פתיחת התפריט הראשי

קאעריכה

כבר מבאר כמה פעמים, שאין צריכים שום חכמות בעבודת הבורא יתברך רק תמימות ופשיטות ואמונה. ואמר שפשיטות הוא גבוה מן הכל, כי השם יתברך ברוך הוא, הוא בודאי גבוה מן הכל. והוא יתברך הוא פשוט בתכלית הפשיטות:

קבעריכה

שמעתי בשמו על פסוק "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג, כא), אבל שכחתי הענין. אך זאת אני זוכר מה שפרש סוף הפסוק ותרועת מלך בו: ותרועת לשון שבירה, כמו שכתוב (תהלים ב, ט): "תרועם בשבט ברזל", הינו כשמשברין את הכפירות, אזי מלך בו. הינו שמוצאין את המלך יתברך גם בתוך הכפירות עצמן כי גם בהכפירות בעצמן מלבש חיותו יתברך:

גם אמר שהמחקרים גם חייהם אינם חיים כלל אפלו בעולם הזה, כי תכף כשיש להם איזה דבר שאינו כרצונם, מכל שכן כשיש להם איזה צרה, אזי אין להם למי לפנות מאחר שתולין בטבע חס ושלום רחמנא לצלן ואין להם במה להחיות את עצמן כלל, אבל "איש אמונות" (משלי כח, כ) המאמין בה' חייו טובים מאד. כי אפלו כשעובר עליו חס ושלום איזה צרה רחמנא לצלן, אזי הוא גם כן יכול להחיות את עצמו בהשם יתברך כי בוטח בה' כי הכל לטובה; או שעל ידי יסורין אלו ינכו לו מעוונותיו, או שעל ידי זה יזכה לאיזה טובה גדולה בסוף וכיוצא בזה, כי כונת השם יתברך היא בודאי לטובה. על כן איש אמונות הוא חי חיים טובים תמיד וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא. אבל המחקרים אין להם שום חיות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וזה מבאר מאד למי שבקי בהם כי הם מלאים יסורים תמיד כנראה בחוש. כי אי אפשר שיתנהג להם כרצונם. ומאחר שהם בוחרים רק בעולם הזה שהוא כלו מלא יסורים ויגונות ודאגות מעניני העולם הזה שאין מתנהג להם כרצונם וכל ימיהם כעס ומכאובות. כי אי אפשר שיתנהג להאדם בעולם הזה שום דבר שיהיה הכל כרצונו. ומאחר שאין מסתכלין על התכלית האמתי והנצחי רק על תאות עולם הזה, על כן בודאי הם מלאים יסורים תמיד כנ"ל. וגם כשבאין עליהם היסורים והדאגות והיגונות אין להם במה להחיות את עצמן כנ"ל. אבל איש כשר מאחר שמאמין בהאמת, ועקר תקותו הוא לעולם הבא, על כן חייו טובים מאד. כי כל מה שעובר עליו הוא מאמין שהכל לטובה כדי להזכירו שישוב מעוונותיו או בשביל כפרה על עוונותיו כדי שיזכה לחיי עולם הבא לטוב הנצחי וכיוצא בזה. ואפלו היסורין שיש לאיש כשר מחמת הצער של החרטה כשנזדמן לו איזה פגם או איזה עברה חס ושלום אפלו אם חס ושלום עבר עברה ממש רחמנא לצלן, אחר כך כשזוכה להתחרט עליו אף על פי שיש לו צער גדול מאד ויסורים גדולים על שבא לידי מכשול או לידי עברה רחמנא לצלן, אף על פי כן גם אלו היסורין אינם יסורין כלל כי זה הצער והיסורין שיש לו על שעבר עברה חס ושלום אלו היסורין הם מוסיפים חיים להאדם בבחינת "יראת ה' תוסיף ימים" (משלי י, כז). ותדע כלל זה כי כל היראות וכל היסורים שיש לאדם הם מקצרים ומכלים ימי חייו. ועל כן אלו הקלי עולם העוסקים בחקירות חייהם אינם חיים כלל כי היסורים והדאגות שלהם מכלים חייהם כנ"ל. אבל כל היראות וכל היסורין שיש לאדם מחמת יראת ה' הם מוסיפים ימים וחיים בבחינת יראת ה' תוסיף ימים. וגם אלו היסורין שיש לאדם מחמת שעבר איזה פגם או עברה חס ושלום ומתחרט על זה ויש לו צער גדול מזה, אלו היסורים הם בחינת יראת ה' תוסיף ימים כי היסורין שלו הם מחמת שמתירא מהשם יתברך הן מחמת רוממותו יתברך או מחמת יראת הענש. ואיך שהוא על כל פנים הוא בכלל יראת ה', כי הכל מיראתו יתברך ועל כן היא מוספת ימים כנזכר לעיל:

גם מי שהוא איש אמונה התשובה שלו היא יותר קלה, כי התשובה צריכה להיות תשובת המשקל, דהינו שכפי התענוג שהיה לו מהעברה כן יהיה לו ממש צער ויסורין. ומאחר שיש לו אמונה על כן לא היה תענוגו בשלמות בשעת העברה חס ושלום רחמנא לצלן, כי היה מערב ביגון כי ידע כי מרה תהיה באחרונה כי יהיה לו ענש קשה ומר רחמנא לצלן, רק שלא היה יכול להתגבר על תאותו. על כן תשובתו קלה יותר, כי אין צריך לסבל יסורי התשובה כל כך מאחר שגם בשעת העברה לא היה תענוגו בשלמות כנ"ל. אבל המחקרים שאין להם אמונה תשובתם כבדה יותר כי לא היה להם יסורים כל כך בשעת העברה כי התשובה צריכה להיות תשובת המשקל כנזכר לעיל:

ועין בספר שני לוחות הברית במסכת שבועות, שם מבאר ביותר גדל עצם האסור להסתכל בספרי המחקרים והביא שם שמי שמסתכל באלו הספרים אין לו חלק לעולם הבא והביא שם בשם כמה גדולי הקדמונים שהפליגו בעצם אסור זה שחמור מכל עברות שבתורה וכן מבאר בכמה ספרים קדושים:

קגעריכה

טוב יותר להיות "פתי יאמין לכל דבר" (משלי יד, טו), דהינו להאמין אפלו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפר בכל חס ושלום, דהינו לכפר בשטותים ושקרים ועל ידי זה נעשה הכל לצנות אצלו וכופר גם בהאמת חס ושלום, ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום (עדיות ה, ו):

קדעריכה

אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש (קדושין ל:). כי לפעמים הוא (הינו הבעל דבר) מתפלל מתוך האדם ואזי האדם כמו בית הכנסת ואחד מתפלל בתוכו. וכן בלמוד לפעמים האדם הוא כמו בית המדרש ואחד לומד בתוכו. אך אף על פי כן למוד כזה טוב יותר מתפלה כזו כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שם): אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. וזהו אם פגע בך מנול זה. פגיעה לשון תפלה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות כו:), הינו כשהמנול מתפלל מתוכך ואתה רק כמו בית הכנסת, משכהו לבית המדרש, כי טוב יותר שיהיה נעשה בחינת בית המדרש כי הלמוד טוב יותר כנזכר לעיל:

קהעריכה

"ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך" (דניאל א, ד). כי יש למעלה היכל המלך, ולמטה היכל המלך הוא הדבור. כי היכל דא אדני (תקוני זהר לב.); "אדני שפתי תפתח" (תהלים נא, יז). וצריך שיהיה לו כח לעמד בהיכל המלך בכח הצדיק וכו' (הינו כשהצדיק חולק עליו ומדבר עליו יהיה לו כח לעמד):

קועריכה

אמונה בחינת אור, כמו שכתוב (שם צב, ג): "ואמונתך בלילות". ואמונה שהוא על פי חכמה בחכמות התורה ומשיג את ה' ועל ידי זה יש לו אמונה הגם שהוא טוב, עם כל זאת עקר אמונה הוא שיהא מאמין בהשם יתברך בלא אות ומופת וחכמה וזה הוא עקר אמונה בשלמות ובחינת אור כמו שכתוב: ואמונתך בלילות, כנזכר לעיל. ויש חכם שהוא חכם אפלו בחכמות התורה ואין לו אמונה בה'. ואלו החכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן (כתבות עז:), כי חכמה אמתית דהינו עם אמונה נקרא ראיה כמו שכתוב (קהלת א, טז): "ולבי ראה חכמה" וכו'. ולעמת זה החכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן וכמו שפרש רש"י שיש להם שרץ במחם (הינו שיש להם טמאה וכפירה במחם). וצריכים להרחיק מאנשים אלו שהם בחינת בעלי ראתן אפלו משכונתם כי ההבל פיהם מזיק לאדם כשר שיפל לתאות נאוף. כי זווג דקדשה הוא על ידי בחינת דעת כמו שכתוב (בראשית ד, א): "והאדם ידע", ואלו הבעלי ראתן שדעתם מקלקל ופגום ויש להם שרץ במחם על כן זווגם נאחז בקלפה ועל כן הם נואפים [כי נאוף תלוי בעינים (ירושלמי ברכות א, ה)]. כי חכמת אמת שהיא בחינת ראיה כנ"ל, בחינת עינים, על אלו החכמים נאמר (איוב לא, א): "ברית כרתי לעיני" וכו'. אבל הבעלי ראתן הם נואפים. וזה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ב:): "ולא תתורו אחרי לבבכם" (במדבר טו, לח) _ זהו מינות, ואחרי עיניכם _ זהו נאוף, כי זה תלוי בזה כנ"ל. ועל ידי חכמה עם אמונה נצול כנזכר לעיל:

קזעריכה

אסתר בינונית היתה; לא ארכה ולא קצרה (מגלה יג.). הענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם:): בשביל צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשביל צניעות שהיתה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר המלכה. וברחל כתיב (בראשית כט, יח): "רחל בתך הקטנה", ובשאול נאמר (שמואל א' ט, ב): "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". ואסתר ממצע בין שאול ורחל, בינונית היתה:

קחעריכה

ידוע שלמוד הזהר מסגל מאד מאד. ודע שעל ידי למוד הזהר נעשה חשק לכל מיני למודים של התורה הקדושה:

והלשון הקדוש של הזהר מעורר מאד לעבודת השם יתברך, דהינו השבח שמשבח ומפאר את העובד ה', דהינו הלשון הרגיל בזהר לומר זכאה וכו' על כל מצוה ועבודה, ולהפך הצעקה שצועק וי וכו' וי לה וי לנשמתה על הסר מעבודת ה'. אלו הלשונות מעוררים מאד את האדם לעבודתו יתברך:

קטעריכה

רבי שמעון בר יוחאי קדש כל כך את לשון התרגום עד שאפלו שאר דברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך:

קיעריכה

יש כמה שטותים ובלבולים המתדבקים ומתחברים בהמח ובפרט בלבולי האמונה, ועל ידי השנה נפרדים מהמח וביותר מועיל השנה לאמונה כנזכר לעיל (סעיף יג):

קיאעריכה

"אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג). פרוש מי שאינו מקשר ומקרב לצדיק אמתי, אזי כל עבודתו הוא רק כמו מי שמעקם עצמו ומתדמה לחברו כקוף בפני אדם. וזהו אולת אדם תסלף דרכו, הינו שהאדם על ידי אולתו כל עבודתו היא רק בבחינת תסלף דרכו כמו מי שמסלף ומעקם עצמו אחר חברו כנ"ל. והטעם כי ועל ה' יזעף לבו, הינו שחולק על הצדיק ואינו מקרב אליו על ידי זה תסלף דרכו שהוא רק כמי שמעקם עצמו כנ"ל, כי אין ממש בעבודה כי אם על ידי הצדיק האמתי כמובא במקום אחר (עיין לקוטי מוהר"ן, חלק א', סעיף קכג):

קיבעריכה

איתא ת: אם התורה היתה נכתבת כסדר היו יודעין כל ענש ושכר של כל לא תעשה ועשה. הנה יש עברה שענשה של עברה ההיא שיהא בעל חוב תמיד ואפלו יעשה כל טצדקי דאפשר והתפעלות לא יועיל כלל, ויהיה בעל חוב תמיד. ולפעמים גורם העברה שמפיל גם אחרים להיותם בעלי חובות. ולזה יש עת שנעשו כמה בעלי חובות בעולם, זהו מחמת העברה הנ"ל שנתגברה בעולם חס ושלום. ועצה לזה, לשוב בתשובה בכלליות ולהתחנן לפני השם יתברך להצילו מעברה זו ולהתחרט בכלליות על עברה זו. ועת לשוב על זה הוא כשהוא במחין דגדלות אזי טוב להתחרט ולבקש מאת הבורא יתברך על זה ולשוב בתשובה. כי מחין דקטנות הוא בחינת בעל חוב, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין מט:): עשרה קבין שנה ירדו לעולם; תשעה נטלו עבדים. שנה הוא בחינת מחין דקטנות. עבדים בחינת "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז). ולזה כשהוא במחין דגדלות אזי העת לשוב על זה ולבטל הענש של בעל חוב בחינת מחין דקטנות כנזכר לעיל:

קיגעריכה

העולם אומרים: מי שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשותו נער הוא לוקח אשתו ממנו. כי אשה כשרה היא בחינת "אשת חיל עטרת בעלה" (שם יב, ד). וכשמתה חס ושלום הוא בחינת "נ'פלה ע'טרת ר'אשנו" (איכה ה, טז), ראשי תבות נער:

קידעריכה

עכשו בנקל יותר לעמד בנסיון, כי הראשונים שעמדו בנסיון כבר שברו כל כך קלפה הזאת של תאוה זו, עד שעכשו בקל יכולים לעמד בנסיון ואפלו איש פשוט לגמרי יכול עכשו לעמד בנסיון. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין יט:): תקפו של יוסף ענותנותו של בעז, ותקפו של בעז ענותנותו של פלטי בן ליש. כי תקף הנסיון של יוסף הצדיק היה דבר קל ופשוט אצל בעז שהיה אחריו. וכן תקף הנסיון של בעז היה קל ופשוט אצל פלטי. כי כל מי שהיה אחרון יותר הנסיון קל אצלו יותר כנ"ל. ועל כן עכשו בנקל לעמד בנסיון אפלו איש פשוט לגמרי כנזכר לעיל:

קטועריכה

עקר הנסיון של כל אדם בעולם הזה הוא בתאוה הזאת של נאוף. ואפלו תאות ממון, אף על פי שהיא תאוה גרועה מאד וכו' וכו' והיא עבודה זרה ממש, אף על פי כן עקר הנסיון הוא בתאוה הזאת:

קטזעריכה

אחד היה מדבר עמו והיה משבח את איש אחד שמתנהג בישר ואמר עליו בלשון אשכנז שהאיש הזה הוא ארינטליך א. ענה הוא זכרונו לברכה ואמר שעל איש ישראלי אין שיך לומר ארינטליך, כי אמות העולם יש להם הנהגות נימוסיות מה שהשכל והישר מחיב שזה נקרא ארינטליך, אבל ישראל עם קדוש אפלו אלו המצוות שהם מצד דרך ארץ מה שהישר והשכל מחיב אפלו אלו המצוות אין עושין מחמת דרך ארץ מצד חיוב השכל והישר רק מגזרת המלך הבורא יתברך שמו, שצוה עלינו בתורתו לעשות כך:

וזה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, לב): "דרך מצוותיך ארוץ", הינו שאפלו המצוות וההנהגות שנקראים דרך דהינו שהם מדרך הארץ שמצד הדרך ארץ והישר מחיבים להתנהג כך, כגון לבלי לגזל את חברו וכיוצא בזה. ואמר דוד המלך עליו השלום שאפלו אלו המצוות שהם בחינת דרך כנ"ל, מצוותיך ארוץ, הינו שאינו מקים מצד דרך ארץ כי אם מחמת מצוות התורה הקדושה. וזהו דרך מצוותיך ארוץ, שאפלו המצוות שהם בחינת דרך שהם מצד דרך ארץ וכו' כנ"ל, אף על פי כן מצוותיך ארוץ, שאיני מקימם חס ושלום מצד נימוסיות ודרך ארץ כי אם מצוותיך ארוץ, שאני רץ לקים מצוותיך שגזרת עלינו בתורה. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סא.): ישראל קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם. כי "אדם" הוא ראשי תבות ד'רך מ'צתיך א'רוץ, כי ישראל עם קדוש אפלו המצוות שהם מצד השכל ודרך ארץ, גם אותם המצוות אינם מקימים מצד הישר כי אם מחמת מצוות התורה הקדושה כנ"ל, ועל כן הם קרויים "אדם", בחינת דרך מצוותך ארוץ וכו' כנזכר לעיל:


ואלה מוסיף על הראשונים. מה שלקטנו ואספנו שושנים ופרחים נאים מתוך שיחות מורנו הרב רבי נחמן הקדוש אשר עדין המה בכתובים:

קיזעריכה

בכפר אוסיאטין סמוך לעיר מעדווידווקע, שם היה דר חמיו זכרונו לברכה ושם היה עקר גדולו. ושם הולך נהר גדול ועליו גדלים קנה וסוף הרבה למאד מאד. היה דרכו בקדש של אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה לוקח לפעמים ספינה קטנה ושט עמה בעצמו לתוך הנהר הנ"ל, אף על פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, אף על פי כן היה שט עמה עד אחורי הקנה וסוף, עד המקום שלא היו רואין אותו עוד. ושם עשה מה שעשה בעבודת השם יתברך בתפלה והתבודדות אשרי לו. כי באמת זכה למה שזכה כנראה בחוש בספריו הקדושים:

מענין הספינה הנ"ל שהלך עם הספינה לתוך הנהר והוא לא ידע להנהיג הספינה. וכשבא בתוך הנהר רחוק מהיבשה ולא ידע כלל מה לעשות כי הספינה מתנודדת וכמעט שטבע חס ושלום. ואז צעק להשם יתברך והרים ידיו אליו כראוי וכן כשהיה תלוי בידיו על החומה בטבריה כשרצה לברח מהעפוש רחמנא לצלן וכו' וראה תחתיו הים כנרת וכמעט כמעט שיפל כמבאר במקום אחר בספור הנסיעה שלו לארץ ישראל (בספר שבחי הר"ן, סעיף יט), אז גם כן צעק בלבו להשם יתברך כראוי. והיה רגיל לספר זאת ורצה להכניס בלבנו שכך צריך כל אחד ואחד לצעק להשם יתברך ולשא לבו אליו יתברך כאלו הוא באמצע הים תלוי על חוט השערה והרוח סערה סוער עד לב השמים עד שאין יודעין מה לעשות וכמעט אין פנאי אפלו לצעק. אבל באמת בודאי אין לו עצה ומנוס כי אם לשא עיניו ולבו להשם יתברך, וכך צריכין בכל עת להתבודד ולצעק להשם יתברך. כי האדם בסכנה גדולה בזה העולם כאשר יודע כל אחד בנפשו והבן הדברים היטב:

קיחעריכה

שמעתי בשם רבנו זכרונו לברכה שאמר בלשון תמה, על השם יתברך קשה קשיות הרבה מאד; מה טוב ונעים להאיש הזה שזוכה לדעת שלם שיושב לו ורואה ויודע שאינו קשה שום קשיה כלל והכל נכון וישר כי "ישרים דרכי ה'" (הושע יד, י). וכן אנכי שמעתי פעם אחד שאמר על השם יתברך קשה קשיות וכו', וכונתו היה כמתלוצץ מזה שקשה לקצת בני העולם קשיות הרבה וגדולות על השם יתברך חס ושלום. אבל באמת בודאי אסור להרהר אחרי דרכיו יתברך, כי בודאי "צדיק ה' בכל דרכיו" וכו' (תהלים קמה, יז). רק שאי אפשר לשכל אנושי להבין דרכיו והנהגתו את העולם בשום אפן:

קיטעריכה

איני זוכר היטב לענין מה נדבר הענין, אבל זה אני זוכר, שבסוף אמר: כשאוחזין בזה וכו' והפליג בתנועתו למעלה גדולה מאד כשאוחזין בזה, דהינו כשאוחזין בזה שהוא מרצה וחפץ ומשתוקק מאד שחברו יהיה איש כשר וצדיק אף על פי שהוא לא יהיה חס ושלום, זהו מעלה גדולה מאד. גם נזכרתי שאמר אז זה הלשון שהוא מרצה אף על פי שאני איני זוכה חס ושלום לעבד את ה' על כל פנים יעבד ישראל השני את השם יתברך. זהו דבר גדול מאד כשאוחזין בזה. כך שמעתי מפיו הקדוש. ולפי דעתי נדמה לי שזהו דבר פשוט מאד. כי בודאי אני רוצה וחפץ מאד ומשתוקק ומתגעגע מאד שיהיו כל ישראל כשרים וצדיקים אמתיים אפלו אם לא אזכה אני לזה על כל פנים יהיה חברי בני גילי וכל ישראל צדיקים נוראים אמתיים. כי זה עקר האהבה והרחמנות שצריכין לרחם אחד על חברו ועל כל ישראל שיזכה לתכלית האמתי להיות כרצונו הטוב באמת שזהו עקר טובתן של ישראל. וכמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם וכו' (בסימן ז' לקוטי תנינא) עיין שם. אבל ידעתי שיש בני אדם שכשהם נופלים חס ושלום מעבודת ה', מכל שכן וכל שכן אותן שנכשלין באיזה תאוה רעה או בעברה חס ושלום, הם שונאים ומתגרים במי שעוסק בעבודת ה' ורוצים להפילו חס ושלום ומחלישים את דעתו מאד ומבזים אותו בכמה לשונות, וגם אומרים לו שגם הוא יפל כמו שנפל הוא רחמנא לצלן, כמו שראיתי כמה מהחסידים של עכשו שלפני כמה שנים התחילו קצת בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו כל אחד לפי נפילתו רחמנא לצלן. ואחר כך כשראו בני הנעורים הרכים בשנים כשנתעוררו בעבודת ה' והתחילו להתפלל בהתלהבות בלב שלם ולהתמיד בלמודו וכו' כאשר מצוי עכשו כמה בני הנעורים הכשרים המשתוקקים מאד מאד להשם יתברך ומתחילים להתפלל בכל לב בכונה גדולה וכו'. וכשרואים אלו החסידים הנפולים אותם, הם שוחקים מאד מהם ומבזים אותם ומחלישים את דעתם מאד מאד ואומרים להם שאין ממש בעבודתם וכו'. כל זה מחמת קנאה, מחמת שהם נפלו הם רוצים חס ושלום שגם השאר יהיו כמותם רחמנא לצלן, ובאמת צריך שיהיה בהפך כנזכר לעיל:

קכעריכה

ענה ואמר: "חזקו ואמצו כל המיחלים לה'" (תהלים לא, כה). כל המיחלים דיקא. אפלו אם אינכם זוכים לשום קדשה ועבודה חס ושלום רק מיחלים לבד, אף על פי כן חזקו ואמצו ואל תפלו משום דבר שבעולם יהיה איך שיהיה כמבאר מזה בדברינו כמה וכמה פעמים (עיין לקוטי תנינא, סימן מח). ויותר ויותר מזה צריך כל אחד ואחד לחזק את חברו לבל יפל בדעתו משום דבר שבעולם. ואפלו אם הוא יודע בעצמו שהוא כמו שהוא, אף על פי כן יחזק את חברו כי את חברו בקל יותר לחזק מלחזק את עצמו כי אין חבוש מתיר את עצמו וכו' (ברכות ה:), כי אין רעה גדולה מנפילה. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מב.) לענין מלחמה הגשמיות על פסוק "אל תיראו ואל תערצו" וכו' (דברים כ, ג), אל תיראו משפעת הקלגסים ואל תערצו מקול הקרנות וכו', שכל הדברים האלה עוברים על מי שחפץ לכנס בעבודת ה' שכמה מיני מלחמות ופחדים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות וכו' וכו' עוברים על כל אחד ואחד וכמבאר בדברינו מזה ב. וצריך לעמד על עמדו לבלי להניח את מקומו בשום אפן בעולם ולצפות לישועה תמיד ולבלי להתרחק ולנוס ממנו יתברך חס ושלום וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (סוטה מד:) לענין מלחמה, שתחלת מפלה ניסה רחמנא לצלן. "כי אנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנ@AE" וכו' (תהלים קלט, ח), כי השם יתברך בכל מקום. כי צריכין להיות עקשן גדול בעבודת ה' כמבאר בדברינו עיין שם. וכשיזכה לבלי להפיל את חברו אף על פי שידע בעצמו שהוא רחוק מעבודתו אדרבא יחזקו בכל מיני התחזקות ויחיהו וישיבהו בכל מיני דבורים המשיבין את הנפש וכו' על ידי זה יכול להיות שאחר כך יזכה גם הוא לחזר ולשוב לעבודת ה' על ידי זה:

קכאעריכה

פעם אחד הוכיח אותנו להתפלל בכונה ובכחות כמבאר בספריו הרבה שצריכין להכריח עצמו מאד לתפלה ולהתפלל בכל כחו. ואמר שתפלה שלכם בכח הוא כמו שמשכתי אני את החבל עם האנקיר כשהייתי על הספינה ג. הינו בהיותו על הספינה היה פעם אחד בשעת הדחק שהיו מכריחים את כל אנשי הספינה שימשכו בכל כחם את החבל הנ"ל והייתי מושך בכל כחי החבל אבל באמת לא הכנסתי שום כח רק היה לפנים. כי הכרחתי להראות לפניהם כאלו אני מושך בכל כחי כך הוא התפלה שלכם בכח ובכונה. כלומר שעדין אין אנו מכניסין כל כחנו באמת לתוך התפלה:

קכבעריכה

שמעתי בשמו שאמר, שאם לא היה ממתין בבטחון לישועת ה', כבר היה איש נוסע ומטלטל כמו כל הנוסעים ומטלטלים עצמם בשביל הפרנסה כנהוג עכשו. והכונה כי אמר זאת לענין הנהגת הבית בפרנסה ומלבושים ושאר צרכי הבית, שעל פי רב חסר לאדם הרבה. כגון לזה חסר מלבוש פשוט. ויש שחסר להם מלבושים חשובים או דירה וכו', שצריכין להמתין לישועת ה' ולבלי לדחק את השעה למלאות החסרון תכף ומיד, רק צריכין להמתין עד ירחם ה'. ואמר על עצמו ענין הנ"ל, שאם לא היה ממתין, כגון כשהיה חסר לו איזה דבר אם היה דוחק את השעה שיהיה דוקא תכף, היה צריך ללוות לעצמו ולהיות בעל חוב עד שהיה מכרח להיות נוסע ומטלטל. כמו שאנו יודעים ענין הנוסעים שהם מכרחים תמיד לסע על המדינה מחמת שהם תמיד בעלי חובות. וענין זה צריכים לידע מאד. וצריכין ללמוד עצמו להרגיל את עצמו בזה מאד. כי לכל אדם חסר הרבה אפלו בעלי בתים ועשירים גדולים מכל שכן מקבלים אפלו החשובים והגדולים. וצריך לזה להסתפק במעוט ולהנהיג ביתו כפי השעה והזמן. ואם נדמה לו שצריך מלבוש או לאשתו ובניו, אף על פי שמכרח לו אל ידחק השעה ללוות ולהקיף ולהיות בעל חוב, אך ימתין עד שיבוא עתו. וטוב לסבל דחק אפלו במזונות וכל שכן במלבושים ודירות וכו' ולא להיות בעל חוב. ומוטב שיהיה בעל חוב לעצמו או לבני ביתו במלבושים מלהיות בעל חוב להחנוני או לאחרים. כי בכל עניני פרנסה צריכין להמתין עד שיבוא עתו כנזכר לעיל. כמו שכתוב (תהלים קמה, טו): עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו:

קכגעריכה

מענין קצת אנשים שמתקרבים לעבודת השם יתברך ואחר כך מתרחקין, ענה: אף על פי כן יקר אצל השם יתברך ההתקרבות בעצמו אף לפי שעה. אף על פי שאחר כך נעשה מה שנעשה חס ושלום. ואמר: הלא על שעת מתן תורה נאמר (שיר השירים ד, ט): "לבבתני באחת מעיניך". ואיתא במדרש (שיר השירים רבה א, נה): מהו באחת מעיניך, אלא שבעין השנית כבר היו מסתכלין על העגל. נמצא שבשעת מתן תורה כבר היה דעתם לפרש חס ושלום ואף על פי כן היה יקר בעיני השם יתברך מאד ההתקרבות בעצמו, כמו שכתוב לבבתני באחת מעיניך. כי זה בעצמו יקר מאד בעיני השם יתברך:

קכדעריכה

פעם אחת שאל אותי בלשון תמה: השמעת ממני דברי מוסר. ואמר שאינו יכול לומר דברי מוסר, כי כל דבור מוסר שלו הוא מטבל ומרחץ בדמעות (בלשון אשכנז אמר בזו הלשון: איטליכס ווארט פון מוסר איז בייא מיר פר וואשין מיט טרעהרין). ומחמת זה אינו יכול לומר מוסר בפרוש. ובתחלה היה אצלנו קצת תמיהה מה שאמר שאינו אומר מוסר, כי לפי דעתנו כל דבריו הם דברי מוסר גדול מאד מאד כאש בוערת ממש. אך באמת לא היה רגיל לומר דברי מוסר בפרוש כדרך המוכיחים אבל אף על פי כן כל דבריו וכל שיחותיו היו רק מענין עבודת ה'. וכל דבריו היה כגחלי אש ממש. ומי שזכה לשמע דבור מפיו היה נכנס בקרבו כאש בוערת ממש. ואי אפשר לבאר ולציר לא בכתב ולא בפה עצם תבערת קדשת דבוריו שיצאו מפיו הקדוש והנורא בקדשה ובטהרה, אשר כל דבור ודבור שלו אפלו בשיחת חלין, מכל שכן כשהיה מדבר בעבודת ה' או כשהיה אומר ומגלה תורה, היה כל דבור ודבור מאיר ומזהיר ומתלהב כאש לוהט רשפי רשפי שלהבת. ומי שהיה מאזין ומקשיב לדבריו באמת ובתמימות היה כל דבור ודבור שלו פורח ונכנס בקרבו כלבת אש ממש עד שכל אחד מהשומעים היו נמשכין על ידי דבוריו להשם יתברך בהתקשרות נפלא והתלהבות גדול להשם יתברך באמת. ועל פי רב היה נדמה לנו באותו שעה שעמדנו לפני הדרת קדשתו הנורא, שבודאי לא יהיה לנו עוד שום בחירה. כי בודאי בהכרח להיות כרצון השם יתברך ואי אפשר לפרד עוד מהשם יתברך. מכל שכן לשנות רצונו יתברך לעבר חס ושלום אפלו איזה דבר קל בעלמא. כי הלב היה נמשך מאד מאד להשם יתברך על ידי דבוריו הקדושים אשר אי אפשר לשער ולערך. גם עכשו כל מי שיעסק בספרי רבנו הקדוש והנורא זכר צדיק וקדוש לברכה ויעין ויסתכל בהם באמת ובתמימות ודאי יתלהב לבו מאד להשם יתברך כי כל דבריו כגחלי אש:

קכהעריכה

בחג הסכות תק"ע, אז אמר מענין האתרוג. שלפי בחינת הימים נוראים ראוי שיהיה לנו אתרוג נאה כמובא לעיל (בסימן פז). ובאותה השנה לא היו מצויים אתרוגים, והיה העולם סבורים שלא יהיה להם אתרוגים כלל, ולא היה שום אתרוג במדינה עד ערב סכות שעשה השם יתברך נסים וסבב סבות בדרך נס שבאו אתרוגים לקצת עירות והיו נותנים אז ממון הרבה בעד אתרוג. בקצת קהלות נתנו חמשים אדמים ויותר בעד אתרוג אחד. וגם לקהלת ברסלב בא אתרוג מהדר מאד ליד רבנו זכר צדיק לברכה. והיה שמחה גדולה מאד לרבנו זכרונו לברכה ואמר להביא לו כלי זמר מגדל השמחה. ושלשה ימים רצופים היה לו חיות גדול מן האתרוג. והיה בריא כל אותן השלשה ימים ולא היה מרגיש כלל החולאת הקשה שהיה לו מגדל השמחה שהיה לו מן האתרוג. וגם אחר סכות ספר הרבה מן האתרוג ואמר שאין אנו יודעים כלל גדל יקרת מעלת מצות אתרוג. והרי אנו רואין שישראל מפזרים ממון הרבה בשביל מצוה זו יותר מעל שאר מצוות ובודאי לא על חנם הוא. מסתמא מצוה זו הוא יקרה מאד מאד אשר אין לשער רק שאין אנו יודעין גדל מעלתה. אפשר אם היו יודעין גדל מעלת מצוה זו היו עושים מה שהיו עושים בשביל מצוה זו כי ישראל עם קדוש הם חכמים וקשה להטעותם. ובודאי כשהם מפזרים ממון הרבה בשביל מצוה זו לא לחנם הוא. ועוד האריך בספור זה והפליג מאד במעלת מצות אתרוג:

קכועריכה

ליל מוצאי שבת של שבת תשובה שנת תק"ע לפ"ק [=לפרט קטן], דברו ממשיח, כי היה מפרסם שאמרו שבשנה זו יבוא. ודעתו לא היתה נוטה לזה. ואמר אז שקדם שיבוא משיח לא אחד יהיה שיצעק על אמונה כי כמה צדיקים שיהיו אז יהיו צועקים בקול גדול על אמונה כמוני היום עד שיהיה נחר גרונם (שקורין בלשון אשכנז איין ראסין דיא קיילי) ולא יועיל. ומה שכתוב : כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שיאמרו לפני הצדיקים קדוש הוא כפשוטו, כי בודאי הצדיקים שישארו אז ויתחזקו וישארו באמונתם הקדושה יהיו ראויים לומר לפניהם אפלו יותר מזה. מאחר שישארו קימים באמונה ולא יניחו עצמם לפל ולטעות חס ושלום אחר העולם. ויהיה כמה מפרסמים ומנהיגים של שקר. ואין ספק שלא ימצא אז קבוץ כמונו היום שנמצאים כמה בני אדם שמתקבצים יחד שחפצים באמת לשמע דבר ה' ואף על פי שיהיה אז איזה כשרים בדור אך יהיו מפזרים. ענה ואמר: כתב זאת זכרון בספר למען ידעו בימים הבאים שכבר היה מי שידע זאת מקדם וידעו להתחזק באמונה בו יתברך ובצדיקיו האמתיים:

קכזעריכה

פעם אחד היה מדבר מענין אלול ואמר שמה שנוהגין לומר תקונים באלול, שהנגון של התקונים וגם מהחלישות הלב שיש לכל אחד אז מחמת שכל אחד מתאחר אז בבית המדרש יותר מרגילותו, מכל זה נעשה דברים עליונים ותקונים גדולים למעלה:

קכחעריכה

ספר בשבחו שידע כל דברי ה"עץ חיים" ו"פרי עץ החיים" וכל כתבי האר"י זכרונו לברכה מספר הזהר והעקר התקונים, והמובן מדבריו היה שזה היה בימי נעוריו. והפליג מאד כמה פעמים בשבח גדלת קדשת התקוני זהר. והיה רגיל לעסק בו ביותר גם בכל השנה אפלו שלא בימי אלול. ואמר שבספר התקונים כלולים כל החכמות שבעולם וכו':

קכטעריכה

עקר התגברות התאוה הידוע דהינו תאות המשגל הוא רק מחמת עצבות ומרה שחורה. וצריכין להתגבר בכל עז להיות אך שמח תמיד. ואמר: אפלו כשנופלין לפעמים לתוך רפש וטיט שקשה לו מאד לצאת משם, צועקין וצועקין וצועקין. ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון "אין אפלו אז מעפלט אין אה בלאטי אריין שרייט מען אין מע שרייט אין מע שרייט", והגביה ידיו קצת ולא אמר יותר. ואמר שלענין המחשבות והבלבולים שמבלבלין לאדם בענין זה, שדיה לצרה בשעתה , ולא יבלבל עצמו כלל כלל בענין זה לא קדם ולא אחר כך:

קלעריכה

שמעתי בשמו, לענין המפרסמים בעלי מופת. ספר מעשה שמלך אחד היו לו שני בנים. אחד היה חכם ואחד שוטה. ועשה את השוטה ממנה על האוצרות ולהחכם לא היה שום התמנות. רק ישב אצל המלך תמיד. והיה קשה להעולם מאד שזה שאינו חכם יש לו כל ההתמנות והכל באים ונכנסים אצלו להכניס או להוציא מן האוצרות, וזה החכם אין לו שום התמנות כלל. והשיב להם המלך וכי זה הוא מעלה מה שהוא לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם. כי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות ובא על עצות חדשות שאיני יכול לבוא עליהם ועל ידי אלו העצות אני כובש מדינות שלא הייתי יודע מהם כלל אשר מאלו המדינות נמשכים ובאים כל האוצרות שלי. אבל זה הממנה לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם, על כן בודאי גדלה ושגבה מאד מעלת החכם על הממנה אף על פי שנראה שאין לו שום התמנות, כי ממנו נמשכים כל האוצרות כנזכר לעיל:

שיחות וספורים וענינים שהיה אצל כל תורה ומעשה:

קלאעריכה

כשכתבתי לפניו התורה ואלה המשפטים (בסימן י' חלק ראשון מלקוטי מוהר"ן) המתחלת כשיש דינים חס ושלום על ישראל, על ידי רקודין והמחאת כף נעשה המתקת הדינים וכו'. אמר לי: כך אמרתי, שעכשו נשמע גזרות חס ושלום על ישראל. והנה הולכים וממשמשים לבוא ימי הפורים האלה (כי התורה הזאת נאמרה סמוך לפורים) ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף ועל ידי זה ימתיקו הדינים. וחזר וכפל דבריו ואמר בפה מלא: כך אמרתי. וכונתו היתה להעיר לבבנו שנדע ונבין שכל דברי תורתו הקדושה אף על פי שיש בה עמקות גדול ונורא מאד מאד ורזין עלאין וסודי סודות עמקים ורחבים מני ים בכל דבור ודבור, אף על פי כן עקר כונתו שנשמע ונקבל דבריו הקדושים בפשיטות לשמר ולעשות ולקים את כל דברי תורתו בפשיטות ובתמימות. כמו למשל התורה הקדושה הזאת שנאמר שם שעל ידי המחאת כף ורקודין נמתקין הדינים היתה כוונתו כפשוטו שיחזקו עצמן לשמח בימי שמחה כגון פורים וחנכה וימים טובים או חתנה וכיוצא בזה כל מיני שמחה של מצוות שיחזקו עצמן בשמחה גדולה עד שיזכו להתעורר לרקודין והמחאת כף ועל ידי זה ימתיקו הדינים. כי כל דברי התורה לא בשמים הוא לאמר שאין מי שיכול לזכות לזה להמתיק הדינים על ידי המחאת כף ורקודין כי אם גדולים בני עליה, רק כל אחד מישראל יש לו כח הזה כשיקים הדברים כפשוטן באמת ובתמימות. וכן בכל הדברים הנאמרים שם בהתורה הקדושה הנ"ל וכן כל מה שנאמר בכל תורה ותורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה . ושים עינך היטב היטב ותסתכל יפה בכל תורה ותורה, ותשים לבך להבין בכל מקום העבדות והעצות והמוסר וההתעוררות היוצאים משם על פי פשוטן של דברים. ותבקש מהשם יתברך שיאיר עיניך לזכות לזה להבין הדברים היטב למעשה כי כל דבריו זכרונו לברכה כלם נצרכים ומכרחים לעבדות ועצות טובות לעבדו יתברך. ואפלו בקצת מקומות אשר לפום ריהטא בהשקפה ראשונה אין מבינים היטב איך נוגע הענין הזה לעבדה לפי מדרגתו. אף על פי כן באמת יש שם עצות נפלאות והתעוררות נורא לשוב אליו יתברך ממקום שהוא שם ואם תשים עינך ולבך שם היטב בודאי תמצא גם שם עצות ודרכים טובים לפי מדרגתך. כי כל דבריו זכרונו לברכה הם כלליות גדול וכל תורה ותורה כלול מכל התורה כלה, ומכל בני אדם שבעולם בכל דרגה ודרגה, מן תכלית קצה העליון עד תכלית קצה התחתון. הינו שעם כל תורה ותורה ושיחה שלו יכול לעבד את השם יתברך הגדול במעלה בתכלית המעלה. וכן אפלו הקטן והפחות בתכלית דיוטא התחתונה יכול גם כן לשוב להשם יתברך ולמצא עצות לנפשו על ידי אותה התורה בעצמה, כי הם כלליות נפלא מאד:

קלבעריכה

בלקוטי חלק ראשון סימן י"ד המתחלת תקעו וכו' להמשיך שלום. זאת התורה אמר בשבת חנכה. ואז באותו העת נפטר הרב החסיד המפרסם מורנו הרב רבי גדליהו זכר צדיק לברכה, אב בית דין דקהלת ליניץ. ורמז באותה התורה הספד להרב הנ"ל, כי הזכיר אז בתוך התורה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה : אין מספידין בחנכה. גם אמר אז שעכשו קשה לומר תורה, כי כשנסתלק צדיק קשה לומר תורה. כי כל צדיק נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה, כי כל צדיק וצדיק יש לו חלק בהתורה וכשנסתלק נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה, על כן קשה אז לומר תורה.

מה שכתוב שם באות ד' על מאמר רבותינו זכרונם לברכה : מפני מה תלמידי חכמים אין בניהם תלמידי חכמים, על שלא ברכו בתורה תחלה. שמעתי ממנו זכרונו לברכה עוד בזה, כי ההולדה נמשכת כפי המאכלים שאכל תחלה וכו'. וצריך כל אדם לברך ולקדש את בחינת התחלה דהינו מה שהוא תחלה וקדם לההולדה דהינו האכילה וכל עסקיו וכו', עד שימשיך ההולדה בקדשה ובטהרה כראוי. וזהו על שלא ברכו בתורה תחלה שלא ברכו וקדשו בקדשת התורה את התחלה, דהינו מה שהוא תחלה וקדם לההולדה כנ"ל, כי צריך לברך ולקדש את בחינת תחלת ההולדה הנ"ל בתורה, ואז יהיה גם בנו תלמיד חכם וכנזכר לעיל:

קלגעריכה

מה שכתוב בהתורה המדברת מגדל אסור גזלה וחמדה אפלו במחשבה (בסימן ס"ט חלק ראשון) פרוש על הגוזל את חברו , שפרש יוליכנו אחריו אפלו למדי, דהינו למודי ה', הינו הבנים וכו' עין שם, שמעתי מפיו הקדוש שאמר שכך שמע שהיו לומדים כן הגמרא הנ"ל במקום ששמע:

קלדעריכה

שיך לסימן ער"ה בלקוטי חלק ראשון, המתחלת דע שכל מצוה וכו' נעשה ממנה נר וכו' עין שם. עתה שמעתי מאחד ששמע גם כן זה הענין מפיו הקדוש ובאר הדבר יותר קצת, שאמר שיש אחד שנר שלו אינו יכול לדלק כי אם איזה שעה. מחפש עם הנר אותה שעה שדולק, ואחר כך נכלה הנר ואין לו במה לחפש. ויש אחד שנר שלו דולק איזה שעות יותר ויוכל לחפש יותר אבל אחר כך נפסק. ויש שנר שלו דולק יום אחד ויש שדולק עוד יותר ויותר. אבל יש אחד שיש לו הרבה נרות נפלאים כאלו שדולקים ומאירים לעולם ועד ואינם נכבים לעולם. והוא זוכה לחפש בגנזיא דמלכא תמיד לעולמי עד ולנצח נצחים, אשרי לו. והנה מזה מובן שגם אנשים כשרים פשוטים זוכים בעולם הבא לחפש בגנזיא דמלכא אבל החפוש שלהם הוא רק לפי שעה כפי המצוות שלהם ובודאי גם זה הוא זכיה גדולה ונפלאה מאד מאד, כי אפלו כשמחפש בגנזיא דמלכא איזה שעה יוכל גם כן למצא שם אוצרות נפלאים שיוכל לחיות בהם חיי עולם הבא לנצח. אבל חייו יהיה רק כפי מה שימצא באותה השעה. אבל מי שזוכה שנרות מצוותיו מאירין ודולקין יותר ויותר, בודאי ימצא רב טוב בגנזיא דמלכא יותר ויותר. וכן כל אחד ואחד כפי מה שנרות מצוותיו דולקין יותר. אבל הצדיק הגדול זוכה לחפש תמיד בגנזיא דמלכא ונרות שלו לא יכבו לעולם ועד. ועוד יש בזה דברים בגו. ודי בזה:

קלהעריכה

דבר עם איש אחד שהיה רחוק מהשם יתברך מאד, ואמר לו שירגיל עצמו להתאנח על ענינו. ואמר אז התורה יש הבל שנעשה על הארץ וכו' (בסימן ק"ט חלק ראשון), שמבאר שם שעל ידי אנחה שמתאנחין לשוב אליו יתברך נפסקין מחבל הטמאה ונתקשרין לחבל דקדשה. וכן אמר אחר כך עוד כמה תורות על אנחה שהיא יקרה מאד:

קלועריכה

שיך להתורה מלא כל הארץ כבודו (בלקוטי חלק ראשון סימן קע"ב). שמעתי מאיש אחד מאנשיו ששמע מפיו הקדוש בבאור יותר קצת, והענין שהאדם צריך לבטל כל מדה ומדה עד שיתבטל לגמרי כאין ואפס. כי בתחלה צריך לבטל מדה זאת עד שתהיה כלא ממש, ואחר כך מדה אחרת עד שתהיה גם כן לא, וכן כל המדות עד שיהיו כלם כלא היו. וכפי מה שמבטלין כל מדה ומדה כן מאיר ומתגלה לו כבוד ה', כי עקר האור הוא כבודו יתברך כמו שכתוב (כ): והארץ האירה מכבודו. אך כשמעמידין דבר גשמי כנגד דבר רוחני עושה צל. וכפי גשמיות וגדל הדבר שעומד כנגד הדבר כמו כן נעשה צל, כגון כשמעמידין מקל נגד אור השמש עושה צל קטן כפי מדת המקל. אבל כשמעמידין דבר גדול יותר נגד השמש עושה צל גדול ביותר. וכן כשמעמידין בית גדול עושה צל גדול יותר ויותר. והצל הוא הסתרת והעלמת האור כידוע. ועל כן כפי מה שהאדם משקע באיזה מדה ותאוה כמו כן עושה צל נגד אור כבודו יתברך וכמו כן נעלם ממנו אורו יתברך, אבל כשמבטל המדות והתאוות כפי הבטול כן נתבטל הצל, וכמו כן נתגלה אור כבודו יתברך עד שזוכה שיתבטל הצל לגמרי עד שיהיה הכל לא ואין ואפס, ואז יתגלה כבודו בכל הארץ. כי לא יהיה שום דבר שיסתיר האור ושיעשה צל כנ"ל, וזהו מלא כל הארץ כבודו. ועל ידי זה נתגלה כבודו בכל הארץ כי אין דבר שיסתיר אור כבודו יתברך ויעשה צל כנזכר לעיל:

קלזעריכה

שיך להתורה "מעות" ראשי תבות וכו' בחלק ראשון סימן ר"ד. וספר מקדם מעשה משני אנשים בני הנעורים שהיו בעיר אחת והיה ביניהם אהבה והתקשרות גדול. פעם אחת ראה אחד מהם בחברו שנטה מדרך הישר קצת ועשה איזה דבר שלא כהגן, וחשב מקרה הוא. אחר כך ראה אותו שעשה דבר גרוע יותר שעבר עברה ממש, ואז נתרחק ממנו והפריד עצמו מאתו. אחר כך ברבות הימים כשירדו מעל שלחן חותנם שניהם, התחיל זה שעבר העברה כנ"ל לעלות מעלה מעלה עד שנעשה עשיר גדול. והשני הנ"ל נעשה עני גדול. והיה זה בדעתו מתרעם תמיד על מדותיו של השם יתברך, כי אמר בלבו הלא אני יודע בעצמי שזה עבר עברה ומדוע יתנו לו גדלה כל כך. פעם אחת ראה במקום אחד שהיו עומדים כת אחת ומשמיעין קול ומקשקשין במעות הרבה ונתקרב אליהם, ואמרו לו: אל תגע בזה המעות כי זה שיך לאיש הנ"ל, הינו לחברו הנזכר לעיל. אמר עכשיו הגיע העת לשאל. ושאל אותם מדוע יגיע לו מעות הלא בעיני ראיתי שעבר עברה. השיבו לו: מיום שירדתם שניכם מעל שלחן חותנכם, מאז חברך קבע עתים לתורה וקבל על עצמו חק ולא יעבר ללמד בכל יום כך וכך, אבל אתה אינך עוסק בתורה ועל כן נותנין לחברך מעות אף על פי שעבר עברה, כי עברה מכבה מצוות ואין עברה מכבה תורה . ו'אין ע'ברה מ'כבה ת'ורה _ ראשי תבות מעות:

קלחעריכה

שמעתי מפיו הקדוש בעת שדבר עמנו מגדל הענין של ספורי מעשיות מצדיקים שנדפס בספריו הקדושים (בסימן רל"ד חלק ראשון), ואמר אז שהוא בעצמו זכרונו לברכה עקר התעוררותו לעבודת השם יתברך באמת היה על ידי ספורי מעשיות מצדיקים. וספר שבבית אביו ואמו הצדיקים זכרונם לברכה היו שכיחים שם כל הצדיקים. כי כל הצדיקים היו מצויים בקהלת מעז'בוז' מחמת שהוא מקום הבעל שם טוב זכרונו לברכה, ורבם ככלם התאכסנו בבית אביו זכרונו לברכה, ושמע הרבה מעשיות מצדיקים ועל ידי זה היה עקר התעוררותו להשם יתברך עד שזכה למה שזכה:

קלטעריכה

ספר לי אחד מאנשיו שפעם אחד ספר לרבנו זכרונו לברכה שדברו לו איזה שדוך ואמר האיש הנ"ל לפניו זכרונו לברכה ששם אין מקום לפניו. השיב לו כשיש להאדם לב של ישראלי אין שיך אצלו מקום וכו', כי הלב הוא אלקות וכו' וכו' (כנדפס בלקוטי תנינא סימן נ"ו):

קמעריכה

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק מקצר רוח ומעבודה קשה , שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו' עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת. ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה כי מי בז ליום קטנות , מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו קטנות אמונה. אבל מדקדוק לשון הגמרא שאמרו שם קטנות שהיה בהם נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן. ויש לפרש לפי זה שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך. ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך. וכבר מבאר ענין זה כמה פעמים שאין זה ענוה להיות במחין דקטנות חס ושלום וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לדרכי ענוה באמת וכו'. (עין בלקוטי תנינא סימן כ"ב ובסימן ע"ב ועוד בכמה מקומות ). גם אחר כך בסמוך אחר שאמר ענין הנ"ל, הגיע ראש השנה ואמר אז התורה חדי רבי שמעון, סימן ס"א בחלק ראשון, ושם הזכיר ענין חסרון אמונה בעצמו, עין שם באות ה' מה שכתוב שם. ויש שיש עליהם מחלקת מחמת שאין להם אמונה בעצמן וכו':

קמאעריכה

בסימן צ"ב לקוטי תנינא, תקון למקרה לילה רחמנא לצלן לומר עשרה קפיטל תהלים כמבאר בסימן ר"ה וכו', ודע שאלו הם העשרה קפיטל תהלים וכו':

דע אחי, כי בתחלה אמר הוא זכרונו לברכה התורה המתחלת תקון למקרה לילה כנדפס בספר הראשון בסימן ר"ה. ובתחלה בעת שהתחיל לגלותה לא הייתי לפניו אז. אך השם יתברך זכני ובאתי אצלו סמוך מאד לאותה העת שהתחיל לגלותה, וספר לי אחד בשמו התורה הנ"ל כפי מה ששמעה מפיו הקדוש. ובתוך כך, באותה השעה ששמעתי מפי אחר בשמו התורה הנ"ל, בתוך כך סבב השם יתברך שדברתי עמו מזה וחזר ואמרה לפני בקצור כנדפס כבר בסימן ר"ה הנ"ל. ובאותה העת שגלה התורה לא גלה אז איזה קפיטלך לומר רק אמר סתם לומר עשרה קפיטלך תהלים לתקון הנ"ל. ושמעתי מפיו הקדוש אז שאמר שהיה ראוי לגלות איזה הם עשרה קפיטלך תהלים שצריכין לומר, אך איזה שהם עשרה קפיטל תהלים שיאמרו הם תקון לזה כי כל עשרה קפיטל תהלים איזה שהם כלם הם כנגד עשרה מיני נגינה שהם תקון להנ"ל. ואז בעת שגלה התורה הנ"ל אמר בתחלה שתקון הראשון הוא המקוה שצריכין לטבל במקוה (ואמר בזו הלשון דאס ערשטי איז מקוה) ואחר כך גלה התקון הנ"ל לומר עשרה קפיטל תהלים כנ"ל. גם פעם אחת אמר שצריכין לזהר מאד לטבל באותו היום שיהיה האדם בלתי טהור ואפלו אם לא יוכל לטבל בבקר, על כל פנים יטבל באותו היום אפלו לפנות ערב, כי צריכין לזהר מאד לטבל באותו היום דיקא (ועין בסוף "ספורי מעשיות" שאמר שטוב מאד לטבל תכף ומיד וכו' עין שם). אחר כך שעברו קרוב לארבע שנים. ומה שעבר באלו השנים יקצרו רבבות יריעות לספר. וכבר היה לו החולאת שלו שנסתלק ממנו. וכבר חזר מלמברג. פעם אחת בחרף שכב על מטתו ואנחנו עמדנו לפניו והתחיל לדבר מענין העשרה קפיטל תהלים שהם תקון להנ"ל, ואז צוה עלי לכתב על הניר הפסוקים שמרמז בהם העשרה מיני נגינה שהם תקון להנ"ל. וישבתי לכתב ומפיו יקרא אלי וגלה לי הפסוקים וכתבתים על הספר כאשר הם נדפסים (בלקוטי תנינא סימן צ"ב הנ"ל). ואז גלה דעתו שרצונו לגלות בפרטיות איזו הם העשרה קפיטל תהלים שצריכים לומר באותו היום, והיינו עומדים ומצפים שיגלה לנו ולא זכינו מיד. אחר כך נסענו מאתו, ואחר כך הייתי אצלו באיזה שבת והזמין השם יתברך שראיתי בעיני כתיבת ידו הקדושה שכבר רשם לעצמו העשרה קפיטל תהלים שצריכין לומר, אך לא היה מדרך ארץ שאקח כתב ידו בעצמי בלי רשותו ורציתי לתפסם במחי בעל פה, ולא יכלתי מחמת אימת רבי פן יקפיד כי באתי לחדרו ומצאתי כתב ידו הנ"ל והסתכלתי בו בלא רשותו (כי המעשה הזאת היתה בשבת פרשת שקלים שנת תק"ע לפרט קטן שהוא זכרונו לברכה יצא מחדרו ונכנס לבית הגדול שלו בעת קריאת התורה ואז נכנסתי בחדרו וראיתי כתב ידו הנ"ל). ואחר כך ביום ראשון בעת שלקחתי רשות מאתו לשוב לביתי דברתי עמו ושאלתי ממנו שיגלה לי עשרה קפיטל הנ"ל, כי ידעתי שכבר הם נרשמים אצלו כנ"ל, ולא רצה. ואמר שיהיה עת אחר לזה והלכתי מאתו. אחר כך סמוך לאותה העת בעת שהייתי אני בביתי בנעמרוב, אז גלה העשרה קפיטל תהלים לפני הרב דפה ברסלב ולפני חברי רבי נפתלי מנעמרוב, ויחד אותם לעדות על זה, וכך אמר להם: היות בענין זה הידוע (הינו ענין מקרה לילה חס ושלום) נלכדים בודאי שלשה חלקי העולם, אני לוקח אתכם לעדות, ותדעו שאלו העשרה קפיטל תהלים מועילים מאד מאד לתקון קרי והם תקון גמור ומועיל מאד מאד. ויש מי שיקרה לו על ידי רבוי אכילה ושתיה או על ידי חלשה ועיפות או על ידי שאינו שוכב כראוי וכל זה אינו כלום (והוא כמו תינוק שמשתין בשנה). גם יש ששומרים אותו מלמעלה ונצול מן המקרה או שהמזל שומר אותו ונצול. גם לפעמים נדמה להאדם בשנה בחלום כאלו הוא נופל ואחר כך מתעורר משנתו גם זה מן השמים שמצילין אותו מזה. רק מי שיקרה לו חס ושלום מחמת הרהורים, מזה נבראים ממש קלפות חס ושלום כמבאר בספרים. אבל מי שיאמר באותו היום אלו העשרה קפיטל תהלים בודאי יתקן בזה מאד מאד. וכמה וכמה צדיקים גדולים שרצו לעמד על ענין זה ונתיגעו למצא לזה תקון גמור, וקצתם לא ידעו כלל מהו ענין זה וקצתם התחילו לידע קצת בענין תקון זה ונסתלקו לעולמם באמצע עסקם בזה ולא גמרו. ולי עזר השם יתברך שזכיתי לעמד על זה בשלמות. וענין תקון זה על ידי אמירת העשרה קפיטל תהלים הנ"ל הוא דבר חדש לגמרי, חדוש נפלא, כי הוא תקון נפלא ונורא מאד מאד (עין למטה). ומי שיוכל לילך למקוה ואחר כך יאמרם, בודאי מה טוב, אך אפלו אם הוא אנוס שאי אפשר לטבל, כגון שהוא חולה או שהוא בדרך, אף על פי כן אם יאמרם אשרי לו, כי הם תקון גדול ונורא מאד. ואם יאמרם בכונה כראוי בודאי מה טוב. אך גם האמירה בעצמה מסגל מאד. ואמר כי לא נודע זאת מיום בריאת העולם. מסתמא הייתי רוצה לבטל זאת לגמרי, אך אי אפשר זאת לא בגשמיות ולא ברוחניות. בגשמיות אי אפשר כי היה צריך לבטל ולשנות הטבע של כלליות בני האדם בתמידות. וזה דבר שאי אפשר כי אפלו משה רבנו עליו השלום וכיוצא שבטל הטבע היה רק לפי שעה ובדבר פרטי כגון קריעת ים סוף או בקיעת הירדן וכיוצא שהיה רק לפי שעה, אבל לבטל הטבע של כלליות בני אדם כי כל אחד ואחד בהכרח לבטל ולשנות הטבע אצלו, וגם צריך לבטל ולשנות הטבע תמיד וזה דבר שאי אפשר. וגם ברוחניות אי אפשר וכו'. אך העשרה קפיטל הם דבר נפלא ויקר ומועיל מאד. גם יחד אותם לעדות ואמר שגם כי ימלאו ימיו, אזי אחר הסתלקותו מי שיבוא על קברו ויאמר שם אלו העשרה קפיטל תהלים הנ"ל ויתן פרוטה לצדקה אפלו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאד מאד חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לארך ולרחב להושיעו ולתקנו וכו'. ואני חזק מאד בכל הדברים שלי, אך בזה אני חזק ביותר שאלו העשרה קפיטל מועילים מאד מאד. ואלו הן העשרה קפיטל תהלים: ט"ז, ל"ב, מ"א, מ"ב, נ"ט, ע"ז, צ', ק"ה, קל"ז, ק"נ, כאשר כבר נדפסו כמה פעמים (רק בספר ספורי מעשיות נדפסו בפעם הראשון בטעות הקפיטל של קל"ז על ידי עוות המדפיסים ומשם נתפשט הטעות בכמה ספרים וסדורים שהעתיקו משם). ויאמרם כסדר שהם כתובים בתהלים. ואמר שהוא תקון הכללי. כי כל עברה יש לה תקון מיחד אבל תקון הנ"ל הוא תקון הכללי. גם אמר אז שענין הנ"ל של אלו עשרה קפיטל תהלים יאמרו ויגלו בפני הכל. ואמר: אף על פי שהוא דבר קל לומר עשרה קפיטל תהלים, אף על פי כן גם זה יהיה כבד מאד לקים. וכן נתקים עתה בעוונותינו הרבים שמחמת רבוי המחלקת רב ההמון רחוקים מאד לקים זאת והוא זכרונו לברכה הודיע כל זאת מקדם. ואנחנו עשינו מה שמטל עלינו להודיע התקון לכל החפץ להתתקן וכל אחד הטוב בעיניו יעשה; השומע ישמע, והחדל יחדל, ואנחנו את נפשנו הצלנו:

ומה שהרב בעל המחבר סדר תקון שבת מביאם בשם ספר עשרה הלולים, זה אינו. כי ידידי הקורא עין נא בספר תקון מועד ותראה שמובאים שם בפרוש בשם רבנו הרב רבי נחמן זכרונו לברכה וכן בכמה ספרים יש שמובאים שם בשם רבנו זכרונו לברכה. וגם נסה נא וחפש בכל הספרים שמובאים שם שלא בשם רבנו זכרונו לברכה ותראה שכלם נדפסו אחר פטירת רבנו זכרונו לברכה שנפטר תחלת שנת תקע"א בחול המועד סכות. ואפשר שהרב הנ"ל וכיוצא מגדל תשוקתם לזכות בהם את הרבים בתקון גדול כזה, וידעו שיש שנמצאים מתנגדים וחולקים על רבנו זכרונו לברכה, על כן קימו בנפשם מאמר חכמינו זכרונם לברכה שמתר לשנות בדבר השלום. ובפרט בדבר גדול ותקון כזה. ועתה בין תבין שצדקו הנאמר לעיל שהם תקון חדש לגמרי ולא ידע מזה שום נברא מימות עולם ותאמרם בשם רבנו זכרונו לברכה בכדי ששפתותיו יהיו דובבות וכו' אשר כל הצדיקים מתגעגעים לזה. ומזה אשר אלצוני לגלות כל הנ"ל. וזכותו יעמד לנו, ומכל פגמינו וצרותינו יתקננו ויושיענו אמן כן יהי רצון:

קמבעריכה

שיך למה שאמר רבנו זכרונו לברכה על פסוק אודיע אמונתך בפי , שעקר האמונה תולה בפה של האדם וכו' בלקוטי תנינא סימן מ"ד: ראה זה מצאתי מכתב יד החברים בבאור יותר קצת וזו לשונו: כשנופל לאדם ספקות באמונת הבורא יתברך שמו יאמר בפה מלא: אני מאמין באמונה שלמה שהוא יחיד ראשון ואחרון. כי ידוע שיצר הרע נמשך מגבורות הנפולין ויש גבורות דקדשה שבהם ממתיקים הגבורות דקלפה, והדבור הוא בחינת גבורות דקדשה כמו שכתוב : וגבורתך ידברו. נמצא כשיאמר אני מאמין כנ"ל הוא גבורות דקדשה ובזה הוא ממתיק את הספקות שהוא בחינת גבורה דקלפה. וזהו שאמרו בגמרא : לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, דהינו שבגבורות דקדשה ממתיק גבורות דקלפה. וזהו שאמרו בגמרא שמי שרוצה שלא יהיה רגזן יהיה דבורו בנחת, נמצא שהדבור בנחת הוא אינו כל כך רגז. והשתיקה משתק הרגז, אבל הדבור בפה מלא הוא בחינת רגז שהוא בחינת גבורה כנזכר לעיל:

(כתב יד החברים והוא שיך לסימן רס"ג בחלק ראשון):

קמגעריכה

כי יש שני מיני אכילת הבהמיות, דהינו שיש אדם שאוכל בתאוה גדולה כבהמה והמאכל הוא מאכל אדם. ויש אדם שאוכל כאדם אבל המאכל אינו מאכל אדם דהינו שהניצוצות לא נתבררו כל כך שראוי לאדם, אלא הוא מאכל בהמה. והאוכל משני המאכלים האלו בא לידי חלי הקדחת. וזה שכתוב : הרכבת אנוש לראשנו, דהינו כשאנו במדרגה קטנה שאדם גדול ממנו שאנו אוכלים משני המאכלים הנ"ל, אזי באנו באש ובמים הינו קר וחם דהינו קדחת. ואפלו הרופאים אומרים גם כן כך שקדחת בא מן מאכל יותר וזה בגשמיות; וברוחניות גם כן כך כי כשהאדם הוא בבחינת דעת אזי יש בו אהבה ויראה דקדשה, וכשנופל חס ושלום מבחינת דעת אזי נופל לאהבה ויראה הנפולה. וכשאדם אוכל אחד משני המאכלים הנ"ל הוא נופל מבחינת דעת כי מותר האדם מן הבהמה "אין" , הינו בחינת דעת בחינת החכמה מאין תמצא . נמצא כשאוכל מאכלים כאלו הוא בחינת בהמה ונופל מבחינת דעת ונופל באהבה ויראה הנפולה. וזה שכתוב: הרכבת אנוש לראשנו, הינו כנ"ל, אזי באנו באש ובמים דהינו באהבה ויראה הנפולה:

קמדעריכה

כשבא מלמברג והיה עדין החולאת שלו דהינו ההוסט מתגבר עליו, ואז היה נוסע כמעט בכל יום לטיל סמוך לעיר לרפואה ושאר כונות נוראות שהיה לו בזה. ושמענו מפיו הקדוש אז בדרך הטיול כמה תורות וכמה שיחות וספורים נפלאים ונוראים. גם המאמר המתחיל: דע כשאחד מתפלל בשדה, הנאמר על פסוק : ויצא יצחק לשוח בשדה וכו' (בלקוטי תנינא סימן י"א) נאמר גם כן אז בעת שנסענו עמו לטיל ועמדנו בשדה אחד וירדנו מהעגלה והוא היה עדין יושב על העגלה ועמדנו סביבו. בתוך כך הגיע שעת המנחה והיינו רוצים להתפלל שם. אז אמר התורה הנ"ל והענין שם שכשמתפללין בשדה אזי כל העשבים וכו' נכנסין לתוך התפלה וכו' עין שם. ואמר אחר כך שכמו שאנחנו עומדים סביבו הוא רואה כל העשבים איך כל עשב ועשב דוחק עצמו לכל אחד ואחד מהעומדים שם כדי לעלות ולכנס בתוך תפלתו כפי המבאר בתורה הנזכרת לעיל:

גם התורה של איה מקום כבודו על פסוק ואיה השה לעולה בסימן י"ב. והתורה על מאמר מאי טעמא גמלי זוטרי גנובתי ותורא ארוכא גנובתא המתחיל: אלו המתפארין בגדולות, בסימן ט"ו. והתורה המתחיל: הקשו מפני מה כשאחד מבקש פרנסה וכו' בסימן ט"ז, כל זה שמענו על הדרך בשעת הטיול ועוד שארי תורות. וכל המאמרים הנ"ל ומה שנאמר על בדיחא דעתה (ט*) וכל מה ששמענו אז על הדרך הכל מקשר ומרמז במאמרי רבותינו זכרונם לברכה באגדה הפליאה ששאל רבי יהודה לרבי זירא בעת שהיה בדיחא דעתה מאי טעמא תרנגולא מדלי עינא וכו' , ושם מרמז כל זה:

קמהעריכה

כשדבר עמי וגלה לי הדרך לעשות מהתורות תפלות כנדפס (בלקוטי תנינא סימן כ"ה) אמר לי שטוב לכתב לעצמו התפלות. ואז ראיתי והבנתי בתנועותיו הקדושות שהוא דבר נפלא ונורא מאד לעשות מהתורות תפלות. וכמו שאמר שנעשין מזה שעשועים גדולים למעלה וכו'. גם פעם אחת היה מדבר עם אחד והיה מתגעגע מאד שיעשו מהתורות תפלות. ואמר אני חפץ מאד שיעשו מהתורות תפלות אך איני יודע למי מוסרים זאת. ופעם אחד הראה לי בספר אחד שהיה אצלו שנתחבר בסמוך נקרא יד הקטנה. ובסוף מבאר שם כמה ענינים בלשון תפלה שמדבר להשם יתברך ומתחיל כל ענין אלקי וכו' אלקי וכו'. וקרא אותי וצוה לעין בו בפנים, ורמז לי אז כמדבר. ראה שזה המחבר מדבר כמה ענינים מדרושיו להשם יתברך בלשון תפלה. ורמז לי שתשוקתו מאד לעשות כן מתורותיו הקדושות לעשות מכל התורות תפלות כי כן היה דרכו לרמז על דברים גבוהים על ידי דברים קטנים מחמת שהיה קשה לו לבאר דעתו בפרוש מגדל הקטרוגים והמניעות ועוד מכמה טעמים. על כן רמז בדרכים נפלאים כדי שהאדם בעצמו יבין דעתו מאליו אם ירצה. ויש בזה ענינים נפלאים בהנהגתו עמי בכמה ענינים ואי אפשר לבארם:

גם אמר שכשעושין מהתורות תפלות נעשים מזה שעשועים גדולים למעלה שלא עלו לפניו יתברך שעשועים גדולים כאלה מימות עולם כנדפס כבר בהקדמת התפלות. ויותר מזה חזקנו בזה על ידי השיחה הקדושה שסח עמי אחר אמירת התורה בראשית לעיני כל ישראל (י*) כמבאר לקמן:

קמועריכה

שיך להתורה קשיא ראשי תבות שמע י"י קולי אקרא (כ) (בלקוטי תנינא סימן מ"ו) קדם תבת ועל כל פנים השם יתברך שומע קולו שזה ישועתו. שנראה לי שחסר שם והעקר כי הצעקה בלבו בעצמה הוא בחינת אמונה כי אף על פי שבאים עליו כפירות גדולות וקשיות עם כל זאת מאחר שצועק על כל פנים בלבו בודאי עדין יש בו ניצוץ ונקדה מהאמונה הקדושה כי אם חס ושלום לא היה בו עוד שום נקדה מהאמונה כלל לא היה צועק כלל נמצא שהצעקה בעצמה הוא בחינת אמונה והבן זה. וגם על ידי הצעקה זוכין לאמונה הינו שהצעקה בעצמה הוא בחינת אמונה כנזכר לעיל, רק שהאמונה הוא בקטנות גדול, ועל ידי הצעקה בעצמה יכול לזכות לאמונה הינו להעלות ולגדל את האמונה עד שיסתלקו הקשיות ממנו. ואפלו אם אינו זוכה לזה עדין, אף על פי כן הצעקה בעצמה טוב מאד וכנזכר לעיל:

קמזעריכה

שמעתי מאיש אחד מאנשינו שאמר שקדם שספר רבנו זכרונו לברכה המעשה של המלך שהיה לו בן שכלו מאבנים טובות הנדפסת (בספורי מעשיות ). אמר קדם שספר: אני יודע מעשה שיש בה כל השם של מ"ב ואחר כך ספר זאת המעשה. ואף על פי כן אין אנו יודעים אם זאת היא המעשה של השם מ"ב. וגם אנכי שמעתי מפיו הקדוש לפני כמה שנים שאמר שהבעל שם טוב זכרונו לברכה היה יודע מעשה שהיה בה השם של מ"ב ודבר עמי אז מהשם של מ"ב. ושאל אותי למצא פרוש בלשון לעז על שתי אותיות וי"ו צד"י שנמצא בשם הנ"ל ולא יכלתי למצא. וכפי המובן היה שכבר יודע סוד כל השם הנ"ל רק שתי אותיות אלו וי"ו צד"י הנ"ל עדין אינו יכול להכניסם בתוך הענין שהיה רוצה להלביש בו שם הנזכר לעיל:

קמחעריכה

וכשספר המעשה של הבעל תפלה הנדפסת בספורי המעשיות שאל אותנו אחר כך: מי ספר המעשה שהיה כתוב בהקראויניקוס שלהם מענין הכתות שנעשו בעת שהיה רוח סערה בעולם וכו'. השבנו לו שזה ספר אחד מהגבורים של הגבור להבעל תפלה כמבאר שם ונענע בראשו שכן הוא והבנו מדבריו שיש בזה מכון גדול מאד מה שדיקא אחד מהגבורים ספר זאת. ומזה תלמד שבכל דבור ודבור של המעשיות יש מכון גדול מאד מאד מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב:

קמטעריכה

המעשה של השבעה בעטלירס הנדפסת בספורי המעשיות ספר כמה ימים ובכל פעם ספר ענין השיך לזה שספרו ממנו שעל ידי זה התחיל לספר המעשה:

בתחלה בליל שבת קדש התחיל על ידי הטאביקי שלקח מאיש מאנשיו ונזכר בהאגרת ששלחתי אני לחברי שהגיע לידו זכרונו לברכה וכתבתי לו שיהיה בשמחה. אז דבר מזה. וענה ואמר: אני אספר לכם איך פעם אחת היו שמחים, והתחיל לספר המעשה. וספר כל התחלת המעשה עד סוף המעשה של יום ראשון של הבעטליר שהיה עור. וכל זה היה בליל שבת קדש, ואני הייתי אז בביתי בנעמרוב. ואחר כך ביום שלישי בא חברי לביתו וספר לי מעשה זאת ועמדתי מרעיד ומשתומם כי אם אמנם כבר שמעתי ממנו מעשיות נוראות הרבה, אבל מעשה כזאת עדין לא שמעתי מפיו הקדוש מעולם. ואחר כך נסעתי לשם ובאתי לבית רבנו זכרונו לברכה בעת שהיה סגור בחדרו כבר. ובבקר שהוא יום רביעי נכנסתי אצלו ודברתי עמו הרבה. וספרתי לו מעשיות מהעולם ששמעתי בסמוך ואחר כך דבר עמי מענין המעשה הנ"ל שספר בליל שבת קדש, ואמר שהוא חפץ מאד לידע (כלומר לספר) הסוף דהינו מה שנעשה בכל שאר שבעת ימי המשתה. וגם כל סוף גמר המעשה של הבן מלך שקבל המלוכה מאביו בחייו, שממנו התחיל הספור. ואמר לי אז שכן בכל יום ויום משבעת ימי המשתה בא בכל יום אחד מהשבעה בעטלירס וברכם ונתן להם מתנה לדרשה וכו'. וגם ספר עמי מסדר הספור של הזקנים בעלי הזכרון שלא שמעתי הענין כסדר בבאור יפה מפי חברי. ובאר לי הוא זכרונו לברכה בעצמו קצת כסדר. וגם דבר עמי מענין מה שהתפאר העור שאינו זוכר כלום (בלשון אשכנז איך גידענק גאר נישט) שפרושו איך גידענק גאר נישט שזוכר כשעדין לא היה שום הויה וכו' והתפלא על זה. ואחר כך הייתי נכסף מאד שיתחיל לספר מיום השני ולא עלתה בידי כי בתוך כך בא המשרת שלו ואמר: רבי, הגיע זמן סעדה, וערך השלחן לפניו לאכל והכרחתי לצאת מלפניו. אחר כך, אחר שישן מעט אחר אכילתו, אחר כך חזרתי ונכנסתי אצלו ועמדתי לפניו וספרתי לפניו כמה דברים מעניני העולם והרב מבארדיטשוב שהייתי אז סמוך בשם. ודברתי עמו מענין שכלם מלאים דאגות וחסרונות הרבה שכל העשירים הגדולים חסר להם הרבה מאד לכל אחד ואחד וכו'. ואחר כך עניתי ואמרתי לפניו פסוק זה : גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא אדם את המעשה אשר עשה אשר עשה אלקים מראש ועד סוף, עין פרוש רש"י, ענה הוא זכרונו לברכה: הלא זאת הוא המעשה שלנו. ותכף שאל היכן אנו עומדים בהמעשה. ונבהלתי תכף מרב הכסופין שהיה לי לשמע זאת והשבתי לו בבהלה שאנו עומדים ביום השני. ענה ואמר: ביום השני חזרו ונתגעגעו וכו'. וספר אז ביום רביעי כל המעשה של יום השני שואחר כך בליל שבת קדש המעשה של יום שלישי ורביעי, ואחר כך ביום ראשון המעשה של יום חמישי, ואחר כך ביום שלישי שלאחריו המעשה של יום ששי. ואחר שספר המעשה של יום ששי עמדנו לפניו, וספר לפניו איש אחד מאנשיו איזה מעשה. ענה ואמר: הלא זה הוא מענין המעשה של יום השביעי. ואמר שנראה שהעולם מספרים ממעשה שלו והיה רוצה מאד לספרה, אך לא זכינו שיספרה אז ושוב לא ספרה עוד:

קנעריכה

פעם אחת אמר: אצל מי שאני לוקח ומקבל ממון וכיוצא, אני נותן לו כי בזה שאני מקבל אני נותן (והוא ענין המבאר בהמעשה של יום הששי מהשבעה בעטלירס שהתפאר אחד את עצמו בנפלאות הכח שיש לו בידו עין שם):

