל ואחד ביהודה. עד כאן.

והקשה רבינו תם דהא לפום טעמא דרב נחמן אם הפירות האלו מתוקנים ליכא למיחש שמא עשאן תרומה על מקום אחר שהרי אין תורמין מן הפטור על החיוב ואלו במתניתין סתמא נקט לה ואפילו בפירות מעושרים. ותריץ דרב נחמן מורה הוא בטעמו של רב כהנא דשייך בכולהו פירי אלא שבא להוסיף עליו דאפילו היכא דליכא למיחש לההוא טעמא כגון שתסרו יותר מכדי חסרונן לא (חסר) מכל מקום חיישינן בפירות טבלים שמא עשאן תרומה על מקום אחר ומעתה לרב נחמן אפילו ביותר מכדי חסרונן לא ימכרם.

והביא ראיה רבינו לדבריו דאמר לקמן אדרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא ואמאי פליגא דילמא לא פליגא ורב נחמן לא קאמר אלא בכדי חסרונן אבל ביותר מכדי חסרונן מודה שפיר דימכרם בבית דין ואל יקשה וליחוש שמא עשאן וכו' משום דיותר מכדי חסרונן לא שכיח כדאמרינן לקמן גבי מילתא דרבה בר בר חנה. אלא ודאי להכי אמרי דרב נחמן ודאי פליגי משום דרב נחמן להוסיף על רב כהנא בא ולומר דלא יגע בהן אפילו ביותר מכדי חסרונן.

ואין זו ראיה דבשלטא גבי ורבה בר בר חנה יש לומר כי לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה ולא חייש שלא חסרו יותר מכדי חסרונן משום דיותר מכדי חסרונם לא שכיח ותלינן שלא חסרו מן הסתם יותר מכדי חסרונם אבל בהא דרב נחמן שיודע הנפקד שחסרו יותר מכדי חסרונם אין לו למכור שמא עשאן בעל הבית תרומה כסבור שלא חסרו יותר מכדי חסרונם ולא מכרן זה ולהכי אמרינן דאדרב נחמן ודאי פליגי. וזה נראה לי. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: אדרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא. ואם תאמר מנא לן דפליגי דילמא רב נחמן לא קאמר אלא בכדי חסרונם.

ואומר רבינו תם דעל כרחך רב נחמן אפילו ביתר מכדי חסרונם קאמר דהא יש להקשות קושיא לרב נחמן התינח הא דאמר לא יגע בהן משום דחיישינן שמא עשאן וכו'. היכא דהפירות טבלים אבל היכא דהפירות מתוקנים אמאי לא יגע בהן הא ליכא למיחש שמא עשאן תרומה דאם כן הוי תורם מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אלא שמע מינה דסבר רב נחמן שינויא דרב כהנא דאדם רוצה וכו' ומשום הכי לא יגע בהם אפילו היו הפירות מתוקנים ואם כן קשה דלמה ליה למימר טעמא משום דחיישינן תיפוק ליה דאדם רוצה בקב וכו' אלא שמע מינה דרב נחמן בא להוסיף על רב כהנא ולומר דאפילו ביתר מכדי חסרונם לא יגע בהם שמא עשאן ואם כן לרב נחמן ודאי פליגא וזה לא הייתי יודע מלישנא דרב כהנא דאמר יותר מתשעה קבין של חברו דהיינו יותר מכדי חסרונן דנימא דגוזמא קאמר כדקאמר בתר הכי.

אבל קשה למורי ז"ל דמשמע דלא אסיק תלמודא אדעתיה להא סברא דגוזמא עד סוף הסוגיא וצריך עיון. עד כאן. אדרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא דאכתי לא מסיק אדעתיה דליזבנינהו לכהן בדמי תרומה ובמסקנא נמי יש תימה מנא ליה דפליגא. יש לומר משום דמשמע ליה דרב כהנא גוזמא ומודה ביתר מכדי חסרונן ומדנקט רב נחמן טעמא אחרינא שמע מינה דאיכא בינייהו מידי ואתא רב נחמן למימר דבשום ענין לא ימכור שמא יעשם. ועוד אומר רבינו תם דידע תלמודא דרב נחמן אית ליה טעמא דרב כהנא דאי לאו הכי מאי טעמא דמתניתין בפירות מתוקנים והואיל וכן אנו מרויחין בטעמי אי לא פליגי בטעמא דרבה בר בר חנה.

ומיהו אף על גב דלית הכא לרב נחמן הך מילתא דרבה בההוא עובדא דבפרק קמא דפסחים דרבי יוחנן חקוקאה דאפקידו גביה דיסקיא מליא חמץ ובא לפני רבי ואמר לו בשעה חמישית של ערב פסח צא ומוכרם בשוק דמסיק התם דההיא דרבי אפילו כרבנן דביתר מכדי חסרונן מודו כדרבה. התם הוה מודה רב נחמן דהתם לא שייך למיסר מטעמא דהכא דזמנין דקדים וזבין להו מקמי דעביד להו תרומה ומעשר על מקום אחר ולא ידע דמזבנא וקא אכל טבלים.

וקצת תימה לרב יוסף דאמר כמאן אזלא הא שמעתתא דרבי כרבי שמעון בן גמליאל מאי טעמא דרבנן גבי חמץ ועוד לרבי שמעון בן גמליאל אמאי אמר לו רבי שעה ראשונה שנייה ושלישית המתן הא בפחות מכדי חסרונן נמי סבר דסובר מידי דמתחיל להתחסר מתחסר יותר ממה שרגיל. תוספות שאנץ.

רב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן תרומה וכו':    נראה לי ועל כרחך רב נחמן בר יצחק עיקר חששיה משום שמא יעשה בעל הבית תרומה הוא דאי מזבנינן להו נמצא אוכל טבלים שאם לא תאמר כן משום חששא דשמא עשאן בלחוד אפילו בכדי חסרונן נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. וכי תימא לעולם לא חייש אלא לשמא עשאן והיינו טעמא דלא מזבנינן להו לכהנים בדמי תרומה שמפני שדמיה קלים נמצא בעל הבית נפסד ביותר. ליתא דמתניתין מילתא פסיקתא קתני הרי זה לא יגע בהן ואפילו מוצא בהן כפלים מכדי דמיהן דעל כרחך לרב כהנא הכי הוא ומדרב כהנא נשמע לרב נחמן. אלא על כרחך עיקר חששיה דרב נחמן משום חששא דשמא יעשם הוא אלא דמילתא דשכיח ליה נקט שאם בא למוכרן לזרים חיישינן שמא עשאן ונמצא מאכיל מעכשיו תרומה לזרים ומינה דאפילו למזבנינהו לכהנים בדמי תרומה אסור שמא יעשם ונמצא גורם שיאכל בעל הבית טבלים לכשיפריש על אלו ותמיה לי רב כהנא למה ליה למימר טעמא דאדם רוצה בקב שלו דהא איהו גופיה משמע דחייש לשמא יעשם תרומה דהכי משמע מלישנא דגאון הכתוב בנוסחאות בסוגיא זו דיהיב טעמא לקמן מאי דאמר רבה בר בר חנה דיתר מכדי חסרונן וכו' יש לומר דאין הכי נמי אלא דאתא לאשמועינן דאפילו בשנפקד זה יודע שפירות הללו מתוקנים דליכא למיחש בהו שמא יעשם תרומה שנמצא מפריש מן הפטור על החיוב אפילו הכי לא יגע בהן מטעמא דאדם רוצה בקב שלו. הר"ן.

ובגליון כתוב וזה לשונו: שמא עשאן תרומה וכו':    הוה ליה למימר שמא יעשם דהא מהאי טעמא אסורים למכור אפילו לכהנים אלא נקט שמא עשאן דדילמא שמא יעשם לאחר שפחתו יותר מכדי חסרונן לא שכיח כולי האי אפילו לרב נחמן בר יצחק ולא היינו חוששין לו כל כך. אך כיון דהוצרכנו למיחש בלא זה לשמא עשאן חשו נמי לשמא יעשם כיון דשכיח קצת. עד כאן.

בשלמא לרב כהנא היינו דקתני לפיכך:    פירוש דלרב כהנא אי לאו משום דלא יגע בהן בעל הבית לא היה רשאי לעשותן תרומה שהיה לו לחוש שמא מכרן והיינו דקתני לפיכך. אלא לרב נחמן מאי לפיכך דכיון דקאמר חיישינן שמא עשאן אלמא סבירא ליה שאפילו היה רשאי נפקד למכרן בעל הבית אין לו לחוש לכך ורשאי לעשותן תרומה ואם כן מאי לפיכך דבלאו הכי נמי עושה אותן ואדרבה איסור מכירה דנפקד ברשאי בעל הבית לעשותם תרומה תליא. ומפרקינן דהכי קאמר לפיכך לכתחלה בעל הבית וכו' כלומר דנהי דאפילי היה רשאי נפקד למכרן בעל הבית היה עושה אותן תרומה הני מילי דוקא בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא דשמא מכרן נפקד אבל השתא דאמרו רבנן דלא יגע בהן לכתחלה עושה כן. והני מילי לרב נחמן אבל לרב כהנא אי בעי אמך כוותיה דרב נחמן לכתחלה בעל הבית עושה אותן תרומה ואי בעי אמר עושה אותן בשעת הדחק דבהכי סגי ליה. והא מילתא תליא אי אמר רב כהנא ביתר מכדי חסרונן מוכרן בבית דין אי לא וכמו שיתפרש בסמוך בסייעתא דשמיא. אבל לרב נחמן לא סגי ליה ולא לימא דלכתחלה עושה אותן דאי לא מאי לפיכך וכיון שכן צריך הוא לומר דאפילו ביתר מכדי חסרונן אינו מוכרן וכמו שיתבאר בסמוך. הר"ן.

וזה לשון תלמיד הר"פ ותוספות חיצוניות: אלא לרב נחמן מאי לפיכך. פירוש הקונטרס היא. ומשני הכי קאמר השתא דאמור רבנן לא נזבון דחיישינן לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה וכו' וקשה דמאי קמשני היא היא כדפריך. ותירץ ה"ר יוסף דאורינ"ט דהכי קאמר השתא דאמור רבנן לא נזבון דחיישינן לבני אדם שאינן מהוגנים שלא ישמעו לנו ויעשו אותם תרומה ומעשר על מקום אחר ולכך צריך לתקן שלא יגע כדפירשתי לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה וכו' פירוש ולפיכך יורו חכמים לכל אדם אפילו לחבר דיכול לעשות אותם תרומה ומעשר על מקום אחר דליכא שום חששא כלל כיון דלא יגע.

וקשה למורי שיחיה ז"ל דמאי חזית לומר דלא יגע בהם ומשום הכי הורו לבעל הבית דעושה אותם תרומה היה לתקן דאינו רשאי לעשותו תרומה ולהורות דשפיר יגע דליכא למיחש למידי כיון דאינו רשאי לעשותו תרומה. ונראה למורי ז"ל דהא לא אפשר לפי שיש בני אדם שאינם מהוגנים שלא ישמעו לנו להוראה זאת וגם בדבר זה לא ישאלו לנו הוראה כלל אלא יעשה תבואתו תרומה על מקום אחר ואם כן תקנה זו אינה יכולה לעמוד. אבל תקנה דלא יגע בפקדון אפשר שפיר לתקן דאין לך שום אדם בעולם שימכור פקדון חברו בלא רשות בית דין ואם כן כשיבא לבית דין לשאול אם יגע בהם למוכרם יורו לו דלא יגע. והשתא ניחא דלא קשה נעבד תקנה איפכא כדפירשתי. עד כאן.

ובגליון תוספות כתוב השתא דאמור רבנן דלא נזבון וכו':    ואיפכא לא תקנו שלא ישמע לנו בעל הבית שלא יעשה אותם תרומה. ורבי שמעון בן גמליאל סבר דמשום השבת אבדה תקנו שימכור וניחא ליה לבעל הבית שלא יוכל לעשותם תרומה ומעשר. עד כאן.

מחלוקת בכדי חסרונם:    הקשו בתוספות וכי פליגי במשהו. ולא קשה דכל מדת חכמים כך הוא בצמצום. וכהאי גוונא אמרינן לקמן גבי הונאה דבפחות משטות וכו'. וכן מקוה מ' סאה וכו'. הרא"ש.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות וכי פליגי במשהו פירוש ויהיו שלשה חילוקין בשלשה משהוין דבפחות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור כי אין לומר דפליגי בכדי חסרונן והוא הדין בפחות והכי קאמר מחלוקת עד שיחסרו כדי חסרונן כמו שאנו צריכין לומר בלא זה לפי האמת של התוספות דאם כן אי זה שיעור תתן לרבי שמעון בן גמליאל דאטו אם נחסרו משהו מיד ימכרם. אבל לפי האמת שלהתוספות איירי פלוגתייהו בנחסרו בחדש אחד יותר מן הרגילות להתחסר באותו זמן ופליגי כל זמן שלא נחסרו כדי חסרונן לשנה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מחלוקת בכדי חסרונן. פירש רש"י שחסרו כדרך שאי תבואות כמו שמפורש במשנתנו לחטים ולאורז וכו' ואיכא למידק אם כן מאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל דאמר מוכרן בבית דין שאפילו היו בביתו של מפקיד היו חסרים כך. ויש לומר דמיירי שחסרו באמצע השנה בכדי תסרונן של כל השנה תנא קמא סבר לא יגע בהן שכבר חסרו כל מה שראוים לחסר. ורבי שמעון בן גמליאל סבר מוכרן בבית דין שמא כמו שחסרו בחצי שנה זו יחסרו בחצי שנה הנשארת. עד כאן.

אדרב כהנא מי לימא פליגא וכו':    אין להקשות אי פליגא ורב כהנא בעי למימר תשעה קבין דוקא אף על גב דהוי יותר מכדי חסרונם אם כן מאי איכא בין רב נחמן לרב כהנא דעל כרחך רב נחמן נמי אית ליה דרב כהנא כמו שהוכיחו התוספות לקמן דאם לא כן לא הוה מצי למימר ודאי פליגא. דיש לומר נהי דרב נחמן אית ליה דרב כהנא מכל מקום לית ליה סברא דרב כהנא ביותר מכדי חסרונן דאי אית ליה אפילו ביתר אם כן למה לי טעמא דשמא עשאן תרומה ומעשר אלא שמע מינה דוקא בפחות מכדי חסרונן אית ליה ואם כן איכא בינייהו פירות מתוקנין או פשתן ביתר מכדי חסרונן. ואף על גב דלרב נחמן הוי מתניתין לצדדין דהא פחות מכדי חסרונן אפילו שאר פירי לא ימכור וביותר מכדי חסרונן דוקא פירות שאינם מתוקנים לא ימכור. בהא לא חיישינן דהא בלא זה לפי האמת של התוספות הוי לצדדין. גליון.

כי מזבנינן ליה לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו:    פירוש ואף על גב דזיילי דמיהן הא עדיפא משיפסידו יותר אם לא נמכרם ואם תאמר וניחוש שמא יעשה אותם תרומה מכאן ואילך ונמצא אוכל טבלים. ויש לומר דאפילו אם לא נמכרם אם הוא עושה אותם תרומה מכאן ולהבא אי אפשר להיות תרומתו כראוי דהא סבור הוא שלא חסרו אלא בכדי חסרונן והוא תורם לפי החשבון ההוא דליותר מכדי חסרונן לא חייש דלא שכיח וכיון דהכי הוא וביותר מכדי חסרונן איכא הפסד ודאי וחשש זו ספק ולא שכיח מוטב שנמכרם ולא יאבדו.

כך הגירסא ברוב הנוסחאות וכן גורס אותה רש"י: ולרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ומשני בהא קא מיפלגי רבה בר בר חנה סבר יותר מכדי חסרונן לא שכיח וכי משתכח לקמיה הוא דהוי ואי עביד להו תרומה ומעשר מקמי דליהוי יותר מכדי תסרונם הוא דעביד להו ורב נחמן סבר יותר מכדי חסרונם שכיח ואי הויא לאלתר הויא ואי אמרת נזבנינהו זימנין דקדים ומזבין להו ועביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר וקאכיל טבלים. עד כאן.

וקשה מאד על גירסא זו מנא ליה לתלמודא לאוקמי פלוגתא בכדי בין אמוראי דהא כי אמרינן לעיל דרב נחמן בר יצחק ודאי פליגא היינו כדקא סלקא דעתין דמוכרן לישראל בדמי חולין אבל השתא דאסיקנא דליכא למיחש שמא עשאן תרומה דלכהנים הוא דמזבנינן להו אם כן אף לרב נחמן נאמר כן דמאי שנא. ועוד דקאמר דלרב נחמן יותר מכדי חסרונם משכח שכיח והוי לאלתר וזה אינו נכון. ועוד דקאמר דכי עביד להו תרומה ומעשר לאלתר הוא דעביד להו והא מנא ליה בשלמא במפקיד חבר ניחא אלא מפקיד עם הארץ מנא ליה דהא מתניתין בכל אדם מיירי ולעם הארץ הוא דחשו דילמא עשאן תרומה שלא כהוגן כדפרישית לעיל ולא עוד אלא דתנא סתמא קתני לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה ומשמע אפילו לזמן מרובה ומשום דיותר מכדי חסרונן לא שכיח כדאיתא לעיל. ומורי הרב היה אומר בשם רבותיו שזה לשון רב יהודאי גאון ולא גרסינן ליה כלל.

ונוסחי איכא דלא גרסינן ליה. ולמסקנא דרבי יוחנן לא פליגא אדרב נחמן דלכהנים הוא דמזבנינן להו ומפני שזה דבר פשוט לא הוצרך התלמוד לפרש כן ולומר השתא דאתית להכי לרב נחמן בר יצחק נמי לא פליגא. הילכך כל שהוא בכדי חסרונן לא ימכרם לרב נחמן מטעמא דרב כהנא דאדם רוצה בקב שלו דאהא איהו נמי מודה לרב כהנא כדפירש רבינו תם אלא שהוסיף עליו דאפילו בפירות שלא היו משדהו דליתיה לטעמא דרב כהנא שמא עשאן תרומה על מקום אחר ואין אנו רוצים למכרם לכהנים בדמי תרומה כיון דאיכא פסידא וזיילי דמיהן. אבל יותר מכדי חסרונם ימכרם לכהנים בדמי תרומה כי היכי דלא לפסוד בעל הבית. וליכא בין רב כהנא לרב נחמן אלא בשחסרו בכדי חסרונם בלבד והוא שיודע שהפירות ההם לקחן מפקיד מן השוק וכיוצא בו דליכא טעמא דאדם רוצה וכו' ואיכא משום שמא עשאן בעל הבית תרומה ורב כהנא לא היה חושש לזה דעשיית תרומה על מקום אחר מפירות אלו לא שכיח כי חושש שמא אינן קיימין או שמא מכרן נפקד בשחסרו בכדי חסרונן אחר שלא היה משדה שלון וכן עיקר. ומכל מקום צריכין אנו לפרש לשון הכתוב בנוסחא ראשונה דקאמר דרבה בר בר חנה סבר יותר מכדי חסרונן לא שכיח ואי שכיח לקמיה הוא דהוי כלומר לאחר זמן מרובה. ולפום פשטא בחדא מינייהו סגיא או בטענה דלא שכיח או בטענה דלקמיה הוא דהוי אלא נקט תרווייהו לאלומי פיטורא לרווחא דמילתא.

ואפשר כי מעיינת בה טובא דתרווייהו צריכין ליה למימר דלא מצי לומר דלרבה בר בר חנה יותר מכדי חסרונן שכיח אלא דלקמיה הוא דהוי דאם כן דשכיח למה יתירו בית דין לבעל הבית לעשותן תרומה בכל עת שירצה כדקתני סתמא לפיכך עושה אותם וכו'. וניחוש ליותר מכדי חסרונן דשכיח ושמא חסרו ומכרן נפקד אלא ודאי דלא שכיח ולפיכך מתירין לו אפילו לזמן מרובה לעשותן תרומה. והא דאצטרכינן לומר דכי שכיח לקמיה הוא דהוי יש לומר דקושטא דמילתא נקיט ומאי דסליק בדעתיה. ועוד דאי אמרת דלאלתר הוא דהוי היכי שרינן לנפקד למכרן לאלתר דהא אפילו סבירא ליה השתא דבעל הבית לא הויא אורחיה דעביד להו תרומה לאחר זמן מרובה מכל מקום כי עביד להן קודם זמן מרובה אפשר דעביד להו לאחר שמכרן כיון דשכיח חסרונן לאלתר אבל כיון דיותר מכדי חסרונן לא שכיחן סבור הוא שעדיין לא חסרו ושלא מכרן. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: וכי משתכתי לקמיה הויא. וקשה כיון דיותר מכדי חסרונן לא שכיח אם כן אמאי צריך לומר לקמיה אפילו אי הוו לאלתר ניחא דיכול לעשותן תרומה ומעשר דאין לחוש שמא הנפקד מכרן שהן יתר מכדי חסרונן דאין לספק כיון דלא שכיח. ויש לומר דנהי דלגבי בעל הבית ליכא למיחש אם עושה תרומה ומעשר משום דליכא לספק מכל מקום לנפקד יש חששא שהנפקד יודע בטוב כשהן יותר מכדי חסרונן ואם כן יהא חששא לנפקד שיהא מאכיל לעם הארץ טבלים. עד כאן.

עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: רב נחמן סבר יותר מכדי חסרונן משכח שכיח. והא דאיצטריך למנקט טעמא דיותר מכדי חסרונם משכח שכיח קשיא לן אמאי דהא יכול למימר דלא שכיח וכי הוי לאלתר וכו'. ויש לומר שזה דבר רחוק הוא שיהא דבר דלא שכיח בעלמא ויהא בכאן מצוי לאלתר. וזה הנכון לפי שיטת רבינו תם.

ויש לומר עוד לפי פירוש רבינו תם דלרב נחמן כי קתני לא יגע בהן היינו ביותר מכדי חסרונן נמי כדפרשינן לעיל וקתני עלה לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומשמע דדוקא משום דאפילו ביותר מכדי חסרונן לא יגע בהן התירו לבעל הבית לעשותן תרומה על מקום אחר הא אלו היינו אומרים דיתר מכדי חסרונן מוכרן בבית דין היינו אומרים שלא יעשה אותם תרומה על מקום אחר ועל כרחך היינו משום דסבירא ליה דאפילו ביותר מכדי חסרונן שכיח דאי לא שכיח אפילו תימא דיותר מכדי חסרונן מוכרן בבית דין היה לנו לומר לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה דליותר מכדי חסרונן כיון דלא שכיח לא חיישינן וכדאיתא לעיל. כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: כי מזבנינן להו לכהנים בדמי תרומה מזבנינן להו. איכא דגרסי הכי ותו לא. ופירשו וכיון דאתינן להכי אף דרב נחמן לא פליגא דאפילו עשאן תרומה על מקום אחר ליכא למיחש דהא לכהנים מזבנינן להו. ואית דגרסי לרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינו לכהנים בדמי תרומה ומשני בהא קמיפלגי רבה בר בר חנה סבר יתר מכדי חסרונן לא שכיח וכי משתכחנא לקמיה הוא דהויא ואי עביד להו תרומה ומעשר מקמי דנהוי יתר מכדי חסרונן הוא דעביד להה ורב נחמן בר יצחק סבר יתר מכדי חסרונן משכח שכיחי וכי הויא לאלתר הוי ואי אמרת נזבנינהו זמנין דקדים ומזבין להו ועביד להו בעל הבית תרומה ומעשר על מקום אחר וקאכיל טבלים. ואף רש"י נראה שגורס כן.

ואיכא דמחו לה אמוחא דלאיזה צורך נטיל מחלוקת בין רב נחמן ורבי יוחנן בכדי דהא רב נחמן לא איירי כלל ביתר מכדי חסרונן. ועוד דמנא ליה לרבה בר בר חנה דלא עביד להו בעל הבית תרומה ומעשר אלא לאלתר והא ברייתא לפיכך בעל הבית וכו' קתני דמשמע עושה אותם לעולם ואפילו לאחר זמן וכענין ששנינו המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשר מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים והילכך רבה בר בר חנה נמי ליחוש דילמא זימנין דמזבין לה ובתר דזבנינהו עושה אותם תרומה ומעשר וקאכיל טבלים. ועוד קשה לי מאי קאמר כי הוי יתר מכדי חסרונן לקמיה הוא דהוי והא אכתי איכא לאקשויי ואי משתכחי מאי כדאקשינן לעיל.

ולי נראה להעמיד הגירסא דאדרבה אם איתא דהשתא דרב נחמן לא פליג תמה על עצמך מאי איכא בין רב נחמן לרב כהנא דבין למר בין למר עד כדי חסרונן לא יגע בהן וביתר מכדי חסרונם מוכרן בבית דין ובין למר ובין למר כשהוא מוכרן מוכרן לכהנים בדמי תרומה. ועוד דאם איתא דלבסוף לא פליגא היכי אמרינן מעיקרא ודאי פליגא דהא משמע לכאורה למאן דאמר דרב נחמן פליגא דרב כהנא לא פליגא לישנא דגמרא הוא דבלאו גברי אמרוה ולדידהו אקשינן מדקתני בברייתא לפיכך בעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר ואינהו מפרקי כי מזבנינן לכהנים מזבנינן להו אלמא מעיקרא כי אמרי דרב נחמן ודאי פליגא מידע ידעי להא ואפילו הכי קאמרי דודאי פליגא.

ועוד דאם איתא דלרב נחמן נמי כי הוי יתר מכדי חסרונן מזבנינן להו לכהנים אם כן אפילו בכדי חסרונן נמי נזבנינהו דהא תלמודא סבר רב נחמן לית ליה טעמא דרוצה אדם בקב שלו מדאקשינן עליה לעיל מאי לפיכך ובשלמא לרב כהנא בכרי חסרונן לא יגע בהן משום דרוצה אדם בקב שלו אלא לרב נחמן דלית ליה אלא משום איסורא הא אפשר לתקוני בכדי חסרונן כדמתקנינן ביתר מכדי חסרונן וכיון דאתית להכי אף לזרים ימכור דכיון דבכדי חסרונן שכיח אף הוא יחוש דילמא זבנינהו ואינו עושה אותן תרומה ומעשר וכדרבי שמעון בן גמליאל וזו היא שהביאה לומר דרב נחמן ודאי פליגא. ועוד דאם איתא דרב נחמן לא פליגא כיון דמעיקרא אמרינן דודאי פליגא הוה להו למימר בהדיא השתא דאתית להכי דרב נחמן נמי לא פליגא.

לפיכך נראה לי דגרסינן ליה שפיר ודרב נחמן ודאי פליגא כדאמרינן מעיקרא ומשום הכי איבעיא להו במאי פליגי. ודקשיא לך מנא ליה לרבה בר בר חנה דלאלתר עביד להו תרומה ומעשר ולא לקמיה משום דחזקה על חבר שאינו מניח פירותיו כשאינן מתוקנים לאלתר ועושה אותם תרומה ומעשר לקמיה אף על פי שהוא יכול לא חיישינן ודקשיא לך כי משתכחי לאלתר מאי. הא לא קשיא דחששא זו דשמא עשאן תרומה אינה חששא גמורה אלא טעמא דקאמרינן דלא יגע בהן דכיון דלא אמר לו מפקיד דאיכא למיחש חיישינן אפילו לחשש רחוק כזה. ולרב כהנא דוקא כל זמן דליכא הפסד מרובה דאפילו כי איכא הפסד מרובה ומזבנינן להו חיישינן ומתקנינן כל היכא דאיכא לתקוני ומזבנינן לכהנים אבל כי איכא הפסד מרובה ואי נמי ליכא לתקוני ולזבוני לכהנים עושה להן תקנה ומוכרן אפילו לזרים כדבש והדביש דמניחין את הספק וחוששין להפסד. זו היא דעתו של רב כהנא.

אבל לרב נחמן אפילו במקום הפסד מרובה חיישינן לשמא עשאן תרומה ומעשר וטעמא משום דנפקד לאו עבידתיה גבי פירות שהופקדו אצלו. ובזה עלה לי תירוץ גם למה שהקשו קצת מרבותי לכולי עלמא מיהו היאך הוא יכול למכור דהא אף על גב דלא שכיח יתר מכדי חסרונן כי משתכחי לאלתר מיהא ומזבנינן להו ניחוש שמא יעשה אותם בעל הבית תרומה על מקום אחר ונמצא אוכל טבלים. ויש לי לומר דכיון דלא שכיח וסמיכת בעל הבית עליהם אינה אלא חששא בעלמא כי הויא יותר מכדי חסרונן לרב כהנא ולרבה בר בר חנה הניחו את הספק ותפשו את הודאי וחשו להפסד מרובה במקום דליכא אלא חששא בעלמא דעיקרה אינה אלא משום שאין לנפקד עסק בהן ומוטב שנחוש לחששות ואל יגע נפקד במה שהופקד בידו. ותדע לך דאלו מניח מגורה מלאה פירות ומת מי אסרינן להו ליורש באכילה ומי מחייבינן ליה לזבוני לכהנים. ופירות אלו המופקדים אלו מת מפקיד ונפלו קמי יתמי מי לא אכלי להו יתמי ומחייבינן להו לזבוני לכהנים אלא ודאי חששא בעלמא הוא דחיישינן לגבי נפקד אבל בעלמא לא והכא נמי במקום פסידא מרובה לא חיישינן. כן נראה לי.

אבל מצאתי לרמב"ן נ"ר שתירץ בהא דכיון דבבית דין מזבנינן להו הא טבא ליה דכל מה שיעשה בבית דין קול יוצא עליו וישמע וכל שכן בעל פקדון דודאי אינו תורם עליהם עד שהוא חוקר בפירותיו אם בחזקת קיימין הן וכשימכרם זה בבית דין אף הוא שומע ולא יסמוך עליהם ואדרבה תקנה גדולה היא לו שהרי אפילו אם לא ימכרם ישנה לחששא זו דבודאי יסמוך עליהם בכדי מה שהפקיד דליותר מכדי חסרונן לא יחוש ולא מסיק אדעתיה דבשלמא לכדי חסרונן חושש ואינו סומך עליהן אלא בכדי מה שהם פחות מכדי חסרונם משום דכדי חסרונם שכיח ואף הוא חושש להם אבל ליותר מכאן אינו חושש וסומך עליהן ונמצא אוכל טבלים ואפילו כשאינו מוכרן הילכך הא טבא ליה.

ולפי תירוץ זה לא גרס לעיל וניחוש דילמא הוו להו יותר מכדי חסרונן וזבנינהו וקאכיל טבלים אלא הכי גרסינן וליחוש דילמא הוו להו יותר מכדי חסרונן וזבנינהו ותו לא. כלומר היאך הוא עושה תרומה לכתחלה יחוש שמא לאחר שיעשם הוא תרומה היו יותר מכדי חסרונם ומזבין להו נפקד לישראל ומאכיל תרומה לזרים ואין צריך למחוק הגירסא כמו שכתבתי. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: והלשון המוגה בספרים ולרב נחמן בר יצחק נמי נזבנינהו לכהנים וכו'. כמו שכתוב ברוב הנוסחאות החדשות אינו מחוור. וקשיא לי מנא לן דרב נחמן בר יצחק סבר דכי הוי יותר מכדי חסרונן לאלתר הוי משכח שכיח כי היכי דנימא דפליגא אדרבי יוחנן הא רב נחמן לא אמר מידי ביותר מכדי חסרונן אי שכיח אי לא שכיח והוה ליה למימר דאיהו נמי סבר דיא שכיח כי היכי דלא נוקי פלוגתא בגמרא בכדי. ואפשר מפני שרב נחמן אוקמה לברייתא דהכי קתני לפיכך לכתחלה עושה אותם תרומה ומעשר על מקום אחר ואלו זבנינן להו ביותר מכדי חסרונן אף על גב דלא שכיח לא הוה ליה למימר שיעשה לכתחלה דזימנין דאתי. וחיישינן למיעוטא בכהאי גוונא ולפיכך אמר דרב נחמן בר יצחק סבר לעולם לא מזבנינן להו אבל לרב כהנא לכתחלה לא יעשה אותם ואף על גב דקתני עושה במקום הדחק כגון בערב שבת וכיוצא בו אבל בעלמא לא התירו לכתחלה דחיישינן לכדי חסרונן. וכל זה אינו מחוור כלל.

ומכל מקום קשה לי אי לרב כהנא אי לכולי עלמא היאך אמרינן אבל ביותר מכדי חסרונן מוכרן וכו'. ונראה לי שמעולם לא חששו לשמא יעשה אותם תרומה אחר מכירתם דכיון דמוכרן בבית דין קלא אית לה למכירה כדאמרינן בכולי תנויי דפירקין קמא דלא חיישינן במילתא דבי דינא דילמא לא שמע וכדפרישית התם וכל שכן בעל פקדון וכו'. ולא גרסינן וקאכיל טבלים כדכתיבנא.

ועוד יש לי לומר דביותר מכדי חסרונן לית לן למיחש במכירה לשמא יעשם תרומה דכי לא מזבנינן להו נמי אם יעשה אותם תרומה טבלים קאכיל דאיהו מפריש עליהן כמדתן ואינהו חסרו טובא דבשלמא בכדי חסרונן ודאי מיחש חייש דהא שכיח בכולהו פירות חסרון אלא ביותר מכדי חסרונן מי ידע כמה הוי ואי מפריש כמדתן מפריש והוו להו פירותיו טבלים ומשום הכי מוכרן בבית דין ואדרבה הא עדיפא כדפרישית. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: אדרב נחמן ודאי פליגא. פירוש דליכא למימר דרב נחמן מודה ביותר מכדי חסרונן דמוכרן מהאי טעמא דמפרש גאון לקמן לרבה בר בר חנה משום דכי משתכח לקמיה הוא דהויא וליכא למיחש לשמא יעשם תרומה. דאם איתא שיש שום צד שיהא רשאי נפקד למוכרן היכי אמרינן דבעל הבית עושה אותן תרומה ומעשר לכתחלה והלא היה לו לחוש לאותו צד אף על פי שהוא רחוק שלא להכניס עצמו לבית הספק כיון שאינו נפסד כלל. אלא ודאי מדקאמרינן דעושה אותן תרומה ומעשר לכתחלה אלמא סבירא ליה דאי אפשר בשום ענין שיהא רשאי נפקד למכרן הילכך ודאי פליגא. אבל אדרב כהנא מי לימא פליגא שהרי לרב כהנא אין לו הכרח לפרש האי עושה אותן לכתחלה אלא יכול הוא לפרש שעושה אותן תרומה בשעת הדחק וכיון שכן אפשר לו לומר דיותר מכדי חסרונן מוכרן ואפילו הכי בעל הבית בשעת הדחק עושה אותן תרומה דכיון דיותר מכדי חסרונן לא שכיח אין לו לבעל הבית לחוש בשעת הדחק למילתא דלא שכיח.

ואסיקנא דרב כהנא לא פליגא ~דרב נחמן ודאי פליגא:    אבל מכל מקום עדיין יש כאן שאלה דנהי דמפרש רב נחמן דהאי עושה אותן אפילו לכתחלה הוא שמעינן דדינא הכי הוא דאין נפקד רשאי למכרן בשום ענין וכדכתיבנא אכתי איכא למיבעי מאי טעמא אמרינן הכי דאדרבה נימא איפכא דביתר מכדי חסרונן יהא רשאי נפקד למכרן משום הפסד בעל הבית ושבעל הבית לא יהא רשאי לעשות מהן תרומה לכתחילה אלא בשעת הדחק דוקא וכשיטתיה דרבה בר בר חנה ודרב כהנא. זו היא שאלתו של גאון הכתובה בנוסחאות ולרב נחמן נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה בהא קמיפלגי וכו'. ומעתה לשונו של גאון והשמועה כולה פשוטה לפניך ואף על פי שראיתי מי שדחה לשונו של גאון הכתוב בנוסחאות ופירש שמועה זו על דרך אחרת לא נתישבה דעתי שאין לדחות בסברות שלנו דברי קבלה וכל שכן מאחר שרש"י פירשן בעיקר גמרא. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל: ומקשינן לרבי יוחנן וניחוש דילמא הוה בהו חסרון יותר מכדי חסרונן ששנינו במשנתנו ומוכרן על פי בית דין מי שהיו מופקדים אצלו ולמה שנינו לפיכך בעל הבית עושה אותם תרומה וכו'. כיון שמכרן נמצא אוכל טבלים למפרע. ופרקינן כי מזבנינן להו להני פירי לכהנים מזבנינן להו בדמי תרומה שאם יבאו בעליהן ויאמרו כי תרומה הוה יחזרו דמיהן לכהן והדבר ידוע שאין בעליהן עושה אותם תרומה על מקום אחר אלא בקרוב זמן שדבר ברור הוא שאין בתוך הזמן עלה בהן יותר מכדי חסרונן דאמרינן ודאי חל עליהן שם תרומה ונפטרו הפירות שהפרישן עליהן. אבל אחר זמן מרובה דאיכא למיחש דילמא הוה בהו יותר מכדי חסרונן לא. ועל אורחא דא סוגיא דשמעתא דא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: כי מזבנינן להו לכהנים וכו'. ואי קשיא לרב נחמן נמי נזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ויש לומר משום דדמי תרומה אינם אלא מחצה בדמים והוי יותר ויותר מכדי חסרונם ומוטב דליפסדו ממילא ולא לפסדינהו אנן בידים ושמא יבאו הבעלים קודם שיגיע לידי הפסד גדול כזה. ויש פירוש על זה מועתק בספרים שאינו על דרך זה ומוקים לדבר. רב נחמן לשמא יעשם תרומה ומעשר על מקום אחר והמבין יבין, עד כאן.

כתוב בתוספות לימא דביתר מכדי חסרונן מוכרן לדברי הכל וכו'. פירוש ופליגי רב נחמן ורב כהנא בפירות מתוקנים בפחות מכדי חסרונן. גליון.

ומוכרן בבית דין במומחין מיירי לא בהדיוטות יושבי קרנות כדפירשתי לעיל. תוספות שאנץ.

קתני מיהא פירות והרקיבו מאי לאו יותר מכדי חסרונם:    פירש רש"י אלמא איכא מאן דסבירא ליה דאפילו ביותר מכדי חסרונן לא יגע בהן וקשיא לרבי יוחנן דאמר דדברי הכל מוכרן בבית דין. ויפה פירש ז"ל דאף על גב דדברי הכל דקאמר רבי יוחנן היינו תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין מכל מקום בתורת טעמא קאמר ומה לי הנהו תנאי או תנאי אחרינא.

ואם תאמר ומנלן דביותר מכדי חסרונן מיירי מי עדיפא ממתניתין דאוקימנא בכדי חסרונן. ויש לומר דאסיפא סמיך דקתני יין והחמיץ וכדמפרש ואזיל אלא דהוה נקט רישא דמתניתין בידיה. הריטב"א.

שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי:    פירש הקונטרס דפריך לרבנן דאמרי עושה להם תקנה ומוכרן ולי נראה מדמייתי מילתיה דרבנן בתר כן אלמא משמע דהשתא קאי אליבא דתנא קמא. לכך נראה דהכי פירושו מדהוצרך לומר דלא יגע בהם אלא משמע דחזו לשום מילתא ולמאי חזו. תלמידי הר"פ ז"ל.


דף לח עמוד ב

עריכה

במאי קמיפלגי:    דהא הכא כיון שכבר נפסדו ולא חזו למידי ליתיה לטעמא דאדם רוצה בקב שלו וליכא נמי טעמא דשמא עשאן בעל הבית תרומה דאי לבתר שנתקלקלו עשאן תרומה הרי אין תרומתו תרומה דהוה ליה תורם מן החבית כסבור שהוא יין ונמצאת חומץ ואי לשמא עשאן תרומה קודם שנתקלקלו ויהבינן תרומה לזרים הא ליתא דהא לא חזו הני לאכילה ומאן דזבין להו להנאה זבין להו ותרומה אינה איסור הנאה מדאורייתא אלא מדרבנן היכא דכליא קרנא ובכי הא דלא שכיח שעשאן תרומה והוא ספק לא גזרו וכל שכן אי אמרת דזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן במאי פליגי. ופרישנא דפליגי בהפסד מועט דקנקנים אי חיישינן ליה דרבי מאיר סבר דלהפסד מועט לא חששו. וכיון דכן מוטב שלא יגע בהן ויחזיר פקדונו לבעלים כמו שהוא.

ויש שפירשו דלא יגע בהן דקתני הכי פירושו אינו חייב ליגע וליטפל למכרן ומשום השבת אבדה לבעלים. ולא נהירא דהא לגבי פירות והרקיבו דאוקים בכדי חסרונן האי לא יגע בהן היינו שאסור ליגע בהן ומה שפירשתי הוא הנכון בעיני. הריטב"א.

וכן כתב הרשב"א וזה לשונו: מר סבר להפסד וכו'. כלומר להפסד הקנקנים שהוא הפסד מועט לא חששו. יש מפרשים לא חששו להטריח את הנפקד למכור ורבנן סברי אפילו להפסד מועט חששו. ובין למר ובין למר לא שייכא הא מילתא במתניתין כלל דהכא כיון דהבאישו ונפסדו ליכא למימר שיהא אדם רוצה בקב שלו בזה משאר פירות יפים והיינו דקא בעיא במאי קמיפלגי ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו. ואינו מחוור בעיני דאם אתה מפרש כן אף אתה צריך לפרש לא יגע בהן השנוי כאן בשני ענינים בפירות והרקיבו לא יגע בהן ואינו רשאי דהא אוקים בכדי חסרונן בשמן והבאיש דבש והדביש לא יגע בהן לא הטריחוהו ליגע בהן.

ואינו אלא נראה לי לפרש לא יגע בהן אינו רשאי דכיון דאמרינן דקם קם הוה ליה כאלו הפקידו לו הבעלים שמן באוש ודבש שהדביש שאינו רשאי ליגע בהן דמה תקנה הוא עושה להן. ומשום הכי קא בעיא בשמן והבאיש דבש והדביש במאי פליגי דאפילו רבי שמעון בן גמליאל דאמר במשנתנו מוכרן בבית דין מפני השבת אבדה לבעלים קאמר הא לאו הכי לא. ותדע לך דאי לא מאי קא בעי במאי פליגי דילמא בדרב נחמן אלא כדאמרן. ואסיקנא בהפסד קנקנים פליגי. כן נראה לי.

ומשום כך פסק הרי"ף כרבנן דברייתא כדאיתא בהלכות אלא דקשיא לי דהא משמע דרבנן דברייתא היינו רבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ולא חייש כלל לשמא עשאן תרומה ומעשר וכו' מדאמרינן שמן והבאיש וכו' למאי חזי ושניא שמן לגלדאי וכו' ואי חיישת לשמא עשאן תרומה שמן של תרומה היכי מזבנינן לגילדאי שהרי לא נתנה תרומה טהורה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכת אדם שהיא כשוויה ותניא שמן של תרומה אין מסיקין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל.

ומכל מקום עם מה שכתבתי למעלה דדילמא עשאן תרומה אינה לרב כהנא אלא חששא בעלמא כל זמן דאיכא לתקוני מתקנינן וכי ליכא לתקוני מניחין את הספק וחוששין לודאי וקיימא לן כרב כהנא ורבה בר בר חנה. ואף דברי הרי"ף עולין בזה כהוגן. ואלא מיהו בפירות והרקיבו נמי משמע דפליגי רבי מאיר ורבנן דברייתא לכאורה ובפירות ודאי קיימא לן כרבנן דמתניתין כדפסק רבא בסמוך ורבי מאיר דברייתא היינו תנא קמא דמתניתין והילכך קיימא לן כרבי מאיר בפירות אבל בקנקנים קיימא לן כחכמים דברייתא. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: במאי קא מיפלגי וכו'. ואם תאמר מאי קא מיבעיא ליה דכיון דאוקימנא לה בכדי חסרונן לימא קא מיפלגי בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין. לאו קושיא היא דהכא אליבא דרב כהנא שקלינן וטרינן דאמר דיתר מכדי חסרונם מוכרן וטעמיה דרב כהנא דאדם רוצה בקב וכו' לא שייך הכא דכיון דהבאיש שמנו והדביש דבשו אינו רוצה בקיומן כלל ומשום הכי אצטרכינן למימר דטעמא דרבי מאיר משום דלהפסד מועט לא חששו דכיון שאין הבעלים חוששים בהצלת הקנקן כלל אין הנפקד רשאי למכרן דהרי אלו כאלו הפקיד אצלו שמן שהבאיש וכו'

ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין קיימא לן כרבנן ובפלוגתייהו דרב כהנא ורב נחמן קיימא לן כרב כהנא משום דשייכא במילתיה דרבי יוחנן דאמר דיתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. ודרב נחמן בר יצחק ודאי פליג ונפקא מינה דאפילו בפירות שהן מתוקנים דליכא למיחש בהו שמא עשאן תרומה לא יגע בהן. אלא אם כן חסרו יותר מכדי חסרונם.

ולענין פלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן בשמן והבאיש וכו'. קיימא לן כרבנן וכו'. וכן דעת הרמב"ם בדברים הללו בפרק ד' מהלכות שאלה ופקדון. עד כאן.

כתוב בספר המאור מה שפסק הרי"ף הילכך הילכתא נמי כרבנן ~ברייתא וכו'. עד ונדחו דברי חכמים דברייתא דאינו כרבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ותו לא מידי.

וכתב הראב"ד עליו וזה לשונו: אמר אברהם קרוב זה הדבר אל הדעת כמו שאמרו הראשונים גם יש להעמיד דברי הרב כי בכדי חסרונם שהיה יודע בעל הבית דרכן של פירות להיות פוחתין בהן כדי חסרונם ולא צוה עליו למכרן רוצה היה בקב שלה ומשום הכי אמרי רבנן דמתניתין ורבי מאיר דברייתא לא ימכור.

ויין והחמיץ ושמן והבאיש הנך ודאי לאו אורחייהו אלא כיון דקנקנים לא מתוסף בהו פסידא אלא משום פסידא דקנקנים נגעו בה רבנן דברייתא והוא הפסד מועט ופלוגתא אחריתי היא דלא שייכא בפלוגתא דמתניתין כלל כמו שכתב הרב ודבריו קיימים באמת ומאן דלא ידע לפרושי היאך משוי נפשיה מכריע בין ראשי ההרים. עד כאן.

מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו':    תמיה לי כיון דאמרה רבי שמעון בן גמליאל לקמן בהדיא למה להו למידק מדברי רבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב לנכסי שבוי ודייקינן עלה בגמרא דילמא לא היא. ושמא לא היו יודעים הברייתא. אי נמי דבעו למידק ממתניתין. הרשב"א. עיין תוספות דיבור המתחיל עד כאן לא קאמר.

וזה לשון הריטב"א: אסיקנא דהא מילתא תנאי היא דאשכחן דפליגי בה במתניתא רבנן ורבי שמעון בן גמליאל בהדיא דרבנן סברי אין מורידין ורבי שמעון בן גמליאל סבר מורידין ואף על גב דלעיל לא איפשיטא ממתניתין הכא איפשיטא מברייתא. ולעיל לא שמיע להו מתניתא או אפשר דשמיע להו אלא דבעו למידע אי חד טעמא הוא עם טעמא דמתניתין ואפילו למאי דאשכחינן השתא דפליגי בה אית לן למימר דאפילו הכי תרי טעמי נינהו וכדאמר לעיל הכי נמי מסתברא וכו'. עד כאן.

מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב וכו':    פירוש דלאו מי אמר רבי שמעון בן גמליאל מוכרן מפני השבת אבדה אלמא כיון דאיכא ודאי פסידא עושים להם תקנה ואף על פי שאפשר שיהא לו הפסד במכירה זו שמא יוקרו הפירות שאין מניחין את הודאי ותופסים את הספק הכי נמי גבי שבוי כיון דודאי אית ליה פסידא שיבורו שדותיו מורידין לתוכן קרוב אף על פי שאפשר דמפסיד להו ואם תאמר מי דמי התם לא אפשר בתקנתא אחריתי אבל הכא דאפשר באריס דליכא פסידא למה מורידין קרוב. יש לומר לפי שזה הקרוב הוא ראוי לירש אותו ואם היינו מורידין אריס אפשר שהיינו מפסידין את הקרוב דשמא מת השבוי וזה יורש את הכל הילכך אין לנו לעשות תקנה בנכסים שיהא בה הפסד לשום אדם.

ואף על גב דבעלמא לא חיישינן למיתה כדאמרינן נותנו לה בחזקת שהוא קיים שאני הכא שאין אנו שלוחין לשמור הנכסים אלא מעצמנו אנו עושים תקנה וכיון שאפשר שמת אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא קרוב זה נפסד בה ולפיכך אין מורידין אלא קרוב. והיינו נמי דאמרינן לקמן דילמא שכיבא סבתא וחיישינן נמי דילמא שכיבא ברתא דלא מזדקקינן למעבד תקנה לנכסים שיהא בהן שום חשש של הפסד. ומדרבנן נשמע דאין מורידין דקסלקא דעתין דטעמייהו דרבנן משום דסבירי להו דאף על גב דאיכא ודאי פסידא כיון דאפשר נמי דאיכא פסידא במכירתן מוטב שיפסדו מאליהן ולא יפסדו בתקנת בית דין הכי נמי אין מורידין מהאי טעמא גופיה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וזה לשון הריטב"א: מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו'. פירוש לאו שנשמע מדרבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב טפי מרחוק דהא מהיכי תיתי. אלא מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע שחייבים בית דין ליטפל בנכסיו להוריד להן אדם לעבדם כדי שלא יאבדו כי היכי דעבדו תקנה במתניתין וכיון דכן שמעינן מסברא דהעובד ההוא ראוי שיהיה קרוב דאלו רחוק לא אפשר דאי בתורת אפוטרופוס שעושה בחנם אפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן ואי בתורת אריסות שיטול שכר כאחד מאריסי העיר קרוב עדיף טפי חדא דאית ליה שייכות בנכסים וראויין לו לירושה ואם ימות קרובו היום או מחר יעמוד בנכסיו ולא ליטרח בית דין תרי זימני ועוד דכיון שיש לו שייכות ותקוה בנכסים יעבדם יפה וישמרם יותר ומדרבנן נשמע דאין מורידין אפילו קרוב כי אולי הבעלים מקפידים בדבר ושמא יפסידם זה בידים ומוטב שיאבדו מאליהן הרבה ולא על ידינו מעט וכדתנן לא יגע בהן. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: מדרבנן נשמע דאין מורידין וכו'. דהא אמרינן אפילו הן אבודין לא יגע בהם והכא נמי אף על פי ששדותיו עומדות בורות וכרמיו עומדים בורות וחרבות אין אנו חוששים להם. ומדרבי שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין דהא קאמר ימכרם. בבית דין אף על פי שיש הפסד במכירתו חוששין להפסד גדול ממנו הכא נמי חוששין שלא יהו שדותיו וכרמיו חרבין ויותר טוב לו שיעבוד אותם זה הקרוב ויאכל פירותיהם ולא יהו שדותיו בורות. וממאי דילמא עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו' ועד כאן לא קאמרי רבנן וכו' ואם תאמר נעמיד להם אפוטרופוס. הא אמרינן אפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן שאין מטריחין על אדם לשמור ולטרוח על נכסי חברו ולהתעסק בהם כי אם על נכסי יתומים אבל לא על אדם אחר. עד כאן.

עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו':    כתוב בתוספות לוכח כן מרבי שמעון בן גמליאל גופיה וכו'. אין להקשות דנימא אי לאו דהכא הוה אמינא דנטושין דלקמן אין מורידין לכתחלה וכן לקמן כשהקשו תוספות לימא מר הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ומר הלכה כתנא קמא הוה אמינא דוקא דיעבד. דיש לומר כיון דרב נחמן מסיק לקמן דהלכה כחכמים דלא ימכרם ואפילו הכי קאמר דמורידים כל שכן לדרבי שמעון בן גמליאל דאמר ימכרם דאית ליה מורידין. ואף על גב דהספר דוחה וקאמר עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו' מכל מקום אין האמת כן. אי נמי יש לומר כיון דתני לקמן על הך דנטושין שמין להם כארים שמע מינה דמורידים דאם לא כן הוי כיורד שלא ברשות ואין שמין לו כאריס. גליון.

לאו משום דחד טעמא הוא:    משום השגחת בית דין שצריכים להיות משגיחין על הפסד האדם בין להפסד גדול בין להפסד מועט. לא דתרי טעמי נינהו. כלומר אף על גב דתרי טעמי נינהו דהכא כליא קרנא והכא לא כליא אפילו הכי מורידין. הראב"ד.

לאו משום דחד טעמא נינהו:    וליכא למימר תרתי למה לי. דהא חדא מגו חדא אמרה לומר דממתניתין נשמע הכי. הריטב"א.

איתמר שבוי שנשבה:    תימה אמאי לא קאמר גופא. ועוד קשה אמאי לא מסיים בה וכן אמר רב נחמן מורידין קרוב לנכסיו ותו אמאי לא קאמר איתמר מורידין קרוב לנכסי שבוי כלישנא דסליק מיניה. ואפשר דהכא בקרוב שאין קרוב ממנו וכדפירש רש"י. גליון.

וכל קרוב האמור בשמועתנו הוא קרוב הראוי לירש בנכסים אלו. ואם הם מרובים מורידים לכולם בנכסים לעבדן. ואם אין כאן קרוב או שאינן רוצין לירד מורידין להן רחוק שיטפל בהן עד שיבאו הבעלים או עד שידעו ראיה ברורה שמת. ומסתברא דאם לא היה קרוב בעיר והורידו בית דין רחוק כל זמן שיבא הקרוב מורידין אותו לנכסים מכאן ולהבא וכן כשיגדיל הקטן וכן דעת מורי הרב. עד כאן.

שבוי שנשבה:    פירוש שנשבה שלא לדעת שהלך לסחור ולשוב ולא שב ומסתברא דלאו דוקא נשבה אלא הוא הדין כל שנשתקע שם שלא היה יכול לחזור מחמת שום דבר אחר. ולא מפקינן מינה אלא רטושין שהניחו נכסיהם לדעת. רב אמר אין מורידין פירוש לא קרוב ולא רחוק דילמא מפסיד להו אפילו קרוב וכל שכן רחוק והיינו דמדמינן לעיל מאן דאמר אין מורידין למאן דקתני לא יגע בהן. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו מימר אמר השתא אתי ומפיק להו מינאי והיאך אני עמל לאחרים ~אינו מתעסק אלא לשמט ולאכול. והטעם הזה אינו דומה למה שאמרנו למעלה כי למעלה היינו אומרים מפני שאין אנו משגימין על נכסי אדם גדול להשביחן כמו שאין אנו משגיחין על הפירות האובדים למוכרן והכא מפרש טעמא דרב דילמא מפסיד להו ואני תמה לדברי רב אם מניחין אותם חריבין הלא הם נפסדין יותר. ונראה כי לדעת רב מעמידין להם אריסין למחצה לשליש ולרביע אבל לשמואל דאמר מורידין קרוב ושמין לו כאריס כדי שלא יפסיד.

ואני תמה לדעת רב למה אין מורידין קרוב ויהיה כשאר אריסין ורב הא אמר שאין מורידין קרוב כלל. ונראה כי מפני שהוא קרוב וראוי ליורשו אם נביא אותו לחשבון כאריס ונדקדק עליו מתקנא הוא בנו ויפסיד הנכסים. אי נמי כיון שהוא ראוי ליורשו קל הוא בעיניו להפסיד ולבזבז ואריס אחר מתירא ומשביחן כדי שלא יסלקוהו לפיכך לדעת רב אין מורידין אותו כלל ולדעת שמואל מורידין ושמין לו כאריס. עד כאן.

והרמב"ן הביא דברי הראב"ד וכתב שאין זה דרך השמועה והיא פשוטה לפניך. עד כאן.

בששמעו בו שמת עיין תוספות פרק שני דייני גזרות. ועוד נראה לפרש דהכא לא מיירי בעד אחד דעד אחד ודאי לאו כלום הוא. וניחא השתא ההיא דיבמות וההיא דכתובות. והכא מיירי בקול כי ההיא דסוף גיטין דעדיף טפי מעד אחד. הרא"ש

והריטב"א כתב וזה לשונו: בששמעו בו שמת. פירוש אפילו שלא בעדות ברורה דאף על גב דאין יורשין יורדים לנחלה אלא בעדות ברורה הכא לאו בתורת ירושה נחית אלא שיעבוד אותן כאחד מאריסי העיר הילכך בשמיעה כל דהו סגי בעד אחד או קול דלא פסיק כיון דאפשר שהקול אמת והנכסים שלו ומתוך כך גם כן יעבדם ולא יפסידם כולי עלמא לא פליגי דמורידין אותו. עד כאן.

ושמואל אמר כיון דאמר מר שיימינן וכו':    פירוש לעולם שיימינן ולא הוי זריז נשכר ולא יהיה לו ריוח בהפסד ובזרעים יתר מדאי ולא נזק בשבח דעל הכל יבא לחשבון על העבר כמו על ההוה וכדפרשינן והיינו כרבי שמעון בן אלעזר דלקמן. וקצת קשה לפי זה מאי דאקשי לקמן השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מבעיא והרי לפי פירוש זה הפכיים הם דאי שמין כאריס על עבר בהוה לא הוה זריז ונשכר והכי הוה ליה לאקשויי והא אמרינן זריז ונשכר.

ואפשר שהפירוש משתנה כפי האוקמתות דאי מוקמינן ליה אשבויין ודאי לא קאי אלא על ההוה פירוש על מה שלא השביח אלא אכל אבל על העבר לא יבא לידי חשבון על מה שאכל אם אכל הרבה ועשה קימעא דהא אמרינן זריז ונשכר ואם יבא לידי חשבון על העבר היינו לפעולתו אם עשה הרבה ואכל קימעא דאף על גב דשמע שמת מכל מקום אפשר שלא יבטח כבעל בנכסי אשתו. אי נמי יש לומר דבשמע שמת לעולם הוי כבעל בנכסי אשתו ולא יבא לחשבון על העבר ומאי כאריס על ההוה אם לא אכל היינו דאקשי השתא זריז ונשכר הוי וכו' אבל כשאנו מעמידין אותו אנטושין כדלקמן וכי הא דשמואל לעולם אימא לך שהחשבון על הכל וליכא זריז ונשכר כלל וכדרבי שמעון דנטושין כשבוין ולא כשבוין.

ומכל מקום קשה הא דאמרינן לקמן מאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו דשנא ושנא לא הוי אלא כיורד לנכסי חברו ברשות והתם כיורד לתוך שלו והכא לא רצו לומר מה שאכל אכל ולהפסיד הבעלים כיון שלא שמעו בהן שמתו ואפשר דהכי קאמר מה לי שמעו מה לי לא שמעו אלא משום דילמא מפסיד להו אי הכי בעל בנכסי אשתו נמי דהא לא שמע שמתה. ואהדר ליה דמכל מקום יותר הוא סומך בנכסי אשתו שאין בידה להפקיע ירושתו ולהוציאוה מידו כל ימי חייה מה שאין כן הכא ולא דמי אלא לבעל בנכסי אשתו קטנה דבידה להפקיע בחיי ובמותא. אי נמי יש לומר דקאי אשמעו בה שמת דאמרינן זריו ונשכר ושמין נמי כאריס כדקאמר השתא זריז ונשכר הוי וכו' וזה דוחק.

ויש לפרש לעולם אף בלא שמעו~ מה שאכל אכל ומאי שמין כאריס להווה ואין חלוק בין שבוי לנטוש אלא בשמעו שממשמשין ובאין מזה לבד עושה קל וחומר. והשתא אתי שפיר דפריך אנטושין מבעל בנכסי אשתו דכיון דאמרינן מה שאכל אכל אמאי לא אמרינן מה שהוציא הוציא אפילו הוציא ואפילו קימעא והיינו טעמא דפליג בממשמשין ובאין בין שבוי לנטוש דהתם הם שמעו והם שמעו ולא סמכינן אבל בנטוש שלא שמעו שמת יש לו להאמין בששמעו שממשמשין ובאין ואין דין להיות זריז אפילו זה שמין כאריס להוי על העבר אם לא באמר דבכולן כשאכלו קימעא ועשו הרבה שמין כאריס ושנאמר שאף אם שמעו שמת מכל מקום אינו בטוח כבעל בנכסי אשתו וכדפירש רש"י ובכולן כיון שאם השביחו אינם מפסידין אין אנו חושדין אותם שיפסידו אף על פי שנשכרים באכילה מרובה. וראשון נראה עיקר כפירוש רש"י. עד כאן משיטה.

היורד לנכסי שבוים:    אפילו לכתחלה יכול לירד כדקתני הרי זה זריז ונשכר ואפילו שמע שממשמשין ובאין אוכל הפירות ואין לך לכתחלה גדול מזה. ועוד מה שייך לחלק בין לכתחלה ודיעבד לענין ממון אי חיישינן דילמא מפסיד להו אפילו ירד נמי יוציאו מתחת ידו אלא אגב וכו'. הרא"ש. אי נמי דלרבותא נקטיה הכא לומר שאף על פי שירד שלא ברשות בית דין ולא נמלך עמהן אפילו הכי אין מוציאין אותו מידו. כן נראה לי. הרשב"א.

הרי זה זריז ונשכר:    פירש רש"י מפני שזה על דעת ירושה ירד. ואינו מספיק כל הצורך וכי מפני שהיה בדעתו ליטול את הכל יזכה בשל אחרים. אלא יש לומר שתקנת חכמים היא לפי שחששו שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה אף על פי ששמעו בו שמות וחששו כאן יותר מבנטושין לפי שאינו בוש כל כך מלהפסיד כיון ששמעו בהן שמתו אבל בנטושין הוא בוש מלהפסיד. הרשב"א והר"ן.

הרי שהיה אביו או אחיו וכו':    והלכו להן במדינת הים כלומר בשביה שאינו לדעת אין אלו שבויין ונטושין אלא כנטושין. כן פירש הראב"ד. ואינו מחוור בעיני דהיכי קרי להולך בשביה הולך למדינת הים. ונראה לי דהכי פירושו שהלכו מדעתן למדינת הים כלומר על דעת לסחור ולשוב ולפיכך לא חשש לצוות על נכסיו וכשהיה שם נשבה והרי זה כאלו יצא מנכסיו שלא לדעת. אבל רטושין שהיו כאן ויצאו ולא ידענו היכן הלכו אלא כמי שרוצה להרחיק עצמו וללכת על מנת שלא לשוב וכיון שיצא מנכסיו לדעת ויודע שיפסדו ואפילו הכי לא צוה הרי גילה שאינו רוצה שירדו להן אחרים. כן נראה לי. הרשב"א.

היורד לנכסי רטושין וכו':    יצאו לדעת קרי רטושין. ונראה דבששמעו בו שמת אין חילוק בין יצא לדעת ליצא שלא לדעת. הקשה ר"מ לעיל דפריך מבניהן מבקשין לירד לנכסי אביהן אמאי לא שני אפילו לירד ולאכול דומיא דשניהם וברטושין שאין ידוע להיכן הלכו ונהרגו דבהא מודו כולי עלמא דאין מורידין. ויש לומר כיון דקרא מיותר הוא דמשמע שמאחר שנכתב והרגתי אתכם בחרב לא הוה צריך למכתב והיו נשיכם אלמנות וגו' אלא לדרשא לומר דאין מורידין קרוב כלל לאקושי בניכם לנשיכם מה התם כלל כלל לא אף בניכם כלל כלל לא אף על גב דמסברא הוה לן למימר אף על גב דלא שמעו בו שמת דמורידין כיון דנשבה לבין הגוים דבשבי כלהו איתנהו ביה והוי קרוב לודאי שיהרגוהו אצטריך קרא למימר אפילו הכי דאין מורידין. אבל ברטושין שלא שמעו בו שמת מאי אצטריך קרא למימר דאין מורידין פשיטא מאי ריעותא אתיליד דהוה לן למימר דמורידין. הרא"ש.

והגליון כתב וזה לשונו: ובניהן מבקשין לירד וכו':    לא בעי לאוקמי ברטושין. משום דאורחא דמילתא סתם רטושין כיון שיוצאין לדעת מצויין להורידם ולא תתקיים קללה זו. עד כאן.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ג/דף_לח"