שיחת ביאור:עיון בפרשת רצפה בת איה

פרשת ריצפה בת איה מעוררת עצב בקריאתה.

כשבסיפור פילגש בגבעה (ספר שופטים) באים כל השבטים אל שבט בנימין שיוציאו אליהם את האנשים שעשו את הנבלה, בלשונם, לפילגש בגבעה, בני בנימין, השבט הקטן הזה, מחרף נפשו ויוצא למלחמה אכזרית נגד שאר שבטי ישראל.

דוד חזק יותר משבט בנימין. נכון שבני ישראל לא קיימו את שבועתם לגבעונים; נכון יותר: שאול לא קיים את השבועה. ונכון שיש כאן התחייבות של עם, כביכול. אבל דוד יכול היה למנוע את ההרג האכזרי הזה.

נכון שאין לשפוט את ההתנהגות של אז לפי הסטנדרטים בהווה, ובכל זאת דוד יוצא נשכר מהמעשה: הוא מונע סכנת מלחמה. איני יודעת אם הגבעונים היו כה חזקים להכריעו.

הוא נראה פוליטית ומוסרית כאילו איש רודף צדק, אבל אין צדק במעשיו. ילדי ריצפה לא חטאו. ואיני מסכימה כאן שעליהם לשאת עוון אבותם.

לעומת זאת, ריצפה מופיעה כגיבורה. האם, האשה הלוחמת, מחאתה השקטה זועקת, ואיני יכולה אלא להזדהות עם כאבה ולהעריץ את המעשה.

דמו בנפשכם איך היא פורשת בגד מעל ראשם הגלוי, מעל גופם, מביטה בילדיה, פרי בטנה, מדי פעם מגרשת עוף טורף או תן, היא עצמה בסכנה להיות נטרפת, ניבים ארוכים ניגלים מחניכי החיות, אבל היא עומדת יומם ולילה להגן עליהם, עד שניתך הגשם הנורא הזה, המעיד שהאל אף הוא זועם על מעשהו של דויד. --כותבת אלמונית.