קנאעריכה

המעשה של יום שלישי ורביעי ספר בליל שבת קדש כנזכר לעיל. ואז באותו העת היה נכדו הילד מטל על ערש דוי. והיה לו צער גדול מזה, כי חליו היה כבד עליו מאד. בפרט שבתו הצדקת מרת אדיל תחיה אם הילד הנזכר לעיל היה לה צער גדול בנים מאד רחמנא לצלן. השם ישמרה מעתה. והוא זכרונו לברכה נכנס בליל שבת קדש וישב על השלחן בצער ולא נתמהמה בסעדה זאת כלל. ותכף ברכנו ברכת המזון קדם שהתחילו העולם לכנס אליו כדרכם תמיד. אחר כך, אחר ברכת המזון נשאר יושב על שלחנו הקדוש, ופתח פיו הקדוש והטהור והנורא ואמר אז שיחה נפלאה ונוראה, שהיה בה תורה קדושה כדרכו תמיד ברב שיחותיו הקדושות וכל השיחה היתה שיכת לצערו הגדול שהיה לו. וכמדמה שדבר אז מענין הלב שרודפין אותו וכו'. ואחר כך בתוך אותה השיחה ענה ואמר איך אנו עומדין בהמעשה. ותכף נבהלנו והשבתי לו בבהלה באימה וביראה שאנו עומדים ביום השלישי. ותכף ענה ואמר: ביום השלישי חזרו ונזכרו הזוג הזה איך לוקחין וכו'. (כנדפס שם) וספר כל המעשה של יום השלישי ושם מבאר קצת מעין שספר קדם. ואחר שסים המעשה של יום השלישי שנעשה שם שמחה וכו', אז אמר בזו הלשון: זייא האבין אה הילוא גיטאן. ואחר כך תכף ספר המעשה של יום הרבעי ותכף כשגמרה תכף ומיד נסתלק מהשלחן בזריזות. ומחמת שהייתי טרוד בדעתי מאד לחזר השתי מעשיות הנוראות מיום השלישי ויום הרביעי ותכף חזרתי אותם עם אנשים שהיו שם לבל נשכח דבור מהם, ומחמת זה נשכח ממני כל השיחה הקדושה הנ"ל שדבר מקדם. חבל על דאבדין. שבח ותהלה לאל חי על הנשאר לנו שזכינו לזכר ולרשם המעשיות האלו אשר אפילו לפי מעט התנוצצות שבלבי אין לי כלי הדבור והכתיבה לדבר מנוראות נשגבות מעלתם,.אחר כך ביום שלישי היה סמוך לפסח ויצא מביתו מחמת שהיו מטיחים הבית בטיט לצרך פסח. ונכנס לבית הרב, ושם עמדנו לפניו. ואיני זוכר איזה ענין ספרו לפניו שהיה לו איזה שיכות מעט לאיזה ענין של המעשה של יום ששי. ועל ידי זה ספר כל המעשה של יום ששי, ואחר כך ספר לפניו אחד וכו' כנזכר לעיל. והנה אז היה סמוך לפסח כנזכר לעיל. ולדעתי מרמז שם סוד קריעת ים סוף בענין העשר חומות של מים. ועין בלקוטי הלכות ביורה דעה הלכות תולעים שם מבאר הענין מה שהאיר ה' עיני בזה. הכלל שבכל מעשה שספר נתגלגל הספור על ידי איזה שיחה שהיה משיח ומדבר עמנו מספורי העולם ובתוך כך התחיל לספר מעשה על ידי שנמצא בהספור איזה דבורים שהיה להם איזה שיכות להמעשה שהיה בלבו. וזה היה בחינת אתערותא דלתתא להמשיך השגת אלקות שהלביש בתוך אותה המעשה. וכן היה אצל כל מעשה ומעשה. וכן אצל כמה תורות שגלה שלא בעת הקבוע לקבוץ. ובכל זה ראינו תמיד נוראות ה' וגדלת מעלת הצדיק שכל הדבורים שבעולם הם אצלו תורה והתגלות אלקות. אך ביותר ויותר ראינו זאת אצל ספור המעשה הנוראה הזאת של השבעה בעטלירס שהיא חדושים נפלאים ונוראים נשגבים עד אין קץ. כאשר יבין המבין מעט בעצמו אם ישים לבו אליהם בעין האמת להבין ולהשכיל נוראות קדשות ההתפארות של כל אחד ואחד הנזכרים שם בכל יום ויום, ובפרט גדלת קדשת ההתפארות השבעה בעטלירס בעצמם שמתפארין בכל יום ויום. שהעור התפאר שאין לו שום הסתכלות בזה העולם כלל, ועל כן הוא עור ממש מזה העולם. וכן החרש שאין שומע שום קול מזה העולם וכו', ועל כן הוא חרש וכו' וכו'. וכן כל דבור ודבור של זאת המעשה שהם כלם חדושים נפלאים גם לפי פחיתות דעתנו אף על פי שאין אנו מבינים אותם כלל. וכל ההתגלות הזאת, הכל היה על ידי ספורי דברים מעסקי העולם. על ידם נתגלגל שחמל עלינו בחמלה גדולה ויתרה כזאת וגלה לנו כל זה, למען ייטב לנו ולבנינו לעולם:

אמר לענין הספורי מעשיות שספר שטוב יותר היה לבלי לגלות בהם שום רמז להיכן הם מרמזין, כי כשהדבר נסתר יכולין לפעל בו יותר מה שצריכים. אך הוא מכרח לפעמים לגלות איזה רמז בעלמא, למען ידעו שיש בהם דברים נסתרים:

קנבעריכה

שמעתי בשמו שאמר לאחד שמי שהיה בעל מחלקת בגלגול העבר אזי כשנתגלגל נעשה אטר יד. ורמז לדבר מה דאיתא בזהר הקדוש על קרח שהוא בעל מחלקת דבעא לאחלפא ימינא בשמאלא. ובשביל זה ענשו כשנתגלגל נעשה אטר יד שנחלף אצלו שמאל בימין. ובספר האלף בית ספר המדות] אות א' אמת כתב בענין אחר: מי שהיה שקרן בגלגול העבר וכו'. עוד שמעתי מרבי שמואל מטעפליק בעת שנסע עמו לנאווריטש וכו', שאמר לו פעם אחת: איך ישנתי אני ואיך ישנת אתה. אני ישנתי בענין אטר יד, כלומר שבשעת שנה שלו היה עוסק בענין אטר יד. והזכיר אז מענין שבט בנימין שנאמר בהם שהיה בהם שבע מאות איש אטר יד ימינו :

קנגעריכה

בלקוטי תנינא סימן ע"ח בענין הנהגת הפשיטות וכו', כי לפעמים הצדיק איש פשוט לגמרי שקורין פראסטיק וכו' עין שם, יש בזה הרבה לספר איך ובאיזה ענין נאמרה זאת התורה, אך אי אפשר לציר בכתב כל מה שעבר בענין זה. אך אף על פי כן ארשם מה שאפשר: (שט):

דע כי זאת התורה נאמרה בשבת נחמו באומאן סמוך להסתלקותו. ומעשה שהיה כך היה. באותה העת בסמוך נכנס לדירה אחרת שנסתלק שם (שי). ואותה הדירה היתה טובה לפניו מאד לישב בה, כי היה לו שם רחבת ידים ואויר יפה כי היה שם גן לפני החלונות. אך הדירה היתה של וכו' (שיא). וסמוך לשבת נחמו נכנס לשם. ועל אותו השבת נתקבצו כמה אנשים חדשים גם ישנים שבאו אליו על שבת קדש והיה קבוץ גדול:

ובליל שבת קדש נכנס מחדרו לבית שהיה העולם מקובצים שם. והיה חלוש מאד מאד כמעט לא היה לו כח לדבר. ותכף קדש על הכוס. ואחר הקדוש ישב אצל השולחן ולא חזר לחדרו תכף כדרכו תמיד בעת הקבוץ. וישב בחלישות גדול והתחיל לשיח ולדבר מעט בחלישות ובעיפות גדול:

ענה ואמר: מה אתם נוסעים אצלי? הלא אני איני יודע עתה כלל?! (שיב) כשאני אומר תורה יש לכם על מה לנסע ולבוא אלי, אבל עתה על מה באתם? הלא אני איני יודע עתה כלל?! כי אני עתה רק פראסטיק לגמרי. והאריך בשיחה זאת וכפל ושלש כמה פעמים שאינו יודע כלל ושהוא רק איש פשוט לגמרי ושהוא פראסטיק. ואז אמר שהוא מחיה את עצמו עתה רק במה שהיה בארץ ישראל (שיג). והאריך בשיחה זאת שבאמת לאמתו אינו יודע כלל וכלל לא ושהוא רק פראסטיק לגמרי, רק שהוא מחיה את עצמו במה שהיה בארץ ישראל (שיד):

ומתוך שיחה זאת התחיל לדבר ולבאר כל ענין הנורא ההוא איך מחיה את עצמו בעת הפשיטות מהדרך של ארץ ישראל. ושבזה מחיין את כל הפשוטים שבעולם (שקורין פראסטאקיס), הן לומדים ובעלי תורה בעת שבטלים מן התורה, הן אנשים פשוטים שהם פראסטאקיס גמורים. אפלו אומות העולם צריכים לקבל חיות וכו' וכו', כמבאר כל זה בסימן הנזכר לעיל עין שם היטב. ובתוך זה נכלל מה שנכנס לדירה הנ"ל כי מבאר שם: וגם עכשו כאן בחוץ לארץ באין ישראל לפעמים למקום וכו', וישראל באין לשם וכובשין המקום ומקדשין אותו שיהיה מקום ישראלי שזהו גם כן בחינת ארץ ישראל. והיו יכולים לומר גזלנים אתם וכו' (רש"י על בראשית א א), אך על ידי "כח מעשיו" (תהלים קיא ו) על ידי זה יש לנו כח לכבש כל העולם ולקדשו בקדושת ישראל. כי הוא יתברך בראה, וברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו וכו' (שם ברש"י הנ"ל) כמבאר שם זה היטב. וגמר כל ענין התורה הזאת:

ואחר כך בא בשמחה גדולה וצוה לזמר אזמר בשבחין תכף (שטו) קדם נטילת ידים לסעודה (מה שדרכו היה תמיד לזמר אחר ברכת המוציא). וגם, בעתים הללו שהיה חלוש מאד על פי רב לא היו מזמרים כלל, אך עכשו מגדל השמחה צוה לזמר תכף. וגם הוא בעצמו היה מזמר עמנו יחד. ואחר כך היה מדבר ומשיח עמנו הרבה בשמחה גדולה ובחן אמתי נפלא ונורא מאד מאד. וישב כל הסעודה בשמחה רבה ודבר והשיח הרבה עמנו וחזק אותנו מאד מאד בכמה וכמה לשונות וקצת מזה נדפס. ואז צעק מעמק הלב:

גיוואלד זייט אייך ניט מיאש! (אהה! אל תיאשו את עצמכם!) ואמר בזה הלשון: קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין! (שטז):

ואי אפשר לציר הרמזים שרמז לנו בתנועותיו הקדושים איך להתחזק עד אין קץ ותכלית. והתפאר בעצמו שהוא עתה בשמחה גדולה. ואמר שהוא ביראה ובשמחה. ואמר בלשון אשכנז: איך בין היינט פרום פריילך. ולציר ולבאר החן האמת והיפי והפאר והקדושה והיראה והשמחה של אותו השבת לא יספיק כל עורות אילי נביות לבאר:

ואז ראינו ישועת ה' ונפלאותיו ונוראותיו העצומים שהוא חומל על עמו ישראל בכל עת שמתוך העלמה והסתרה כזאת נתהפך לרצון כזה. שבתחלה לא היה יודע כלל באמת, ומתוך אינו יודע כזה בא לידי התגלות כזה. ואם באמת אין אנו יודעין כלל בענינו הקדוש בפרט בענין האינו יודע שלו שהוא ענין עמק ונסתר מאד, ואמר בעצמו שהאינו יודע שלו הוא חדוש יותר מידיעה שלו כמבאר במקום אחר (שיז), אך אף על פי כן במה שמתנוצץ בדעתנו ראינו אז נפלאות ונוראות אשר אי אפשר לבאר ולספר. והעקר מה שראינו ישועת ה' מה שחמל עלינו ברחמיו הפשוטים וגלה לנו דברים האלה, שהיו מחיין אותנו ומחזקין אותנו מאד מאד בלי שעור וערך את כל אחד ואחד מהיושבים שם. וכל אחד נדמה לו שעמו לבד הוא מדבר ושאליו לבד מגיעים כל הדברים האלה. וגם בחסדו הגדול כבר זכינו להחיות עם רב עם הדברים האלה. ועדין דבריו חיים וקימים ונאמנים ונחמדים לעד ומחיין נפשות הרבה. מה אדבר, חסדו גבר עלינו ואמת ה' לעולם:

אחר כך ביום ראשון שכתבתי זאת התורה, ואחר כך הבאתי הכתב לפניו. ותפס בידו ברפיון ידים, ומחמת זה נפל מידו לחוץ על הארץ לפני החלון שהיה עומד לפניו אז והסתכל בו לחוץ לתוך הגן. והגבהתי הכתב וחזרתי ומסרתי לידו הקדושה והסתכל וראה בו כל מה שכתוב עד הסוף. אחר כך ענה ואמר: מה זה כתבת? הלא זה שחתי לי בעצמי! (בלשון אשכנז: וואס האסטי דא אוף גישריבן? דאס האב איך מיר אזוי גישמוסט.) והדברים עתיקים:

אמר הכותב, ידידי הקורא, עין היטב בהתורה השיך לזה הספור ב"לקוטי תנינא" סימן ע"ח המתחלת ואתחנן וכו', ואז תבין היטב ספור הזה ויונעם לנפשך לעד:

קנדעריכה

שמעתי בשמו שאמר, שעקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק (פשיטות) שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו, ואמר תהלים הרבה בפשיטות. ועל ידי זה דיקא הגיע למה שהגיע (שיח). ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה, דהינו חדוש כזה, הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי בשנה כולה (כלומר שהיה מזדרז כל כך בעבודתו עד שמה שהיה עושה ועובד השם יתברך בשנה כולה היה עושה ביום אחד:

והיה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה בבחינת פראסטיק באמת ואמר: אי אי פראסטיק. גם אמר שדבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו גם כן שלא הגיעו למדרגתם כי אם על ידי ענין פראסטיק, שעסקו בעבודתם בפשיטות גמור בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו'. ועל ידי זה הגיעו למה שהגיעו - אשרי להם):

קנהעריכה

שיך לסימן י"ז ב"לקוטי תנינא" המתחיל: צריך לזהר מאד להיות בשמחה בשבת וכו', כל זה אמר בליל שבת קדש (שיט). ובתחלה שאל אותי: האתה שמח בשבת? השבתי: אני לפעמים נתעורר עלי איזה יראה בשבת שקורין (פרום). ואמרתי לו בזו הלשון: איך בין אמאל פרום. והשיב: לא כך הוא, העקר הוא שמחה:

ואז הוכיח אותי הרבה להיות בשמחה דיקא בשבת. ואז אמר כל הענין הנדפס ב"לקוטי תנינא" סימן י"ז הנזכר לעיל מענין מעלת השמחה בשבת. ונכלל שם שגם היראה עקר עליתה על ידי השמחה של שבת דיקא, הינו שעקר הוא רק השמחה בשבת. ואז דיקא עולה היראה שהוא בחינת מה שקורין פרום. והאריך הרבה בשיחה הקדושה הזאת והוכיח אותנו ואותי ביותר להתגבר להיות שמח וטוב לב בשבת ולהרבות בתענוגי שבת וכו' כנדפס שם. ואמר: הלא כל הוצאותיו של אדם קצובין חוץ מהוצאות שבתות ויום טוב וכו' (שכ). ואמר: הלא גם בעל הבית פשוט הוא שמח בשבת בהדגים והז'ופיצא שלו:

ואחר כך אמר לי: עתה יהא לך ממה להיות במרה שחורה. כונתו, כי מאחר שהוכיח אותי הרבה להיות בשמחה בשבת יכול להיות שאהיה חס ושלום במרה שחורה ביותר מזה בעצמו, מחמת שצריכין להיות בשמחה בשבת ואיני זוכה לזה. (ובאמת כון מאד למחשבתי בזה כי תכף בעת אמירתו כל הנזכר לעיל התחיל לעלות על מחשבתי דאגות איך זוכין לשמחה בשבת). ובזה שאמר דבוריו הקדושים האלו "עתה יהיה לך" וכו'. בזה נחם וחזק אותי הרבה שעל כל פנים לא יהיה לי מרה שחורה מזה בעצמו שאני מחויב לשמח בשבת וכנ"ל:

גם בעת שהיה מרבה להוכיח אותי על זה להיות שמח בשבת אז עניתי ואמרתי אני חפץ ורוצה מאד להיות בשמחה בשבת (וכונתי היה אם איני זוכה לשמחה בשבת על כל פנים אני רוצה מאד להיות בשמחה. וכבר שמעתי הרבה ממנו מגדל מעלת הרצון והכסופין וכו') (שכא) ענה ואמר להעולם: השמעתם מה שהוא אומר? היטב אשר דבר!:

גם הוכיח אותנו אז לזמר זמירות בשבת הרבה (שכב), ולבלי להסתכל על שום מונע מאיזה בני אדם היושבים על השולחן שנדמה לו שאין רצונם בזה, רק להתחזק לזמר זמירות בשמחה, ולהנהיג השולחן כל יום השבת בשמחה גדולה, כי עקר הוא השמחה בשבת:

קנועריכה

כשהיה באומאן שמע בביתו קול של הצועקים על הבית עלמין (שכג) על קברי אבותם שדרכם לצעק ולהתפלל שם בקול מר כנהוג. ופעם אחת שמע אשה אחת שהיתה צועקת שם על קבר אביה: אבי, אבי, בקול מר מאד ובתו תחיה היתה עומדת אצלו אז. ענה ואמר לה: האשה הזאת צועקת בכונה היטב אבי אבי, אבל אביה אינו בכאן כלל. ואמר אז שטוב כשבאים על קברי אבות לומר להמתים השוכנים סביב סביב לקבר אביהם ואמם וכיוצא שבאים אליו, לבקש מהם שיודיעו לו שבא בנם או בתם אליו. כי בודאי לא כל המתים נסתלקים ממקום קבורתם למקום שנטרדים כי הרבה שרויים על קברם. על כן טוב להודיעם כדי שהם יודיעו לאביהם וכו' (שכד):

ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר. והמשיל אז לבתו על עצמו: כמו שאני עתה בחדר זה ואחר כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי. אם אתה תבוא אצל הדלת ותצעק אבי אבי וכו' לא אשמע דבריך?! כדברים האלה נשמע מפיו הקדוש כמה פעמים שרמז לכל אחד ואחד כמה גדולה המעלה של מי שיזכה לבוא על קברו הקדוש והנורא. כי בודאי ישמע דבריו ויעזר ויושיע לו בכל מה דאפשר:

וכבר נרשמו איזה שיחות לעיל, כי כן היה דרכו בקדש לשיח ולדבר בחכמתו הנפלאה ובשעת השיחה לא הבינו כונתו, ואחר כך הבינו למפרע כונתו הקדושה. בפרט בענין זה לבוא על קברו שדבר הרבה מזה בפרוש וברמז כמה פעמים וכבר מבאר מה שיחד שני עדים וכנזכר לעיל (שכה):

קנזעריכה

שמעתי בשמו שאמר. שכבר אמר כמה תורות על חולאת שלו (שכו). כי אחר שבא מלמברג הזכיר כמעט בכל תורה מענין הראה שזה היה החולאת שלו כי היה לו חלי ההוסט (שעול, שחפת) רחמנא לצלן שהוא חלי הראה. ואמר שכפי רבוי התורות שאמר על זה כבר היה ראוי להתרפא אך החסרון הוא מחמת חסרון אמונה של השומעים שאין אמונתם חזקה כל כך:

קנחעריכה

יגיעתו וטרחתו בעבודת ה':

ספר שפעם אחת בימי נעוריו היה אצל הרב וכו' ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש. כי אתה סבור שבפעם אחת באין לכל המעלות?! כי לא כן הוא, רק צריכין להתיגע ולטרח בעבודתו מאד (שקורין האריווין) קדם שבאין לאיזה מעלה טובה. ואז היה קשה לי להיות ביחד עם העולם, מחמת שהיה רוצה לעסק בעבודת ה' (שכז). וכן כמה פעמים בעת שספר מענין הפלגת מעלתו וכו' היה רגיל לומר איך האב אבער זייער גיהארוויט איך האב אסך גיפאסט (אבל מאד התיגעתי, התעניתי הרבה וכו') (שכח):

קנטעריכה

פעם אחת אחר שבועות בקהלת זאסלאב (שכט) אמר לפני בדרך קובלנא: איך זוכין להיות יהודי? (של) והייתי משתומם מאד לפניו על זה כפי מה שהייתי יודע מגדולתו ועבודתו מכבר אשר אי אפשר לשער במח כלל ועדין נדמה בעיניו שלא התחיל כלל:

ענה ואמר: הלא בעת שהייתי יגע בשביל עבודת ה' לא עלה על דעתי שאזכה לזה, ולא הייתי יודע כלל ממה שאני יודע עכשו. וכי עלה על דעתי לכסף ולהתגעגע לידע מה שאני יודע עכשו?! כי לא הייתי יודע כלל שום מציאות וידיעה מהשגה זו לכסף ולהתגעגע אלי. אם כן גם עכשו, מי יודע מה שיש עוד להשיג ומה שאוכל לזכות עוד? ! והבן. אחר כך אמר: אך זאת נחמתי, שכל היום כולו אני מבלה רק על תורה ותפלה:

קסעריכה

שמעתי מפי האיש ששמש אותו בימי ילדותו בעת שעסק בתעניתים (כמבאר בהשיחות שמקדם), וספר לפני האיש הנ"ל, שפעם אחת התענה רבנו זכרונו לברכה משבת לשבת (שלא) ובאמצע השבוע ביום רביעי יצא ממנו דם מחטמו ומשתי עיניו ומשתי אזניו ומפיו. וצעק האיש הנ"ל לפניו, ואמר שיעשה רעש בביתו על שנחלש כל כך. ופיס אותו בחכמתו, ואמר לו: כך הדרך, שמכבידין התענית באמצע השבוע. הלא תראה ביום מחר יקל עלי. עד שהוכרח האיש לשתק כי השביע אותו תחלה שלא יגלה לשום אדם התעניתים שלו. פעם אחד התענה משבת לשבת, ובאמצע השבוע הוכרח לשכב על מטתו, ורגלו תלה למעלה וסמכם על המוט וכיוצא, מעצם חלישותו:

קסאעריכה

פעם אחד היה מסוכן מאד מאד בליל שבת אחר התענית משבת לשבת. כי לא היה מכין לעצמו שום דבר אחר התענית משבת לשבת. כדרך העולם שמכינין לעצמן חלב ומשקאות חמין וכיוצא והוא לא הכין לעצמו כלל, וגם שום איש לא ידע מזה, ואכל המאכלים שאוכלים שאר בני אדם. והיה פעם אחת מסוכן מאד כנ"ל. והיה רעש גדול, ואף על פי כן אחר התענית משבת לשבת ביום ששי היה הולך למרחץ ושם היה המקוה קר מאד מאד, והלך לטבל, ועמד בתוך המקוה זמן רב מאד מאד בערך שתי שעות רצופים, אשר אפלו אדם בריא לא היה יכול לסבל זאת:

קסבעריכה

בקהלת זלאטיפאלי (שלב) התענה פעם אחת משבת לשבת וביום ששי הוכרח לנסע להמרחץ כי לא היה יכול לילך, ואמר שזה היה מחמת שנודע הדבר לרבים שהוא מתענה מחמת זה נחלש כל כך:

רבנו זכרונו לברכה אף על פי שהיה לו חדר מיוחד בכפר שישב בו לבדו אף על פי כן היה הולך על פי הרב על פני השדה בתוך איזה יער וכיוצא והיה מתבודד שם הרבה. ופעם אחת הלכתי עמו בקהלת מעדוועדווקע (שלג) שהיה דר שם בתחלה כמבאר לעיל, והלכתי עמו אנה ואנה אצל השדות וההרים. ונטה ידו על פני השדות וההרים. ואמר לי: על כל אלו השדות וההרים שאתה רואה סביב העיר ועל כל המקומות הסמוכים להעיר סביב, בכולם הלכתי וסבבתי כמה וכמה פעמים. הינו שהיה הולך ומתבודד שם בכל המקומות הנ"ל. וספר לי ששם על ראש ההר יש מקום גבוה מאד, ושם בראש גבהו שם יש בתוכו כמו בקעה. והיה עולה על ראש גבה ההר ונכנס לתוך הבקעה שבתוכו ושם היה אוהב להתבודד כמה פעמים. ולפעמים היה הולך במקומות אחרים כנ"ל. וכל זה היה בקהלת קדש מעדוועדווקע שכבר היה צדיק מפורסם בעת שדר שם. חוץ מה שהיה מרבה בהתבודדות מאד בעת שישב בהכפר וכנ"ל. וכן בתחלה כשישב במעז'בוז וגם אחר כך בעת שישב בזלאטיפאלי ופה קהלת קדש ברסלב, בכל יום ויום היה מתבודד הרבה. וכמה פעמים שהיה מתבודד כל היום כולו (שלד):

קסגעריכה

ספר לי איש אחד מזלאטיפאלי שבהיותו יושב רבנו זכרונו לברכה בזלאטיפאלי, פעם אחת בקיץ התפלל רבנו זכרונו לברכה בבקר השכם ואחר כך שלח את בתו הילדה שרה תחיה וקראה אותו. ובא לרבנו זכרונו לברכה ואמר לו רבנו זכרונו לברכה: לך עמי לטיל. והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: אם היית זוכה לשמע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול, כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאד ביניהם לעבד את ה' ביראה. ואמר בלשון אשכנז (עס איז זייער גוט פרום צו זיין צווישין זייא):

אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד (שקורין מאגילא) שהיה שם סמוך להעיר ושאל אותו: מה זאת, והשיב לו, וספר לו ענין אותו המאגילא. ואמר לו שילך עמו לשם, ונכנסו לשם. וכשנכנסו לשם לא נראו לחוץ כלל כי ההר הנ"ל היה חלול בתוכו ועמק קצת בתוכו. ונכנס לשם רבנו זכרונו לברכה עם האיש הנ"ל. וישב רבנו זכרונו לברכה שם על הארץ ולקח מבית יד שלו ספר "שערי ציון", והתחיל לומר, ובכה מאד מאד. והיה אומר להלן מדף לדף ובכה הרבה מאד מאד בלי הפסק. והאיש עמד אצלו והחזיק הצוביך (בית קבול המקטרת) שלו, ועמד משתומם, וראה בכיתו הגדולה מאד. ושהה זמן הרבה בזה. וכאשר פסק לבכות צוה על האיש הנ"ל שילך ויסתכל בחוץ היכן היום עומד, ויצא וראה שכבר פנה היום והשמש נוטה לשקע. וכל כך התמהמה בבכיתו קרוב ליום שלם בקיץ בלי הפסק. אחר כך צוה לו להוציא אש ועשן הלולקע (מקטרת) וישב מעט ויצאו לחוץ. ואמר לו שיהיה זמן שיהיה קשה מאד להתקרב אליו. אך אני עכשו בידכם. ואתם ורבי יעקב יוסף (שלה) אם תרצו אני יכול לעשות מכם צדיקים כמוני בעצמי:

קסדעריכה

גם כשיצא לקהלת אומאן (שלו) שהיה סמוך מאד להסתלקותו כמו חצי שנה, וכבר זכה למעלה עליונה שלא זכה בה אדם מעולם כמבאר כבר (שלז), גם שם היה לו התבודדות הרבה מאד, ופעם אחת נכנס הבעל הבית שדר רבנו זכרונו לברכה אצלו בשכנות שם באומאן. ושם היה לרבנו זכרונו לברכה חדר מיוחד שהיה להבעל הבית תפיסת יד בו. ונכנס הבעל הבית פתאם לאותו החדר ומצא את רבנו זכרונו לברכה שהיה שוכב בפשוט ידים ורגלים על הארץ. אף על פי שהיה אז חלוש מאד מאד, בלי שעור אשר חיותו היה בנס וכמעט שנגוע בכל עת, אף על פי כן לא עזב דרכו הטוב על פי פשיטות עד השעה האחרונה שנסתלק למעלה בשלום. אשרי לו:

קסהעריכה

בכל פעם שהיה מספר מעצם הפלגת מעלתו ומדרגתו הגבוה מאד מאד. היה אומר בכל פעם, אבל מאד יגעתי על זה. איך האב זייער גיהארוויט. איך האב זייער פיל גיפאסט (שלח).. ועקר ספורו בפנינו דברים כאלו היה בשביל קנאת סופרים (שלט) כדי שנהיה מקנאים עצמנו במעלתו הגדולה כדי שגם אנחנו נעשה כמותו ונלך בדרכיו להתיגע ולטרח וכו' ולעבד ה' כמותו. ופעם אחת ספר עם אחד מענינים אלו והתפאר לפניו מעצם גדולת מעלתו והשגתו הגבוהה העצומה וכו', כמו שמתפאר ומתגרה עם חברו בגדולות כדי שיתקנא בו חברו. וזה האיש אמר לו: מי יוכל לבוא לזה לזכות למדרגתכם כי יש לכם נשמה גבוהה מאד בודאי?! והקפיד רבנו זכרונו לברכה מאד על זה. ואמר: זהו החסרון שלכם, שנדמה לכם שעקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם כי באמת לא כן הדבר, רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי להיות כמוני ממש. כי העקר תלוי רק ביגיעות ועבודות באמת. וכן שמעתי גם כן כדברים האלה מפיו הקדוש כמה פעמים שהעקר תלוי רק ביגיעות ועבודות וכו' (שמ):

קסועריכה

שמעתי בשמו שאמר, העולם סוברים שמחמת שאני נכד הבעל שם טוב זכרונו לברכה מחמת זה זכיתי למדרגתי. לא כן הוא, רק עם דבר אחד הצלחתי. ועל ידי זה זכיתי לעלות למה שזכיתי. ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: מיט איין זאך איז מיר גיראטין (שמא):

קסזעריכה

לענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה: כתובות סב.) 'אנחה שוברת גופו של אדם', ספר שאצלו היה כך ממש. כי בימי נעוריו בעת שיגע בעבודת ה' היה לפעמים עושה איזה אנחה, ואחר כך היה מנסה עצמו אם יוכל להגביה ידיו ולא היה יכול אז להגביה ידיו. כי גופו היה משתבר באמת ממש מחמת אנחתו:

קסחעריכה

גם ספר מגדל הבושה שהיה לו. שהיה מתביש מהשם יתברך והיה מרגיש ממש הבושה על פניו. והיה מרגיש כמו מי שמתביש מחברו מאד. כי היה מרגיש שמתחילין מראה פניו להשתנות לכמה גונין כדרך המתבישין ממש בלי שום שנוי וכבר נתבאר (שמב) מגדל הבושה והיראה שהיתה מונחת על פניו תמיד אשר לא נראה כזאת. והרב הקדוש מורנו הרב רבי נחום זכרונו לברכה מטשארנביל (שמג) ראה אותו בימי נעוריו בקהלת מעדוועדווקע, ונתבהל מעצם היראה שהיה על פניו אז, ואמר שמה שנאמר (שמות כ יז): "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" זה רואין בחוש אצלו:

קסטעריכה

ועיניו היו מאירות כשמש וכירח ממש. בפרט בשבת קדש היו עיניו מאירות מאד מאד, ופניו היו מאירות ומאדימות מאד בשבת קדש. ומי שלא ראה עצם קדושתו ורשפי שלהבת דבקותו בשבת קדש, וסדר הקדוש שלו בליל שבת עם סדר השולחן, והנגון שהיה מזמר אתקינו סעודתא אזמר בשבחין, ואיך שהיה מזמר שאר הזמירות כל מקדש, מנוחה ושמחה, ואשת חיל, ומעין עולם הבא, ומי שלא ראה זאת, לא ראה טוב מעולם. וכל מי שעמד אז באותו מעמד היה מעיד שלא יהיה נראה כזאת עד שיבוא משיח צדקנו. ואלו כל הימים דיו וכו' אי אפשר לבאר אפס קצה ועצם היפי והקדושה הנוראה והיראה העצומה ועריבת נעימת דבקות הנפלא שהיה אז בענוה באמת אשר לא נראה כזאת בעולם. וכל זה לפי תפיסת דעתנו, מלבד סתרי נסתרות שהיה לו בזה. קדם הקדוש היה נוטל הכוס בידו והיה עומד זמן רב עם הכוס בידו לפני השולחן בשתיקה, ולא היו שומעין ממנו כי אם קצת קול השתוקקות. ועלה אז למקום שעלה. אחר כך, אחר ששהה הרבה מאד פתח פיו בנעימות נפלא: יום הששי כו'. (ואמר שבתבה ראשונה וכו' עין לקמן (שמד)):

קעעריכה

פעם אחת שאלתי אותו מדוע כמה יראים התיגעו בעבודת ה' הרבה מאד (שקורין האריווין) ואף על פי כן לא הגיעו למדרגת הצדיקים הגדולים. השיב בפשיטות מסתמא לא התיגעו כל כך. ואמר בזה הלשון:

מן הסתם האבן זייא ניט גיהאריוועט, כי הכלל, שעקר הוא היגיעה והכל לפי רב המעשה (שמה):

קעאעריכה

שמעתי מרבי יודל זכר צדיק לברכה שאמר ששמע מרבנו זכרונו לברכה שהתפאר שהוא חדוש גדול בענין שבירת תאוות שאיש רך בשנים כמותו ישבר לגמרי כל כך כל התאוות - זה הדבר לא נמצא כלל. כי נמצאים כמה צדיקים שיצאו מן התאוות אבל לא יצאו לגמרי עד עת זקנתם ותפס לדוגמא כמה צדיקים גדולים, ואמר שיודע שלא יצאו מן התאוות עד אשר באו בשנים. אבל איש רך בשנים כמוני בימי הנעורים והילדות ממש ישבר כל התאוות כל כך כמוני, זה אין נמצא כלל. ועין לעיל (שמו) שבימי ילדותו ממש קדם שהיה בן עשרים שנה כבר שבר ובטל לגמרי כל התאוות בתכלית הבטול:

והתחיל לספר אז איך הוא רחוק מכל התאוות. ואמר, שלאכל נמאס אצלו לגמרי וכשבא לו עת האכילה קשה וכבד עליו מאד, וכשנזכר מה שנעשה מן האכילה נמאס עליו מאד מאד לאכל והוא מוכרח בעת האכילה להסיח דעתו. ועל כן הוא מדבר לפעמים בשעת אכילה כדי שיוכל בהסח הדעת לחטף איזה מעט אכילה לתוך גופו בשביל קיום הגוף כי קשה ונמאס מאד עליו האכילה (שמז). ובענין תאות משגל בזה אני חדוש נפלא וכבר מבאר מזה במקום אחר (שמח):

קעבעריכה

שמעתי בשמו שפעם אחד נתן הטלית הישן שלו במתנה לאחד מחשוביו. ענה ואמר רבנו זכרונו לברכה להאיש הזה שנתן לו הטלית שלו: הזהר מאד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית כל כך דמעות שפכתי עד שידעתי מהו טלית:

קעגעריכה

גדולות נוראות השגתו:

שמעתי מאנשים שאמר לרבי שמעון (שמט) בעת שבא מעבר לגרעניץ (מעבר לגבול) שנתרחק לשם איזה שנים ולא ראה את רבנו זכרונו לברכה ערך שלש שנים ויותר, מחמת המעשה שהיה במעדוועדווקע שהקפיד עליו רבנו זכרונו לברכה וכו', ואיני בקי במעשה הזאת היטב. ומחמת זה אמר רבנו פעם אחת: אני רוצה לשלחך (שקורין פאר שיקען) מעבר לנהר דאן. וסבב השם יתברך סבות שבסמוך מאד נתגלגל הדבר שנסע רבי שמעון לשם לסביבות נהר דאן הנ"ל שהוא רחוק בערך מאה פרסאות ויותר ממעדוועדווקע. כי שם עקר מדינת רוסיא כידוע, ויהודים אינם נמצאים שם כי אם אחד מאלף. ובפרט לפני כמה שנים (שנ). ונסע רבי שמעון לשם לפי שעה. והשם יתברך סבב שנתקים דברי רבנו זכרונו לברכה, והוכרח רבי שמעון להתעכב שם כמה שנים. ומה שעבר על רבי שמעון באותן השנים יקצרו המון יריעות. כי היה דר בין הגויים כמה שנים וכו'. והיה לרבי שמעון שם כמה נסיונות. ובתוך כך באותן השנים שהיה רבי שמעון שם, בתוך כך יצא רבנו זכרונו לברכה מזלאטיפאלע וקבע דירתו פה ברסלב. וישב כאן לערך שתים או שלש שנים. ואחר כך בא רבי שמעון לכאן:

ואמר לו רבנו זכרונו לברכה: דע, שכמו שהיה חלוק אצלי מיום לדתי עד היום שיצאת ממני, כמו כן יש חלוק עכשו בין היום שיצאת ממני לבין היום הזה. כלומר, כל כך עלה ממדרגה למדרגה ומשם להלן יותר, גבוה מעל גבוה למעלה, עד שנעתק באלו השנים מדרגות רבות כל כך עד שיש חלוק אצלו בין אותו הזמן לבין עכשו כמו החלוק שהיה בין יום לדתו לאותו הזמן:

ומי שיש לו מח בקדקדו יוכל להבין מעט מגדולת רבנו זכרונו לברכה מענין זה. כי בעת שיצא רבי שמעון ממנו כבר היה רבנו זכרונו לברכה בארץ ישראל. וכל מה שעבר על רבנו זכרונו לברכה קדם זה, וכל הגדולות והנוראות והנפלאות פלאי פלאות שזכה להשיג השגות עצומות ונוראות שלא נשמעו ולא נראו בעולם קדם שהיה בארץ ישראל וכו' ואחר כך כל הצרות וההרפתקאות וכו' שעבר עליו קדם שהיה בארץ ישראל עד שזכה לבוא לשם ולחזר משם בשלום וכו', והשיג שם מה שהשיג וכו'. ואמר שכל מה שידע קדם ארץ ישראל הוא כלא ממש. והיה מתביש מאד מאד עם דרכי תורתו והשגתו שידע קדם ארץ ישראל וכו'. ואחר כך הלך מעלה מעלה בכל יום ובכל שעה וכו'. ובעת שנסע רבי שמעון ממנו כבר היה איזה שנים אחר ביאתו מארץ ישראל. ראה והבן והבט באיזה מעלה ומדרגה עמד אז. ואחר כל אלה כשנתרחק רבי שמעון ממנו שלש שנים או יותר קצת, אמר שיש חלוק בין השגתו בעת שיצא ממנו ובין עכשו כמו החלוק שיש בין יום לדתו ליום שיצא רבי שמעון ממנו:

קעדעריכה

שמעתי מרבי שמעון הנזכר לעיל שאמר לו רבנו זכרונו לברכה פה ברסלב סוף ימיו:

כמו שאתה רואה אותי, כל מה שיגעתי וטרחתי ופעלתי על ידי עבודתי מעודי עד היום הזה, עתה אני יכול לפעל כל זה ביום אחד. ואחר כך בזמן אחר אמר לו שעתה יכול לפעל כל זה בשעה אחת, ואחר כך אמר שעתה יכול לפעל כל זה ברגע אחת. והבן היטב עד היכן הדברים מגיעים, כי בעת שאמר זאת לרבי שמעון כבר השיג מה שהשיג וכבר אמר עד אותה העת כמה פעמים שכל העבודה והשגה שמקדם אינה נחשבת לכלום נגד מה שהשיג עכשו, אף על פי שגם מקדם היתה השגתו עצומה ונשגבה מאד מאד. וכן היה כמה וכמה פעמים עד אותה העת, כי גם קדם ארץ ישראל היתה השגתו גבוהה מאד מאד בלי שעור. ואחר כך כשבא מארץ ישראל היתה בעיניו כל ההשגה של קדם ארץ ישראל נחשבת כלא ממש והיה מתביש ממנה. וגם אחר כך עלה בכל פעם למעלה למעלה בלי שעור וערך מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב וכו' וכו', כמובן מעט בספורים שמכבר. ואחר כך אמר כנזכר לעיל. ראה והבט והבן בספורים שמכבר, ואז תבין מעט מעצם גדולת דברים האלה:

גם שמעתי בשמו שאמר: כשזוכין לדעת השלם אזי יכולין לעשות ולעבד השם יתברך ברבע שעה מה שאדם אחר צריך לעבד ולהתיגע על זה שבעים שנה:

קעהעריכה

קדם ארץ ישראל אמר: איני יודע איך הצדיקים עושים פדיון (שנא). כי צריכין לידע כל העשרים וארבעה [כ"ד] בתי דינין (שנב). כי כשמביאים הפדיון צריך לידע באיזה בית דין דנין אותו. כי אולי הוא עושה פדיון והמתקה השיך לבית דין זה, ובאמת הוא נדון בבית דין אחר, ועל כן צריך לידע באיזה בית דין הוא נדון ולידע הפדיון וההמתקה של אותו הבית דין:

אני יודע כל העשרים וארבעה בתי דינים ואני יכול לעשות אפילאציע (ערעור) מבית דין לבית דין עד העשרים וארבעה בתי דינים, דהינו שאני יכול לומר שאינו נראה לי המשפט של בית דין זה ואני רוצה לדון בבית דין אחר. וכן מבית דין לבית דין עד כולם ומסתמא מועיל בודאי, כי על כל פנים בין כך ובין כך נמשך ונדחה המשפט, וכשנמשך קל יותר הדבר. כי בתוך כך עושה אותו האדם איזה מצוה וכיוצא ואפלו אם אינו מועיל אני יכול לעשות "אנדענסעניא" דהינו לשלח הדבר להקיסר בעצמו (שנג). וזהו מלאכה גדולה וחכמה גדולה. זה אינו יודע שום אחד בדור. וגם לא ידע עדין מזה שום אדם. כי הוא מלאכה גדולה להכניס כל הבקשה בתוך איזה תבות במספר וגם לתן הכבוד להקיסר כראוי כי בודאי אי אפשר לשלח הרבה דברים להקיסר וכו':

גם אמר איני יודע איך יכולים לעשות פדיון, כי אי אפשר לעשות פדיון כי אם כשיודעין איך היה נוהג הכהן גדול עם השעיר המשתלח (שנד):

קעועריכה

קדם ארץ ישראל אמר איני יכול לישן מחמת שקדם השנה באים ועומדים לפני כל הששים רבוא אותיות של התורה (שנה):

קעזעריכה

חזק את אחד להיות בשמחה ואמר שראוי לו לשמח בהשם יתברך. ואף על פי שאין אתם יודעים מגדולת השם יתברך ראוי לכם לסמך עלי. כי אני יודע מגדולתו יתברך (שנו). והזכיר אז הפסוק (תהלים קלה ה): "כי אני ידעתי כי גדול ה'" וכו' גם ראוי לכם לשמח בי, מה שזכיתם שיהיה לכם רבי כזה. גם חזק את אחד שישמח את עצמו אפלו בעסקי חל. ואמר לו: בודאי כן הוא, שבתחלה צריכין לשמח עצמו במלי דעלמא בכל מה שיכולין, ואחר כך באין לשמחה אמתית:

קעחעריכה

פעם אחת עמדתי לפניו לעת ערב סמוך לתפלת המנחה. והיה מסתכל בחלון בדרך השתוקקות נמרץ וכליון עינים ודבר עמי מענין היום שחולף ועובר מהרה. ענה ואמר:

מה שיש לי לעשות בזה העולם, (ואמר זאת בדרך הפלגה, כלומר שיש לו הרבה מאד לעשות בזה העולם שאי אפשר לשער) והנה היום חולף ועובר מהרה. ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: וואס איך האב צו טהון אין דעם עולם:

קעטעריכה

קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלובשין בהגוף. ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן. כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת (שנז) אפלו כשהגיע לאיזה מדרגה עליונה שיהיה, אפלו לתכלית המעלה, אף על פי כן היה מחפש יותר עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר. וכן היה תמיד כל ימי חייו כמבאר במקום אחר. ולבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר בשום אפן. ועל כן היה מוכרח להסתלק. ואמר בזו הלשון: איך וואלט שוין גיגערין דאס העמדיל אויס גיטאן. ווארין איך קאן אויף איין מדרגה ניט שטיין (כבר רציתי לפשוט כותנתי מפני שאיני יכול לעמד על מדריגה אחת):

קפעריכה

פעם אחת אמר לי רבנו זכרונו לברכה שהיום נראה לו מלאך חדש ויודע שמו ויש תחתיו ממונים ויש להם שופרות בידם. והם תוקעין תקיעה, ואחר כך תרועה, ואחר כך חוזרים ותוקעים תקיעה. והם כולם חופרים ומבקשים אחר אבדות כי יש דברים אבודים הרבה. וזה בחינת "תאות רשעים תאבד" (תהלים קיב י) תר"ת - "יחפרו ויאבדו" (תהלים פג יח) ולפעמים הצדיק בעצמו שמחפש אחר אבדות הוא בעצמו אבד לפעמים. וזה בחינת "יש צדיק אובד בצדקו". (קהלת ז ט). ואז הצדיק עושה תשובה על אותו החטא שעל ידו באין אבדות. ובודאי אין להצדיק אותו החטא ממש, רק איזה פגם דק מן הדק מאותו החטא, ואזי כשעושה תשובה שלמה על אותו הפגם הדק שיש לו מאותו החטא אזי אחר כך חוזר ומוצא אבדות נוראות. וכשמוצא נעשה שמחה ורעש גדול:

ואמר אז שקשה מאד מאד להיות מקבל וכפי הנראה הוא שמקבל מזיק ופוגם בענין האבדות, שעל ידי זה באין אבדות, כך נראה לי מדבריו, והדברים סתומים ונפלאים ונוראים מאד. ועין מזה בספר לקוטי תנינא (שנח) מענין הכונות אלול שמסוגל לפגם הברית ומענין הפרות שלא נתבשלו, כי הכל אחד עם הנ"ל. כך שמעתי בפרוש מפיו הקדוש ואין אתנו יודע עד מה:

קפאעריכה

שמעתי בשמו שאמר בזו הלשון אני יודע חכמות שאם הייתי מתחיל לגלות מעט מהחכמות שאני יודע היו יכולים לחיות על ידי התענוג של השגת החכמות האלו לבד בלי שום אכילה ושתיה. והיה כל העולם בטלים בכלות הנפש לשמע חכמתי והיו בני אדם יוצאים מחיותם מעצם הפלגת מתיקת נעימת עריבת החכמות שהייתי מגלה. אך איני יכול לגלותם לבני אדם כי תמיד כשאני מתחיל לדבר עם אחד אני חפץ לשמע ולקבל ממנו דברים עליונים (שנט), ומחמת זה הוא אינו יכול לגלות חכמתו הגדולה והמופלגת מאד. ועוד ספר בענין עצם חכמתו אך לא זכיתי לשמע זאת מפיו הקדוש בעצמו כי אם מפי אחרים (ועין לעיל בסוף ספורי מעשיות, מבאר שם מה ששמעתי בעצמי שאמר שיש חכמות בזה העולם שיכולין לחיות בהם בלי שום אכילה ושתיה עין שם (שס)):

קפבעריכה

פעם אחת ענה ואמר: עלי אין חולקים כלל, רק הם חולקים על מי שעשה כך כמו שבודים החולקים עליו ועל איש כזה בודאי ראוי לחלק. כלומר כי החולקים בודים עליו כזבים ושקרים אשר לא עלו על לבו שעשה כך וכך מה שהכל שקר וכזב, ועל איש כזה שעשה כך כמו שאומרים הם, בודאי ראוי לחלק. נמצא שעליו אינם חולקים כלל, כי אם היו יודעין גדל צדקתו וקדושתו ומעלתו וכו', בודאי לא היו חולקים עליו רק אדרבא היו רצים אחריו בהתלהבות נפלא כראוי, רק הם חולקים על מי שעשה מעשים כאלה כמו שהם אומרים. על איש כזה בודאי ראוי לחלק. ואמר שהם חתכו וצירו לעצמם אדם וחולקים עליו:

זייא האבין זיך אויס גישניצט אה מענטש אין קריגן אויף איהם (הינו כנ"ל שאינם חולקים עליו רק על זה האיש שצירו לעצמן בשקר שעשה כך וכו' וכנזכר לעיל:)

קפגעריכה

פעם אחת בא מן החוץ וחש במעיו ואמר שהרגיש בזה שיבוא לו מעות והרמז: "וצאצאי מעיך כמעותיו" (ישעיה מח יט) וכן היה שבא מעות על הבי דאר:

קפדעריכה

שמעתי בשמו שאמר שתכף כשאחד בא אליו והוא נותן לו שלום ופושט ידו לידו (כמנהג העולם בשעת נתינת שלום) אז תכף הוא יודע כל מה שעבר אותו האיש. ואמר רמז על זה "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא כא) שתכף כשפושט "יד ליד" דהינו נתינת שלום, שוב "לא ינקה רע" כי תכף נתגלה לו הכל:

גם כבר שמעתי קצת מזה. ועשה זאת כלאחר יד והיה נחשב אצלו לדבר פשוט וקל מה שיודע את כל אחד ואחד כפי מה שהוא מתחלה ועד סוף כל מה שעשה ועבר וכו'. ואמר שבלתי ידיעה בדרך השגה, יכולים גם כן להבין ולידע על פי חכמה. כי יכולים להבין מדבריו של האיש. גם יש כמה סימנים. ואמר כי בהחטם יכולים להכיר הנואף (שסא), גם אמר שבהחגורה יכולין להכיר אמונתו אם אמונתו שלמה, וכן יש שאר סימנים. וכמה אנשים שבאו לפניו והוא הגיד להם מה שעשו:

קפהעריכה

ואמר רבנו זכרונו לברכה שהוא יודע כל שרשי נשמות ישראל. ומתחלה אמר שיודע אותם מתורה שבכתב, ועדין אינו יודע אותם מתורה שבעל פה. אחר איזה זמן אמר שכבר זכה לידע את שרשי הנשמות ישראל גם מתורה שבעל פה:

והיה יודע לתת תקונים לכל אחד ואחד כפי שרש נשמתו. וכל הדברים שצוה לא היה עניני סודות לכון כונות ויחודים, רק כל ההנהגות שצוה למקרביו היו עניני עובדות. לאחד שצוה בתחלה להתענות איזה הפסקות. והזהיר על מקרביו שלא יתענו מעצמן כלל רק בימים שצוה עליהם (שסב). ולפעמים צוה לאחד להתענות משבת לשבת. וצוה לכמה אנשים שיהיו נעורים לילה אחת בשבוע ושלא יאכלו מעת לעת אחד בשבוע דבר מן החי (שסג). לכמה אנשים צוה להתענות ערב ראש חדש. וכן צוה על רב אנשים שיזהרו לילך למקוה לטבל בימים שאין אומרים בהם תחנון (שסד). וזה צוה לכמה אנשים. לכמה אנשים צוה לומר ח"י [שמונה עשר] פרקים משניות בכל יום (שסה), וכן כמה וכמה הנהגות שצוה בענין הלמוד, שלזה צוה ללמד זאת ולזה צוה ללמד זאת:

וזאת היתה הנהגה הכללית שצוה והזהיר את כולם. דהינו ללמד פוסק בכל יום. אפלו ביום שאין לו פנאי ילמד על כל פנים איזה סעיף "שולחן ערוך" בכל מקום שהוא. ואמר שהוא חיוב גדול על כל אחד מישראל (שסו):

גם זאת היתה הנהגה כללית שהזהיר את כל אחד ואחד. דהינו להתבודד בכל יום ויפרש שיחתו לפני השם יתברך ולבקש מלפניו רחמים ותחנונים לזכות להתקרב לעבודתו יתברך. ושיחה זו תהיה בלשון אשכנז שמדברים בו וכו'. וכמבאר מזה בספריו הקדושים, וכבר נדפס:

וכיוצא בזה שאר עניני הנהגות שצוה על כל אחד ואחד בפרט כי לכל אחד ואחד צוה הנהגות אחרות (שסח). וגם באדם אחד היה שנוי בענין ההנהגות, שבתחלה צוה על אחד לנהג הנהגות אלו, כגון לומר ח"י פרקים משניות וכיוצא, ואחר כך במשך איזה זמן פטרו מהנהגה זו וצוה עליו הנהגות אחרות. ואחר כך עוד במשך איזה זמן צוה עליו הנהגות אחרות. וכן התנהג עם מקרביו תמיד. לאחד צוה לומר פסוק מיוחד בכל יום ולאחד צוה לומר איזה משנה מיוחדת בכל יום וכיוצא בזה:

והכלל שלכל אחד ואחד צוה הנהגות מיוחדות כפי מה שהיה צריך לתקן מה שפגם וכפי שרש נשמתו. ויש הנהגות כלליות שצוה לכל המקרבים שלו כנ"ל. ויש הנהגות שהיה כלליות לכמה וכמה אנשים ויש הנהגות שהיו מיוחדות לכל אחד ואחד ביחוד:

וכן בענין הזמן, יש הנהגות שצוה לנהג אותם כל ימי חייו, כגון למוד הפוסקים שעל זה הזהיר בפרוש לנהג זאת כל אחד ואחד כל ימי חייו, ויש הנהגות שהיו תלויים בזמן, שבזמן זה צוה לנהג הנהגה זו, ובזמן אחר צוה הנהגות אחרות וכנזכר לעיל. וכל ההנהגות שצוה אפלו ההנהגות שהיו נראים כדברים פשוטים, לא היתה שום הנהגה על פי פשוט כי היה לו, זכרונו לברכה, בזה כמה וכמה סודות נסתרות ונוראות מאד. אבל לנו לא גלה שום דבר. רק צוה לעשות הדבר בפשיטות והוא עשה בזה מה שעשה:

ואמר בפרוש בזה הלשון: כל הנהגה והנהגה שאני מצוה לעשות הוא סגולה, ותקון. ומועיל על מה שעבר, ועל העתיד, ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים, ולעתיד לבוא:

וכל מה שצוה לעשות, אפלו היה נראה דבר קל ופשוט מאד, היה כבד מאד על האדם לעשות. והיה מונח עליו כל מיני כבדות והיו עליו כמה וכמה מניעות אף על פי שהדבר היה דבר פשוט. ואלו לא היה מצוה רבנו זכרונו לברכה לעשות אותו הדבר, רק האדם היה רוצה לעשות זאת מעצמו היה קל עליו מאד לעשות, אבל כשצוה רבנו זכרונו לברכה לעשותו היה כבד מאד. אבל אף על פי כן היו אנשים שלו מקימים דבריו תמיד. כי ידעו מזה שדבריו שהוא מצוה כבד מאד לעשותן והיו מכריחים עצמם מאד מאד לקים דבריו דיקא. והיו מתחננים ומבקשים מאד מהשם יתברך על זה שיעזר אותם לקים דברי הנהגותיו הקדושים. והשם יתברך עזרם על זה:

ושמעתי מפיו הקדוש בפרוש שאמר: כל מה שאני מצוה לעשות הוא כבד מאד לעשות וכו'. ומי שזכה להתקרב אליו היה רואה קצת מעין זה. ולא היה לרבנו זכרונו לברכה שום מנוחה כל ימיו אפלו רגע אחת. כי היה לוחם מלחמות ה' בכל עת ובכל רגע ואי אפשר להאריך ולספר בזה מכמה טעמים. וזה היה ענין המחלקת הגדולה שהיה עליו וכו', אבל אף על פי כן השם יתברך היה בעזרו תמיד וזכה לעלות על ידי זה בכל יום ובכל עת למעלות והשגות גבוהות מאד אשר לא נשמעו ולא נראו וכו':

וגם עכשו עדין מונח כל מיני כבדות ללמד ספריו הקדושים ויש עליהם כמה מניעות אפלו מי שזוכה לידע מרבנו זכרונו לברכה ורוצה ללמד אותם יש לו כבדות גדול ומניעות רבות מאד כידוע בחוש לנו. וגם עדין האור נעלם ונסתר:

קפועריכה

כמה וכמה דברים ראינו בעינינו שהודיע לנו רבנו זכרונו לברכה קדם שהיה שיהיה כן וכן היה (שע). פעם אחת בעשרת ימי תשובה אמר שבשנה זו יהיה חולשות רחמנא לצלן. (הינו בשנת תקס"ז), וכשיצא מהמרחץ בערב יום הכפורים, אמר שהוא ממשש בראשו של עצמו אם הוא חי (הינו מחמת הפחד שרואה חולשות גדולות רחמנא לצלן). וכן היה, שבאותה השנה היה חולשות גדולות רחמנא לצלן:

כשהיה יקרות בעולם בשנה אחת, ואחר כך בימי הקיץ בעת גדול התבואה היה נראה להעולם שיהיה זול. ואמר הוא שלא יהיה זול באותו השנה כי היקרות הרחיב זמנו על שתי שנים. וכן היה, שגם שנה שניה היה יקרות, ואחר כך אחר כלות השתי שנים נעשה זול:

וכן היה בכמה וכמה דברים. אך כבר אמרנו שאין זה רצוננו לספר מופתים מרבנו זכרונו לברכה. כי לא באלה תהלתו, גם כי היה אסור במופתים כאשר היה מובן מדבריו, שלא הותר לו לגלות מופתים. ועל כן לא נראו ממנו כי אם קצת מופתים ועתידות, אף על פי שבאמת היה יודע בברור כל העתידות אפלו מה שיהיה לזמן רחוק וכו' כאשר היה נראה לעין כל מי שהסתכל היטב על דבריו. אף על פי כן הכל היה בהצנע ובהעלם גדול ואין אנו עוסקין לספר מזה כנזכר לעיל:

קפזעריכה

פעם אחת בא לפניו איש אחד מאנשיו שהיה לו חלי וכאב גדול בידו, עד שלא היה יכול להזיז בידו כלל. והיתה ידו תלויה בצוארו כדרך החולים בידיהם. ולא היה יכול בשום אפן להורידה, כי היה חליו וכאבו גדול מאד. והיו מדברים לפני רבנו זכרונו לברכה שהוא צריך לשתות סאלץ (מי מלח) ולקבל רפואות. והאיש ההוא היה עני גדול ולא היה לו דבר על הוצאות ורפואות:

ביום השבת בשעה שהיה יושב על השולחן בסעודת שחרית, ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר לאותן היושבין סביבו שזה האיש בודאי יש לו אמונה, והשיבו: הן. וכפל הדברים ודבר מזה קצת אם יש לו אמונה, והשיבו: הן. אחר כך צוה רבנו זכרונו לברכה פתאם להאיש הנ"ל שיוריד ידו. ונבהל מאד, וכל העם נבהלו ונשתוממו, כי היה דבר תמוה מאד מאד, כי זה האיש היה חולה בידו זמן רב שאינו יכול להוריד ידו ועכשו יורידנה פתאם?! אבל תכף שצוה רבנו זכרונו לברכה גזר אמר ויקם. ותכף לקחו ממנו המטפחת שהיתה ידו תלויה עליה בצוארו והוריד ידו תכף. והיה נס מפורסם לעין כל שנתרפא ידו תכף באותה השעה ותכף חזרה ידו לבריאותה ואיתנה כשאר כל אדם עד היום הזה. כאלה וכאלה נראו ממנו כמה מופתים נוראים לפרקים:

אך בעת שהיה ענין הנ"ל של האיש הנ"ל, אחר כך באתי אליו וספר עמי קצת מזה והיה לרבנו זכרונו לברכה אז איזה מחוש וחולאת. ואמר אז שבכל עת שהוא עושה איזה דבר מופת יש לו יסורים אחר כך תמיד. ואמר שבכל פעם שהוא עושה איזה דבר הוא מבקש אחר כך מהשם יתברך שישתכח הדבר:

קפחעריכה

אמר: שפליאה בעיני אם מביאין פדיון לאחד ומספרין לו צערו, כגון: מחולה וכיוצא כשאינו מרגיש הצער והיסורין כמו החולה בעצמו וכו'. והיוצא מדבריו הוא שהוא מרגיש הצער והיסורין כשבאין לפניו שיתפלל על החולה וכיוצא כמו החולה בעצמו ממש. וכן נשמע מפיו כמה פעמים. ואמר: בתחלה הייתי מבקש מאתו יתברך שאהיה מרגיש צער ויסורין של ישראל, כי לפעמים היה אחד בא וספר לי צערו ולא הייתי מרגיש הצער והייתי מתפלל שארגיש צערו של ישראל. עכשו כשאחד מספר לי צערו אני מרגיש בעצמי הצער יותר ממנו. וממש נוטפין ממני הדמים מגדל הצער שאני מרגיש יותר ממנו. כי הוא יכול לחשב מחשבות אחרות ולשכח הצער, אבל אני מרגיש מאד כנזכר לעיל. ואמר לאחד מאנשיו שבקש אותו שלא ישכח אותו, ענה ואמר: איך אפשר לשכח אחד מכם? הלא כל אחד ואחד יש לו אצלי מקום בלבי:

קפטעריכה

פעם אחת היה נכדו זכרונו לברכה מוטל על ערש מחלי הפאקין (אבעבועות שחורות) רחמנא לצלן (שעב). והיה קובל לפני מאד שיש לו צער גדול מזה מאד. וספר לי אז ואמר שיש דרכי ה' שאי אפשר להבינם. כי איתא שאצל האר"י זכרונו לברכה נסתלק בן אחד. ואמר, שנסתלק בשביל הסוד שגלה לתלמידו רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה (קכא). והלא באמת האר"י היה מוכרח לגלות לו. כי רבי חיים ויטאל הפציר בו מאד, וכשהפציר בו היה מוכרח לגלות לו, כי אמר שלא בא לעולם כי אם לתקן נשמתו של רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה. נמצא שהיה מוכרח מן השמים לגלות לו הסוד, ואף על פי כן נענש על ידי זה כנזכר לעיל. וזהו דרכי ה' שאי אפשר להבין בשכל בשום אופן (שעד):

והמובן מדבריו לענין עצמו שכל צערו ויסורין וצער בניו שיחיו, הכל הוא רק מחמת שעוסק עמנו לקרבנו להשם יתברך. ואף על פי שהוא מוכרח לזה, כי בודאי השם יתברך רוצה בזה, כי הוא יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ואף על פי כן היה לו יסורים קשים גדולים מאד על ידי זה כי הוא דרכי ה' כנזכר לעיל. והיה הולך ומספר לפני צערו הגדול שיש לו מזה שנכדו חולה כנזכר לעיל. ואמר שהוא רוצה שהוא בעצמו יהיה חולה בעד התינוק הנ"ל. ואמר שהוא מרגיש כל גניחות התינוק (שקורין קרעכצין) בלבו וכו':

אחר כך אמר: אך זאת יחשב לי לטובה שגם כשאדם אחר יש לו חולה בתוך ביתו ומביא לי פדיון או מבקש להתפלל עליו יש לי גם כן צער כזה ממש ככל הנזכר לעיל. גם כשאחד מאנשינו שהיה מקרב מתרחק עצמו חס ושלום, יש לי צער כזה ממש בלבי ככל הנזכר לעיל. וספר אז מאחד שנתרחק באותן הימים, ואמר שיש לו ממנו כל צער הנ"ל. שוב שמעתי מאיש אחד מאנשיו ששמע גם כן מרבנו זכרונו לברכה ענין זה בעת שנסתלק אצלו בנו הקטן שלמה אפרים, זכרונו לברכה. שאמר שיש לו יסורים בשבילנו. הלא האר"י זכרונו לברכה לא גלה כי אם סוד אחד היה לו ענש, מכל שכן שאני גליתי לכם כל כך סודות רבות כאלה:

קצעריכה

אמר: שכמה פעמים ציר לעצמו עניני מיתה (לעיל לז) כאלו הוא מת ממש עד שהרגיש טעם מיתה ממש. גם אני שמעתי שאמר שבימי נעוריו היה מציר לעצמו מיתתו ואיך יבכו עליו וכו'. וציר לעצמו היטב כל עניני מיתה ואמר שהוא מלאכה לציר לעצמו זאת היטב:

קצאעריכה

פעם אחת נכנס לבית וענה ואמר: מה לעשות כשעומד לפני האדם הר גדול של אש ומעבר השני של ההר מונח אוצר טוב ויקר ונחמד מאד מאד. אבל אי אפשר לבוא אל האוצר כי אם כשעוברין דרך ההר של האש. וההכרח לבוא לאותו האוצר הנחמד והיקר וכו'. אחר איזה ימים שוב דבר מזה ושחק ואמר: כבר נודע לי הדבר הזה מה לעשות לזה:

קצבעריכה

פעם אחת דברתי עמו זכרונו לברכה מענין זה שאין העולם רוצים להאמין שיהיו נמצאים עכשו צדיקים גדולים במעלה מאד כמו בדורות הראשונים. ענה ואמר: אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן. כי כמו שהשם יתברך נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור. והבן מאד:

קצגעריכה

אמר לענין ממון: צריך האדם שיהיו לו כל הכחות שיש בענין אכילה, כי יש כמה כחות באדם לענין אכילה, כי יש כח המקבל וכח המעכב שלא יצא לחוץ המאכל תכף וכח המעכל וכח המחלק המאכל לכל אברי הגוף, להמח המבחר וכן ללב וכן לכל שאר האיברים לכל אחד כראוי לו, וכח הדוחה הפסלת לחוץ, כמבאר כל זה לחכמי הרופאים, כמו כן כל אלו הכחות צריכין לענין ממון. כי צריך שיהיה לו כח המעכב שלא יפזר מעותיו מיד (כדרך שיש בני אדם שבתחלה מתאוים מאד לממון ומבלים ימיהם על זה, ותכף כשמשיגין הממון מפזרין אותו מיד) וכן כח המחלק שיתחלק מעותיו למקומות הצריכין לכל אחד כראוי כנזכר לעיל לענין האכילה, דהינו שמבחר יגיע לצדקה. וכיוצא בזה בשאר המעות כל אחד למקומו הראוי לו כנזכר לעיל לענין האכילה. וכמו שמספרין מהבעל שם טוב זכרונו לברכה, שאמר לענין מה שמקבל מעות מרשעים ואמר שהמעות כשבא לידו, אזי הוא מתחלק. ומעות שקבל מאנשים הגונים אלו המעות יוצאים על הוצאות הכנסת אורחים צדיקים שבאים אצלו וכיוצא בשאר המעות. ומעות שבא ממי שאינו הגון, זה המעות יוצא על הוצאות הסוסים שלו והערל עבד שלו דהינו שממילא מתחלק המעות אצלו כך. אף על פי שבאמת היה כל המעות מערב אצלו אך ממילא היה נעשה כך אצל הבעל שם טוב זכרונו לברכה. וזה בחינת כח המחלק הנזכר לעיל וכח הדוחה הפסלת לחוץ, הינו כנזכר לעיל, כי יש מעות שצריך לצאת לחוץ בשביל ערלים וסוסים וכיוצא. ואמר עקר תאות ממון. מי שאין לו כלי לקבל. כמו לענין תאות אכילה כי בודאי מי שיכול לאכל וכו'. ועקר התאוה ביותר מהשעור כמו כן לענין ממון. אני יש לי כלי וכו':

קצדעריכה

אמר אחר כל היסורים: אף על פי כן השם יתברך מיטיב עמנו, רק שאין אנו רוצים להקטין את היסורים. וגם באמת בודאי אינם יסורים קטנים, אבל נגד דבקות אחד להשם יתברך מה שזוכין לאיזה בחינה של דבקות במחשבה או בבחינה אחרת, כל היסורים אינם כלום נגד זה ועל ידם בעצמם מתקרבים ומתדבקים אליו יתברך, כי נוטלין ממני הבריאות גופי, מי נוטל ממני הבריאות השם יתברך. אם כן אני נדבק בו יתברך. וכן כשלוקח חס ושלום איזה בן. מי לוקח השם יתברך. אם כן אדרבא עתה הוא סמוך יותר אליו יתברך, כי בעולם הבא סמוכין יותר להשם יתברך:

קצהעריכה

שנת תק"ע פרשת נח נכנסנו אליו בלילה כדרכנו תמיד ענה ואמר: מה שאני עושה עמכם הוא דבר קטן לפני. זה אתם צריכים לעשות (כונתו הינו מה שהוא עוסק עמנו להכניסנו ולקרבנו לעבודתו יתברך אפלו זאת הוא דבר קטן לפניו וזה הדבר אנחנו צריכים לעשות לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך אבל הוא בעצמו יש לו עבודה גבוהה מזה). והייתי עומד ומשתומם כמתמיה כי כפי הנראה לדעתנו אין עבודה גבוהה מזו לקרב בני אדם להשם יתברך. ענה ואמר יש נשמות ערטילאין שאין יכולין לכנס בגוף כלל וגדל הרחמנות שעליהם גדול ועצום מאד מאד יותר מעל החיים כי הם כבר נכנסו בגוף ויש להם בנים ויש להם מצוות אבל הרחמנות שעל אלו הנשמות הערמות הוא גדול מאד מאד כי אינם יכולים לעלות למעלה. וגם למטה אינם יכולים להתלבש בגוף כנזכר לעיל. ויש גלגולים בעולם שעדין לא נתגלו כלל בעולם (הכונה כי יש גלגולים שדברו מהם בספרים שנתגלו על ידי הקדמונים. אבל יש עוד גלגולים שעדין לא נתגלו כלל בעולם). גם מדה זו הוא מצד הגלגול שהגלגול מחיב שיהיה לו מדה זו שיתאוה תמיד לנסע לדרכים ויהיה מוכן לנסע ואחר כך אינו עולה בידו ונמנע מלנסע:


שיחתו הקדושה של רבנו זכרונו לברכה

אור ליום שני פרשת נח שנת תק"ע

קצועריכה

התורה שלי גדולה מאד והיא כלה רוח הקדש ויכולין לידע ממנה עתידות שמי שיטה עצמו ויאזין ויקשיב התורה שלי יכול לידע עתידות שיהיה ואין צריך לומר אחר כך כשנעשין הדברים בעולם שאז יכולין בודאי למצא הכל בתוך התורה שלי ולראות ולהבין שהכל מבאר בתוך התורה שנאמרה כבר. כל זה שמעתי אחר שבת בראשית שנת תק"ע בעת שהראיתי לו התורה בראשית לעיני כל ישראל בכתב הנדפסת בלקוטי תנינא סימן ס"ז. ובאותו השבוע ראינו בחוש כל הנזכר לעיל, איך בהתורה הקדושה שלו הוא מגלה נעלמות ועתידות, כי מעשה שהיה כך היה, כי בשבוע הקודם ביום חמישי שהוא כ"ה תשרי שנה הנ"ל נסתלק כבוד הרב הגאון בוצינא קדישא החסיד המפרסם מורנו הרב ר' לוי יצחק זכר צדיק לברכה אב בית דין דקהלת קדש ברדיטשוב, ובשבת שאחר יום חמישי הנ"ל שהוא שבת בראשית אז נאמרה התורה הנ"ל מפי רבנו זכרונו לברכה המתחלת בראשית לעיני כל ישראל המדברת מהעלמת הפאר של ישראל דהינו העלמת והסתלקות הצדיק שהוא הפאר של ישראל. ובעת ששמענו זאת התורה מפיו הקדוש של רבנו זכרונו לברכה לא היינו מבינים כלל להיכן מגיע כונתו כי אז באותו השבת עדין לא נודע כלל מפטירת הצדיק הנ"ל עד יום שני אחר שבת. ואחר כך בשבוע שאחר שבת בראשית נודע לנו מצרתן של ישראל שנסתלק הצדיק הגדול הנ"ל אז היינו מבינים למפרע שרבנו זכרונו לברכה גלה בהתורה הנ"ל כי זאת התורה מדברת מהעלמת הפאר וכו' והצדיק הנ"ל היה נקרא בפי רבנו זכרונו לברכה פאר של ישראל בחינת תפלין כמבאר במקום אחר . וכן באותה השנה לא היו אתרוגים מצויים ואחר כך באו אתרוגים על פי נס. ואמר רבנו זכרונו לברכה שהיה בטוח על צדיקי הדור ובפרט על הצדיק הנ"ל שהוא פאר הקהלה שלנו שיהיו אתרוגים וכו' על כן ראינו בברור שרבנו גלה ברוח קדשו בהתורה הנ"ל הסתלקות הצדיק הנ"ל כמבאר עתה להמעין שממש כל התורה הנ"ל מדברת מענין זה דוק ותשכח:

גם אלה דברי רבנו זכרונו לברכה בעת שראה התורה הנ"ל בכתב: המוסר של התורה שלי נפלא ועצום מאד אלו היו אומרים זאת התורה בלשון אחר בלשון מוסר היה מעורר ומשבר את הלב מאד כי כלה מוסר השכל מוסר גדול ונורא מאד על כן צריך לזהר לקים מה שהזהרתי אתכם לעשות מן התורה תפלה כי תכף כשמתחילין להכניס זאת התורה בתוך דברי התעוררות ושיחה של תפלה בודאי תעורר ותשבר את לבו מאד כנזכר לעיל:

קצזעריכה

בענין הצדיק הנזכר לעיל שנפטר אמר שאפלו איש פשוט מחיב להרגיש החסרון כי בודאי כל אחד מרגיש מה שנחסר דבר מן העולם, אך כל אחד מרגיש החסרון באיזה מרה שחורה, כי זה מרגיש בהפרנסה שאין הפרנסה כסדר וזה מרגיש בעצמיו שאין העצמות מישבים בו עתה כסדר וכיוצא בזה (וחשב לדגמא כמה דברים כאלו מה שכל אחד מרגיש החסרון באיזה ענין משנה) אבל מי שיש לו עינים פקוחות הוא רואה ממש שנכבה נר מן העולם ונעשה חשך והלא מצינו כמה שנויים שנעשו בעולם בעת הסתלקות הצדיקים כמו שמצינו בגמרא מועד קטן ד' : שכיב וכו' שפעי מרזבו דמא וכו', ואם כן במקומות כאלו נעשו שנויים מחמת הסתלקות הצדיקים. ומה שמספרין שראו אש אף שהוא רחוק קצת בעיני מחמת שעכשו אין הדור ראוי לכך לראות דברים כאלו אבל מצד הצדיק שנסתלק בודאי יכול להיות שיהיה עמודא דנורא בעת הסתלקותו. כי נסתלק ראש כזה ראש באמת בפרט ראש של ישראל כי אפלו כשמת ראש ושר של אמות העולם נעשין גם כן שנויים בשמים בין הכוכבים מכל שכן וכל שכן ראש של ישראל:

קצחעריכה

שנת תק"ע בחרף אחר חנכה בעת שבאתי מברדיטשוב אמר לי שיש לו מעשה לספר ואמר שהמעשה הזאת שרוצה לספר לא ספרו אותה כי אם פעם אחד לפני בית ראשון וגם הנביאים לא ידעו הסוד שלה, כי אם הנביא שספר אותה ומי שספר אותה לפניו והוא חדוש גדול, והגם שכבר ספרו אותה כנ"ל, אף על פי כן הוא חדוש גמור, הינו דבר חדש לגמרי. כי בודאי מאז עד עתה נעשה מה שנעשה ואז ספרו אותה כמו שהיה ראוי אז ועתה צריכין לספרה כמו שראוי עתה (ולא זכינו לשמעה). ועל ידי המעשה שוב אינו קשה לי כלל בעניננו כי מתחלה היה קשה לי קצת מפני מה יהיה כך, דהינו שאין לנו שום חשיבות בעולם וכו', אבל עכשו על פי המעשה הנ"ל שוב אינו קשה לי כלל. וכבר היה מוכן לספר מעשה זו אך אף על פי כן נתגלגל הדבר ולא זכינו לשמעה. אחר כך בסמוך ספר המעשה של הבעל תפלה הנדפס בספורי מעשיות ואמר שאין זאת המעשה הנ"ל, ואמר שהמעשה הנ"ל שרצה לספר הוא יפה עוד יותר ממעשה זאת של הבעל תפלה הנפלאה והנוראה מאד, אשרי מי שיזכה לשמעה לעתיד:

קצטעריכה

אמר: אין מי שיוכל להבין בהספר (הינו בספר לקוטי מוהר"ן) כי אם מי שיכול לומר כל תורה ותורה פנים ואחור:

רעריכה

אמר: כל התורה שלי הוא כלה הקדמות: