שושן סודות אות תסח

בענין שילוח הקן:

סוד השבת:

סוד הקדושה של שבת וההבדלה במוצאי שבת והמסתעף אל זה. וזה נוסח הקידוש בע"ש בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית כי הוא יום תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש השבת כבר ידעת כי חייב אדם לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו ומדברי סופרים חייב לקדש על היין ולהבדיל על היין וכן שאר דברי שבח והודאה ראויים להיותם על היין. והטעם הוא כי היין רומז לאדון השמטה אשר הלוי רומז אליו בשירה ואין אומרים שירה אלא על היין. וכתיב לא תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. לא תעזוב פחד יצחק כל ימיך ימי עולם על אדמתך מזבח אבנים תעשה לי. והנה ראשונה על היין לפייס מדת הדין. אשר קדשנו, צי"ע. במצותיו, ספירות העליונת. ורצה בנו, להיותינו כסא לנשאו את כסא כי יש כסא לכסא שבת קדשו. שבת קודש לא נתקן לומר אלא קדשו. והכינוי שב לקדש העליון והיינו שבת העליון הבינ"ה. באהבה, חס"ד. וברצון, כת"ר. הנחילנו, בינ"ה. זכרון, חבור תו"מ (ת"ת ומלכות). למעשה בראשית, ז"ס. שהם פעלו כל היצורים בגזרת העליון עליהם כי הוא יום תחלה למקראי קודש, יש לך לדעת כי השבת נתנה לב' זכירות לזכירות מעשה בראשית ולזכירת יציאת מצרים. וסודו כי ב' שבתות הן שבת צי"ע ושבת העליון וכבר ידעת כי יציאת מצרים היתה בפועל העליון ובחמשים שעריו ולכן נזכר יציאת מצרים נ' פעמים בתורה. ולכן נזכר בברכה זו ב' זכירות, אחד למעשה בראשית ואחד זכר ליציאת מצרים ולרמוז לשבת העליון הושם תחלה למקראי קודש. ולולי הפועל העליון הרכיב לתפארת ישראל על זרועות עולם להשפיל שר מצרים לא היו ישראל יכולים לצאת ממצרים כי בנו בחרת, ת"ת ואותנו קדשת, כדכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ושבת קדשיך, צי"ע בחיבור מלכות. באהבה וברצון, א"ס ות"ת. וכן הרצון העליון דרך קו האמצעי. הנחלתנו, כי אות היא ביני וביניכם ולכן קראם נחלה. בא"י, כח"ב. מקדש השבת העליון והוא לצי"ע ולמלכות. והברכה יש בה נוכח ונסתר וכבר ביארנו סוד נוכח ונסתר. ומה שאין חותמין בחתימת שבת מקדש ישראל והשבת כמו שחותמין בי"ט מקדש ישראל, הטעם שהשבת הגדול מקדש המלך והשושבין והמלכה כי אז הם בחבור אחד ולכן לא יצטרך להזכיר ישראל. אבל בי"ט בהכרח צריך להזכיר ישראל נגד ישראל שלא לחלק בין י"ט לי"ט. ומה שהוסיף הו' והזמנים, לרמוז אל משך הו' שגם הוא בכללם. ואין להקשות מאחר שהיין רומז לדין והכוס למ"ה הרפה וא"כ איך נשים יין בכוס שהוא דין ודין. (והתשובה היא) כי אין כוונתינו להיין לבדו אלא ליין המשומר בענביו שהם כל ששת ימי בראשית ככתוב פן תעזוב את הלוי כל ימיך כאשר כתבנו במה שקדם. ומה שאין מקדשין בבוקר הקידוש של ערב לפי שאין אשה מתקדשת פעמים. וסעודת ערב נגד המלכות וצי"ע וסעודת הבוקר נגד הת"ת ולכן צריך להזמין יד שמאלו הלוי בסעודתו ביין להשקיט דינו. ולכן נקרא קידושא רבא, כלומר, קידוש של שם הגדול שהוא שם הוי"ה יתברך. וטעם שמפסיקין לקידוש ואין מפסיקין להבדלה כי צריך להניח פועליו חול שהם ממדת הדין ואח"כ לקבל המלך והמלכה שהם מן הרחמים. ובהבדלה שלא לגרש הרחמים ממנו תיכף אלא צריך להאריך בסעודה ואח"כ להבדיל. וזה הטעם בעצמו איסור טעימה כדאמרינן טעם לא יבדיל רק מים ש"ה ג"כ מורם רחמים בשבת מותר. וטעם שאין מברכין ברכת המזון וקידוש על כוס אחד כי זה דין וזה רחמים. אבל ברכת המזון והבדלה שווים בדינם. אמנם ברכת המזון ושבע ברכות בעינן תרי כסי. והטעם נשגב כי ברכת המזון הוא שבח והודאה לפועל הנותן מטובו. לאכול אבל ז' ברכות אינו כן כי הם רומזים לז"ס המתקדשות ומתחברות עם המדה האחרונה, ולכן צריכין ב' כוסות. ודע זה. וטעם טעימת מלא לוגמיו כי השיעורים רומזים אל המדה האחרונה ולכן הם הלכה למשה מסיני, וידעת סוד סיני אנה רומז ומעתה תבין סוד עשיית מלאכה קודם הבדלה וטעם חיוב נשים בקדוש היום. כי מצות בעלה עליה. וטעם אין קדוש אלא במקום סעודה כי ת"ת הוא המקדש לעטרה ושם הוא הסעודה כדכתיב באתי לגני אכלתי וגו'. אמר המחבר מה אעשה לפסקנים האחרונים שהתירו הקידוש על הפת. כי לפי הסוד הרמוז בו אין לקדש ואין להבדיל אלא על היין. ואמימר יוכיח כי אין לעזוב את הלוי. וטעם עד יום ד' כי הוא יום הלוי ודע זה: