ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק א/דף יב

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | בבא מציעא‏ | פרק א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יב עמוד א עריכה

חצר משום יד איתרבי ולא גרע וכו':    רב אשי בא לתרץ שלשה דינים האמורים למעלה. במתנה לא בעינן עומד בצד שדהו ואפילו באינה משתמרת. ובגט בעינן עומדת בצד חצרה ואפילו בחצר המשתמרת. ובמציאה בעינן עומד בצד שדהו באינה משתמרת אבל במשתמרת לא בעינן וטעמא משום דחצר מקרא דידה איתרבי. ומכל מקום העמידו בו חכמים דין ייפוי כח שליחות משום דאי נמי לא איתרבי מידה מכל מקום הוה נפקא לן משליחות וכי איצטריך לרבויי שדה בקטן וקטנה איצטריך דלא שייכא בשליחות. והילכך במתנה דזכות הוא ואם כן שייך. בה דין שליחות לכך אוקמוה רבנן אדין שליחות לומר דלא בעינן עומד בצד שדהו כמו בשליחות שאינו עומד כל שעה בצד שלוחו אבל בגט דחוב הוא לה שמתגרשת בעל כרחה אם כן אין לנו לומר דחצר דרבי בה קרא מטעם שליחות הוא כלל דאין חבין אלא בפניו הילכך איכא למימר חצר דרבי ביה קרא מטעם דהוי כידה מכל וכל ומה ידה בסמוך לה אף חצר בסמוך לה. במציאה דלא דמיא לגט ממש שהרי זכות הוא לו כמתנה וגם לא דמיא למתנה לגמרי שהרי ליכא בה דעת אחרת מקנה אותה כמו שיש במתנה ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים ונראה להם לדמות מציאה לשליחות בחצר המשתמרת ובאינה משתמרת לידה משום דכי ליתא גבה לא זכי משום יד ושליחות לא שייך דליכא דעת שליח ולא דעת שולח ולכך צריך משתמרת דכיון דמשתמרת קונה בשבילו בדבר שאין לו בעלים כמו שליח בן דעת בדבר שיש לו בעלים. כן הגיה רש"י ז"ל ויפה הגיה. דמוכח בפרק הזורק דבגט אפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה וכו' ולכך חזר בו מפירוש שכתב בתחילה בפירושיו. ומכל מקום דוחק הוא דאם כן חסר מן הספר טעמא דמציאה. ועוד קשה למורנו הרב רבינו פרץ ז"ל שהרי טעמא דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו שייך שפיר במציאה כמו במתנה למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו ואם כן גם במציאה תקנה לו חצרו גם באינה משתמרת כמתנה בלא עומד בצד שדהו.

לכך נראה למורי ה"ר פרץ ז"ל דבכל דוכתא בעינן חצר המשתמרת גם במתנה. ותדע דהא מטעם שליחות הוא דמהני כדקאמר זכות הוא לו וכל שליח משתמר הוא לשולחו דהא שליחות בר דעת בעינן. אמנם יש לומר דבמתנה מועיל גם באינה משתמרת משום דמתנה אינה משתמרת כמשתמרת דמי דלעולם היא משתמרת למקבל אף כי החצר אינה משתמרת כיון דדעת אחרת מקנה כדקאמר תלמודא הרי אין שום אדם יכול לקנות בה כי אם מדעת המקנה והוא נותנה ומקנה אותה למקבל נמצא שהמתנה משתמרת למקבל אף כי אינה משתמרת משאר בני אדם דמה בכך מכל מקום אינם יכולים לזכות בה. אבל מציאה דהפקר היא וכל הקודם זכה בה להכי לא זכיא ליה בשאינה משתמרת דאין המציאה משתמרת לבעל החצר יותר משאר בני אדם כיון שהחצר אינה משתמרת ומהאי טעמא ניחא שיש ליהן טעם מה מועיל דעת אחרת מקנה אותם גבי מתנה למימר אף כי רץ אחריהן ואין מגיען אלא ודאי היינו טעמא דגבי מציאה בעינן רץ אחריהן ומגיען כדי לעשותו חצר המשתמרת בשעומד בצד שדהו. דאי אינו מגיען אם כן אינה משתמרת ובעינן שתהא משתמרת אפילו כי עומד בצד שדהו משום דליכא דעת אחרת מקנה ולכן בעינן שיהא רץ אחריהם ומגיען אבל במתנה דדעת אחרת מקנה אותה לא ומהאי טעמא חשיב ליה כמשתמרת כדפירשתי הילכך בעינן שיהא רץ אחריהן ומגיען. כן נראה למורי ה"ר פרץ. עד כאן לשון תלמידו.

וכתוב בגליון בתוספות וזה לשונו: ויש חילוק דבגט אפילו בחצר המשתמרת בעינן שתהא עומדת בצד חצרה אבל מציאה קני בחצר המשתמרת אפילו אינה סמוכה לה מטעם שליחות ובמתנה אפילו אינה משתמרת לא בעינן סמוכה. וחצר מהלכת אפילו במתנה דדעת אחרת מקנה אותה לא קניא מטעם שליחות כדפירשתי בפרק ב' דגיטין. ולמאן דפליג אדעולא בחצר המשתמרת אפילו אינה סמוכה מהני בגט כמו במציאה דסבר דכיון דמשתמרת חשיב ידה אף על גב דאינה עומדת בצד חצרה כדאמרינן בגיטין בהזורק. ואמר לי הר"י לא ידעתי בשם מי דמאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אף על גב דהוי שלוחו סבר כמאן דפליג אעולא ולא בעי סמוכה דומיא דידה אלא משתמרת דומיא דידה ולהכי בחצר המשתמרת קני מציאה ואפילו באינה סמוכה כידה דיד עדיף משליח אבל לעולא לא חשיב יד אלא בסמוכה יסבור דקנה חברו במגביה מציאה לחברו דהא חצר לא עדיף משליח וקנה. עד כאן.

וכן כתוב בתוספות שאנ"ץ וזה לשונו: לא גרעה משליחות סברא בעלמא הוא. ויש חילוקים סמוכה לא הויא יד ומהניא בגט דבעל כרחה אפילו במשתמרת ומיהו לא גרעה משליחות מסברא וקניא כי משתמרת בשליח אפילו במציאה מדרבי יוסי בר חנינא. וכשאינה משתמרת אינה כשליחות לענין מציאה אלא לענין מתנה ומהלכת אינה כשליחות אפילו למתנה כדאמרינן לעיל גבי משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה. עד כאן.

וכתב הגליון וזה לשונו: חצר משום יד איתרבאי וכו':    מתוך פירוש רש"י ז"ל משמע דבא רק ליתן טעם למה בחצר שאינה משתמרת קונה במתנה אפילו אין עומד בצדה ובגט ומציאה לא קני אלא אם כן עומד אצלו וזה יישוב דחצר שאינו משתמר לעולא לא נאמר שהוא שליח מאליו כי אין דרך לעשות שליח שאין הדבר משתמר אצלו לכך במציאה וגט לא קני דלא הוי כלל שליח בעל כרחה דאשה אבל גבי מתנה אחרי שהנותן עשאו שליח הוי שפיר שליח דאנן סהדי דניחא ליה למקבל. אבל כשעומד אצלו קני בין בגט בין במציאה משום יד דאז דומיא דיד אבל חצר המשתמר כיון שמשתמר הוי דומיא דשליח אפילו מאליו לכך במציאה קני אפילו ליתיה גביה דהוי כאלו עשאו שליח לכל מילי דהוי זכות לו. כן נראה לי דעת רש"י ז"ל.

כתוב בפירושי רש"י ז"ל: הילכך גט ומציאה סמוכה לה בעינן וחצר המשתמר כגון הך דרבן גמליאל. פירוש משתמר לאפוקי צבי רץ כדרכו דאז אינו משתמר. אבל צבי שבור הוי משתמר בסמוכה לו כי הך דרבן גמליאל דהוי משתמר. לכך נראה שהיה מקנה. אבל יש פירושים שכתוב או משתמר משמע דאז קונה אפילו אינו סמוך וזה טעות גבי גט. והתוספות הוסיפו חילוק דבמתנה קני אפילו אינו עומד בצד חצרו ואפילו אינו משתמר משום דסמכא דעתיה דמקבל דכיון שזה נותנו שום אחר לא יזכה בו שלא נתנו לו והוי כמשתמר אבל מציאה דהפקר הוא כשאינו משתמר לא סמכא דעתיה דבעל חצר והוי כלא שוייה שליח אבל במשתמר סמכא דעתיה. כן נראה לי דעת התוספות.

ודעת גליון תוספות נראה דחצר משתמר כיון דהוי דומיא דיד קצת שמשתמר קני משום שליחות אפילו לא שוייה אדם שליח כגון במציאה דזכות הוא לו ואנן סהדי דניחא ליה אבל שאינו משתמר אחרי דגם בזה לא דמי לידה וגם אינה סמוכה לו לא קני משום שליחות אלא אם כן שוייה איניש שליח כמו במתנה. אבל חצר מהלכת כיון דכלל לא דמי ליד לא קני אפילו משום שליחות דלהכי אהני דאיתרבי משום יד שלא יקנה משום שליחות חצר שאינו דומה ליד כלל כגון חצר מהלכת דלא דמי לאין משתמר דהתם אין חילוק מיד גוף החצר רק שימור חצר לו אבל מהלכת גוף החצר חלוק מיד.

כתוב בגליון תוספות סבר כמאן דפליג אעולא וכו':    פירוש דעל כרחך חצר המשתמרת קני מטעם יד הואיל ודומה ליד בזה שמשתמר אפילו אינה סמוכה דאי משום שליחות אם כן היאך יקנה במציאה הא שליח לא קני במציאה אלא על כרחך משום יד אם כן בגט נמי כיון דקני משום יד אפילו אינה סמוכה והיינו כמאן דפליג אעולא. עד כאן לשון הגליון.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אלא אמר רב אשי האי חצר איתרבי משום ידה ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. נראה כי רש"י ז"ל סובר דלרב אשי שלשה דינים יש. דבגט דהוי בעל כרחה מדין ידה איתרבי לגמרי ואין בו צד שליחות דהא לא אשכחן שליח בעל כרחו של משלח והיינו נמי דקטנה מתגרשת על ידי חצרה ואף על גב דקטנה לאו בת שליחות. וכיון דאיכא הני תרי טעמא אי אפשר לדון גבי חצר בגט דין שליחות כלל אלא שיהיה החצר כידה דאיתרבי מיניה ומיירי בסמוכה לה ואף על גב דמשתמרת לדעתה אף חצרה גם כן אף על פי שמשתמרת בעינן סמוכה לה. אבל מתנה שהיא זכות ודומה לשליחות שהוא לזכותו דלתקוני שדריה ולא לעוותי הא ודאי לא גרע משליחות דלגביה מידי דזכות כי לא איתרבי חצר מיד הוה אתי משליחות ומשום דגט איתיה בעל כרחה ואיתיה בקטנה דלא שייכא בשליחות' איצטריך קרא לרבוייא מידה. ומיהו כל היכא דהוי זכות לא גרע משליחות ויליף מינה דלא בעינן שתהא עומד בצד ביתה כי היכי דלא בעי משלח שיהא עומד בצד שליח כשעושה שליחותו הילכך כיון דאיכא דעת אחרת מקנה והוי מידי דזכות אפילו בחצר שאינה משתמרת לא בעי עומד בצדו וזוכה לו שלא בפניו והיינו ההיא דרבן גמליאל. אבל גבי מציאה אף על גב דזכות הוא לו כמתנה מכל מקום כיון דליכא דעת אחרת מקנה הרי דינו בינוני דכי הויא חצר המשתמרת הוי כמתנה ולא בעינן עומדת בצד ביתה וכי הוי חצר שאינה משתמרת הוי כגט דבעינן עומדת בצד ביתה.

ולפי שיטה זו עלו דברי רב אשי לתרץ משבת רבן גמליאל אליבא דרב פפא דמוקי לה דמדין חצר הוא. ועלו גם כן לתרץ דלא (תיקשי ההיא דגט דבעינן בחצר המשתמרת עומדת בצד ביתה מה שאין כן במציאה. ומקצת רבותינו הצרפתים ז"ל הסכימו לשיטה זו. ואין פירוש זה מחוור בעיני רבותי וגם בעיני יפלא. דהא רב אשי לא אדכר הכא אלא מתנה וגט. ועוד דכיון דמתנה דהויא זכות מה שאין כן בגט לא גרעה משליחות ואפילו בחצר שאינה משתמרת לא בעינן עומד בצד ביתה דומיא דשליחות הוא הדין נמי למציאה דהויא זכות דדעת אחרת מקנה לא יפסיק ביניהם לענין חצר שאינה משתמרת כיון שהם דומים זה לזה בחצר המשתמרת. ועוד מנין לנו דין שלישי במציאה. או יהיה בשליחות לגמרי או יהיה בגט ומנא תיתי לן דנרכביה אתרי ריכשי. ועוד דשליחות כיון דליתיה אלא בבן דעת בחצר המשתמרת לדעת בעלים הוא.

הילכך הכא הכי פירושה דהאי חצר איתרבי משום ידה בגט דלא שייך בה שליחות כלל וכדפרישית ומשום הכי אפילו בחצר המשתמרת בעינן שתהא עומדת בצד ביתה דומיא דידה דסמוכה לה ומשום דחוב הוא לה בעי רחמנא דלא נעביד בה תרתי בעל כרחה ושלא בפניה ושוב לא חלק הכתוב ואפילו כשהוא ברצונה בעינן נמי. ומיהו במידי דהוי זכות במציאה ומתנה דדמו לשליחות לא גרע חצר משליחות וכי היכי דהתם בשליחות כיון דמשתמר לדעת הבעלים לא בעינן שיהא שם משלח וזוכה לו שלא בפניו אף בחצר כן לענין מתנה ומציאה. ומיהו לא אפשר לומר כן בחצר שאינה משתמרת דאף שליחות משתמרת היא ולהכי כי הויא חצר שאינה משתמרת בעינן עומד בצד ביתו וחצרו דליהוי ליה משתמר בשעת זכייה. וההיא דרבן גמליאל לא תקשי דהתם מטלטלי אגב מקרקעי אקני להו וכדאסיקנא בקידושין. ולא חשש רב אשי בכאן לתרץ דברי רב פפא בדרבן גמליאל אלא לתרץ דלא תקשי מגט למתנה ומציאה מדעולא אדעולא.

ומכל מקום נראה דקטנה כיון דלאו בת שליחות היא ואין לה חצר אלא מדין ידה דומיא דגט לעולם בעינן שתהא עומדת בצדו ואפילו במתנה דבדידה ליכא למימר דלא גרעא משליחות. אבל יש אומרים כיון דרבי רחמנא לקטנה חצר מדין יד בשליחות ואף על גב דאיהי לא זכיא מדין שליחות. ואין זה נכון בעיני דמנא תיתי לן לחלק בחצר בין גט למתנה אם אינו למד שיהא עליו דין שליחות דהא ליכא בקרא אלא חד חצר דאיתרבי מידה.

ולענין פסק לא נתברר יפה בכל השמועה דלעיל חצר אי משום שליחות איתרבי אי משום יד. ומיהו לגבי מציאה ומתנה לא נפקי לן מידי דאפילו תימא מדין ידה איתרבי לא גרע משליחות. ולגבי גט דקטנה הוא דנפקא ליה. וכיון דרב אשי אמר הכא דהאי חצר איתרבי משום ידה מסתברא דהלכתא כוותיה וקטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות לענין גט וכן לענין מציאה ומתנה כשעומדת בצד ביתה דוקא דהא לדידה גרע חצרה משליחות. כן נראה לי. ויש למורי פנים הרבה בזה ומה שנראה לי שהוא מחוור ושהעלתי לפניו כתנתי בכאן ויאחז צדיק דרכו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אלא אמר רב אשי האי חצר איתרבי משום ידו ולא גריעא משליחות. שאם הוא בידה כל שכן שהוא כשלוחה ואם עושה מעשה יד דין הוא שתעשה מעשה שליח דיד עדיפא משליחות הילכך אהני בה היקשא דיד והיקשא דשליחות היקשא דיד מה יד בסמוכה לה אף חצר בסמוכה לה והיקשא דשליחות דלא בעינן סמוך לה דהא שליח לקבלה לא בעינן סמוך לה הילכך גבי גט דחוב הוא לה בעינן דומיא דידה בסמוכה לה גבי מתנה דזכות הוא לה הויא כשליחות ושליח זוכה לאדם שלא בפניו בזמן שהאדם מקנה לו שאינו חב לאחרים אבל במציאה חב לאחרים הוא ובעינן משתמרת לדעתו כדי שתהא בידו ובההיא אפילו. שלא מדעתו. ולא ידענא מהיכא דהא שליח מדעתו מיהת הוא אלא דאמרינן חצר המשתמר כידו היא. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: האי חצר איתרבי וכו'. פירש רש"י דרב אשי אפירוקיה דרב פפא קאי דאמר דעת אחרת מקנה אותו שאני והכי קאמר חצר משום ידה איתרבאי וכיון שכן מה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה ומיהו אפילו אינה סמוכה לה לא גרעה משליחות. הילכך גבי גט דחוב הוא לה אי אפשר לחצרה שתקנה לה מתורת שליחות אלא מתורת יד הילכך בין משתמרת בין אינה משתמרת בעינן שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה דכיון דמידה גמרינן סמוכה לה בעינן והכי אמרינן בהזורק אליבא דעולא. אבל גבי מתנה דזכות הוא לו חצרו קונה לו בין משתמרת בין אינה משתמרת מתורת שליחות ואפילו אינו עומד בה דזכין לאדם שלא בפניו זהו תורף פירושו.

ורבים הקשו אם כן אפילו במציאה דליכא דעת אחרת מקנה תקנה שדהו שאינה משתמרת אפילו אינו עומד בה מתורת שליחות דזכין לאדם שלא בפניו ולי נראה דאינה קושיא כלל דכיון דמתורת שליחות אתינן עלה לחצר אין שליחות מועיל אלא במקום שדעת אחרת מקנה שהרי אתה רואה שנחלקו למעט במגביה מציאה לחברו אי קנה חברו אי לא קנה ואפילו כשעשאו חברו שליח להגביה כאותה ששנינו במשנתנו ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי דאפילו כהאי גוונא איכא מאן דאמר לא קנה אף על פי שהכל מודים דהיכא דדעת אחרת מקנה זכין לאדם על ידי אחר ואפילו מאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו לא מטעם שליחות הוא אומר כן אלא דוקא היכא דאיכא למימר מיגו דזכי לנפשיה וכו' דהא תלמוד מעשיר דליכא מיגו קיימא לן כרבנן דאמרי יתננה לעני הנמצא ראשון וטעמא דמילתא לפי שאי אפשר לזכות לחברו מתורת שליחות אלא אם כן נעשה שלוחו של בעל הממון והיכא דליכא דעת אחרת מקנה אין כאן בעל ממון שיהא זה שלוחו. הילכך במציאה חצר אי אפשר לה לקנות מתורת שליחות ולא משום מיגו דלא שייך בה כלל וכי תימא אם כן אפילו משתמר כל שאינו עומד בה למה הוא קונה דהא לאו יד הוא וכדאמרינן לענין גיטין ולאו שליחות נמי היא שאין כאן בעל ממון איכא למימר דכל שהיא משתמרת. למה שהוא זכות לו כידו היא שאף מה שבא לידו כי ניחא ליה דליקני בחצר המשתמרת הוא נותנו ויד אריכתא היא מה שאין כן לענין גיטין דכיון דלא ניחא ליה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהוא חובה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבה מוציאו ממנה. ואם תרצה תפרש דחצר המשתמרת שהיא קונה במציאה תקנת חכמים היא כי היכי דתקון לה ארבע אמות וכל שכן זו שהיא בידה ממש. כן נראה לי.

נמצא פסקן של דברים דבגט בעינן עומדת בצד חצרה אפילו במשתמרת. ובמתנה לא בעינן ואפילו באינה משתמרת. ובמציאה בעינן באינה משתמרת ובמשתמרת לא בעינן דחצרו המשתמרת קונה לו שלא מדעתו. וכן דעת ר"י בר' ראובן אל ברגילוני ז"ל דקיימא לן כרב פפא דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני דבתרא הוא ורב אשי נמי מתרץ אליביה אבל הרי"ף ז"ל השמיט פירוקיה דרב פפא מכלל דסבירא ליה ז"ל דלא סבירי לן דעת אחרת מקנה אותן שאני לגבי חצר שאינה משתמרת. אף על גב דשאני לגבי רץ אחריהן ואין מגיען אלא אפילו במתנה בשדה שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצדה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות זכייה ומתנה. ועובדא דרבן גמליאל לא קשיא דנקטיה כפירוקיה דההוא מרבנן דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן דהכי נמי איתא לסוגיין בפרק קמא דקידושין.

