שיבה (רחל)

סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ (מגילת קהלת, פרק א', פסוק ו')

וְגַם אִם רוּחִי הִתְעַנִי רַבּוֹת,
וְגַם אִם הִרְחַקְתִּי לָנוּד.
חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ – אֶל אֶרֶץ-אָבוֹת
אֶל בֵּית-מְכוֹרָה הֶחָמוּד.
 
וְטוֹב לִי לָחוּשׁ יוֹרֵד בִּדְמָמָה,
בְּאֹפֶל עֶרֶב כָּחֹל,
מַרְגּוֹעַ זֶה שֶׁכֹּה יִכְמַהּ
כֹּה יִכְמַהּ הַלֵּב הַפְּתַלְתֹּל.
 
הַלֵּב הַפְּתַלְתֹּל – נֶאֱמָן וּמוֹעֵל,
תָּאֵב לְהַמְרִיא וּמָט.
וְטוֹב כִּי בַּחֶדֶר הַזֶּה הָאָפֵל
לֹא תַּבְחִין לוֹ בְּכִיָּתִי בַּלָּט.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).