פתיחת התפריט הראשי

נאעריכה

העולם הזה אינו כלום רק למשוך אל התכלית הנצחי. ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו. כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה, כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי. שמראה אל האדם כאילו הוא מרויח בכל פעם ובסוף אינו כלום. כאשר נראה בחוש ברוב בני אדם שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא ומתן ולבסוף כשבאין לחשבון אין נשאר בידם כלום ואם אפילו משיג מעות לוקחין אותו מן המעות. והכלל ששניהם אין להם קיום ביחד דהיינו האדם עם המעות רק או שלוקחין המעות מן האדם או שלוקחין האדם מהמעות. ומעולם לא נמצא שישאר אחד עם המעות רק כנזכר לעיל. גם היכן הוא כל המעות שעושין מימות עולם כי מעולם עושין תמיד מעות והיכן הוא כל המעות רק באמת אינו כלום לגמרי.

ולעבוד ה', איני יודע מי הוא שיוכל לומר שיעבוד את ה' לפי גדולת הבורא יתברך. מי שיודע מעט מגדולתו יתברך איני יודע איך יכול לומר שיעבוד אותו יתברך. ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך רק העיקר הוא הרצון להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך. ואף על פי שהכל חפצים ורוצים לעבדו, אף על פי כן אין כל הרצונות שוין. ויש חילוקים רבים ברצון. אפילו באדם אחד בעצמו בכל עת ובכל רגע יש חילוקים גדולים בין הרצונות. והכלל שעיקר הוא הרצון והכיסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך. ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות. (ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך "כאילו", כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך. בלשון אשכנז קלאמירשט).

גם חכמות אינם כלום רק תמימות ופשיטות. גם בתמימות אסור להיות שוטה. אבל אף על פי כן חכמות אין צריכים כלל. וכמובאר במקום אחר (עיין לקוטי תנינא, סימנים: יט, מד). גם אין טוב להיות זקן; הן חסיד זקן והן צדיק זקן. זקן אין טוב, כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש. רק יש מה שהוא משביח כשהוא זקן. היינו דבר אחר שמוסיף כח כשמזקין כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת עז:). גם הפקרות אין צריכים. אף על פי שבאמת אצלי אינו נקרא הפקרות כלל. אדרבא להפך כשרודף אחר עסקי עולם הזה ורחוק מעבודתו יתברך, זהו מופקר באמת. אך אף על פי כן אפילו מה שנקרא אצל העולם הפקרות, דהיינו מי שמפקיר כל עסקי עולם הזה מכל וכל ועוסק רק בעבודת ה' שזהו אצל העולם הפקרות, גם זה אין צריכים כי יכולים להיות איש כשר בלי הפקרות.

את זה תקבלו מאתי שלא להניח עצמו להעולם להטעות. שלא יטעה אותו העולם כי לא נמצא אחד שיהיה לו קץ וסוף טוב מן העולם. וכל בני אדם שהיו אפילו אותן שתפסו בידם כל העולם הזה כולו, היה סופם רע מאד, גם לדורי דורות קלקלו והפסידו. ואפלו אומות העולם צריכים לידע מזה. מאחר שאין העולם הזה כלום, מה צריכים לעשות. על זה צריכים זכיה מן השמים לזכות לידע מה שצריכים לעשות, אך ישראל אין צריכים לזה. כי כבר הם יודעים מה לעשות על ידי התורה.

העולם אומרים שאין צריך לבקש גדולות, ואני אומר שצריך דוקא לבקש גדולות; לבקש ולחפש אחר הצדיק הגדול ביותר דוקא. וכבר מבואר מזה בספרים (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן ל') שצריך לחפש דוקא אחר הצדיק והרבי הגדול ביותר.

וכנגד התאוות המטרידים את האדם. באמת אין נמצא שום תאוה כלל, כי אכילה ושתיה הוא הכרח לקיום הגוף, וגם בנים מוכרחים להוליד. וכל זה האדם מוכרח, ואם כן אין שום תאוה כלל, רק שצריכים להתנהג בהם בקדושה ובטהרה. והשכל של האדם יכול לעמוד כנגד כל התאוות, כי הקדוש ברוך הוא "יהיב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). כי יש לכל אחד חכמה בכח, רק שצריכין להוציאם מכח אל הפועל. ובזה השכל לבד שיש לכל אחד בכח חכמתו, דהיינו מה שיש לו מעצם בריאתו, מלבד מה שהשם יתברך מוסיף ליתן חכמה לחכימין, בכח חכמתו לבד יכול גם כן לעמוד כנגד התאוות. ואפילו מי שכבר נמשך אחר תאוות עולם הזה ועבר מה שעבר ונפגם שכלו ונתבלבל ונתמעט, אף על פי כן במעט מעט שכל הנשאר יכול גם כן לעמוד. ואפילו נקודה אחת מן השכל יכולה לעמוד כנגד כל העולם עם התאוות. ובכל מקום שהוא יכולין להיות סמוכין לשם יתברך. ועיין במקום אחר (עיין לקוטי תנינא, סימנים: ז, סח) מזה שגם בשאול תחתיות חס ושלום יכולין להתקרב אליו יתברך ולעבדו יתברך באמת.

ענה ואמר: או שצריכין לזה רחמנות מהשם יתברך, או יגיעות ועבודות, או שצריכין שניהם שיהיה לו יגיעות גדולות בעבודת ה' וגם רחמנות מאתו יתברך, קודם שזוכין שיעמדו וישקטו שמרי המח למטה עד שלא ירצה שום דבר בעולם ויהיה הכל שוה אצלו. "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך" (משלי ו, כב), היינו שהכל שוה ואין שום חילוק בין העולם הזה ובין הקבר ובין העולם הבא. כי בהתהלכך תנחה אותך התורה. וכן בשכבך תשמר עליך, ששם בשכבך בקבר, שם גם כן השם יתברך והתורה, וכן והקיצות לעולם הבא וכו' (סוטה כא.). כי מאחר שאין לו שום תאוה ורצון כלל לשום דבר. רק להשם יתברך ולהתורה, נמצא שהכל שוה אצלו. בין בעולם הזה. בין בקבר. בין בעולם הבא בכולם הוא דבוק רק בהשם יתברך ובהתורה. כי מי שמקושר בעולם הזה יש חילוק בין העולם הזה שהוא רחבת ידים ובין הקבר שהוא מקום צר וכיוצא בזה. אבל מי שנזדכך מחו ואין לו שום שמרים במח הכל שוה אצלו כנזכר לעיל:

נבעריכה

מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, כי "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג), ואפילו מסיפורי הגויים צועק גם כן כבוד השם יתברך כמו שכתוב (תהלים צו, ד): "ספרו בגוים את כבודו", שאפילו בסיפורי הגויים צועק כבוד השם יתברך, כי כבודו יתברך צועק תמיד וקורא ומרמז להאדם שיקרב אליו יתברך והוא יתברך יקרב אותו ברחמים באהבה ובחיבה גדולה.

וזה שהאדם נתלהב לפעמים בתוך תפילתו ומתחיל להתפלל בהתלהבות וחשק גדול ותפילתו שגורה ומרוצה בפיו זהו אור השם יתברך בעצמו כביכול שנתלבש בו וקורא אותו לעבודתו יתברך, כי זה ההתלהבות שהאדם מתלהב בתפליתו זה בחינת השם יתברך בעצמו כביכול בחינת "הוא תהלתך והוא אלקיך" (דברים י, כא), שהוא יתברך הוא בעצמו התהילה והתפילה, ולפעמים האדם מתפלל לפני השם יתברך כביכול. וגם כשהשם יתברך מסתלק ומתרחק חס ושלום מן האדם, הוא צריך גם כן להתפלל ולהשליך התפילות אחריו יתברך בחינת "השלך על ה' יהבך" (תהלים נה, כג), שצריך לזרוק ולהשליך אחריו יתברך תפילות כשהוא מסתלק ומתרחק מן האדם. וזה בחינת זכאה מאן דידע לזרקא חצין וכו' המובא בתיקונים (בדף כט.) שצריך לזרוק אחריו יתברך תפילות כנזכר לעיל:

נגעריכה

מי שיש לו אמונה, חייו חיים והוא מבלה ימי חייו בטוב תמיד. כי כשהולך לו כראוי ויש לו טוב בודאי טוב לו. ואפילו כשאינו כך (דהיינו שאין מתנהג לו כסדר ויש לו יסורין חס ושלום) גם כן טוב. כי הוא בטוח שאף על פי כן השם יתברך ירחם עליו להבא וייטיב אחריתו, כי מאחר שהכל מאתו יתברך בודאי הכל לטובה. אבל מי שאין לו אמונה חס ושלום חייו אינם חיים כלל, כי תיכף כשעובר עליו איזה רעה שוב אין לו שום חיות, כי אין לו במה לנחם עצמו כלל מאחר שאין לו אמונה כלל ואין לו שום חיות ושום טוב מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה רחמנא ליצלן. אבל על ידי אמונה מה טוב ויפה החיות שלו כנ"ל:

נדעריכה

השם יתברך אינו עושה שתי פעמים דבר אחד, כי אפילו גלגולים אין זאת הנשמה מתגלגלת פעם שניה כמות שהיא רק זאת הנפש עם זה הרוח וכיוצא בזה כידוע, נמצא שעכשיו כשזה הנפש מתקבץ עם רוח אחר וכיוצא בזה שוב אין זה מה שהיה קודם, כי אין השם יתברך עושה שתי פעמים דבר אחד:

נהעריכה

פעם אחת דיבר מענין טוב העולם הבא מה שיכולין לזכות על ידי עבודת ה' באמת. ענה ואמר: מוכרחין לומר ולקרותו בשם טוב כי אי אפשר לקרותו בשם אחר להודיע לבני אדם. אבל באמת אפילו שם טוב אין שייך לומר על זה, כלומר שהוא אפילו למעלה למעלה מטוב. אך אי אפשר להודיע יותר לבני אדם כי אם כשמכנין אותו בשם טוב, אבל באמת וכו' עין לא ראתה וכו' (ישעיה סד, ג):

נועריכה

יש בני אדם שנדמה עליהם שהם רחוקים מאיזה תאוות גדולות כגון מתאות ממון וכיוצא בזה. דע שאף על פי כן יכול להיות שהוא גרוע יותר מחבירו שהוא משוקע באותה התאוה, דהיינו שיש לו איזה תאוה אחרת שהוא משוקע בה כל כך עד שאפילו תאות ממון וכיוצא בזה שהיא תאוה גדולה מאד נתבטלה אצלו כנגד אותה התאוה, נמצא שהוא גרוע יותר כי הוא משוקע כל כך באיזה תאוה עד שאפילו תאוה גדולה של ממון וכיוצא נתבטל אצלו מחמת התאוה.

ואפילו אם היתה התאוה שהוא משוקע בה קטנה מתאוה האחרת שהוא רחוק ממנה, עם כל זה אין נפקא מינה כלל מאחר שהוא משוקע בה כל כך עד שתאוה גדולה נתבטל אצלו על ידי זה כנזכר לעיל. וכמו שמצינו שיש עקשן כגון תינוק שבשביל עקשנות לבד יכול להפקיר עצמו לגמרי ולהכות ראשו בתיבה מחמת עקשנות כנגד אמו שעושה לה להכעיס. כמו כן יש בבני אדם שיכול להפקיר הכל ולסלק כל התאוות בשביל איזה תאוה או עקשנות שהוא רוצה:

נזעריכה

[היה מתפלל שימות על קידוש השם]

מקודם סיפר, שבימי בחרותו היה לו פחד גדול מאד מאד מן המיתה. והיה מתפחד ומתירא הרבה מאד מן המיתה ואז היה מבקש מהשם יתברך שימות על קידוש השם. והלך בזה זמן רב. ואינו זוכר כמה. אבל זה הוא יודע שהיה זמן גדול אפשר שנה שהלך בזה וביקש תמיד על זה. ולא היתה שיחה ותפילה שלא ביקש על זה שיסתלק על קידוש השם, ומגודל פחדו ויראתו אז מהמיתה כנ"ל, היה זה בעצמו אצלו מסירות נפש על קידוש השם ממש מה שהיה מתפלל על זה. כי היה פחדו גדול מאד אז מזה. ומהנ"ל הבנתי שאותו הדבר שמתגבר על האדם והוא משוקע בו, אותו הדבר דוקא הוא צריך לשבר בשביל השם יתברך, כי זה עיקר עבודתו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סא:): "ובכל מאדך" (דברים ו, ה), יש לך אדם שחביב עליו וכו' והבן:

נחעריכה

[כשרוצה לומר תורה]

כשחושבין תורה, צריך להיות חושב הדבר תורה שרוצה לחדש בה, לחשוב ולחזור במחשבתו אותו הפסוק או אותו הענין כמה וכמה פעמים הרבה מאד ולהיות נוקש ודופק על הפתח עד שיפתחו לו. יש דבר שפורח במחשבה כמו זריקה, ואחר כך פורח מהמחשבה וצריך שיהיה לזה בריה ואיש חיל כנזכר לעיל לרדוף ולרוץ אחריה להשיגה:

נטעריכה

[טוב להיות רחוק מבניו]

מסוגל יותר לבנים, להיות רחוק מהם. לבלי היות דבוק בהם לשעשע בהם בכל פעם. רק לבלי הסתכל עליהם כלל:

סעריכה

[יש דברים שאסור לגלות אותם לדורות האחרונים]

שיחתו הקדושה של רבנו זכרונו לברכה בעת שארע מעשה בקהלת קדש ברסלב שנזוקה ילדה אחת בבית שחפרו בו ועשו בו בנינים חדשים, גם כמה נפשות היו בסכנה גדולה, אז שמעתי מפיו הקדוש ענין זה:

בענין בנינים. עיינתי והסתכלתי בענין זה וראיתי שכל העוסקים בבנינים ובחומות אין אחד מהם יוצא נקי. ואפילו עכו"ם. ואף על פי כן העולם עוסקים בזה, כי הוא קיום העולם, כי אי אפשר להיות בלא זה. ועל כן בהכרח שיהיו בני אדם שיהיה להם חשקות לזה:

ויש בענין זה כמה ענינים וחלוקים אך סוף כל סוף אינו יוצא נקי. ונראה שזהו פרוש 'כל העוסק בבנין מתמסכן' (יבמות סג.). מתמסכן הוא לשון עניות וגם הוא לשון סכנה. ובמדרש (שמות רבה א, י) מבאר בפרוש על פסוק: "ויבן ערי מסכנות לפרעה" (שמות א, יב), חד אמר שממסכנות את בעליהן, וחד אמר שמסכנות את בעליהן:

והעיקר הוא הנחת היסוד (שקורין זאקלאשטשינא), וצריך לידע באיזה זמן להניח היסוד ומאיזה עץ להניח, כי יש עצים שאינם ראויים להיות יסוד אך אי אפשר לידע כל זאת:

וגם מה שאין גדלים פירות במדינות אלו הוא גם מחמת זה, היינו שיש כמה פירות שאין יכולים להיות גדלים כאן. והוא גם כן מחמת זה שאין יודעים ענינים הנ"ל, כי אבן שתיה שממנה הושתת העולם (יומא נג:), משם יוצאין גידין לכל הארצות. ושלמה המלך עליו השלום שהיה חכם גדול וידע כל הגידין בפרטות, היה נוטע עץ כל פרי כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, וגם במדינות הללו אם היו יודעים הילוך הגידים בפרטות היטב, היו יכולים ליטע גם כאן את הפירות שאינם גדלים פה, כי גם כאן אף על פי שהגיד ההולך למדינה זו הוא מסוגל לפרי מיוחדת, עם כל זאת כל הגידין מתערבין ומתחברין יחד. ועל כן גם כאן במדינות אלו יכול להיות כשמתרחקים מעט יכולין ליטע גם שאר הפירות שאין גדלין פה. גם יש מציאות שאם היו פותחים באר באיזה צד, היו יכולין ליטע בריחוק מקום משם אותן הפירות הנ"ל.

גם צריכין לידע העליות והירידות של האבן שתיה ולידע לפי הזמן את בחינת האבן שתיה באיזה בחינה ומדריגה היא האבן שתיה באותו הזמן. ולפי אותה הבחינה של האבן שתיה באותו הזמן ידע איך להתנהג בענינים הנ"ל. אך כל זה נעלם ונסתר מן העולם, כי יש דברים שאסור לגלותן.

והענין כי העולם אומרים שבכל פעם נתחכם העולם יותר, ובאמת בודאי הדורות הקודמים בודאי היו חכמים יותר מאד והם גלו עיקר החכמה. אך מאחר שהם הכינו הכל על כן באים הדורות האחרונים על חכמות יותר, כי הדורות האחרונים הם באו אל המוכן, כי כבר מוכן החכמה מהדורות הקודמים שגילו עיקר החכמה ועל כן הדור האחרון מוסיף מעט ונתחכם יותר. וכמו שמצינו בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (יבמות צב:): "אי לאו דדלאית חספא לא אשכחית מרגניתא תותה", ועל כן אף על פי שהקודם לא פעל כלל כי העיקר הוא המרגניתא אף על פי כן הראשון עיקר כי הוא דלה חספא, היינו שהוא גלה וחפר יסוד ועיקר החכמה שעל ידי זה בא השני בנקל על עסק החכמה בתכלית.

ועל כן יש דברים שאסור לגלות אותם, כי אם היה מגלה אותם היו יכולים לבוא מזה בדורות האחרונים לעבודות זרות, כי יש באותו הענין כמה דברים וענינים שצריכין לעשות לזה. ואם היה נתגלה אותו החכמה בעולם והיו יודעים אותן הענינים שצריכים לעשות לאותו הענין, היו יכולים לבוא מזה בדורות האחרונים לעבודות זרות. כי הדורות האחרונים מוסיפים בכל פעם חכמה כנזכר לעיל. ולפעמים הדורות האחרונים טועין בחכמתם שמוסיפין על הראשונים, על כן אם היו מגלים ענינים הנ"ל והדורות האחרונים היו רוצים בכל פעם להוסיף עליהם חכמתם, והיו יכולים לטעות בטעות חכמתם שהיו מוסיפים עד שהיה יכול להתגלגל מענינים הנ"ל הנעלמים מן העולם עבודות זרות חס ושלום, כי היה נדמה להם על פי טעותם שכך צריך להיות חס ושלום.

וכמו שמובא בענין ערלה. כי איתא בזהר (ח"ב רמד, ב) שבאותן השלש שנים שורה קליפה על האילן, ובדורות הראשונים טעו בזה עד שהיה להם עבודה זרה בזה בתחילת נטיעת האילן דוקא בעת ששורה הקליפה הנ"ל, כי כפי שהיו יודעין היטב ענין נטיעת האילן מה שנעשה מזה, היה נדמה להם על פי טעותם שבודאי צריכים לעשות אותו העבודה זרה חס ושלום שהיו עובדים, כי היה נדמה להם שהוא פשוט כפי מה שטעו בחכמתם. על כן אסור לגלות ענינים כאלו:

סאעריכה

ענין הדרי בי הנאמר בגמרא (ערובין נב.), זה היה בחינת תשובה ששב בתשובה על שפגם בתורה לומר שלא כענין וכראוי. ותיכף ומיד שהקשה אותו חברו הבין מיד שפגם ושב בתשובה מיד. כי יש תשובה שהיא בכח ועדיין לא יצאה לפועל ובשביל זה אדם משיג לפעמים למעלה ממדריגתו מה שאינו ראוי לזה, הוא כדי שתצא התשובה מכח אל הפועל כנזכר לעיל. וזה בחינת הדרי בי היינו שהתשובה היתה בי מתחילה רק שהיה בכח כנ"ל ועתה יצאה לפועל (כי על ידי שהשיג למעלה ממדריגתו על ידי זה פגם לומר שלא כענין ואזי חברו מקשה עליו ואז הוא מתעורר מיד ומבין שפגם ושב בתשובה מיד. נמצא שעל ידי זה יצאה התשובה מכח אל הפעל):

סבעריכה

דע שיש בבני אדם סגולות גדולות, כי יכולין לפעול על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. ואפילו היקרות חס ושלום הוא בא ממחשבות בני אדם. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן, דהיינו כל הבחינות שיש במחשבה דהיינו פנימיות וחיצוניות ושאר הבחינות כולם עד הנקודה. וכשכולם כאחד אחוזים ודבוקים וחושבים שיהיה כן בלי בלבול ונטיה למחשבה אחרת, על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים. וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות לא בדרך כלל, כגון שיחשוב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות. אבל כשחושב בדרך כלל הוא בחינת גלמי כלים (כלים יב, ו) ויכול לטעות כמו שטעה נבט שראה אש יוצא כו' (סנהדרין קא:):

וגם לענין הלימוד מועיל זה, אם תהיה מחשבתו תקיפה מאד כנ"ל, בודאי יהיה כן. ובלבד שתהיה המחשבה תקיפה ואחוזה מאד בזה כנ"ל, דהיינו למשל שיחשוב במחשבתו שיזכה ללמוד ולגמור כל הארבעה פוסקים כולם עם כל הפירושים הגדולים, ויחשוב ויצייר בדעתו באיזה אופן ילמוד אותם ובכמה זמן, כגון למשל שיזכה ללמוד חמישה דפין ביום אחד עד שיזכה לגמור כולם בשנה אחת, ויכניס מחשבתו בזה היטב היטב בתוקף גדול מאד עד שתהיה המחשבה תקיפה ואחוזה בזה מאד. וכיוצא בזה בשאר לימודי התורה הקדושה כגון ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וטורים וכו' ותנ"ך וכיוצא, ויכסוף וישתוקק ויחשוב בזה הרבה בתוקף גדול אזי יזכה שיהיה כן. ואמר שזה מרומז בדברי רבותינו זכרונם לברכה במה שאמרו (שם כו:): מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, מועלת ממש דהינו שמועלת ומסייע לזה אפילו לדברי תורה. ואף על פי שרש"י פירש שם בענין אחר, אף על פי כן הוא כך. ולא סיים לבאר הדבר יותר, ואלו ואלו דברי אלקים חיים:

סגעריכה

בכל מדינה ומדינה יש דבר שחשוב באותה המדינה, ותיכף כשמתחיל אותו הדבר יש בו טוב ורע, והטוב הוא מעט והרע הוא שוה ממש בכל התנועות אל הטוב כדי שלא יהיה ניכר בין הטוב ובין הרע, ואותו הדבר הולך וחשוב עד הסוף. כגון במדינה זו חשוב בעל שם. ובאמת היו כמה בעלי שמות אמתיים וצדיקים. ועתה נתרבו הרבה בעלי שמות של שקר.

והכלל שכל מי שרוצה וחפץ ליכנס בזה לעסוק באותו הדבר החשוב באותה המדינה כגון בעל שם במדינה זו הוא מצליח באותו הדבר אף שהוא שקר. כי באמת אינו יודע כלום רק שהדבר תלוי בהתעוררות שלו איך שהוא מתעורר וחפץ באותו הדבר. וגם תלוי בהמקום שמתחיל שם להנהיג אותו הדבר, אם ההתחלה במקום שהם מאמינים בזה או שמתחיל עם אנשים שהם דרכן להאמין בכל דבר אזי מצליח. ואזי יכול להיות שאחר כך יאמינו בו גם אותם שהם רחוקים מלהאמין בכזה. ואם היה מתחיל במקומם היו מתלוצצים ממנו ולא היה מצליח כלל. אך מאחר שכבר התחיל במקום שחשוב שם ויש להם אמונה, על ידי זה יכול להיות שגם הם יהיו מוכרחין להאמין בו מאשר שהוא מצליח. אבל יש מדינה אחרת שאין חשוב שם כלל אותו הדבר כגון מדינת אשכנז שאין להם שום אמונה בבעלי שמות ושם אין שום הצלחה והתחלה למי שרוצה לעסוק בזה. וכמו כן ענין ההנהגה והגדולה של צדיקים במדינה זו. ובמדינה אחרת אין להם אותה גדולה. כגון מדינת ישמעאל שנקראים חכמים ואין להם אותו ההנהגה והגדולה כלל. ועל כן במדינה זו כל מי שרוצה לעסוק בזה ולהנהיג בדרך הצדיקים כפי הנהוג עתה הוא מצליח בזה כנזכר לעיל. השם יתברך יגלה האמת במהרה בימינו אמן:

במדינה שמתקבלין שם מופתים ומתנהגת בדרך זה, על ידי זה בעצמו נעשין לפעמים מופתים ולפעמים אינו עולה בידו:

סדעריכה

מן התנשאות וגדולה אין ראיה כלל, כי ההתנשאות הוא דבר בפני עצמו. לפעמים עושים דבר שעל ידי זה זוכין לגדולה והתנשאות וכיון שעלה לא ירד. ומצינו במלכי ישראל שבשביל דבר אחד זכו למלוכה עד דור רביעי כמו שכתוב: "בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" (מלכים ב' י, ל), ודבר זה באמת קשה להבין. על כל פנים זה הדור רביעי מוכרח שיפסק אצלו הגדולה והמלוכה ואפילו אם יעשה דבר זה שעשה זקנו ויותר ויותר מזה לא יועיל מחמת שנגזר כבר שאצלו יפסק המלוכה. והוא צריך לסבל עונש אבותיו (נמצא שהוא פליאה נשגבה מאד כי אבותיו זכו על ידי דבר זה לבד למלוכה עד דור רביעי, והדור הרביעי בעצמו שכבר מוחזק במלוכה מאבותיו אינו מועיל לו שום דבר אפילו אם יעשה אותו הדבר שעשה אבי זקנו לא יועיל לו שתימשך מלכותו יותר לדורות שאחריו. ואפילו אם יעשה מה שיעשה לא יועיל מאחר שכבר נגזר שאצלו יפסק המלוכה והוא דבר תמוה מאד והבן) ובאמת אין אנו מבינים דרכי ה'. על כל פנים נמצא שלפעמים אחד עושה דברים טובים הרבה ואף על פי כן אין לו גדולה מחמת שמוכרח על פי הגזירה שיפסק אצלו הגדולה כנזכר לעיל. ולפעמים אדם זוכה לגדולה על ידי דבר אחד אפילו עד דור רביעי והבן:

סהעריכה

[על ידי שמחה ניצלים ממיתת בנים]

על ידי שמחה ניצולין ממיתת בנים, כי הקליפה העושקת אותם חס ושלום נקראת לילית, והשמחה הוא ההיפך ממנה:

סועריכה

[צריך להכריח עצמו לתפילה]

הזהיר מאד כמה פעמים להתפלל בכח גדול, להכניס כל כחו בדבורי התפילה וכמבואר מזה בספריו הקדושים בכמה מקומות.

ואמר כמה פעמים, שהאדם צריך להכריח עצמו מאד לתפילה, לא כמו שאומרים קצת שאין להכריח עצמו לתפילה, רק אדרבא צריכין להכריח עצמו מאד מאד בכל הכחות לתפילה.

שוב אמר: כשאדם מתפלל בכונה, דהיינו שמקשר המחשבה אל הדיבור ומטה אזנו ושומע מה שהוא מדבר, אזי הכחות נמשכין ממילא לתוך דיבורי התפילה, כי כל הכחות מצפין ומסתכלין תמיד על זה שימשכו ויכנסו בתוך דיבורים קדושים. על כן כשמתפלל בכונה נמשכין ונכנסין כל הכחות שלו ממילא לתוך התפילה וזוכה להתפלל בכח גדול אף על פי שאינו מכריח עצמו לזה, כי הכחות נמשכין ממילא לתוך דיבורי התפילה כשמתפלל בכונה:

סזעריכה

[המשוגע צריך לציית לבעלי שכל]

מי שאינו שומע ומציית לדברי חכמים אמתיים הוא יכול להשתגע, כי עיקר שגעון של כל המשוגעים הוא רק מחמת שהוא אינו מציית ושומע לדברי הבעלי שכל, כי המשוגע אם היה שומע וציית לדברי אחרים שהם הבעלי שכל, בודאי לא היה משוגע כלל, כי אף על פי שלפי רוח שטות ושיגעון שלו נדמה לו בבירור גמור שהוא צריך לילך קרוע ולהתגלגל באשפה וכיוצא בזה מדרכי השטות ושיגעון, אף על פי כן מאחר שהגדול ממנו אומר לו שאינו צריך לעשות כן, אם היה מבטל דעתו נגד דעת הגדול ממנו בחכמה, בודאי היה מתבטל כל השיגעון שלו. נמצא שעיקר השיגעון הוא רק מחמת שהוא אינו רוצה לשמוע ולציית לדברי חכמים. והבן הדבר היטב:

סחעריכה

[ענין השיחה בינו לבין קונו]

הזהיר מאד כמה פעמים על ענין השיחה בינו לבין קונו, שכל אדם ידבר וישיח בינו לבין קונו, ויישב עצמו היטב מה הוא עושה בעולם הזה, וירחם על עצמו ויפרוש כפיו בתחנונים ופיוסים לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיזכהו ברחמיו המרובים להתקרב לעבודתו יתברך, וישתדל להמציא לו טענות ובקשות על זה, וענין שיחה זו יהיה בלשון אשכנז שמדברים בו וכבר מבואר זאת בספרים הנדפסים (לקוטי תנינא, סימן כה).

אבל יותר מזה הרבה לדבר עמנו הרבה מאד בענין זה, כי מי שירגיל עצמו לנהוג הנהגה זו בכל יום על כל פנים שעה אחת, בודאי יזכה להתקרב אליו יתברך באמת. ואף אם לפעמים הוא רואה שמקיים הנהגה זו ימים ושנים ואף על פי כן עדיין לא זכה להתקרבות כראוי, אף על פי כן יחזק עצמו יותר ויותר, כי סוף כל סוף יועיל לו בודאי.

ואמר שדוד המלך עליו השלום יסד מזה ספר תהלים. ואמר שעיקר התבודדות של דוד המלך היה על מטתו, בעת ששכב על מטתו וכסה עצמו בסדין אז היה מדבר ומשיח כל לבו לפני השם יתברך, כמו שכתוב (תהלים ו, ז): "אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי" וכו'. אשרי מי שירגיל עצמו לקיים הנהגה זו העולה על הכל:

ועיין בספר לקוטי תנינא בדף ל"ב (מסימן צג והלאה) ושים לבך לכל מה שנאמר שם בענין זה. ותרגיל עצמך לקיים הדברים הנאמרים שם, והשם יתברך יעזור בכל פעם שתזכה לפתוח פיך שתוכל לפרש שיחתך לפניו באמת:

סטעריכה

[יתעקש להתקרב להקב"ה גם אם נדמה לו שמרחקים אותו]

זמרו למי שמנצחין אותו ושמח (פסחים קיט.), כי צריכין לנצח אותו יתברך כביכול. כי אף על פי שנדמה להאדם שהשם יתברך אינו רוצה לקרבו מחמת שקלקל הרבה. וגם עכשיו אינו מתנהג כראוי כרצונו יתברך, אף על פי כן צריך האדם לחזק עצמו ביותר ולהשתטח עצמו לפניו ולפרוש כפיו אליו יתברך שירחם עליו ויקרבהו לעבודתו, כי אף על פי כן אני רוצה להיות ישראלי. נמצא שרוצה לנצח את השם יתברך כביכול, והשם יתברך יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו כביכול:

עעריכה

הקב"ה פונה מכל עסקיו להקשיב למי שרוצה לשוחח עמו]

ענה ואמר: היתכן שאנו מניחין את השם יתברך שיעשה ויחשוב לגזור גזרות בעולם, (כי אז באותו הזמן נשמע שיוצאין גזרות על ישראל חס ושלום). כי אנו צריכין לקרות את השם יתברך מעסקיו שהוא עוסק בהם באיזה גזירה וכיוצא חס ושלום, לקרות אותו משם שישליך זאת ויפנה אלינו למה שאנו רוצים לדבר עמו לבקש ממנו שיקרב אותנו לעבודתו יתברך.

כי כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזירות שרוצה לגזור חס ושלום וכל העסקים שלו שהוא יתברך עוסק בהם כביכול, והוא משליך הכל ופונה עצמו רק לזה האיש שרוצה לדבר עמו ולפרש שיחתו לפניו לבקש מאתו שיעזרהו להתקרב אליו יתברך:

עאעריכה

[תשובה על החטא הידוע]

בענין מה שכתוב בזהר הקדוש [(ח"א קפח, א) (ח"א ריט, ב)] שעל פגם הברית בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא חס ושלום וכו' אין מועיל תשובה, אמר רבנו זכרונו לברכה שאין הדבר כן רק על הכל מועיל תשובה. ואמר שבזה המאמר זהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד. והכלל שבאמת מועיל תשובה בודאי על חטא זה אפלו אם הרבה לפשוע חס ושלום בזה. וכבר מבואר בספרים הנדפסים כבר, שעיקר התשובה הוא לבל יעשה עוד מכאן ולהבא והוא מוכרח לעבור באלו המקומות והענינים שהיה בתחילה ולהתנסות שם. וכשמרחם על עצמו עכשיו ואינו עושה עוד מה שעשה מקודם ומשבר תאותו, זהו עיקר התשובה:

עבעריכה

[מחשבות זרות בתפילה]

כבר מבואר שאין להשגיח כלל על פניות ומחשבות זרות ובלבולים שבתפילה, רק לעשות את שלו לילך בתפילתו כסדר, ולא ישגיח על שום בלבול ומחשבה זרה כלל, רק הוא יעשה את שלו ולא יחזיר פניו להביט על אלו המחשבות כלל:

גם אמר שזה טובה גדולה מה שבאים עליו מחשבות זרות ופניות, כי בלא זה אם היה האדם מתפלל התפילה כראוי לא היה אפשר לסבול כלל את גודל עוצם הקטרוגים שיש על התפילה שהיא כראוי, אבל על ידי שהתפילה מלובשת במחשבות זרות, על ידי זה אין החיצונים מסתכלין עליה כל כך ואין הקטרוג גדול כל כך, ועל ידי זה יכולה התפילה לעלות.

ובוחן לבבות הוא יודע האמת לאמתו שאף על פי שיש להאדם פניות ומחשבות זרות, אף על פי כן פנימיות מחשבתו הוא לה' לבדו, כי פנימיות כונתו בתפילה הוא באמת להשם יתברך. והשם יתברך בוחן לבבות ומסתכל על פנימיות כונתו ורצונו ומקבל תפילתו באהבה אף על פי שהיא מלובשת במה שמלובשת, כי פנימיות רצונו וכונתו הוא טוב:

וזהו "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא). היינו שיש מחשבות הרבה בלב איש בשעת התפילה, כי אז באין עליו בלבולים גדולים ומחשבות רבות. אבל עצת ה' היא תקום, היינו פנימיות הנקודה שבלב, מה שבפנימיות המחשבה מתכון להתפלל להשם יתברך לבד, שזה בחינת עצת ה' שמתכון להשם יתברך לבד בפנימיות מחשבתו, זה נשאר קיים בחינת עצת ה' היא תקום כנ"ל, על כן אין להסתכל על שום מחשבות חוץ ופניות רק להתפלל כסדר כנזכר לעיל:

עגעריכה

[גילויי הצדיקים]

יש צדיקים שמגלין ואומרים תיכף מה שהם רואים. ואלו הצדיקים נשמתם הוא מבחינת אותיות מנצפ"ך. וזהו: מנצפ"ך, צופים אמרו (שבת קד.). אלו שהם מבחינת מנצפ"ך שהוא בחינת צמצום כידוע, מה שרואים וצופים הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם. אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה, הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין:

עדעריכה

[להלהיב ולשמח עצמו בתפילה]

בענין התפילה. לפעמים אין להאדם שום התלהבות בהתפילה, וצריכין לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער להתפילה, כמו למשל שנמצא לפעמים שהאדם עושה לעצמו רוגז עד שבא בכעס ונתרגז. כמו שאומרים העולם בלשון אשכנז ער שניצט זיך איין רוגז. כמו כן ממש בקדושה בענין התפילה צריכים לפעמים לעשות לעצמו רוגז, ויעשה לו חמימות ותבערת הלב בדבורי התפילה אזוי וויא איינר שניצט זיך א רוגז, ועל ידי זה יבוא אחר כך באמת להתלהבות וחמימות הלב בהתפילה, ויזכה שיבער לבו להשם יתברך ויתפלל בהתלהבות גדול.

וכן בענין השמחה, בפרט בשעת התפילה, שצריכין שתהיה התפילה בשמחה גדולה, וצריכין להכריח עצמו לשמח עצמו בכל מה שיכול כדי לזכות לשמחה, ובפרט בשעת התפלה וכמובא (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן רפב) על פסוק: אזמרה לאלקי בעודי וכו' (תהלים קד, לג), עיין שם. ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה.

ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה, שבתחילה צריכין לעשות עצמו כאילו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה ואחר כך זוכין באמת לזה. והבן מאד:

עהעריכה

[כוונה ושמחה בתפילה]

בענין התפילה סיפר רבינו זכרונו לברכה עמנו הרבה. והזהיר מאד להכריח את עצמו להתפלל בכונה גדולה, דהיינו לקשר המחשבה אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק, שיטה אזנו היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה, וזה עיקר תפילה בכונה.

ולא היה מצוה להתפלל עם כונות ממש על פי כתבי האר"י זכרונו לברכה, אפילו לאותן האנשים שהיו לומדים כתבי האר"י על פי פקודתו. ואמר שעיקר שלמות התפילה הוא ברוך אתה ה' וכו' כפשוטו, וזה עיקר כונת התפילה שיכון פירוש המילות וישמע היטב מה שהוא אומר. והיה מתלוצץ מאד מאד מאותן האומרים שאין צריכין להכריח עצמו לתפילה, והיה מזהיר מאד להתפלל בכחות, להכניס כל כחו באותיות התפילה.

ועל המחשבות זרות הבאים בתוך התפילה היה מצוה לבלי להשגיח עליהם כלל, רק יעשה את שלו ויתפלל כדרכו ואל ישגיח כלל על שום בלבול. ואל יחזיר פניו ומחשבתו אליהם כלל וכאשר מבואר מזה בספרים הנדפסים כבר (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן עב).

גם אמר רבינו זכרונו לברכה שאי אפשר להתפלל כל התפילה בכונה כראוי, רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפילה בכונה, כנראה בחוש שאחד אומר קטורת בכונה ואחד אומר פסוקי דזמרה בכונה וכו' וכיוצא בזה. וראיתי בכתביו תורה על זה, אך לא זכיתי להעתיקה. וקצת מה שאני זוכר משם הוא, שזה בחינת מה דאיתא בתיקונים (בדף לב:) דאית מארי דידין ואית מארי דרגלין וכו'. זה בחינה הנ"ל, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפילה כפי בחינתו. על כן אל יפול לב אדם בראותו שזכה להתפלל קצת בכונה איזה חלק מהתפילה ופתאום נפסק ואינו יכול עוד להתפלל כראוי בשום אופן, כי זה מוכרח כנ"ל. וישתדל להתפלל שאר התפילה בפשיטות גמור.

ואפילו אם לפעמים הוא מייגע עצמו ואינו יכול להתפלל כלל, אף על פי כן אל יפול בדעתו מזה כלל, כי זה כלל גדול שאסור ליפול בדעתו בשום אופן אפילו אם יעבור עליו מה, ואפילו אם אינו יכול להתפלל כלל, רק יכריח את עצמו על כל פנים לדבר דיבורי התפילה בפשיטות גמור כמו תינוק בבית הספר ממש, ויאמר כך כמה וכמה דבורים בפשיטות גמור. ועל פי הרוב יזכה ברחמיו יתברך להתעורר מזה עד שיחזור ויתלהב לבו מאד ויתחיל פתאום להתפלל בהתעוררות, רק שלא יעמיד זאת לנסיון.

כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו, ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד מתפילה. כי תפילה גבוה מאד מאד. וגבוה יותר מלימוד התורה. ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו. על כן עליו לעשות את שלו: להתחיל דיבורי התפילה בפשיטות גמור, אדון עולם אשר מלך וכו', ויטה אזנו מה שהוא אומר, ויצמצם את מחשבתו מאד שלא תתפזר מחשבתו לחוץ, רק שתהיה כל מחשבתו בתוך דיבורי התפילה, ויתפלל כך כסדר בפשיטות גמור אפילו בלי התעוררות וחיות והתלהבות, וילך כך בתפילתו כמה וכמה מילות או כמה דפין, עד שבתוך כך יעזרו ה' ברחמיו להתעוררות וכו' כנ"ל. ואם לפעמים אינו זוכה בכל התפילה להתעוררות, מה לעשות. אם יזכה יוכל לדבר אחר כך איזה קפיטל תהלים או בקשה ותחינה אחרת בכונה.

הכלל, שהאדם צריך להכריח עצמו בכל הכחות לכל הדברים שבקדושה מאד, בפרט לתפילה, ואם אף על פי כן אינו זוכה, אסור לו ליפול בדעתו כלל, ויחזק את עצמו ויחיה את עצמו בכל מה דאפשר, וכבר מבואר מזה הרבה בספרים הנדפסים.

ויזהר מאד להתפלל בשמחה ולהרגיל עצמו שתהיה התפילה בניגון של שמחה. ויראה לשמח את עצמו קודם התפילה ולהחיות את עצמו בכל מה דאפשר, ולחפש למצוא בעצמו איזה נקודה טובה כדי לזכות לשמחה שיוכל להתפלל בשמחה. וכבר מבואר מזה במאמר אזמרה לאלהי בעודי וכו', עיין שם היטב.

ויש בענין זה של תפילה הרבה הרבה לספר, אך אי אפשר לבאר בכתב כי אם קצת ראשי פרקים. והמשכיל החפץ באמת, יבין היטב את כל דברינו כי הם עצות נפלאות ונוראות, אמתיות ותמימות. גם יעיין היטב במאמר תהומות יכסיומו, מה שכתב שם על פסוק: צהר תעשה לתיבה וכו' בסימן ט' ובסימן קי"ב. והטה אזנך ושמע ופקח עינך וראה שם היטב באמת, מה דאיתא שם מענין האמת שעיקר הוא האמת. שכשמבלבלין את האדם בתפילתו ובעבודתו מאד מאד בכמה מיני בלבולים, העיקר הוא האמת, שיראה בתפילתו לדבר על כל פנים הדיבור באמת בפשיטות באיזה מדרגה שהוא וכו', עיין שם היטב. ועל ידי זה תזכה בודאי לתפילה. אם תרגיל עצמך לקיים מה שנאמר שם באמת. גם הוא כלל גדול בכל עבודת ה' כמבואר שם, עיין שם:

גם שמעתי שאמר שכל התנועות שעושין בשעת התפילה בידים וכיוצא, זה בחינת וידוהי כתבין רזין וכו' הנאמר בתיקונים (דף מד:):

עועריכה

[דרך הלימוד]

שמעתי בשמו מכבר שסיפר, שלמד כל הארבעה שלחן ערוך שלש פעמים. פעם אחת כפשוטו, ופעם שני למד וגמר אותם, והיה יודע בכל דין ודין מארבעה שלחן ערוך השרש שלו בגמרא פירוש רש"י ותוספות. ופעם שלישי למד וגמר אותם וזכה לידע בכל דין ודין סוד הכונה של הדין מפני מה הדין כך על פי סוד. וכפי הנשמע, כל זה היה בימי נעוריו, כי אחר כך חזר וגמר אותם עוד כמה פעמים.

ודרכו היה תמיד שהיה לומד הרבה הרבה כל ימיו עד הסוף, אפילו בעת החולאת הכבד שהיה לו בסוף. ואף על פי שהיה עליו טירחא דציבורא שהיה עוסק הרבה עמנו ועם כל אנשיו לקרבם לעבודת ה' וליתן לנו עצות בכל עסקינו וכו' וכו', וגם מוחו היה משוטט תמיד בהשגות גבוהות ונוראות תמיד וכו' וכו', אף על פי כן היה עוסק בלימוד התורה בפשיטות הרבה בכל יום ויום. ולא היה טרוד כלל רק תמיד היה בישוב הדעת. ובענין זה היה חידוש נפלא ואי אפשר לספר מזה כלל. ומחמת זה היה לו פנאי על כל דבר.

ותמיד היה לימודו במהירות גדול מאד. והיה לומד כמה דפין פוסק בשעה אחת עם כל הפירושים כולם שסביב הארבעה שלחן ערוך הנדפסים בכרך גדול, שהם הטורי זהב והמגן אברהם והבאר הגולה ופרי חדש ועטרת זקנים וכיוצא בהם בשאר החלקים. וסיפר שבעת שהעולם מכינים עצמן להתפלל בבקר, בעת שמתחילין להתקבץ עד שמתחילין להתפלל, באותה השעה הוא לומד ארבעה דפין פוסק. וכן כל מה שלמד גמרא או פוסק וכיוצא, הכל היה במהירות גדול מאד.

וסיפר עמנו הרבה הרבה בענין זה, שטוב ללמוד במהירות ולבלי לדקדק הרבה בלימודו, רק ללמוד בפשיטות בזריזות. ולבלי לבלבל דעתו הרבה בשעת לימודו מענין לענין, רק יראה להבין הדבר בפשיטות במקומו. ואם לפעמים אינו יכול להבין דבר אחד, אל יעמוד הרבה שם, ויניח אותו הענין וילמד יותר להלן. ועל פי הרוב ידע אחר כך ממילא מה שלא היה מבין בתחילה כשילמד כסדר בזריזות להלן יותר.

ואמר, שאין צריכין בלימוד רק האמירה לבד, לומר הדברים כסדר, וממילא יבין. ולא יבלבל דעתו בתחילת לימודו שירצה להבין תיכף, ומחמת זה יקשה לו הרבה תיכף ולא יבין כלל, רק יכניס מוחו בהלימוד ויאמר כסדר בזריזות וממילא יבין. ואם לא יבין תיכף, יבין אחר כך. ואם ישארו איזה דברים שאף על פי כן לא יוכל לעמוד על כונתו, מה בכך. כי מעלת ריבוי הלימוד עולה על הכל, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת סג.): לגמר והדר לסבר ואף על גב דלא ידע מה קאמר, שנאמר (תהלים קיט, כ): "גרסה נפשי לתאבה" וכו', כי על ידי ריבוי הלימוד שילמד במהירות ויזכה ללמוד הרבה, על ידי זה יזכה לעבור כמה פעמים אלו הספרים שלומד, לגומרם ולחזור להתחיל ולגומרם פעם אחר פעם. ועל ידי זה ממילא יבין בפעם השני והשלישי כל מה שלא היה מבין בתחילה, כל מה שאפשר להבין ולעמוד על דבריהם.

ודיבר הרבה מאד בענין זה, ואי אפשר לבאר דברים אלו בכתב היטב. אבל באמת הוא דרך עצה טובה מאד בענין הלימוד, כי על ידי זה יכולים לזכות ללמוד הרבה מאד, לגמור כמה וכמה ספרים, וגם יזכה להבין הדברים יותר מאשר היה לומד בדקדוק גדול, כי זה מבלבל מאד מן הלימוד. וכמה בני אדם פסקו מלימודם לגמרי על ידי ריבוי הדקדוקים שלהם, ומאומה לא נשאר בידם. אבל כשירגיל עצמו ללמוד במהירות כנזכר לעיל בלי דקדוקים הרבה, התורה תתקיים בידו ויזכה ללמוד הרבה מאד, גמרא ופוסקים כולם ותנ"ך ומדרשים וספרי הזהר וקבלה ושאר ספרים כולם. וכבר מבואר לעיל (בסימן כח) שיחתו של רבנו זכרונו לברכה שטוב לאדם שיעבור בחייו בכל הספרים של התורה הקדושה:

ופעם אחד חישב רבינו זכרונו לברכה מה שהאדם צריך ללמוד בכל יום עד שאין היום מספיק. דהינו לגמור בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וארבעה שלחן ערוך הגדולים וכל המדרשים כולם וכל ספרי הזהר ותיקונים וזהר חדש וכל ספרי קבלה מהאר"י זכרונו לברכה. גם צריכין ללמוד איזה שיעור ביום בקצת עיון. ועוד חישב הרבה דברים. גם צריכין לומר תהלים בכל יום ותחינות ובקשות הרבה הרבה, ואז סיפר הרבה מענין זה שצריכין ללמוד במהירות גדול ובזריזות ולבלי לבלבל דעתו בדקדוקים הרבה מענין לענין. והדברים הללו הם בדוקים ומנוסים:

גם לא היה מצוה לחזור תיכף על לימודו, רק רצונו תמיד היה ללמוד הספר או הפוסק שלומד כסדר מראשו לסופו בזריזות, ואחר כך יתחיל פעם שני ויגמור אותו כולו, וכן פעם אחר פעם:

גם אמר לבל יהיה נבהל מזה שהזהיר שצריכין ללמוד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה ללמוד כל כך, אף על פי כן הוא יכול להיות איש כשר באמת. וגם כבר סיפר מזה שיכולין להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמוד כלל, ואפילו צדיק יכולין להיות אף על פי שאינו למדן כלל. רק בעל השגה אין יכולין להיות כי אם כשהוא למדן בגמרא פירוש רש"י ותוספות. אבל איש כשר וצדיק גמור יכולין לזכות אפילו מי שהוא איש פשוט לגמרי, ולא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה (אבות ב, טז):

עזעריכה

[ענין המחלוקות]

כל העולם מלא מחלוקות. הן בין אומות העולם וכן בכל עיר ועיר. וכן בכל בית ובית בין השכנים, ובין כל אחד עם אשתו ובני ביתו ומשרתיו ובניו. ואין מי שישים על לבו התכלית שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד ובכל יום הוא מתקרב למיתה.

ודע שהכל אחד, שהמחלוקת שבפרטיות בין איש וביתו וכיוצא כנ"ל, הוא גם כן ממש המחלוקת שבין המלכים והאומות, כי כל אחד מאנשי ביתו הוא בחינת אומה מיוחדת והם מתגרין זה עם זה כמו שיש מלחמות בין האומות. וגם אפשר להכיר כל אחד מאיזה בחינה של אומה הוא, כי ידוע מידות האומות שזה כעסן ורוצח וכיוצא. וכמו כן יכולין למצוא בפרטיות בבני הבית.

ואפילו אם אחד אינו רוצה לריב ורוצה לישב בהשקט ושלוה, עם כל זאת הוא מוכרח להיות גם כן בתוך המחלוקת והמלחמות. כמו שנמצא בין המלחמות שבין המלכים והאומות שנמצא לפעמים איזה אומה שרוצה לישב בשלוה ואין רוצה שום מלחמה, אדרבא היתה מרוצה להשתחוות לחבירו כמה פעמים, עם כל זה חוטפין אותה גם כן על כרחה בתוך המלחמה, שזה אומר שיהיה מצדו וזה להיפך עד שנלחמין עמו גם כן. כמו כן ממש נמצא בפרטיות במלחמות הבית הנ"ל, כי האדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו, מכל שכן האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה כנ"ל.

ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת כפי התגברות אומה על אומה שהם כלום נכללין בו לבדו. ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי מחמת התהפכות הדעות שבו על ידי התגרות האומות שנכללין בו לבדו כנ"ל. אבל כשהוא בישוב בין אנשים יש מקום להמלחמה להתפשט בכל אחד מהבני בית או בין השכנים כנ"ל.

המחלוקת שבבית הצדיק הוא גם כן בחינת מלחמות האומות כנ"ל. גם נכללין שם בחינת מלחמות השבטים שהיו נלחמין זה על זה, אפרים על יהודה (שופטים יב) וכיוצא. וכשיבוא משיח במהרה בימינו אז יתבטל כל מיני מחלוקת ויהיה שלום גדול בעולם כמו שכתוב (ישעיה יא, ט): "לא ירעו ולא ישחיתו" וכו':

עחעריכה

[היושר נמצא בכל מקום]

בכל מקום יש יושר, אפילו מי שעושה כל העוולות, אף על פי כן בהכרח נמצא בו איזה יושר, רק שיש חילוק בין בני אדם מתי מתחיל היושר. שיש בני אדם שהיושר מתחיל אצלו תיכף, ויש שאין מתחיל אצלו היושר רק אחר כך שעושה עוולה, ויש שמתאחר אצלו התחלת היושר יותר דהיינו אחר שעושה כמה עוולות, וכן יש שמתחיל אצלם באיחור יותר ויותר. אבל אף על פי כן ימצא גם בו איזה יושר רק שהוא מאחר הרבה.

כגון למשל שהיה מעשה שראיתי בכפר, שבא איש חיל וצוה שיתנו לו הסוסים על הפאטשט, ושיחדו אותו בממון. ואחר כך בא השני, והסית אותו הראשון שיקח גם כן הסוסים כנזכר לעיל, ושיחדו אותו גם כן. ואחר כך בא השלישי והיה צריך באמת סוסים על הפאטשט ורצה גם כן ליקח הסוסים, והלך הבעל כפר והתחנן לפני הראשון שהיה אדון שיניחהו, ועתה נשא לו פנים האיש חיל ראשון וצוה להניחו ולא יקחו אצלו הסוסים. נמצא שאצל זה הגזלן האיש חיל הראשון הנ"ל התחיל היושר אחר שעשה שתי עוולות כנ"ל, ואז התחיל אצלו היושר וצוה להניחו, כי אף על פי שהיה גזלן ועשה עוולות כאלו, אף על פי כן בפעם השלישית התחיל היושר אצלו והוכרח להניחו. נמצא שבכל מקום יש יושר רק שהחילוק מתי מתחיל היושר כנזכר לעיל, והבן:

וזה בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש (חלק ב נז. , קסב. , קנד:) שגם בסטרא דשמאלא יש ימין ושמאל. רק שימין שלהם רחוק הרבה אפילו משמאל של הקדושה. נמצא שגם בהסטרא אחרא יש ימין בחינת יושר, רק שהימין והיושר שלהם מתחיל מאוחר מאד אפילו מן השמאל של הקדושה, והבן:

עטעריכה

[מדוע באים בלבולים בתחילת ההתקרבות לעבודת השם]

מה שכשאדם מתחיל ליכנס בעבודת השם ולהתקרב לצדיק האמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים. זה כמו למשל כלי מים שמתחילה נראה כאילו המים צלולים, ואחר כך כששופתין ומעמידין המים אצל האש ומתחיל להתבשל אזי מתבלבל המים ומעלה הרתיחה כל הפסולת שהיה במים ועולה כל הפסולת למעלה. וצריך שיעמוד אחד להסיר חלאת ופסולת המים בכל פעם. ומתחילה נדמה כאילו המים צלולים לגמרי ואחר כך נראה הפסולת שבמים העולה בכל פעם למעלה ואזי כשמסירין בכל פעם חלאת ופסולת המים אזי אחר כך נשארין המים צלולים וזכים באמת כראוי. כמו כן ממש קודם שמתחיל האדם ליכנס בעבודת השם אזי הטוב והרע מעורבין בו ומחמת שהם מעורבים מאד אין נראה הפסולת והרע שבו כלל כי הם מעורבים יחד לגמרי הרע עם הטוב. אך אחר כך כשמתחיל ליכנס בעבודת השם ומתקרב לצדיק האמת אזי מתחיל להזדכך ולהתברר ואזי עולה הפסולת והרע בכל פעם למעלה כמשל הנזכר לעיל. וצריך שיעמוד אחד שיסיר ממנו חלאתו ופסולתו בכל פעם ואזי ישאר אחר כך זך וצלול לגמרי באמת כראוי:

היה אפשר להוציא הפסולת והרפש מיד מהאנשים שהיו בגשמיות מתחילה ונתקרבו להשם יתברך. אך מה יהיה, אם יהיה מוציא הרפש, יוציא הרפש עם המח מאחר שמעורב הכל יחד, על כן ההכרח להיות מתון מתון עד שיזדכך מעט מעט:

פעריכה

[בני אדם מונעים לעבודת השם יותר מהיצר הרע]

בני אדם יש להם כח למנוע ולהסית את האדם לרחקו מעבודת הבורא ומצדיקי אמת יותר מן היצר הרע. כי היצר הרע אין לו יכולת רק כפי כחו כפי בחינת היצר הרע מאיזה העולם שהוא, אבל האדם הוא כלליות שכלול מכל העולמות, ועל כן מניעות של בני אדם יותר ממניעות היצר הרע:

פאעריכה

[אשרי ההולך בתמימות בלא חכמות וליצנות]

בני אדם הם מונעים גדולים מאד, ודע, אם היה האדם לבדו ולא היה אצלו בני אדם אחרים למונעו, אף על פי שגם אז היו באים על האדם כל הבלבולים וכל המחשבות הטורדות וכל המניעות, אף על פי כן בודאי היה מטה עצמו לדרך החיים, כי סוף כל סוף היה מטה תמיד לדרך האמת. ואפילו אם היה עובר עבירה חס ושלום רחמנא ליצלן, אף על פי כן בודאי היה מתחרט חרטה גדולה מאד בכל פעם. וסוף כל דבר היה נשאר אצל האמת.

אבל כשיש בני אדם המבלבלים, דהיינו כשהאדם מתחבר חס ושלום לאיזה חכמים בדעתם שיש להם איזה ידיעה בחקירה ופילוסופיא או לכת לצים, והם החכמות הנהוגים עכשיו שעושים ליצנות מכמה דברים שבקדושה, כידוע היטב למי שבקי בחכמות וליצנות אלו. זאת המניעה והבלבול הוא גרוע מהכל.

כי אלו החכמות הם מבלבלים ומונעים ביותר, כי כל דרכיו נעשין לו מישור חס ושלום על ידי החכמות, הן של פילוסופיא, שזאת החכמה מזקת בודאי מאד מאד כמבואר לעיל. וכן החכמות והליצנות הנ"ל של אנשים הנדמין ככשרים היא מזקת גם כן מאד מאד. כי באמת הכל אחד, כי החכמות והליצנות שלהם היא ממש כמו הכפירות של הפילוסופיא. ובאמת גרוע יותר החכמות והליצנות שלהם מחכמת הפילוסופיא, כי מחכמת הפילוסופיא הכל בורחים. כי רוב ישראל הם בורחים מאד מפילוסופיא מחמת שהם יודעים שפילוסופיא מזקת מאד ומורדת את האדם לשאול תחתיות חס ושלום רחמנא ליצלן. אבל זאת הליצנות והחכמות הנ"ל, אין האדם בורח מהם כל כך מאחר שיוצאין מפי אנשים הנראין כהגונים ומלבישין הכל בדרכי אמת כאילו האמת עמהם. על כן אין האדם בורח מהם כל כך והם מזיקים ומבלבלים ומונעים את האדם מאד מאד מעבודת הבורא יתברך באמת. אשרי הזוכה לילך בדרך אמת לאמתו ולהיות "תם וישר ירא אלקים וסר מרע" (איוב א, א) בלי שום חכמות כלל:

פבעריכה

[סימן טוב שהחולקים הם צדיקים]

"בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי" (תהלים מא, יב). בזה שאויבים שלי אינם רעים, כי צדיקים חולקים עלי, בזאת ידעתי כי חפצת בי:

פגעריכה

[ביישוב הדעת יכולים לסלק כל הפחדים והתאוות]

בענין היראות והפחדים, שאדם מתיירא ומתפחד על פי הרוב מכמה דברים או מבני אדם שאינם יכולים להזיק לו כלל, והדבר נראה שרק בסוף כשהאדם נסתלק ושוכב על הארץ ורגליו אל הדלת, אז יהיה לו יישוב הדעת באמת, ויסתכל על עצמו ויראה האמת שכל היראות והפחדים שהיה מתיירא מאיזה בני אדם שעמדו כנגדו, היה הכל שטות והבל, ובחנם היה לו יראות ופחדים מהם כי מה יעשה לו אדם. וכן לענין התאוות, כי אז יראה היטב אשר בחנם כלה בהבל ימיו ובשטותים ובלבולים כאלו, ומי הכריח אותו לזה וכו', כי רק אז יראה האמת היטב היטב:

ובאמת יש בזה דברים בגו, כי יש דבר אצל האדם שאותו הדבר הוא מתירא ומתפחד ממיני הפחדים שהוא מתפחד מהם. ואף על פי שהוא יודע בדעתו בבירור חזק שאותו הענין שהוא מתפחד ממנו אינו יכול לעשות לו כלל[1], אף על פי כן יש לו פחד גדול מאד ממנו, כי אותו הדבר שיש אצל האדם הוא מתפחד. כמו שאנו רואין שנמצאים כמה בני אדם שהם פחדנים גדולים, שיש להם פחדים של שטות, והם בעצמן יודעים שזה הדבר אינו כלום, ואף על פי כן הם מתפחדים מאד. וכן אנו רואים שכשמפחידין את האדם מאחריו, שבאין עליו מאחוריו פתאום בבהלה בקול פחד, אזי הוא תיכף מתפחד מאד קודם שמתחיל הדבר ליכנס בדעתו כלל, שעדיין אינו יודע כלל שום דבר, כי באו עליו פתאום מאחוריו. ואף על פי כן הוא מתפחד תיכף ומיד קודם שהתחיל הדעת לידע מענין הפחד. ומאחר שעדיין לא התחיל דבר הפחד ליכנס בהדעת כלל, אם כן איך שייך להתפחד. אך באמת עיקר הפחד של האדם הוא שיש דבר אצל האדם שאותו הדבר הוא מתפחד:

וכן בענין התאוות הוא גם כן כך ממש. שאף על פי שהאדם יודע שהתאוה הזאת הוא שטות והבל, אף על פי כן יש דבר אצל האדם שהוא מתאוה התאוה. אף על פי שהאדם יודע שהוא הבל גמור. ועל כן בודאי אם האדם יישב עצמו היטב היטב, בקל יוכל לסלק ממנו כל היראות והפחדים. וכן כל התאוות, מאחר שיודע שבאמת אינם כלום, רק שיש דבר אצלו שהוא מתיירא ומתאוה. על כן בקל יוכל לשבר ולסלק הכל, כי האדם הוא בעל בחירה, ובקל יוכל להרגיל דעתו לסלק ממנו אותו הדבר שממנו באים כל הפחדים שלו וכל התאוות כנזכר לעיל:

פדעריכה

[הצער הקשה שבקבר]

"ואל תאמר שהשאול והקבר בית מנוס לך" (אבות ד, כב), כי בעולם הזה שיש להאדם טרדות ועל הפרנסה, יכול להיות שיעקוץ וינשוך אותו פרעוש והוא לא ירגיש מחמת שמחשבתו טרודה באיזה מחשבה של פרנסה וכיוצא. אבל שם בקבר, שאז אין להאדם שום טירדה ושום מחשבה אחרת, אז הוא שומע אפילו הרחישה וההילוך של התולעים איך הם רוחשים ובאים אליו, ומרגיש הצער של כל נשיכה ונשיכה. ואין שום דבר שיטרידהו וימנעהו מגודל צערו הקשה רחמנא ליצלן:

פהעריכה

[אין להתעקש להימנע מנסיעות]

אחד שאל אותו על ענין נסיעה לאיזה מקום אם יסע לשם.

השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש למנוע מזה לישב בביתו דוקא, כי בכל מקום שאדם נוסע לשם הוא מתקן שם איזה דבר. רק שיזהר להיות שמור מן העבירה חס ושלום. אבל כשהוא רק שמור מן העבירה חס ושלום, אזי כל אדם מתקן בכל מקום שהוא נוסע לשם, אפילו איש פשוט לגמרי.

כי בכל מקום שהאדם בא לשם, הוא עושה שם בודאי איזה דבר שבקדושה על כל פנים. כי מתפלל שם ואוכל שם ומברך על אכילתו לפניו ולאחריו וכיוצא בזה. כי בודאי איש ישראלי, אפילו הפחות שבפחותים, על כל פנים הוא עושה כמה דברים שבקדושה בכל מקום אשר הוא שם. ועל כן בודאי האדם מוכרח מן השמים להיות שם באותו מקום דוקא כדי שיתקן שם מה שהוא דוקא צריך לתקן שם.

על כן הוא טובה לפניו מה שנזדמן לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על יעקב אבינו (שבת פט:): ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא וכו', כמו כן הוא בכל אדם, שהוא טובה לפניו מה שמזדמן לו נסיעה לשם, כי בלא זה אולי היה מוכרח לירד לשם בשלשלאות וכו' חס ושלום כנזכר לעיל.

וכל זה דיבר עם איש פשוט לגמרי, כי אפילו איש פשוט לגמרי מישראל מתקן גם כן בכל מקום שהוא ובלבד שיהא שמור וכו' כנזכר לעיל. (וסוד זה מרמז בפרי עץ חיים בשער קריאת שמע בכונות זכירת יציאת מצרים, עיין שם והבן):

פועריכה

[טעמים למנהגי החתונה]

מה שאומרים על החתונה מלתא דבדיחותא, ואומרים מקודם "עלא", רמז שאשה עולה עמו ואינה יורדת עמו (כתובות סא.). וזה "עלא" במילתא דבדיחותא, היינו עולה עמו לכל שמחה וטוב ותענוג, אבל אינה יורדת עמו:

מה שמכסין את הכלה בדעק טוך[2], כי הכלה רומזת לרחל, 'עולימתא שפירתא דלית לה עיינין' (זהר משפטים צה.) (ח"ב צה, א). גם רמז על בחינת "כבוד אלקים הסתר דבר" (משלי כה, ב):

מה שמשליכין אופין לרמז... (חסר), וזה שמשליכין על החתן אופין לרמז "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת שמה ילכו האופנים" (יחזקאל א, כ), והחתן הוא בחינת רוח:

מה שנותנין כל אחד מעות שקורין 'שבת' בשביל המרקדין, על שם "מלכי צבאות ידדון ידדון" (תהלים סח, יג), היינו הם מרקדין. ונות ב'ית ת'חלק ש'לל, הם נותנין מעות "שבת" בשביל המרקדין:

החתונה הוא בחינת סיני כמו שכתוב (שיר השירים ג, יא): "ביום חתונתו", זה מעמד הר סיני (תענית כו:), וסיני גימטריא סלם. וכתיב (בראשית כח, יב): "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", היינו ריקודין, שבשעת ריקודין עולה ויורד, כי כן דרך ריקודין שעולה את גופו ויורד את גופו:

ומה שקורין זאת המעות "שבת", כי ראשי תבות ונות ב'ית ת'חלק ש'לל_אותיות שבת (עיין בלקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן מט):

מה שהחתן דורש, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: ביום חתונתו, זה מעמד הר סיני, לרמז שהחתונה היא מעמד הר סיני בשביל זה הוא דורש. ומה שנותנין לו מעות שקורין "דרשה גישאנק", לרמז "עלית למרום שבית שבי" (תהלים סח, יט), בשביל (זה) לקחת מתנות, וזה הדרשה גישאנק שנותנין להחתן:

מה שהחתן דורש הדרשה היא מועלת לזיווגים כמו שכתוב (בראשית כח, יא): "וישכב במקום ההוא" יש כ"ב אותיות (תקוני זהר, דף קלב:), הדרשה שהיא בכ"ב אותיות הם לזיווג:

הפרסטקיס שעושין בשעת ריקודין, זה בחינת "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך" (בראשית מו, ד). כי גלות מצרים היה בשביל לברר ניצוצי קרי של אדם הראשון (שער הכונות פסח א), והחתונה היא תקון ויחוד הברית שהיא בחינת אנכי אעלך גם עלה:

מה שפוסקין את הדרשה, זה בחינת שברי לוחות:

השושבין מלביש הקיטל להחתן, זה רמז "ויוסף ישית ידו על עיניך", כי יוסף הוא שושבין וקיטל הוא בגד מתים:

מה שמהפכין את עצמו זה בחינת "ומשה עלה" (שמות יט, א), וירד ה' על הר סיני. שהתחתונים עלו למעלה והעליונים ירדו למטה:

פזעריכה

לפי בחינת הימים נוראים ראוי שיהיה לנו אתרוג נאה. כי אמרי אנשי, כל נער יש לו אשה נאה. והאתרוג הוא בחינת אשה כמו שכתוב בזהר (תקונים נו:) שהאתרוג הוא בחינת "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ז). ובימים נוראים ישראל הם בבחינת נער, כי אזי הם בבחינת "והנה נער בוכה, מיד ותחמל עליו" (שמות ב, ו), כמו שכתוב בתקונים (דף כז.). ועל כן ראוי שיהיה לישראל אתרוג נאה כנ"ל. ומי שבוכה ביותר ונכנס ביותר בבחינת נער בוכה ראוי שיהיה לו אתרוג נאה ביותר כנ"ל. כי זה שאומרים העולם שכל נער יש לו אשה נאה, זה יש להבין. כי עקר השכל הוא מהמח. והמח שואב ממח שבעצמות, שהוא נשקה על ידי לחות ושמנונית הגוף בבחינת "ומח עצמותיו ישקה" (איוב כא, כד). כי על ידי לחות ושמנונית הגוף נשקה המח שבעצמות וזהו עקר קיום השכל כי עקר קיום השכל על ידי לחות ושמנונית הגוף כמובא במקום אחר (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן ס'). ועל כן מי שהוא נער ואין שכלו בשלמות ונשאר מחו כנוס בעצמות כי אין שואב מחו ממח שבעצמות ומחמת זה אין שכלו בשלמות כנ"ל נמצא שנשאר המח כנוס בעצמות, ועל כן בת זוגו שנלקחה מן העצמות כמו שכתוב (בראשית ב, כד): "ויקח אחת מצלעותיו" וכו' נמשך אליה רבוי המח שנשאר כנוס בעצמותיו אשר משם נלקחה כנ"ל. ועל כן בת זוגו נאה כי עקר היפי על ידי המח והחכמה בבחינת "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א). ועל כן היא נאה מחמת שנמשך אליה רבוי המח כי היא עצם מעצמיו של זה שאין שכלו שלם ונשאר מחו כנוס בעצמותיו כנזכר לעיל:

ובקדשה זה בחינת שנמשכין שרשי הדעת אל האתרוג ועין בכונות סוד אתרוג ולולב, עין שם:

ולבאר קצת כי עקר הכונה להמשיך אל האתרוג שהוא בחינת מלכות המחין שבגוף דהינו החסדים שבוי"ו קצוות, אך אי אפשר שיתנו הארה אל האתרוג כי אם על ידי שמקבלין הארה משרשי המחין דהינו משרשי החסדים שבדעת שזהו סוד הנענועים, עין שם (בשער הכונות, ענין סכה ה). נמצא שעקר הארת האתרוג בחינת מלכות על ידי שנתרבין ומאירין בחינת המוחין שבוי"ו קצוות על ידי שנמשך אליהם הארת המחין שבראש כנ"ל. וזה בחינה הנ"ל, רק שם הוא נער ממש ונשאר מחו כנוס בעצמות ולא עלה למעלה אל המח כנ"ל, וכאן בקדשה הארת האתרוג על ידי שממשיכין בכונה הארת המחין שבראש לתוך בחינת הגוף. ונתרבה ומאיר המחין שבגוף ומשם נמשך המחין אל האתרוג והבן. עין שם היטב בכונות ותבין:

וזה בחינת סכה, "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע יא, א). אהבה זה בחינת ימין בחינת חבוק יד ימין בחינת סכה (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן מח), וזה נעשה על ידי בחינת נער ישראל בחינת נער בוכה כנזכר לעיל:

פחעריכה

הפיכת השלחן בשבת הגדול מרמז כי עדין לא יצא הדבור מהגלות עד פסח שאז יצא הדבור מהגלות בחינת פה סח כידוע (שער הכונות, דף פב.) שזה עקר בחינת יציאת מצרים שיצא הדבור מהגלות. והשלחן הוא בחינת הדבור, בחינת "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא, כב), וידבר אלי דיקא. כי עקר הפרנסה והאכילה שהוא בחינת שלחן הוא משם מבחינת דבור בחינת "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג). וכשאין הדבור בגלות אז השלחן שהוא בחינת דבור בבחינת פנים בבחינת וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' דיקא בחינת פנים. ועל כן בשבת הגדול שאז הוא קדם יציאת מצרים אזי הוא בחינת הפיכת השלחן שמרמזין שהדבור היה בגלות מצרים עד שזכינו ליציאת מצרים בפסח ואז יצא הדבור מן הגלות בחינת פה סח כנזכר לעיל:

פטעריכה

דע שיש חבילות חבילות של עברות רחמנא לצלן כי עברה גוררת עברה (אבות ד, ב) הינו כשאדם עובר עברה חס ושלום אזי עברה ראשונה גוררת אותו לעשות עברות אחרות השיכים לה דיקא. וכן כשעושה עברה אחרת חס ושלום אזי גוררת גם כן עברות השיכים לה כי כל עברה ועברה גוררת עברות השיכים לה ונגררין אחריה, אבל לא עברות שאין שיכים לה. וזה בחינת חבילות חבילות עברות (ויק"ר כא, ה) חס ושלום, כי עברה הראשונה עם העברות שנגררו אחריה דהינו השיכים לה כנ"ל, הם בחינת חבילה אחת של עברות, וכן עברה אחרת עם העברות השיכים לה שנגררו אחריה הם חבילה אחרת וכו', עד שנעשו חס ושלום חבילות חבילות של עברות רחמנא לצלן. ומכל חבילה וחבילה נבראת כת אחת של מחבלים ומקטרגים. והמחבלים צועקים: הב לנא חיי הב לנא מזוני (ח"ב קצה, א), כי הוא הבעל עברה. הינו שהוא הבעל של העברה וצריך לתן להם חיי ומזוני, כי עברה הראשונה עשה בלי הכרח וצריך בודאי לתן לה מזונות ואפלו העברות האחרות השיכים לעברה הראשונה שנגררו אחריה צריך לתן להם גם כן מזונות. ואף על פי שהיה כמו מכרח לעשותן כי עברה הראשונה גררה אותן כנ"ל, אף על פי כן צריך לתן להם מזונות כי יש להם טענה: היה לך לעשות מצוה תכף אחר עברה הראשונה והיתה המצוה מגנה עליו על כן צריך לתן לכלם מזונות וחיות:

והתקון הוא שילמד לעשות ולקים השלש עשרה מדות של רחמים וחסדים, דהינו שיהיה לו רחמנות וירבה לעשות חסד ויקים כל השלש עשרה מדות של רחמים. כי על ידי שמקים השלש עשרה מדות של רחמים על ידי זה הוא מעורר למעלה השלש עשרה מדות העליונים של רחמים ועל ידי זה נכנעין ועוברין המחבלים שנעשו על ידי העברות בבחינת אל מלך יושב על כסא רחמים וכו' מוחל עוונות עמו מעביר ראשון ראשון, הינו שעל ידי השלש עשרה מדות של רחמים מעביר הקדוש ברוך הוא עברות הראשונים שבכל חבילה וחבילה ואזי שאר העוונות שבחבילה שבים אל השם יתברך והוא יתברך נותן להם חיות. וזה בחינת "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" (תהלים נא, טו), דרכיך זה בחינת השלש עשרה מדות כמו שכתוב (שמות לג, יג): "הודיעני נא את דרכיך", והראה לו הקדוש ברוך הוא השלש עשרה מדות. הינו כשלומדים לעשות השלש עשרה מדות אזי וחטאים אליך ישובו, הינו שהעברות שבחבילה שבים אל השם יתברך:

אך מאין הקדוש ברוך הוא נותן להם חיות. דע כי יש בסטרא אחרא בחינת ראשון לראשונים, דהינו בחינת אדום שנקרא ראשון כמו שכתוב (בראשית כב, כה): "ויצא הראשון אדמוני", והוא בחינת ראשון לראשונים, דהינו שהוא ראשון להעברות הראשונים הנ"ל, כי כלם נמשכים ובאים על ידו. כי באמת לפי גדל קדשת ישראל אין ראוי להם כלל לעשות עברות חס ושלום, רק מחמת תקף הגלות שסובלים מהאמות על ידי מסים וארנוניות, מחמת זה באים לעברות חס ושלום. נמצא שכל העברות נמשכים על ידי אדום, על ידי שאנו מסורים בגלות אצלו והוא בחינת ראשון לראשונים כנ"ל. ועל כן הקדוש ברוך הוא נותן העוונות עליו ונמשך להם חיות ממנו. וזה בחינת "תנה עוון על עוונם" (תהלים סט, כח), הינו שהקדוש ברוך הוא נותן עליו העוונות של ישראל ונמשך להם חיות ממנו:

וכל זה נעשה על ידי הרחמנות שעל ידי זה מעוררין השלש עשרה מדות של רחמים כנ"ל. אבל העניים שאין להם מדת רחמנות מפני שהם בחינת תקפא דדינא, בחינת שמעון שנאמר בו (בראשית מט, ז): "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", שהם מחזרין על הפתחים (בר"ר, צח). ושמעון הוא בחינת גבורות ודינים כמובא (ח"א רלו, ב) וכמו שאנו רואין בחוש שהם אכזרים מאד, כי אין להם מדת רחמנות מחמת שהם בחינת תקפא דדינא ואין מרחמים בדין. ומאחר שאין להם רחמנות דהינו בחינת השלש עשרה מדות של רחמים ואין יכולין לעורר השלש עשרה מדות העליונים, על כן צריכין לבקש מהשם יתברך רחמים, דהינו שצריכין לבקש ולחנן לפני השם יתברך שירחם מעצמו יתברך עם השלש עשרה מדות שלו ויעורר ברחמיו השלש עשרה מדות של רחמים ויעביר ראשון ראשון:

וזה בחינת "אל תזכר לנו עוונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלנו מאד" (תהלים עט, ח), הינו שאנו מבקשים מהשם יתברך לבל יזכר לנו עוונות הראשונים שבכל חבילה וחבילה של עוונות כנ"ל. דהינו שיעביר ראשון ראשון שבכל חבילה כנ"ל, בחינת מעביר ראשון ראשון וכו' כנ"ל, שעל ידי זה ממילא בטלין ונסתלקין כל שאר העוונות שבכל חבילה וחבילה כנ"ל. אך לזה היינו צריכים לקים כל השלש עשרה מדות של רחמים כדי לעורר שלש עשרה מדות רחמים העליונים שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון וכו' כנ"ל. ועל זה אנו מבקשין מהר יקדמונו רחמיך דיקא כי דלנו מאד, הינו כי אנחנו דלים ואביונים מאד ואין לנו מדת הרחמנות כנ"ל, ואין לנו כח שאנחנו נזכה לעורר השלש עשרה מדות של רחמים. על כן אנו פורשים כפינו לפניו יתברך ומתחננים אליו שיעורר בעצמו השלש עשרה מדות של רחמים כי אנו אין לנו כח לעוררם כי דלנו מאד וכו' כנ"ל. וזהו מהר יקדמונו רחמיך דיקא מעצמך כי דלנו מאד וכו' כנ"ל, ועל ידי זה אל תזכר לנו עוונות ראשונים בחינת מעביר ראשון ראשון וכו' כנזכר לעיל:

צעריכה

דע שכל אדם קדם השנה הוא רואה כל הנשמות של המתים של קרובים שלו או אותן שהם משרשו. כמו שקדם המיתה רואין הנשמות הנ"ל כידוע (ח"א ריח, א) כמו כן קדם השנה שהוא אחד מששים במיתה (ברכות נז:) רואין אותם גם כן. רק מחמת שהראיה היא בהעברה בעלמא מאד, כי קדם המיתה ממש אזי יש גם כן חלוקים שאדם גדול ואיש כשר רואה הנשמות הנ"ל קדם מותו בראיה גמורה, אך סתם בני אדם אפלו קדם מותם אינם רואים אותן הנשמות רק בהעברה בעלמא כמו שעובר זריחה והתנוצצות בעלמא לפני העינים, וקדם השנה שהיא רק אחד מששים במיתה אזי גם הראיה הנ"ל של הנשמות הנ"ל הוא רק אחד מששים מהתנוצצות הנ"ל, ועל כן אינו נרגש בחוש הראות כלל ראיה הנ"ל, ואין אדם יודע מזה מחמת שהוא התנוצצות מעט מאד אחד מששים מהתנוצצות הנ"ל, אבל באמת הכל רואין קדם השנה, כנזכר לעיל:

צאעריכה

סגלה להתמדה, שיזכה להיות מתמיד בלמודו, הוא להזהר לבלי לדבר על שום איש ישראלי. כמו כשהכלה היא יפה אזי האהבה בשלמות. אבל כשיש להכלה איזה חסרון ומום, אזי בודאי אין האהבה בשלמות. כמו כן התורה נקראת כלה כמו שכתוב (דברים לג, ד): "תורה צוה לנו משה מורשה", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נז.): אל תקרי מורשה אלא מאורסה, וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל, וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל, ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בודאי יאהב את התורה מאד, ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל:

וזהו "תורת ה' תמימה" (תהלים יט, ח), הינו כשתורת ה' היא תמימה בלי שום חסרון ומום דהינו כשנזהרין לבלי לדבר ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי שהוא אות מהתורה נמצא שאז תורת ה' תמימה בלי שום חסרון ומום, אזי היא משיבת נפש, כי אז דייקא זוכין לאהבת התורה, ומרגישין טעם מתיקות התורה שמשיבה את הנפש מאחר שאין בה שום חסרון כנ"ל, ואז זוכין להתמדה כנזכר לעיל:

צבעריכה

כשבאה נשמה לעולם אזי אותה הפעלה של אותה הנשמה מתחלת להתעלות, כגון אם הנשמה של חכם אזי החכמה מתחלת להתעלות ועולה למעלה למעלה מיום הולדו עד יום הסתלקותו. וכן אם היא נשמה של מלכות אזי תכסיסי מלחמה ועסקי המלכות מתעלין. ולפי מהות החכמה, איזה חכמה שהוא, אותה החכמה מתעלית בעת שבא הנשמה להעולם, וכן לפי מהות המלכות, אם הוא מלכות הרשעה או מלכות טובה. הכלל אותה הפעלה של אותה הנשמה מתחלת להתעלות מיום ביאת אותה הנשמה לעולם. ויש בימי חייו של האדם ימי עליה וימי עמידה וימי ירידה כגון אם ימי חייו שבעים שנה או שמונים שנה, אזי שליש ימיו הם ימי עליה ושליש ימי עמידה ושליש ימי ירידה דהינו ששליש ימיו עולה מעלה מעלה עם כל הכחות, ושליש ימיו הוא עומד, ואחר כך שליש ימי ירידה. וימי עמידה הוא במלואה שאז כל הכחות בשלמותן ובמלואן. והוא בחינת נגוד הלבנה. כי הלבנה בשעת המולד היא קטנה ואחר כך עולה ונגדלת עד שבאה נגד השמש, ואזי הוא בחינת עמידה. ואחר כך יורדת ונקטנת. וסגלת הלבנה היא לחלוחית, ועל כן הים מעת מולד הלבנה מתחיל לעלות ולהגביה עצמו למעלה למעלה ואחר כך בסוף החדש נופל ויורד ונקטן:

ודע שהדבורים שמדברים ברבים, כל מה שהעולם הם רבים יותר הדבורים נמתקים ביותר. וזה בחינת של ההינו דאמרי אנשי, שהם דבורים של גויים ואחר כך כשבאו בתוך ישראל שנדברו ביניהם על ידי זה נמתקו ונעשו מהם דברים עליונים. וזה בחינת מי הים שהם מלוחים ואי אפשר לשתותם וכשהולכים דרך הרים של חול על ידי זה נמתקים כי החול ממתיק המים ואזי ראוין לשתות (ולא באר יותר):

צגעריכה

דע שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות. וזה האור אין אדם פשוט יכול לקבל מחמת גדלו. וצריך לזה חכם גדול שיוכל לחלק אלפים למאות, דהינו שיוכל לחלק האור הגדול לחלקים קטנים כדי שיוכלו הקטנים במעלה לקבלו מעט מעט. כמו למשל כשאחד אומר פשט או חלוק גדול מאד ומחמת זה אין יכולין לקבל ממנו מחמת גדלו, כי חצי פשט אי אפשר לקבל כי אם כלה. אבל כשמחלקין הפשט והחלוק לחלקים וענינים אזי יכולין להבין כל ענין וענין בפני עצמו. כך יש אור שהוא מאיר באלף עולמות והוא השגה אחת דהינו שאי אפשר להשיג אותו אלא כלו אבל לא במקצת כי הוא אור אחד פשוט. אך תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר הוא יכול לחלק אלפים למאות דהינו לחלק האור גדול לחלקים כדי שיוכלו לקבלו כנזכר לעיל:

וענין זה שתלמיד חכם שנוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות הוא מפרש, כמו שכתוב (משלי יז, ט): "ושונה בדבר מפריד אלוף", ופרש רש"י דהינו נוקם ונוטר, ששונה בדבר שעשה לו חברו על ידי זה הוא מפריד אלופו של עולם. כך פרש רש"י. אבל תלמיד חכם צריך דיקא להיות נוקם ונוטר כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא כב:): כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר וכו'. אך פרוש הפסוק הוא כנ"ל, שתלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות וזהו ושונה בדבר הינו נוקם ונוטר מפריד אלוף הינו שהוא מפריד ומחלק אלפים למאות כנ"ל. וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת סג:): אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך לסוף שתהנה מתלמודו, כי על ידי שהוא נוקם ונוטר, על ידי זה יכול לחלק אלפים למאות דהינו לחלק אור גדול לחלקים ועל ידי זה יכולין להנות מתלמודו ולקבל ממנו כי בלי זה אי אפשר לקבל מחמת גדל האור כנ"ל. אבל השכל והטעם של ענין זה מפני מה מי שהוא נוקם ונוטר יכול לחלק אלפים למאות וכו' זה עמק עמק וכו'. ודע מי שיודע זאת הוא יכול להחיות מתים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים סח.): עתידים צדיקים להחיות מתים, ויודע מה הוא מת, כי על ידי שמחלק אלפים למאות וממשיך האלפים לתוך המאות כנ"ל, על ידי זה נעשה ממות מאות על ידי שנכנסו האלפים לתוכם. ומי שאינו יודע זאת אינו יודע מפני מה הוא עכשו בשמחה ואינו יודע היחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואינו יודע מה זו ציקי קדרה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שם נו.): משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער, ואינו יודע מה זו ח"ש מחשמ"ל (חגיגה יג.), ואינו יודע מה זו נגה, כמו שכתוב (יחזקאל א, ד): "ונגה לו סביב", ואינו יודע מהו מעשה מרכבה, ואינו יודע מהו ברית, ואינו יודע מפני מה חולקין עליו:

ומשיח יודע כל הענין הזה בשלמות, אבל הצדיקים אינם יודעים אלא כשעושין מאלפים מאות. ואלו הצדיקים שהם נוקמין ונוטרים שיכולים לעשות מאלפים מאות הם חגורה למשיח, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה: אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך, הינו בחינת חגורה למשיח, שנאמר בו (ישעיה יא, ה): "והיה צדק אזור מתניו", כתרגומו ויהון צדיקיא סחור סחור לה, הינו בחינת מתין מתין ש, דהינו מאות, הינו מי שיכול לחלק אלפים למאות הם חגורה למשיח כנ"ל, ואלו הצדיקים מחיין את הצדיקים הקטנים:

צדעריכה

דע כשיש שלום בעיר הוא מפני שאין בר דעת בעיר הזאת, כי אם אין דעת הבדלה מנין (ירושלמי ברכות ה, ב). אבל כשיש בר דעת בעיר אזי יש הבדלה דהינו שיש אנשים שנוטים להבר דעת ודבקים בו, ויש אנשים שחולקים עליו:

צהעריכה

דע שהשם שנותנין לו לאדם הוא לפי הפעלה שיש לו לאדם לעשות בעולם. ויש אחד שעושה הפעלה שלו בחצי שנים שיש לו וצריך לקרא לו שם אחר דהינו שם חדש, כי השם שנותנין לאדם הוא לאחר מותו לבושין שלו, כי השם הוא בחינת לבושין כמו שכתוב (ישעיה מב, ח): "אני ה' הוא שמי וכבודי" וכו', כבודי זה בחינת לבושין כי רבי יוחנן קרא למאנה מכבדותא (שבת קיג:):

כי הקדוש ברוך הוא נקרא הוי"ה, כי בשם הוי"ה נתהוה כל העולמות, אבל למעלה מכל העולמות אין לו שם כי למעלה מכל העולמות אי אפשר להשיג אותו. וזהו "כי הגדלת על כל שמך אמרתך" (תהלים קלח, ב), אמרתך זו הפעלה, כי במאמר נברא העולם (אבות ה, א), דהינו הפעלה הינו לפי הפעלות של הקדוש ברוך הוא למעלה מכל העולמות הוא גדול מכל השמות שיש לו יתברך. כי למעלה מכל העולמות אין לו שם כלל, וזהו כי הגדלת על כל שמך אמרתך:

וזהו שכתוב לעתיד לבוא (ישעיה סב, ב): "וראו כל העמים צדקך וכו' וקורא לך שם חדש", כי האמות יהיו רואים הפעלה שיהיה לישראל ויקראו להם שם חדש. כמו כן יש אחד שעושה הפעלה שלו לפי השם שיש לו בחצי שניו ועושה אחר כך פעלות חדשות וצריך לקרא לו שם חדש. ויש בזה סודות גדולים ונוראים מאד מאד. וזהו שקורין לחולה שם אחר. כי השם שיש לו מקדם כבר עשה הפעלה שלו כפי אותו השם שהיה לו והיה ראוי לו למות לפיכך קוראין לו שם אחר שיהיה לו פעלה אחרת ויוכל לחיות עוד כמה שנים על ידי שקוראין לו שם אחר כדי לעשות הפעלה כפי אותו השם:

ועל כן משה רבנו עליו השלום היה לו כמה שמות כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה יג, א), כי בכל פעם עשה הפעלה שלו כבר לפי השם והיה צריך בכל פעם שם אחר לעשות פעלות אחרות כנזכר לעיל:

צועריכה

ראוי לאדם להרגיל את עצמו להיות בעולם הבא, דהינו להיות מפרש מתאוות כמו בעולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה ושום תאוה מתאוות הבהמיות הכלות ונפסדות של העולם הזה. וכמו שאנו רואין החולה מחמת שהוא סמוך קצת לעולם הבא על כן הוא מואס באכילה ושתיה ומשגל ואין לו שום תאוה, אדרבא כל התאוות קצים ומאוסים עליו מחמת שהוא סמוך לעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה וכו', כן יש לאדם להרגיל עצמו בעודו בחיים חיותו ובבריאותו שיהיה יכול להתנהג בלא תאוות כמו בעולם הבא. ובודאי אם היה נזכר בטוב זכרון מתענוגי העולם הבא, בודאי לא היה יכול לסבל כלל חיות ותענוגי העולם הזה, עד שבשביל זה מעלה גדולה השכחה אף שהיא מדה לא טובה, עם כל זאת היא מעלה שעל ידה אפשר לאדם לחיות בעולם הזה. כי אם היה נזכר מתענוגי העולם הבא, כי יש מלאך גדול מאד שיש לו אלף ראשים וכל ראש יש לו אלף לשונות וכל לשון יש לו אלף קולות וכל קול יש לו אלף נגונים, וכשהמלאך הזה עומד לשורר בודאי יפה ונעים מאד אשר אין להעריך ולשער כלל. ועתה יזכר האדם עצמו פחיתות ושפלות ערכו נגד זה ואיך יוכל לסבל חייו, בודאי ימאס עצמו בחייו עד שיגוע בלא עתו. וכן אם היה זוכר פחיתותו בפרט כמו כמה אנשים שהם מלכלכים ומתעבים מאד בעוונות, בודאי אם לא היה שכחה כלל, לא היה אפשר לו להרים עצמו כלל לעבודת השם יתברך. ומחמת כל זה השכחה הוא מעלה מצד זה. אבל האדם ראוי לזכר עצמו לבל יאבד עולמו חס ושלום:

וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (משנה, עוקצין ג, יב) שעתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות וכו'. וישער בדעתו גדלת עולם אחד וכמה וכמה בתים יש בו. וכמה וכמה חצרות ומבואות וכמה וכמה עירות ומדינות וגדל שטח של כל עולם וכמה וכמה כוכבים ומזלות עד אין מספר וגלגלים נפלאים ונוראים שיש בכל עולם ועולם, כי כל אלו יש בעולם אחד מהעולמות, ומעתה ש"י עולמות שיש לכל צדיק מה יקרה גדלתו ושעשועיו ותענוגיו עד אין להעריך ולשער. והנה הש"י עולמות שיש להצדיק הוא בונה אותם ממחלקת, כי כל דברי המחלקת שכל אחד מדבר הם בחינת אבנים, כי האותיות נקראים אבנים כמובא בספר יצירה: שתי אבנים בונות וכו', והם בחינת חלוקי אבנים (ש"א יז, מ), כי האבנים הבאים על ידי דבריהם של המחלקת הם מחלקים ואין להם חבור, והצדיק נוטל אלו האבנים ומחבר אותם ובונה מהם בתים כי הוא עושה שלום ביניהם ומחברם ומסדרם יחד זה על זה עד שבונה מהם בית. וזה בחינת שלום בית שעושה מחלוקי האבנים הנ"ל בחינת שלום בית ומהבתים נעשה עיר עד שנעשה מהם עולם מלא וכן ש"י עולמות. וזה בחינת "להנחיל אוהבי יש" (משלי ח, כא) (אוהבי דיקא בחינת אהבה ושלום כי על ידי השלום ואהבה שעושה בין החלוקי אבנים נעשו הש"י עולמות כנ"ל). וזה מה שאמרה אביגיל לדוד בעת שחלק עליו נבל ודבר עליו סרה כנאמר שם. אמרה לו: ועתה ידעתי כי בית יעשה לך ה', הינו על ידי זה המחלקת יעשה לך ה' בית מהאבנים הנ"ל כנזכר לעיל. כי הצדיק מטה כלפי חסד ודן את כל החולקים עליו לכף זכות שכונתם לשם שמים כי לא היה העולם יכול לסבל אור של הצדיק שאורו גדול מאד להעולם לסבלו. וגם מחמת שיש כמה דינים וקטרוגים גדולים על הצדיק הגדול האמת, על כן הם חולקים עליו ובזה הם משתיקים הדינים והקטרוגים, כמו שאנו רואים כשיש דין קשה על אדם אחד, ואחד לובש קנאה ואומר: אני אלך ואנקם ממנו ואעשה בו דין, על ידי זה הוא משתיק ממנו שאר הבעלי דין שמקטרגים שלא היה אפשר לו לסבל דיניהם. נמצא שזה שהולך לנקם ממנו עושה לו טובה גדולה מאד כי בודאי טוב ונוח לו לסבל דינו של זה האחד שזה אפשר לו לסבלו מלסבל דיניהם חס ושלום שלא היה אפשר לסבלו. וכמו שמצינו אצל פינחס במעשה זמרי (במדבר כה, ז), כי לולא פינחס היו ישראל חס ושלום חיבין כליה חס ושלום, אך מחמת שיצא פינחס וקנא קנאת ה', על ידי זה נשתק הדין מעל ישראל כמו שכתוב (שם יא): "בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי" וכו', כן זה שחולק על הצדיק ואומר: אני אעשה לו ואראה לו גבורתי ונקמתי ממנו. על ידי זה הוא משתיק ממנו שאר הדינים כנ"ל, וגם עושה לו טובה כי כשהצדיק צריך לילך מדרגה לדרגה אזי מנסים אותו אם יש לו כח לעמד בהיכל המלך, והיכל המלך הוא בחינת פה של הצדיק שנקרא היכל, שהוא בגימטריא אדני (תקוני זהר, דף לב.) שהוא בחינת פה כמו שכתוב (שם, דף יז.): מלכות פה. וזה שהצדיק חולק עליו הוא נסיון לזה הצדיק שעליו המחלקת אם יש לו כח לעמד בהיכל המלך בפה של הצדיק החולק עליו ועל ידי זה מעלין אותו מדרגה לדרגה יותר עליונה. נמצא שעושה לו טובה:

צזעריכה

על ידי בשורות טובות יכולין לומר תהלים:

צחעריכה

אמירת תהלים מעלה גדולה כאלו אמרם דוד המלך בעצמו כי הוא אמרם ברוח הקדש. והרוח הקדש מנח בתוך התבות, וכשאומרם הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך עליו השלום בעצמו, והוא מסגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך, שעל ידי אמירת תהלים יושיעו ה', והבטחון הוא בחינת משענת כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו ה' כמו שאמר דוד (תהלים יח, יט): "ויהי ה' למשען לי". ועל כן על ידי זה נתרפא החולה כמו שכתוב (שמות כא, יט): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה". וזה בחינת "ויצא חטר מגזע ישי" (ישעיה יא, א) הנאמר על משיח שהוא דוד, בחינת "רוח אפינו משיח ה'" (איכה ד, כ). וזה בחינת עתידין צדיקים שיחיו מתים (פסחים סח.) על ידי המשענת, בחינת "ואיש משענתו בידו" (זכריה ח, ד), בחינת "ונתת המשענת על פני הנער" (מלכים ב' ד, לא). עד כאן. (כל זה לא נכתב בשלמות, וחסר הרב רק מה שנתפס במח קצת נכתב). חרף הוא בחינת עבור וקיץ הוא בחינת לדה. ואז דבר עמנו שיחה נפלאה ונשכח הרב ומה שאני זוכר עדין הוא מה שדבר אז מענין הקיץ שהיה אז ממשמש ובא. כי שיחה זו היתה אז בימי ניסן קדם פסח בעת שהיה הברית מילה של בנו שלמה אפרים זכרונו לברכה ביום שלישי למילה. ודבר אז שבחרף כל העשבים וכל הצמחים כלם מתים. כי בטל כחם בחרף והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ כלם נתעוררים וחיים ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה; שיחה זו תפלה ותחנה ותשוקה וגעגועים להשם יתברך. ואז כל שיח ושיח השדה המתחילים לחיות ולצמח אז, כלם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפלתו. והאריך אז בשיחה נפלאה בענין זה. ועוד בשאר ענינים:

צטעריכה

כשאחד מדבר עם חברו ביראת שמים נעשה אור ישר ואור חוזר ולפעמים מקדים האור חוזר קדם האור ישר כשהמקבל יש לו מח קטן ואין יכול לקבל דברי חברו. כי אז קדם שמקבל חברו ממנו, שזהו בחינת אור ישר, קדם לזה מקבל הוא מחברו ואז האור חוזר קדם לאור ישר. כי כשמדברין עם חברו ביראת שמים אף שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא מקבל התעוררות מחברו כי על ידי ההכאה שיצאו הדבורים מפיו לחברו, על ידי זה חוזר האור אליו (וזה בחינת אור חוזר ממש המובא בכתבים (עץ חיים, שער ו', פרק ח'), עין שם). כמו מי שמכה בכתל שחוזר הדבר אליו. כמו כן כשמדבר לחברו, אף על פי שאין חברו מקבל ממנו. אף על פי כן הוא בעצמו יכול להתעורר מהם על ידי ההכאה שיצאו הדבורים לגבי חברו והכה בו וחזרו אליו. ועל כן אם היה מדבר אלו הדבורים בינו לבין עצמו יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל. ועל ידי שדברם לחברו נתעורר מהם אף שחברו לא נתעורר כי חזרו אליו על ידי בחינת ההכאה כנזכר לעיל (וזה בחינת אור חוזר שהוא על ידי בחינת הכאה כמבאר בכתבים (שם, שער לד, פרק ה') והבן). שמעתי בשם רבינו זכרונו לברכה מכבר:

קעריכה

"ותתפשהו בבגדו" (בראשית לט, יב). שהבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו, דהינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו. כי טרדת הצטרכות מלבושים ובגדים של אדם הם מבלבלין מאד את האדם ומונעים אותו על ידי זה מעבודת השם יתברך. וזהו ותתפשהו בבגדו. אך מי שהוא בעל נפש ולבו חזק בה' אינו משגיח גם על זה אף על פי שאין לו בגד ללבש, אף על פי כן אינו מטריד עצמו בזה ואינו רוצה להניח עצמו לבלבל בזה. וזהו "וינח בגדו אצלה וינס" וכו' (שם), שמניח בגדו ומלבושו ונס ובורח מהם ואינו משגיח כלל על זה. רק עושה את שלו בעבודת ה' כפי מה שיכול:

  1. ^ כנראה צ"ל "כלום".
  2. ^ הינומא