ולפי זה נראה לי דרב אשי לאו לפרוקי אליבא דרב פפא בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ופריק רב אשי דחצר איתרבאי משום יד הילכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעה משליחות כלומר נקיט לה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו שאינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דסבירי לן דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אבל משתמרת כשליחות היא וזכי במתנה מדין שליח ובמציאה לרב פפא מאותן הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים שמשום זה אי אפשר כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות זה נראה לי לפי דרכן של הרי"ף והרמב"ם. נמצא פסקן של דברים לפי דרך זה דבגט בעינן עומדת בצד חצרה אפילו במשתמרת. ובמתנה ובמציאה במשתמרת לא בעינן באינה משתמרת בעינן. עד כאן לשונו.

וזה לשון הריצב"ש: האי חצר משום יד איתרבי וכו'. פירשו בו חצר משום יד איתרבאי וכיון שכן בעינן דומיא דידה בסמוכה לה ובין משתמרת ובין אינה משתמרת אינה קונה משום יד אלא בעומד בצד ביתו או בצד שדהו. ומיהו כשאינו עומד בצד ביתו או בצד שדהו אף על גב דמשום יד לא קניא מכל מקום לא גרע משליחות וקונה מדין שליחות במה שהוא זכות לו לפי שחצרו נעשית לו שליח לזכות לו. אבל גבי גט דחוב הוא לה אין חצרה נעשית לה שליח לחוב לה שלא מדעתה בין משתמרת בין אינה משתמרת אבל כשעומדת בצד ביתה או בצד חצרה אז מדין יד מתגרשת למו אם בא גט לידה וכי תימא אם כן במציאה תקנה לו חצרו באין עומד בצד שדהו מדין שליחות אפילו כשאינה משתמרת כמו שבמתנה קונה לו דהא זכות הוא לו. יש לומר דבמציאה אין דעתו שתהיה חצרו שלוחו כיון שאינה משתמרת לדעתה והכל יכולין לזכות בה ולא סמכה דעתיה והרי הוא כאלו גלה בדעתו שאין רצונו שתהיה חצרו שליחו וכשהיא משתמרת לדעתו אז סמכא דעתיה ומסתמא ניחא ליה שתהא שלוחו ותקנה לו לזכותו. אבל במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אפילו בחצר שאינה משתמרת סמכא דעתיה שהרי לא יוכלו אחרים לזכות בה אלא מי שמקנה אותה לו הנותן. ולפי זה הפירוש קטנה שאין לה שליחות אין חצרה קונה לה שלא בפניה ואפילו במשתמרת ואפילו במציאה או במתנה. והרא"ה יש לו פירוש אחר בזה וכתוב בחדושין ולפירושו קשה דהך סוגיא דהכא פליגי אההיא דפרק הזורק. עד כאן.

וכתב הרמ"ך. זרקו לו מתנה לתוך שדהו והיו אחרים רצין אחריה לזכות בה מן ההפקר קודם שזכה בה המקבל אף על פי שלא אמר זכתה לי שדי אף על גב שהיא מתגלגלת כל כך שאם רץ אחריה אינו מגיעה כיון שהיא מתגלגלת על רשותו קנה אותה דדעת אחרת מקנה אותה. וכן נראה לומר דהוא הדין דנותן לא מצי הדר זכי בה ומשקלה כיון דאמר האיך מקבל מתנה זכתה לי שדי וצריך עיון. ויותר קרוב לומר דאף על גב דלא אמר זכתה לי שדי כיון דדעת אחרת מקנה אותה קני כיון דאמר ליה נותן הילך מתנה זו ואמר אין וזרקה לו בתוך שדהו והוא עומד שם וצריך עיון. מיהו אי אמר המקבל לא בעינא לה להאי מתנה וקדמו אחרים וזכו בה מן ההפקר יש מי שאומר שזכה בה ואין הנותן יכול להוציא מהן והרמב"ם ז"ל כתב דין זה.

וכן נראה לומר לענין מציאה דדוקא היכא דראה אותן רצין אחר המציאה והוא לא היה שם אצל המציאה קודם שרצו הם הוא דאמרינן דצריך שיאמר זכתה לי שדי אבל אם היה הוא עומד אצל שדהו והיו שם גוזלות או צבאים שבורים של מציאה לפניו וראה אותן ואחר כך באו אחרים ונכנסו שם ונטלו יכול הוא להוציא מידם לפי שכבר קנתה לו שדהו כיון שהיה עומד בצד שדהו ומתניתין דראה אותן רצין אחר המציאה היינו טעמא דצריך שיאמר זכתה לי שדי לפי שהוא ואותן הרצין באו כאחת ולא זכה בהן מתחילה. כן נראה וצריך עיון. עד כאן.

זרק ארנקי בפתח זה וכו':    יש ספרים שכתוב בהן אפקריה דאמר כל מאן דבעי ליזכי ביה ופירש בעלמא. ולא נראה דהאיך רוצה לפשוט הפקר ממתנה ושמא אפקריה לאו דוקא. ולקמן בפרק השואל מייתי לה אהפקר וצריך לדחוק לדמות מפקיר לנותן. תוספות שאנ"ץ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: פירש רש"י ז"ל והפקירו לכל הקודם. והזקיקו לפרש כן מה יאמרו בפרק השואל גבי גללים הקולט מן האויר הרי אלו שלו ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא דאמר חצרו של ארם קונה לו שלא מדעתה ליקני ליה אויר חצרו. ופריק רבא אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואקשינן והא מבעי בעי לה רבא דבעי רבא זרק ארנקי וכו' ואי סלקא דעתך במתנה קא בעי רבא ולא בהפקר מאי קושיא לימא כי קא מיבעי ליה במתנה ומשום דאיכא דעת אחרת מקנה אבל בהפקר פשיטא ליה.

ואיכא למידק אי בהפקר היכי מוכח לה רב פפא מדבעי רבי ירמיה במתנה וכו' ויש לומר דשאני הכא דהפקר שהוא מדעת בעלים הוא וכדעת אחרת מקנה אותן הוא. ואם תאמר אם כן היינו כדעת מאן דאמר התם בנדרים בשלהי אין בין המודר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לידיה דזוכה אף הפקר נמי עד דאתיא לידיה דזוכה דאלו למאן דאמר התם דהפקר לאו כמתנה אלא מכיון דנפק מידיה דמפקיר אסתלק ליה מיניה מפקיר לגמרי ולא חשבינן ליה כזוכה מידא דמפקיר הכא נמי ליכא דעת אחרת מקנה. יש לומר דאפילו הכי כיון דבשעה שיצא מתחת ידו הפקירו מדעתו לכל הקודם הרי זה כדעת אחרת מקנה. ואינו מחוור בעיני עדיין כל הצורך דמכל מקום אי שני לו בין הפקר זה להפקר דעלמא והרי זה כמתנה וכדעת אחרת מקנה אכתי מאי קא מקשה התם בפרק השואל מהא לימא ליה שאני התם דהפקר מדעת הוא וכדעת אחרת מקנה אותו הוא.

ויש לומר דרב פפא הוא דסבירא ליה הכי דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותן ודקא מקשה התם לית ליה הכין אלא כיון דמשעת הפקרו נסתלק לו אין דעת אחרת כאן מקנה בשעת קניינו. ומאן דמתרץ ליה נמי התם שאני הכא דמפסיק כלי הוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה כסבריה דרב פפא דדעת אחרת מקנה אותו שאני אלא דניחא ליה לתרוצי למאי דסבירא ליה למקשה. ועוד דקושטא דמילתא קאמר ליה דכל הלכא דמפסיק כלי אין אויר חצרו שאין סופו לנוח קונה לו.

והראב"ד ז"ל פירש לזו דזרק ארנקי במתנה כפשטה דשמעתיה וזה לשונו: זרק ארנקי בפתח זה וכו'. ואמר שיזכה לו בעל הבית. אלא דאיכא למידק עליה מההיא דהשואל ומסתברא כוותיה ואי מההיא דפרק השואל לא קשיא דכיון דאמר רבא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי דהא ליכא לאפלוגי בין דעת אחרת מקנה לו לאין דעת אחרת מקנה דכיון דלא נח ולאו כמונח דמי אם כן הרי זה כמי שלא נכנס לתוך חצרו כלל וכשלא נכנס לחצרו דעת אחרת מאי מהני ליה הרי זה כאומר לחברו ארנקי שיש לי כאן ליקני לך חצרך דלא קני ומדאיבעי ליה לרבא הכא שמעינן דאסתפוקי אסתפקא ליה אי כמונח אי לאו כמונח בין דאיבעיא ליה בהפקר או במתנה ופריק ליה דכשאין מפסיק כלי הוא דאסתפקא ליה אבל במפסיק כלי פשיטא ליה. כן נראה לי. עד כאן.

והריטב"א ז"ל פירש שהנכון דבעיא דרבא בין בהפקר בין במתנה והתם בפרק השואל פרכינן מינה לענין הפקר והכא תרווייהו פשטינן ליה מהא דמציאה דבהפקר לאו כמונח דמי ובמתנה כמונח דמי. והא דאמרינן מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי פירוש וכיון דכן לא תפשוט מינה הכא למתנה מיהת דאויר דאין סופו לנוח יהא כמונח אבל לענין הפקר שפיר תפשוט לן דכיון דמתגלגל לאו כמונח דמי כל שכן באויר שאין סופו לנוח ולא אפשיטא בעיין לענין מתנה והוה ליה חומרא לתובע וקולא לנתבע ואוקי ממונא בחזקת נותן דהוא מאריה קמא. והא דתנן התם בגיטין היתה בראש הגג וזרק לה גט וכו' אינו ענין לכאן למיפשט בעיא מינה וכדפרישנא בדוכתא בסייעתא דשמיא. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש ז"ל פירש רש"י ז"ל והפקירו לכל הקודם. וכן כתוב במקצת ספרים כפירושו מלשון רב יהודאי גאון ז"ל והכריע הרמב"ן כן מההיא דפרק השואל וכו'. ולי נראה דבין בהפקר בין במתנה קא בעי ליה ומוכח לה ממתניתין ומדרבי ירמיה דהא קאמר דבמתנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען קני ואף על פי שהוא אויר שאין סופו לנוח וכן במתניתין שזכה לו במציאה ברץ אחריהן ומגיען דעל כרחך לא בעינן רץ אחריהן ומגיען אלא כי היכי דליקרי עומד בצד שדהו ומשתמרת לדעתו וכל שיכול לרוץ אחריהן ומגיען כיון דהוי עומד בצד שדהו אף על פי שלא רץ והלכו משדהו או שלקחום אחרים זכתה לו דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי בין במתנה בין במציאה והפקר דלא משוינן פלוגתא לעיל בין דעת אחרת מקנה אלא לגבי עומד בצד שדהו דבמציאה בעינן עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת ובדאיכא דעת אחרת מקנה אף בחצר שאינה משתמרת קנו ואף על פי שאין עומד בצד שדהו כההיא דרבן גמליאל וטעמא משום דכל שאין עומד בצד שדהו לאו מדין יד איתרבאי אלא מדין שליחות דמסתמא הוא עושה חצרו שליח לזכות כל מה שראוי לזכות בו ומסתמא זהו בחצר המשתמרת דבחצר שאינה משתמרת מה תועלת יש לו בזה הרי יבאו אחרים ויטלוה דהא הפקר היא ואפילו עומדת בחצרו כיון שאינה משתמרת אבל גבי מתנה אפילו בחצר שאינה משתמרת יודע הוא שלא יטלוה אחרים אלא מי שנותן המתנה מזכה אותה אליו ואפילו חצר שאינה משתמרת הרי היא כחצר המשתמרת וכמו שכתבתי למעלה. אבל לגבי אויר שאין סופו לנוח לא שייך לחלק בין דעת אחרת מקנה לאין דעת אחרת מקנה והא דאיצטריך ליה לדרבי ירמיה ולא פשיט ליה מדרבי יוחנן וממתניתין דמשמע דכל שיכול לרוץ אחריהן ומגיען דהוי חצרו משתמרת קני ובמציאה ואף על פי שאין סופו לנוח וכל שכן במתנה. משום דהוה אפשר למידחי ליה דהא דקא בעיא והוא שרץ אחריהן ומגיען היינו כי היכי דליהוי אויר שסופו לנוח ואף על גב דלא בעי רץ אחריו ומגיעו ממש אפילו הכי כיון דבידו לרוץ ומגיען הוי כאויר שסופו לנוח אבל מדרבי ירמיה מדקאמר דבמהנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען אלמא אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי והוא הדין במציאה והפקר דלגבי הא ליכא לאפלוגי בהו אלא דבמציאה בעינן שיכול להגיען אם רץ אחריהן כי היכי דליקרי עומד בצד שדהו. והא דלא פשיט לה מדאמרינן בפרק הזורק היתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט כיון שהגיע לאויר הגג וכו' נשרף הרי זה מגורשת. שאני התם דאף על פי שנשרף סופו לנוח הוא שהרי היה סופו לנוח בגג אם לא שנשרף ואויר שסופו לנוח לכולי עלמא כמונח דמי. וכן מדקאמר רב נחמן בר יצחק עלה לא שנו אלא שקדמה גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט אינה מגורשת דמעיקרא לשריפה אזיל אלמא סבירא ליה אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. דשאני התם דכיון דקדמה דליקה כמי שזרקו לשרפו דמי מה שאין כן הכא דאפשר דנייח בבית וכדאמרינן בפרק השואל התם לא מפסיק מידי הכא מפסיק כלי והתם נמי הא קא מפסיק דליקה. צד כאן.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: ורבינו הגדול השמיט הך בעיא ולא הזכירה כל עיקר אלא שכתב במתנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען דכיון דמתגלגלין כמונחין דמו ומיהו. לאו למימרא דאויר שאין סופו לנוח ודאי לאו כמונח דמי אלא מתגלגל פשיטא אויר תיבעי לך. וכיון דבגמרא לא איפשיטא בהדיא דיניה כדין תיקו דממונא ובהפקר כל הקודם וזוכה בו אין מוציאין מידו אבל במתנה מוציאין ממקבל לנותן אבל לא מנותן למקבל. ואני תמה למה לא כתבה הרב ובמסכת גיטין גרסינן גבי מתניתין דתנן היתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט וכו' ואמר רב נחמן בר יצחק לא שנו אלא שקדם וכו' אבל קדמה דליקה לגט אינה מגורשת דמעיקרא לשריפה קא אזיל ולא ידענא אי משום הא איפשיטא ליה לרב דכיון דאמרינן אינה מגורשת כלל אלמא לאו כמונח דמי. ולא היא דשאני התם דכיון שקדמה דליקה כמו שזרקו לשרפו דמי מה שאין כן הכא דשמא נייח בביתה ואמרינן בהדיא בפרק השואל התם לא מפסיק מידי הכא מפסיק כלי והתם הא מפסקא דליקה וליכא למפשטה כלל. עד כאן.

אפקריה ואמר כל דבעי זכי ביה וכו' לא גרסינן דהא לקמן מוקי לה במתנה. אי נמי גרסינן ליה ולאו דוקא אפקריה אלא לפירושא בעלמא שרצונו לומר אני נותנו במתנה לכל מי שירצה דהא לקמן מוקי לה במתנה. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

אויר שאין סופו לנוח וכו':    אבל אויר שסופו לנוח קני אפילו באויר כדפירש רש"י ז"ל מההיא דגיטין ועוד מפרק מרובה וכו'. ואפילו למאן דאמר קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא לענין קנין כמי שהונחה דמיא דמשום אנטורי הוא הא מנטר. ויש ליישב האי סוגיא אפילו למאן דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא ומחייב זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע דדילמא הכא איפכא דמשום אנטורי הוא והא לא מנטר. ואם תאמר ותפשוט האי בעיא מההיא דפרק הזורק דקתני התם הוא למעלה והיא למטה וכו'. ויש לומר דהתם אי אמרינן כמונח דמי הרי הוא מונח באש ומיהו קדם גט לדליקה בשעה שזרקו היה ראוי לנוח בארץ. תוספות שאנ"ץ והרא"ש.

רץ אחריהן ואינו מגיען:    פירוש אין מגיען בתוך שדהו אבל יכול להגיען בחוץ. הראב"ד.

מתניתין: מציאת בנו ובתו:    יש להקשות שאחד מאלו הבבות היא מיותרת שהיה לו לומר החיוב וממילא משתמר השלילה או בהיפך. ולפי שבזו המשנה יש שני פירושין דשמואל ודרבי חייא בר אבא יש לנו לתרץ לכל אחד מהן. ונתרץ לדעת שמואל שאם לא יאמר משנתנו אלא מציאת בנו ובתו הקטנים שהוא שלו היינו יכולים לפרש בה סברת רבי חייא בר אבא ולומר דקטנים לא קטנים ממש אלא הוא הדין גדולים אם הם סמוכים על שלחן אביהם לזה חזר ונתן שלילה בגדולים לומר לך שמה שאמר ברישא קטנים פירושו קטנים ממש. ולתרץ לסברת רבי חייא בר אבא נאמר שהבבא אחרונה היא פירוש הראשונה לומר אל תטעה בפירוש קטנים שהוא קטנים ממש אל ימשך מזה שהשלילה לא תהיה נגזרת אלא בגדולים ממש שאינו כן שבאלו הקטנים ממש יש מציאות לחשבן כגדולים וליתן בהם השלילה וזה כשאינם סמוכים על שלחן אביהם. מהר"י אבוהב.

מציאת בנו ובתו הקטנים:    פירש רש"י דמציאת בתו משום דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה. ולפי פירושו הא דאמר רבי יוחנן לקמן לא גדול גדול ממש וכו' אבנו דוקא קאי אבל בת אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה לאביה דהתורה זכתה לו. וכן כתב כאן הרמב"ם בפירוש המשנה. וכן כתב גם כן הרמב"ן נ"ר. וכן מוכח בפרק החובל. וכן מוכח בסמוך דאקשינן האי שפחה היכי דמיא אי איתיה לאב דאביה הויא ואסיקנא דאיתיה לאב ומאי הרי הוא שלהן לאפוקי דרבה לא הויא. ומיהו איכא למידק דהא בריש פרק קמא דקידושין וכו' וצריך עיון הרשב"א. עיין תוספות פרק החובל (דף פז.).

וכתנ הריטב"א וזה לשונו: מציאת בנו ובתו הקטנים. בגמרא אסקה רבי יוחנן דבנו קטן לאו דוקא אלא כל הסמוך על שולחנה ואפילו הוא גדול זהו קטן וכל שאינו סמוך על שולחנו זהו גדול ואפילו הוא קטן. ומיהו בתו קטנה דקתני קטנה ממש ואפילו שאינה סמוכה על שלחנו וטעמא פירש רש"י משום דכתיב בנעוריה בית אביה. ואינו נכון דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב ולא גמרינן מיניה דממונא מאיסורא לא גמרינן כדאיתא במסכת קידושין וכתובות. לכך פירש ר"י דטעמא משום איבת נישואין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. עד כאן. והא דנקט בהחובל גבי קנס לישנא דשבח נעוריה. לישנא קלילא הוא שרגיל התלמוד להזכיר שבח נעוריה גבי ממון ולא בהכי תליא טעמא. תוספות שאנ"ץ.

ומציאת עבדו ושפחתו הכנענית:    הא ודאי אפילו בשאינו זנם מפני שידם כידו. ומציאת אשתו פירושו משום איבה כדאיתא בגמרא ובנזונת דהשתא הוא דאיכא איבה ואף על גב דאיצטריך למתני דמציאת אשתו שגירשה הא אוקימנא בגמרא דמיירי בנזונת. הילכך הך רישא לאו בחדא גוונא אלא כל חד וחד כדאיתא וערבינהו ותנינהו כיון דשוו בדינא קצת. הריטב"א.

גמרא : אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת בנו קטן לאביו:    פירוש. דאלו בתו ואשתו טעמא רבה איכא כדפרישנא במתניתין וסבירא ליה לשמואל דקטן ממש קאמר ואפילו אינו סמוך על שלחנו מדקתני לה דומיא דבתו דהשתא לית ליה משום איבה ולהכי קא בעי ביה טעמא. מפני שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו פירוש והוה ליה כאלו הגביהה לאביו. כן פירש רש"י. פירוש לפירושו וכיון דרבנן הוא דתקון מציאה לקטן מפני דרכי שלום אמרינן שתהא מציאתו לאביו מהאי טעמא ואפילו לרב נחמן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו בהא מודה לשמואל מטעמא דאמרן דהא רב נחמן תלמידיה דשמואל ולא פליג עליה מסתמא. ואקשינן למימרא דסבירא ליה לשמואל קטן לית ליה זכייה מדאורייתא פירוש דמשום דזכייתו במציאתו אינו אלא מדרבנן איכא למימר שתהא לאביו מזה הטעם שאמר שמואל דאף על גב דהאי לאו טעמא רבה הוא מכל מקום כדאי בו לזכייה דרבנן כי הם אמרו והם אמרו הא אלו היה לקטן זכייה מדאורייתא אין די בטעם זה שאמר שמואל לזכויי לאב במציאתו של קטן. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ פירש וזה לשונו: למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכייה מדאורייתא. פירוש דהוצרך לטעמא דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו דאי אית ליה זכייה לנפשיה אם כן לא היה צריך לאותו טעם אלא הוי הטעם דכיון דקנייה קטן תקינו ליה רבנן שתהא לאביו משום איבה כמו בתו והוא הדין דלאו דוקא דאורייתא דהכי נמי אפילו דרבנן לית ליה זכייה דאי הוה ליה זכייה מדרבנן אם א לא היה צריך לאותו טעם דמריצה וכו' אלא הוי הטעם משום איבה כדפירשתי. והא דנקט דאורייתא משום דבעי לאותובי דאפילו מדאורייתא אית ליה זכייה. עד כאן.

וכן פירש הרא"ש. וזה לשונו: למימרא דסבר שמואל דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא השתא סלקא דעתין דאפילו מדרבנן לית ליה זכייה דאינו מגביה לעצמו כלל אלא תחילת הגבהתו לצורך אביו ומריצה מיד אל אביו והאי דנקט מדאורייתא משום דבעינן למידק מהך ברייתא דמייתי דאפילו מדאורייתא אית ליה זכייה. עד כאן לשונו.

והראב"ד פירש וזה לשונו: למימרא דסבר שמואל דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא. דכיון דלא פריש טעמא דמתניתין משום דמעלה לה מזונות כדרבי יוחנן ואמר משום דאינו מאחרה בידו אלמא איהו לית ליה יד כלל. עד כאן.

וזה לשון מהר"י אבוהב: אמר שמואל מפני מה אמרו וכו'. יש להקשות שנראה ששמואל אינו נותן טעם כלל אמאי זאת המציאה היא של אביו ולא של בן או הפקר וזה שהוא אומר מפני שהבן מריצה אצל אביו. ואם כן ישאר לנו לדעת בזמן שהבן לא ירצה ליתנה לאביו מה יהיה דינו אם יזכה הבן או לא. ועוד שמזה הטעם אינו נראה שהבן לית ליה זכייה ואם כן היאך מקשה למימרא דסבר שמואל לית ליה זכייה לקטן וכו' ונאמר שידוע הוא שמן התורה לית ליה זכייה לקטן לא לעצמו ולא לאביו אלא שעכשיו באו חכמים ונתנו זכייה לאב על ידי הבן וזה אפשר להיות בשני פנים או שהקטן זוכה ומצד זכייתו אמרנו שיתן לאביו או נאמר שהקטן אין לו זכייה כלל אלא בשעה שמוצאה תקנו חכמים שיהא של אביה שהבן בכאן הרי הוא כמו האב בעצמו. וכראות שמואל אלו השני אופנים אמר מפני מה אמרה משנתנו שמיד כשמגביה זה הקטן המציאה היא של אביו ולא נאמר האופן האחר שזוכה בנו ואחר כך הוא של אביו ואמר שהסיבה היא שתיכף להגבהת הקטן המציאה הגביהה לצורך אביו ולפיכך אין כאן שהות לזכייה לקטן.

ועם זה יתורץ מה שיש לשאול היאך אפשר להיות זוכה זה הקטן לאביו מאחר שהוא אינו זוכה תחילה שהרי מבואר למעלה שאין לזכות אלא בתורת מיגו דזכי לנפשיה אמנם זה הקטן בכאן אינו זוכה לנפשיה והיאך יזכה לאביו אבל עם מה שאמרנו יתוקן הכל שסיבה שזכה האב היא בעבור שבכאן היא תקנה זו פרטית לפי שזה הבן בשעה שהגביהה האב זוכה והרי הוא כמו שהאב בעצמו הגביהה וזהו שאמר רש"י הילכך משמגביה לצורך אביו הגביהה. אם כן העלינו מכל האמור שזו התקנה שהמציאה יהיה לאביו היא מדרבנן ואף זה לא בכל אופן לכשנאמר שהבן זוכה לעצמו ואחר כך יהיה של אביו מצד זכיית הבן אלא שהאב מצד עצמו זוכה במציאה ולא מצד זכיית הבן שהבן לא זכה ואפילו מדרבנן.

ועכשיו יצדק היטב מה שמקשה למימרא דסבר שמואל לית ליה זכייה והטעם שבנה הקושיא על דאורייתא שלפי מה שאמרנו שמואל אפילו מדרבנן סובר דלית ליה זכייה אבל הניח קושייתו על דאורייתא לפי שרצה להעלים קושייתו ולומר ראה גם ראה כמה הרחקת עצמך מן הדין שאפילו מדאורייתא אית זכייה יקטן והיאך אמרת אפילו מדרבנן. עד כאן.

למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו:    פירוש כיון דיש לו חלק בתבואת השדה הוה ליה עשיר ותנן מי שיש לו מאתים זוז הרי זה לא יטול לקט שכחה וכו'. ר"ח. והתוספות לא פירש כן עיין דבור המתחיל ואבוה עשיר הוא וכו'.

וזה לשון הראב"ד: היאך מלקט בנו אחריו והרי העני כיון דקביל שדה למחצה הויא ליה קצירו ואף על גב דלית ליה שדה והרי הוא מוזהר על שלו דקצירך אמר רחמנא ושדך לאפוקי חוצה לארץ. עד כאן.

ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי:    תימה דהכא קאמר שמואל הלכה כרבי יוסי ובפרק כל הגט גבי המלוה מעות וכו' מפרש התם דשמואל לא בעי לפרושי טעמא דמתניתין משום וכו' משום דלא מוקי כיחידאה. ויש לומר דאפילו הכי נראה לו לאוקמי מתניתין כרבים. ועוד יש לומר דדוקא הכא פסיק כרבי יוסי משום דיד בניהם באמצע ולא דמי לההיא דגיטין ובכורות. הרא"ש. ועיין לקמן בתוספי הרא"ש בדבור המתחיל עשו את שאינו זוכה וכו'.

אי אמרת בשלמא דאורייתא:    כתוב בתוספות דילמא אינו זוכה אלא מדרבנן ואביו לא זכי כלל וכו'. אף על פי שלא היינו מרויחים בזה הכא כלל מכל מקום היינו מרויחים לקמן דלא יקשה דרבי יוסי אדרבי יוסי. עוד כתוב בתוספות ואם תאמר נימא דזכי לנפשיה מדרבנן וכו'. ואין להקשות שיתרצו כמו לקמן דמשמע ליה קטן ממש אפילו אינו סמוך דלא שייך איבה. דיש לומר דכיון דאין לו זכיה אלא מדרבנן לא פלוג כי דוקא לקמן דהוי דאורייתא שייך לומר כן וכן משמע לקמן לשון התוספות.

עוד כתוב בתוספות אין סברא שיתקנו שתי זכיות וכו'. ואין להקשות הא לרבי יוחנן תקנו שתי זכיות דהא לכולי עלמא מסיק דקטן לית ליה זכייה דאורייתא דאפילו מאן דאמר גזל גמור היינו מדבריהם ואפילו הכי אמר רבי יוחנן לקמן דתקנו לקטן על שלחן אביו שהוא של אביו משום איבה יש לומר דלרבי יוחנן כיון דתקנו אפילו בגדול הסמוך משום איבה כל שכן דקטן לא עדיף מיניה. גליון.

ופרקינן דשמואל מוקי לה למתניתין כתנא קמא דרבי יוסי וטעמא דמתניתין קמפרש וליה לא סבירא ליה. והקשו בתוספות ולמה ליה לשמואל לאוקמי למתניתין כרבנן ודלא כהלכתא לוקמה כרבי יוסי דהלכתא כוותיה ולימא דאפילו לרבי יוסי מציאת קטן לאביו משום איבה דהא ודאי עדיפא ליה לאוקמה כרבי יוסי דהלכתא כוותיה ואף על גב דיחידאה הוא מלאוקמה כרבנן דרבים נינהו ודלא כהלכתא. ותירצו דשמואל משמע ליה מתניתין בקטן ממש ואפילו אינו סמוך דומיא דבתו דקתני בהדיה ואם כי ליכא איבה דגבי בתו הוא דאיכא איבה דנישואין. הריטב"א.

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: וסבר רבי יוסי קטן אית ליה זכייה מדאורייתא. תימה דילמא מדרבנן אית ליה זכייה ואבוה מיניה קא זכי. ויש לומר משום דרבי יוסי נמי סבירא ליה מציאת קטן לאביו כדמוכח מתניתין טובא הכא ובעירובין ובהערמת מעשר שני בפרק התקבל ולא משתמיט דפליג רבי יוסי אלא גבי לקט. ועוד מדאיצטריך למימר ילקט בנו אחריו אלמא זכי בהו אביו דאם לא כן לישמעינן דלא הוי מציאת קטן לאביו וממילא ידענא דילקט בנו אחריו וכיון דמודה רבי יוסי דמציאת קטן לאביו אם איתא דזכיית קטן מדרבנן למה היה להם לתקן שיזכה הוא תחילה ואחר כך יזכה אביו אבל כשזוכה מן התורה אתי שפיר שזכייתו מן התורה תקדום לזכיית אביו.

ואם תאמר כיון דפירש ר"י דמודה רבי יוסי דמציאתו לאביו אם כן כי משני שמואל טעמא דתנא דידן וכו' מי דחקו לפרש משנתנו דלא כהלכתא. ויש לומר דניחא ליה לאוקמי מתניתין כרבנן ולא כיחיד אף על גב דסבר לה כרבי יוסי. ועוד דמשמע ליה לשמואל קטנים דמתניתין קטנים ממש וכו'. ולי נראה דאין הקושיא קושיא ולא התירוץ תירוץ דסברת התלמוד היה כך דאם אין לקטן זכייה מן התורה לא יוכל ללקוט אחר אביו דאף על גב דתקנו לו חכמים זכייה דוקא לטובתו תקנו דלא ליתי לאנצויי אם יקחו מידו מה שזכה בו ומה שאמרו חכמים מפני דרכי שלום ואין מוציאין בדיינין קאמר רבי יוסי שמוציאין בדיינין ומכל מקום לא תועיל אותה זכייה לגזול עניים ולהכי הוצרך אביי לתרץ עשאוהו כמי שהלכו בו הנמושות ורבא עשו את שאינו זוכה כזוכה וגם מה שתירצו דאם איתא דזכיית קטן מדרבנן למה היה להם לתקן שיזכה הוא תחילה ואחר כך יזכה אביו. הא נמי ליתא דמעיקרא תקנו לכל קטן זכייה אף אם אינו יתום ותקנו חרש שוטה וקטן ובתר הכי תקינו שזכייתו לאביו. עד כאן לשונו.

וזה לשון מהר"י אבוהב ז"ל: וסבר רבי יוסי קטן אית ליה זכייה מן התורה. יש להקשות ולימא דאינה אלא מדרבנן. ועוד שזו הקושיא אין זו מקומה והוה ליה למימר גופא. ונאמר שאי אפשר שרבי יוסי אמר סברתו מדרבנן שאם הזכייה לקטן אינה מדאורייתא היאך יש להם יכולת לחכמים לתקן זה מאחר שימשך מתקנתם ביטול תורה שאב גוזל את העניים וזהו שאמר רש"י ז"ל וכיון דמדאורייתא לית ליה זכייה נמצא גוזל וכו'. טעם אחר דאי מדרבנן למה תקנו שתי תקנות לא היה להם לתקן אלא תקנת האב שיהיה קונה. ועם זה מתורצת הקושיא השניה שעל כרחך כל המשא ומתן היה בנוי על ההקדמה שרבי יוסי אית ליה זכייה לקטן מדאורייתא ולפיכך הוכרחנו להפך סברת שמואל דאמר שמואל טעמא דידן וכו'. ועכשיו בא לסתור ולהרוס כל המשא ומתן האמור למעלה ולאמת ששמואל טעמא דנפשיה קאמר. ולזה אמר אלא להורות דהדר ביה מכל האמור למעלה. עד כאן.


דף יב עמוד ב עריכה

עשו את שאינו זוכה כזוכה:    פירש בקונטרס אף על פי שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה. וקשה דבמקום אחר נמי יש לו זכייה בין יש לו אב. בין אין לו אב. ועוד עד השתא קשיא לן דאי זכייתו מדרבנן לא היה לו ללקוט אחר אביו משום דלאבוה קא מלקט ועכשיו בא. לתרץ דאף על גב דזכייתו מדרבנן איהו זכי ברישא והדר זכי אבוה מיניה ועל זה לא שייך לישנא דעשו שאינו זוכה כזוכה.

ונראה לפרש כי ההוא דפרק כל הגט דהמלוה מעות לכהן או ללוי או לעני להיות מפריש עליהו מחלקן. וכההיא דפרק שני דבכורות כל שחילופיו ביד כהן פטור מן המתנות דעשו כהן ולוי ועני אף על גב דלא מטא לידייהו כאלו מטא לידייהו וחזרו ונתנו לבעל הבית והכא נמי עשו עניים דעלמא שלא זכו בלקט כאלו זכו בו וחזרו ונתנו לו. ודוקא אשתו ובנו אבל פועל גופיה לא אף על גב דמהאי טעמא נמי איכא למישרי פועל גופיה דעניים ניחא להו דללקוט פועל כי היכי דכי אגרי לדידהו מלקטי אף אינהו שאני הני דיד אשתו. ובניו באמצע אבל פועל גופיה אמר קרא לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו ומשום ניחותא דפועלים לא רצו להתיר אבל פועל בשכרו היה מותר ללקט אם לא בשביל בטול מלאכתו. ואף אם נתן לו בעל הבית רשות אסור כדתנן במסכת פאה פרק ה' לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו משום דמוזיל גביה ונמצא שוכר פועליו בלקט של עניים וכן אם היה מרשהו ללקוט מוזיל גביה. תוספות שאנ"ץ והרא"ש.

והריטב"א כתב וזה לשונו: רבא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה. כלומר לעולם מתניתין כרבי יוסי וטעמא דרבי יוסי לאו סשום דקטן יש לו זכייה מן התורה אלא זכייתו מדרבנן. פירש רש"י ועשו את הקטן שאינו זוכה מן הדין כאלו הוא זוכה. ויש שהקשו עליו דסוף סוף זכייה דקטן זה מדרבנן הוא והיכי מפקע מידי זכיית עניים דעלמא שהיא מן התורה. ויש שפירשו בתוספות האחרונות עשו את העניים דעלמא שלא זכו בפאה זו כאלו כבר זכו בה והפקירוה לבניו של פועל. ואין זה טעם נכון אלא פירוש רש"י עיקר ודקאמרת היכי פקעה זכייה דעניים דעלמא שהיא מדאורייתא הא לאו מילתא היא דהא קיימא לן דהפקר בית דין הפקר וכל שכן הכא דניחא להו לעניים דעלמא וכדמפרש ואזיל והם מחלו זכותם אצל בניו של זה. והוי יודע דכל מאי דאמרינן בסוגין דקטן אין לו זכייה מדאורייתא היינו במציאה ופאה שאין שם דעת אחרת מקנה אבל כשיש שם דעת אחרת מקנה יש לו זכייה כדאמרינן במסכת גיטין שלש מדות בקטן ושם פירשתיה יפה בסייעתא דשמיא. עד כאן.

ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא וכו':    לא פליגא אמאי דאמר שמואל קטן לית ליה זכייה דאורייתא דהא לא פליג רבי יוחנן אמאי דתנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום וקיימא לן כתנא קמא ודלא כרבי יוסי דאפילו גזל גמור מדבריהם לא הוי דמאי דאמרינן בגיטין זוכה לעצמה היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינים אבל במציאה אפילו מדרבנן לא זכי כי אם מפני דרכי שלום. אבל מאי דאמרינן ופליגא היינו במאי דקאמר שמואל דטעמא דמתניתין משום שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ולפום האי טעמא קטן קטן ממש וגדול גדול ממש דקטן אפילו שינו סמוך מריצה אצלו וגדול אפילו סמוך על שלחן אביו אינו מריצה אצלו. ורבי יוחנן סבירא ליה דטעמא דמתניתין משום איבה לפי שנותן לו מזונות אם אין מציאתו של אביו יהיה לו איבה כיון דלא טרח בה הבן לא יתן לו מזונות ולפי זה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא הכל תלוי בסמוך על שלחן אביו ואין סמוך דאפילו גדול דאית ליה זכייה מדאורייתא מציאתו של אביו בסמוך על שלחנו כי היכי דלא ליהוי ליה איבה.

ובבתו קטנה אף על גב דאינה סמוכה הוי דאב משום איבה כיון שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין. וכן בגדולה וסמוכה משום איבה דמזונות ולא הוי דידה אלא בגדולה ואינה סמוכה ואם כן גם בתו לכולי עלמא גדול גדול ממש אלא דלרבי יוחנן נמי בעינן דלא תהא סמוכה. הריצב"ש ז"ל.

רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש וכו':    כתוב בתוספות אף על גב דשמואל אית ליה בפרק התקבל קטן זוכה לעצמו וכו' פירוש ויקשה אם כן היאך אמה העבריה זוכה בעירוב לאחרים. ויש מתרצים דעירוב שאני דשתופי מבואות דרבנן לכך זוכה אפילו לאחרים כשאחד מזכה שאינו אביו דומיא דאדון דהתם דמזכה על ידי אמה העבריה קטנה. עוד כתוב בתוספות ואמרינן איכא בינייהו קטן וכו' זה היו יכולים לתרץ כגון שאביו הוא המזכה אלא סתם קטן לא משמע הכי. גליון.

ואומר רבינו תם דהלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל ואין לזכות בעירוב על ידי בנו הסמוך על שלחנו. ומיהו אפילו לדברי רבינו תם יתום המתפרנס משל בעל הבית אינו כבנו ומציאתו לעצמו וגם מצי לזכות על ידו דדוקא בבנו קאמר דמציאתו לאביו דרגיל הוא לפרנסו תדיר תקינו רבנן משום איבה אבל יתום שאין זה רגילות כי אם אקראי בעלמא לא תקינו רבנן והויא לעצמו וגם עירוב מזכה אחר על ידו. תלמירי הר"פ.

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ופליגא אדרבי חייא בר אבא וכו'. וקיימא לן כר' יוחנן אבל בבתו גדולה גדולה ממש ואינה סמוכה אבל קטנה אף על פי שאינה סמוכה מציאתה לאביה. והכי מוכח בפרק החובל. ואומר רבינו תם ז"ל כיון דקיימא לן כרבי יוחנן הא דתנן בעירובין מזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים וכו' לא קטן קטן ממש אלא גדול וכו' וכן בכל מקום שאמרו בו כיוצא בזו כי ההיא דתנן במסכת מעשר שני מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבתו ובנו הגדולים וכו' אבל לא יאמר כן לבנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו ומייתי לה בפרק התקבל התם נמי לאו דוקא אלא גדול וסמוך על שלחן אביו קטן הוא.

ואין הדבר נראה כן דהכא משום איבה תקינו ליה רבנן והתם ליכא משום איבה כיון שאביו נותן לו אף על פי שהוא נותן לזכות בה לאחרים הא למה זה דומה לנותן מתנה לאשתו שיש לה יד. ואף על גב דאמרינן במסכת נדרים דכי תנן ומזכה להם על ידי אשתו דוקא כשיש לה חצר באותו מבוי דמיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אלמא אין לה יד לזכות לאחרים אפילו ברצון הבעל. שאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וידו כידה אי נמי עדיפא מידה וההיא נמי לרבי מאיר היא אבל לרבנן אף על פי שאין לה חצר יש לה יד אבל גבי בנו גדול כיון שיש לו יד יכול לזכות לאחרים לא יהא אלא מתנה דקא יהיב ליה אחר מי תקינו ליה רבנן לאב הכי נמי זכי אפילו לאחרים אבל אשה שאני דאפילו מתנה נמי בעל אית ליה זכייה בגווה. ומיהו בקטן ודאי כיון דאין זכייה לקטן אף על גב דגבי שתופי מבואות דרבנן זכיא שפחתו העברית שהיא קטנה כדאיתא בפרק התקבל גבי אב כיון דתקינו רבנן שיהא של אביו בסמוך על שלחנו אינו זוכה לאחרים אפילו ברשותו שהרי אין לו יד אלא מדרבנן ואתיא דרבנן ועקרי דרבנן לגמרי דלא תקון ליה זכייה במקום אב אלא לצורך האב והא דתנן לא ילקט בנו אחריו בקטן אבל גדול אף על פי שסמוך על שלחן אביו ילקט דהא אית ליה זכייה מדאורייתא כאשתו. עד כאן.

אמר רבי יוחנן בקונה עבד נוקב מרגליות ואין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת דלאו עשה עמי מלאכה הוא אלא במלאכה זו בלבד לפיכך לא נשתעבד לאדונו אלא באותו מלאכה. רבינו חננאל ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא בעבד נוקב מרגליות. אמתניתין קאי דהוה ליה כעדור עמי היום ויהיב ליה שכר. רבא נמי דאמר במגביה מציאה וכו' אמתניתין קאי אבל בברייתא דמתבטל במציאתו הילכך דבעל הבית הרא ורב פפא דאמר ששכרו ללקוט מציאות קאי אברייתא ומתחזי לי אכולהו פליג דאם לא שכרו למציאות בכל ענין מציאתו לעצמה והלכתא כוותיה דבתרא הוא. עד כאן. ולהלן תמצא עוד בזה בסייעתא דשמיא.

במגביח מציאה עם מלאכתו:    ומשום הכי הוא לעצמו משום דאינו מתבטל כלל ממלאכתו. אבל כשאינו מגביה עם מלאכתו דאז מתבטל ממלאכתו הויא לרבו. ואם תאמר רבא במאי מוקמי לה הא דתניא בפרק קמא דקידושין . אמה העבריה מציאתה לעצמה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד ומדאיכא שכר בטלה אם כן לא מיירי במגביה מציאה עם מלאכתו ואפילו הכי קאמר לעצמה. ויש לומר דרבה מוקי לה הא דהתם בשפחה נוקבת מרגליות משום הכי קאמר דיש לרבה שכר בטלה אבל הכא לא מצי למימר הכי מדלא קתני ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד הילכך צריך לשנויי שינוייא אחרינא. תלמיד הר"פ.

והריטב"א כתב וזה לשונו: במגביה מציאה עם מלאכתו. פירש רש"י שאינו בטל ממלאכת רבו כלום ושמעת מינה שאלו היה בטל ממלאכת רבו מציאתו לרבו. והקשו בתוספות מהא דתניא בפרק קמא דקידושין דמציאת אמה העבריה לעצמה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. ותירצו דההיא מוקי לה בשפחה נוקבת מרגליות. ויש מתרצים דרבא הכי קאמר מתניתין במגביה מציאה עם מלאכתו. שעל חיוב כך הוא וכי איכא בטול מלאכה נותן לרבו שכר בטלה בלבד ואינו דומה לפועל דכיון ששוכרו סתם למלאכה אף מציאה בכלל ואינו בדין שיאמר תהא מציאתי לעצמי. ואתן לך שכר בטלתי שלא אמרו אלא בעבד עברי שעל הרוב כשמוצא מציאה אין בו בטול מלאכה לרבו. מפי רבי. עד כאן.

והרא"ש כתב וזה לשונו: רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו וכיון דלא בטל מלאכתו מציאתו לעצמו אבל היכא דביטל מלאכתו והגביה מציאה לא נאמר יתן לרבו שכר בטלה ותהא מציאה לעצמו אלא כל המציאה לבעל הבית דאי לא תימא הכי אם כן נוקי למתניתין אפילו בשבטל מלאכתו ומציאתן שלהן דקאמר חוץ משכר בטלה וכי תימא מציאתן שלהם לגמרי משמע הא ליתא דהא רבי יוחנן מוקי מתניתין בנוקב מרגליות ואיהו קא יהיב שכר בטלה. עד כאן לשונו.

ששכרו ללקוט מציאות:    אבל בסתם הוי לעצמו. ואם תאמר לפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בזמן שאמר לו סתם אבל אם פירש לו ששכרו ללקט מציאות מציאתו לבעל הבית ויש לומר דהכא הכי קאמר בזמן שאמר נכש עמי היום כמו שאמר לו מציאות ניכוש ועידור הרי אלו של עצמו דמשמע שרוצה שפיר שיהיו שאר מציאות של עבד אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה היום פירוש שאמר לו כל מציאות שתמצא היום הרי אלו שלי או אמרינן מציאתו לבעל הבית. תלמיד ה"ר פרץ.

ומהר"י אבוהב כתב וזה לשונו: רב פפא אמר כגון ששכרו ללקט מציאות. יש להקשות לרב פפא איך תתיישב הברייתא. ונאמר דראוי לדקדק בלשון הברייתא דהיה לו לומר בזמן ששכרו לנכש או לעדור אבל נראה דלא מה שאמר לו עכשיו הוא מה ששכרו מתחילה אבל מתחילה שכרו ללקט מציאות ועכשיו כשבא הפועל להתחיל במלאכתו פירש לו הבעל הבית המלאכה שהיה לו לעשות שהיא נכש או עדור בזה מציאת פועל לעצמו. ואם בזמן שבעל הבית בא לתת מלאכתו לפועל לא פירש לו מלאכה פרטית אלא סתם מלאכה שזה הדבור אינו מנגד לדבור הראשון של זמן השכירות ששכרו למציאות שבכלל מלאכה סתם יכנס מציאה ומציאתו לבעל הבית אז נוכל לפרש שבתחלה שכרו סתם ומיד אמר לו נכש עמי עדור עמי וכיון שפירש לו עכשיו זו המלאכה נראה שלאלו הפרטים שכרו ולא לדבר אחר ואף על פי שבעל הבית יאמר לו לך למצוא מציאות אינו יכול להכריחו דהיכא דגלי גלי ואי איתרמי ליה מציאה הויא לפועל. אבל אם בתחלה לא גלי ליה המלאכה פרטית אלא סתם מלאכה יכול אחר כך לומר לו שילך להביא מציאות דגם כן מלאכת המציאה בכלל מלאכה סתם. עד כאן. עד כאן נמצא מפלפול מהר"י יצחק אבוהב הרב של קשטילייא.

וזה לשון הריטב"א: רב פפא אמר כששכרו ללקט מציאות פירוש רב פפא אמתניתא קאי דכי קתני מציאת פועל לבעל הבית כששכרו ללקט מציאות בפירוש הא אלו שכרו למלאכה סתם מציאתו לעצמו הילכך עבד ואמה כששכרו למאלכה סתם דומים ולפיכך מציאתן לעצמן. ולדברי רב פפא מתניתין הכי מיפרשא במה דברים אמורים כששכרו למלאכה דעלמא ואפילו בסתם כגון ניכוש ועידור אבל שכרו למלאכה של מציאות מציאותיו לבעל הבית ולדברי רב פפא הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן אתיא כפשטה בכל עבד ושפחה. והלכתא כוותיה וזהו דעת הריא"ף שהביא משנתנו כפשטה ולא הביא כלום מכל הסוגיא הזו. עד כאן.

והרא"ש כתב וזה לשונו: כגון ששכרו ללקט מציאות. ונכש עמי דקתני בברייתא היינו עשה עמי מלאכה סתם. ועשה עמי מלאכה דקתני היינו מלאכה של ליקוט מציאות כגון ששכרו ללקט דגים וקמשמע לן דאפילו מגביה מציאה אחרת לבעל הבית אדעתיה שימצא מציאה קאמר לו. ושיטה דחיקא היא לפרש נכש עמי ששכרו לסתם מלאכה.

והרמ"ה פירש וזה לשונו: דאקפוה כוורי באגמא ונמצאו שם דגים הרבה וזה נתכוון לשוכרו ללקט לו דגיטן הילכך אם אמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום והוליכו ללקט לו מציאות מציאתו לעצמו מידי דהוה אעבד עברי. אבל אם אמר ליה עשה עמי מלאכה היום והוליכו ללקט מציאות מציאתו לבעל הבית. וצריך פירוש לפירושו אם נתרצה לו לדברי בעל הבית שישתנה ממלאכה למלאכה אמאי מציאתו לעצמו ואם חזר בו ולהכי מציאתו לעצמו אם כן אפילו עשה עמי מלאכה היום נמי אם לא נאמר כשאמר לו נכש עמי והוליכו ללקט מציאות מה שליקט ליקט לעצמה דהוי כאלו אמר אני חוזר בי שהרי אין זו המלאכה שהושכר לה ולא הוה צריך למימר חוזרני בי אבל היכא שאמר עשה עמי מלאכה סתם והוליכו ללקט מציאות אם איתא דחזר בו היה לו לפרש כיון דלסתם מלאכה שכרו. עד כאן לשונו.

האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה:    פירוש דאמה העבריה שמכרה אביה יוצאת בסימנים. וליכא למימר בשמכרוה בית דין בגניבתה שאין האשה נמכרת בגניבתה כדאיתא פרק קמא דקידושין. ומדלא אוקימנא כשמכרה היא את עצמה שמע מינה שהאיש מוכר את עצמו ולא האשה. אי דאיתיה לאב דאבוה בעי למהוי. פירוש ואף על פי שאינה סמוכה על שלחנו של אביה ומשום איבת נישואין וכדפרישנא במשנה. וזו ראיה גמורה שאין למעלה ממנה. הריטב"א ז"ל.

תיפוק במיתת האב וכו':    אין להקשות דנימא כגון שנולדה ספק בת תשעה לראשון או שבוה לאחרון ומכרו שניהם לאחר אותה בת ומית חד מינייהו בתר הכי והשתא מציאתה לעצמה דאמרה לאידך אייתי ראיה דאבי אתה. דיש לומר אם כן גם היתה יוצאת מן האדון במיתת חד מינייהו דהא היא מוחזקת בעצמה ואמרה לאדון אייתי ראיה. ואי עדיין שניהם קיימים הוי מציאתה של שניהם ולא מצי לדחויי לכל חד שתאמר לו אייתי ראיה שיכתבו הרשאה זה לזה. אבל מיהו מצי לאוקמי כגין ששוב נשטתו או נתחרשו דלא מצו למכתב הרשאה. גליון.

לאפוקי דרבה:    פירוש לאפוקי שאינו של אדוניה נקט שלהם ולעולם דאבוה הוי. ומיהו אנן דלא קיימא לן כריש לקיש מוקמינן בדליתיה לאב ומציאתה לעצמה ממש וכדקתני הרי אלו שלהן. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: ומאי הרי אלו שלהן לאפוקי דרבה. למעוטי דאדון אבל של אביה היא ואף על פי שאינו מעלה לה מזונות העדפה היא שהרי אדון מפרנסה. עד כאן.

ורבינו חננאל ז"ל כתב וזה לשונו: לאפוקי דרבה. פירוש למעוטי אדונה ממציאתה. ויש אומרים לאפוקי מהא דאמר רבה בפרק האשה נקנית זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי באה משנתנו להוציאה מטעם של רבה. עד כאן.

במגורשת ואינה מגורשת:    והא דקתני במתניתין אף על פי שלא נתן לה כתובה דמשמע אבל מגורשת גמורה היא. הכי קאמר אף על פי שאינה ראויה לנתינת כתובה. תוספות שאנ"ץ והרא"ש ז"ל.

כתוב בהלכות. ומסתברא לן דגמרא דילן לית לה האי סברא וכו' וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו: ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד הבבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד הירושלמי ורוב התלמוד הבבלי מהן כגון דברי רבי יוחנן וריש לקיש וכל הנקראים בשם רבי ומה שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי. עד כאן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת הרי היא שלה ואף על פי כן הוא חייב במזונותיה והוא הדין שחייב בכל תנאי ממון של כתובה ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה כיון שהיא ספק מגורשת אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאנתו והוא הדין שאינו אוכל פירות כיון שנתן לה גט ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ מזכות מציאתה. (חסר כמו עשר תיבות).

במאי עסקינן אי לימא בשחייב מודה וכו':    הוי יודע דכל היכא דאמרינן בשחייב מודה היינו שהוא מודה בחיובו ולא סגיא אלא בשמודה שלוה ולא פרע. וכל היכא דאמריגן שאין חייב מודה אפשר בו אחת משלש טענות או שטוען שלא היו דברים מעולם ושטר מזויף הוא או שטוען שכתב ללות ולא לוה. או שטוען פרעתי ואמרינן אי בשחייב מודה שלוה ולא פרע כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר פירוש דהשתא סלקא דעתין דלקנוניא לא חיישינן ואביי הוא דחדית האי סברא לקמן ופירש מתניתין משום דחיישינן לקנוניא דאלמא עד השתא לא הוה סברינן הכי.

ויש שפירש דלהכי לא פרכינן אמאי לא יחזיר דאפילו תימא דעל פיו אין לנו לטרוף שלעבר יחזיר לטרוף לקוחות מכאן ולהבא דהא אי בעי משעבד נכסיה מהשתא ולהבא ויחזירנו המוצא בבית דין לגבות בו מכאן ולהבא בלבד וקמא עיקר הריטב"א ז"ל וכן פירש הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אילימא בשחייב מודה כי יש בהם אחריות וכו'. פירוש דאכתי לא ידעינן דחיישינן לפרעון וקנוניא והא דאלקימנא בטעמא דמיישינן שמא כתב ללות בניסן וכו' לאו משום דחיישינן דילמא משקר ומשום קנוניא אלא דילמא דלא רמיא עליה הוא דכל שכתב ללות ולוה לא דכיר ליה אי לוה מיד או לא הילכך לא מהימנין ליה. עד כאן לשונו.

אלא בשאין חייב מודה:    כלומר דטוען פרעתי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר דהא איכא למיחש לפרעון לחודיה ולא משום דנפל ואיתרע ליה דהא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דלקמן הוא דחדית ליה. אלא משום דכיון דלא נקיט מלוה שטרא בידיה מהימן כדמהימן במלוה על פה דהא טעמא דלא מהימן במלוה בשטר היינו משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי והכא ליתא לשטרא בידיה וזה אומר ממני נפל. הרשב"א.

ואלא בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר:    והקשו בתוספות ודילמא מתניתין בשאין חייב מודה וכגון שטוען לא היו דברים מעולם ומזויף הוא הילכך ממה נפשך יחזיר דאי מקיים ליה מלוה בדין גובה מבני חרי מיהת ואי אמרת דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן יגבה אפילו ממשעבדי ואי לא מקיים ליה הא לא גבי כלל. ור"י ז"ל הביא ראיה מוו ומההיא דלקמן שהבא לגבות מן היורשין ומן הלקוחות אין אומרים לו בית דין קיים שטרך דזיופא לא שכיח.

וכבר השיבו על ר"י ז"ל כמה תשובות כתבתים במסכת גיטין והתשובה המחוורת מהא דאמרינן בפרק גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין וכו'. ואוקימנא דנקט מלוה שטרא שאינו מקויים אמר ליה תנו קיימיה לשטריה וגובה מלוה מן היורשין לא אמר תנו אינו גובה דלא קיימיה לשטריה והנכון בעיקר קושייה דהכא אף על פי שטוען הלוה לא היו דברים מעולם אנו חוששין שמא לא כך היה אלא שכתב ללות ולא לוה ועל ידי שלא קבל המעות אינו זוכר לגמרי וכסבור שלא כתב מעולם וכיון דנפל ואיתרע ליה כל מאי דאפשר למיחש חיישינן אם כן שפיר פרכינן אמאי יחזיר דאפילו מקיים ליה מלוה שמא כתב ללות ולא לוה. הריטב"א ז"ל. ולקמן נכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא גבי הא דאמרינן שמואל מוקי למתניתין בשאין חייב מודה. ועיין בתוספות לקמן דבור המתחיל הא קאמר לא היו דברים מעולם.

לעולם בשחייב מודה והכא היינו טעמא דלא יחזיר שמא כתב ללות בניסן וכו':    פירוש דודאי לקנוניא ולשקרא לא חיישינן אבל אנו חוששין שמא. נזדמן הדבר שכתב ללות בניסן ולא נזדמנו מעות למלוה עד תשרי ואם איתא דהכי הוה אין לו לגבות בשטר זה כלום ואפילו מבני חרי וכל שכן ממשעבדי דמכאן ולהבא דהאי שטר מוקדם הוא ופסול ואף על גב דאי בעי משעבד נכסיה מכאן ולהבא אין לו לגבות כלום בשטר זה מחמת שום מיגו.

ותו דדילמא גבי מזמן ראשון כדאיתא לקמן במכלתין גבי שטרי חוב המוקדמים. ובדין הוא דמצי למימר דמתניתין חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל והחייב מודה בקנוניא אלא דהשתא סלקא דותיה דלקנוניא לא תיישינן אי הכי כל שטרי דעלמא נמי וכו'. פירוש בשלמא לדידי הא לא שכיח לכתוב בניסן ולא לוה עד תשרי אלא לדידך דחיישת להא ניחוש הכי בשטרא דעלמא דכל מאי דאפשר שלא לטרוף לקוחות שלא כדין אית לן למיחש ופרקינן דהא מילתא דלא שכיח הוא ובעלמא לא חיישינן להכי בשטרא דעלמא דלא ריעי אבל הני ריעי וחיישינן כל מה דאפשר. הריטב"א.

וכתב הרשב"א וזה לשונו: אי הכי כל שטרי דעלמא ניחוש להו דהא אמרת דעתים שאדם מקדים וכותב עליו דילמא מצטריך לזוזי לקמיה וספרא הוא דאתרמי ליה השתא והילכך אפילו שטרא דמפיק מלוה קמן לא נגבי ביה ממשעבדי עד דמייתי ראיה אימת מטא שטרא לידיה. ופריק כל שטרי דעלמא לא ריעי והני ריעי ומתוך ריעותן אנו חוששין להן. ומכאן נראה לי קושיא על דברי הרמב"ם שכתב דכי תנן מצא שטרי חוב לא יחזיר הני מילי לכתחילה הא אם החזירו מותזר וגובה בו. ונראה שדקדק אותו מלשון המשנה דקתני לא יחזיר ולא קתני הרי זה פסול. ומכאן הויא תיובתיה דאינהו ודאי בקיאין בדינא דמתניתין ומידע ידעי דאם החזירו מוחזר ואם איתא מאי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להו השתא האי דנפל ולכתחילה לא יחויר אם החזירו מוחזר ולא חיישינן שטרי דעלמא דאיתנהו בידא דמלוה מתחילתן ועד סופן ניחוש להו אלא אם כן תאמר דהכי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להון וכל שכן האי בשהחזירה והוא הדין דהוה ליה לאקשויי אי הכי אפילו החזירו נמי אלא דבההיא לא אתפרשא בהדיא ועוד דלרבותא נקט אפילו שטרי דעלמא וכל שכן זה שלא היה לו להחזיר והחזירו ולקמן גבי מצא גט אשה בשוק נראה בהיפך מדבריו לפי סוגית השמועה. עד כאן לשונו. וכתב בעל השרדי מסתברא שאם יש ללוה בעל חוב פחזירין למלוה כיון שיש לו בעל חוב כנגד חובו והוא מודה בו הנה אינו חוב ללקוחות.

וכתב הרמב"ם שכל שטרות שדינן בלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרין וגובין בהן ואין מוציאין אותם מתתת ידי בעליהן והרי הן בחזקתן ואין חוששין להם. עד כאן. וכתוב בספר ההשגות אמר אברהם אין זה מחוור כי השטר אחר שנודע בפיסול והוחזק בכך לבית דין או נודע בעדים איך נעשה בו מעשה השטר. עד כאן. ונראין דבריו ואפילו פרעו בכח בית דין ואחר כך נודע ענין הנפילה מחזיר המעות ללוה. אמנם אם פרעו הלוה מעצמו ואחר כך מצא עדים מסתברא דמהניא ליה תפיסה. עד כאן. שיטה.

אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו וכו':    בלאו הך מתניתין דכותבין הוה מצי למיקשי ליה מדידיה דכיון דחיישינן לשמא כתב ללות אלמא כותבין שטר ללוה אף על פי וכו' ומשום דכותבין חיישת שמא כתב ללות ולא לוה דאי אין כותבין ליכא למיחש כלל דהשתא לא סלקא דעתך דילמא איקרי וכתיב וכיון דסבירא לך דכותבין קשיא לכתחילה היכי כתבינן. אלא דאי הוה מקשי הכי לא מוכחא לן חברתיה דמקשה והשתא מקשה דודאי לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה דהא תנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו אלמא לא חיישינן להכי דאי חיישינן תיקשי לכתחילה היכי כתבינן אלא ודאי לא חיישינן ואם כן הדרא קושיא לדוכתה. הריצב"ש.

לכתחילה היכי כתבינן:    הא דפריך עלה פשיטא בפרק גט פשוט אהלוה נותן שכר פריך ושינויא דמשני התם מוכיח כן. תוספות שאנ"ץ. והרב אבן מיגש פירש שם בענין אחר עיין שם.

ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי:    פירוש דנהי דבשטרי דעלמא דנפקי מיד בעלים לא חיישינן בדיעבד אבל לכתחילה ניחוש להו כיון דאפשר דבשלמא לחוש שמא לא לוה כלל ועביד קנוניא על נכסיו ליכא למיחש דהא אמאי עביד קנוניא כיץ שבידו לשעבד נכסיו כדין קודם לקוחות אבל להא דאפשר בלא קנוניא ושיזדמן לו הדבר כך. ניחוש. הריטב"א.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_א/דף_יב&oldid=1055320"