שולחן ערוך יורה דעה קנז א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

כל העבירות שבתורה חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבי' מכוין להעבירו על דת:

הגה: ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז) ובמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו)

ואם הוא בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ערקתא דמסאנא) (ב"י). אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו יעבור ואל יהרג. ואם הוא שעת הגזירה‏[1] (על ישראל לבדם) (ב"י בשם נ"י) אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור.


הגה: ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה) מיהו אם השעה צריכה לכך ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו (מהרי"ק שורש פ"ת בשם הר"ן)

ובעבודת כוכבים ג"ע ש"ד אפילו בצינעה ושלא בשעת הגזרה ואפי' אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו יהרג ועל יעבור:

הגה: ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג. אבל אם אונסים לאשה לבא עליה או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו או שהוא כבר מוקשה ורוצים לאנס אותו לערוה -- אין צריך ליהרג (ב"י בשם תוספות ור"ן פרק כ"ש).
וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע ושפיכות דמים -- אע"פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא -- צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול -- יעבור ואל יהרג (ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה).
ועובד כוכבים הבא על בת ישראל אינו בכלל גילוי עריות (ב"י בשם הרמב"ן והפוסקים הנ"ל).
עובדי כוכבים שאמרו לישראל "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו" -- לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו "תנו לנו פלוני" (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי (ב"י בשם רש"י ור"ן). וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים "תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה" -- יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל (רמב"ם פ' הנזכר).
כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג, אע"פ שחלל השם מכל מקום נקרא אנוס ופטור. ודוקא שלא יוכל לברוח אבל אם יכול לברוח ואינו עושה הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד (ב"י בשם הרמב"ם פ"ה דיסודי התורה).

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(א) רשאי. והב"ח פסק כהרמב"ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו וכן דעת הב"י וכן נראה דעת הרמב"ן בס' תורת האדם ומביאו הר"ן פ' יה"כ ובהג"א ממהרי"ח רפ"ק דכתובות כתבו אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג היכא דקי"ל יעבור ואל יהרג צ"ע אי שרי או לא ע"כ וכתב בת"ה סי' קצ"ט והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל אמנם י"ל הכא דלענין קדוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו עכ"ל. וכתוב בהגהת סמ"ק סי' ג' דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול ומביאו ב"ח וכ"כ בב"ה בשם א"ח מיהו כ' הא"ח שם שיש חולקים שאינו יכול להרוג את עצמו ע"ש שהאריך:

(ב) אם העובד כוכבים מכוין כו'. אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג. ר' ירוחם סוף נתיב י"ח. וכתב הב"ח ס"ב דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור נפש כיון דאינו מתכוין אלא להנאת עצמו אבל מדברי הפרישה ס"ג מבואר דבפרהסיא רשאין למסור נפש ונראה דאם השעה צריכה לכך וכה"ג לכ"ע רשאי למסור עצמו כדלקמן בהג"ה גבי מצות עשה דהא הב"י פסק כהרמב"ם ואפ"ה כתב דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ליראה ה' ולאהבו בכל לבם ומביאו ב"י וד"מ:

(ג) ולא יעבור ל"ת. אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש כמ"ש הרב בא"ח ס"ס תרנ"ו וע"ש:

ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סי' שכ"ו ובא"ח סימן שכ"ח סי"ז ונראה לקולא:

(ד) בפני י' מישראל. דוקא ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעין מהעבירה והכי מוכח בש"ס ופוסקים גבי והא אסתר פרהסיא הוה ע"ש:

(ה) ערקתא דמסאנא. פירש רש"י שדרך העובד כוכבים לקשור כך ודרך הישראל לקשור בענין אחר וכגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו והרי"ף פי' שהעובד כוכבים שבאותו זמן היו רצועות מנעליהן אדומות והישראל היו עושים שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עובד כוכבים וכתב מהרי"ק דהיינו כמ"ש רש"י שיש צד יהודית בדבר וב"י כ' דהרמב"ם מפרש דדוקא בכה"ג שלא ילבוש מלבוש עובד כוכבים שהוא מצות ל"ת ע"ש:

(ו) על ישראל לבד. אבל אם הגזרה היא על כל מדינת מלכותו אע"פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי:

(ז) אפילו אערקתא כו'. כתב ב"י דאדלעיל אפרהסיא נמי קאי דפרהסיא שוה לשעת הגזרה והב"ח פסק דבשעת הגזרה אפי' לא מכוון להנאת עצמו יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא) ודעת רש"י אינו כן וגם אין דבריו מוכרחים וגם בהג"א ממהרי"ח דפרק קמא דכתובות הניח זה בצ"ע ולכן י"ל דספק נפשות להקל ועיין בפסקי מהרא"י סי' ר"ג:

(ח) או שרוצים להשליכו כו'. ובעובד כוכבים כגון אם כפפו קומתו להשתחוות לעובד כוכבים. הרא"ש רפ"ק דכתובות:

(ט) א"צ ליהרג. אלא א"כ הוי בפרהסיא כ"כ רבינו ירוחם סוף ני"ח ומביאו בבדק הבית ותימה מנ"ל הא דאע"ג דכתבו התוספות והרא"ש ס"פ סורר ומורה ורפ"ק דכתובות גבי הא דפריך והא אסתר בפרהסיא הוי ולא פריך דגילוי עריות הוי משום דקרקע עולם היא ולא עבדה מעשה הלכך לאו גילוי עריות הוא היינו לס"ד דמקשה אבל למאי דמתרץ התם אסתר קרקע עולם היתה אפילו בפרהסיא א"צ ליהרג מטעם קרקע עולם כדמוכח להדיא בתוס' והרא"ש שם ואפשר סבירא ליה לרבינו ירוחם דרבא דמשני התם הנאת עצמו שאני פליג אאביי וסבירא ליה כדקס"ד דש"ס מעיקרא דמטעם קרקע עולם בפרהסיא יהרג ואל יעבור אבל לא ידעתי מנא לן הא דאפשר דלענין דינא רבא מודה לאביי וכן משמע בהרא"ש וגם הרי"ף הביא פירוקא דאביי ודרבא אלמא ס"ל דתרוייהו קושטא נינהו לדינא וכן משמע בר"ן פ' כ"ש וכ"נ דעת הרב:

(י) רק לאו בעלמא כו'. דהא אמרינן בש"ס (ס"פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות כו' ובודאי שדברים אלו אינם ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע כ"כ הר"ן פא"מ והנ"י ס"פ סורר ומורה ולפי זה משמע דס"ל כהרמב"ם בס' מנין המצות מצוה שנ"ג שכ' וז"ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כו' וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו וכ"כ הרא"ה בספר החנוך מצוה קפ"ח והכתר תורה בלאוין שכ"ט אבל הרמב"ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב"ם ואומר שאין מלקי' מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע"ש שהאריך והרב ר"י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי"ח סתר כל דברי הרמב"ן והעלה כהרמב"ם ע"ש וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם וכן כתב הר' יצחק ליאון שם בהדיא וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם ר"פ כ"א מהל' א"ב וז"ל כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה כו' וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה שם אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה וזהו דלא כב"י לקמן ס"ס קצ"ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה:

וכתבו עוד הרב המגיד שם והר"י ליאון דאף להרמב"ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב"י שם:

(יא) דלפני עור כגון שאנסו להשאיל דבר לעובד כוכבים וכיוצא בו:

(יב) עובד כוכבים הבא כו'. אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים בכלל ג"ע הוא דיהרג ואל יעבור כ"כ הרמב"ן בספר ת"ה והביאו הר"ן פרק יה"כ הובא בבית יוסף וכ"כ הנ"י וכ"כ רבינו ירוחם וכ"כ הב"י בא"ע סימן ט"ז בשם א"ח וכ"כ הרב שם ס"ב וכ' הא"ח שם שנראה לו דהיינו דוקא בפרהסיא וכן נראה מדברי הרב שם וטעמם דלא הוי ג"ע אלא מטעם דהבא על ארמית קנאים פוגעים בו והיינו בפרהסיא דוקא ולפי זה הא דהוי בכלל ג"ע היינו דאפי' להנאת עצמו יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות וכן מבואר בא"ח שם וכן משמע בפוסקים שם מיהו בנ"י ס"פ סורר ומורה כתב דכיון דאפילו לא פגעו בו קנאים חייב כרת הלכך אפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ועיין עוד בא"ע סימן ט"ו וט"ז איזהו ג"ע:

(יג) הבא כו'. כגון שהיא עושה מעשה שמביאה הערוה עליה כמ"ש הרא"ש רפ"ק דכתובות והתוספות ס"פ סורר ומורה דאם לא כן תיפוק ליה דלא עבדא מעשה וכמו שנתבאר:

(יד) על בת ישראל. דוקא פנויה אבל א"א גילוי עריות ממש הוא שם וכ"כ העט"ז ואע"ג דדעת ר"ת דאפילו אשת איש נמי מכל מקום אין כך דעת כל הפוסקים:

(טו) אלא אם כן חייב מיתה. וכתב הרמב"ם ומכל מקום אין מורין להם כן לכתחלה וכ' ד"מ בשם הגה"מ שצריך לחזור לכתחלה על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו ועיין בב"ח סעיף ד' שכתב כמה חילוקי דינים בזה והיה נראה לי שאין דבריו מוכרחים ולפי שהרחיק עדות וכ' שבתשובה בירר דבריו בראיה ברורה לא השגתי עליו:


ט"ז

ואע"ג שאמרו כל מקום כו'. כן צ"ל:

אפילו על ערקתא. פירוש שישראלים היו נוהגים ברצועות מנעליהם שלא כדרך העובדי כוכבים בזה:

ואם הוא שעת הגזרה כו'. בטור מסיים על זה אפילו על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליו יהרג כו' עכ"ל והך להעביר עליו ר"ל שמכוין להעבירו על דת וכ"ה ברמב"ם פרק ה' דיסודי התורה בהדיא כגון שיעמוד רשע לבטל דתם כו' אבל אם לא נתכוין אלא להנאתו אפילו בשעת השמד שרי כיון שהוא בשאר מצות כמו שמותר בפרהסיא דפרהסיא ושמד שווין לכל דבר וכן הוא ברש"י בגמר' בהדיא וכן בר"ן ביומא ובנימוקי יוסף פר' בן סורר והוא פשוט אלא שמו"ח ז"ל רוצה לדקדק מסידור לשון הטור מדלא הזכיר חילוק של להעביר על דת או להנאתו אחר דין של שעת השמד ש"מ דבשעת שמד אסור אפילו להנאתו ולא דק דבהדיא כתב הטור עצמו ברמזים פרק בן סורר החילוק הזה גם אשעת שמד:

שלא לקיים מצות עשה כו'. דהא גם העובדי כוכבים יכולים לבטלו ממנו כגון שישימוהו בתפיסה וממילא יבטל מההיא מצות עשה:

דלפני עור כו'. שהישראל אין עושה כלום רק שנותן לו דבר שהעובד כוכבים משתמש בו לאליל שלו:

ועובד כוכבים הבא על בת ישראלית. פי' והיא פנויה על כן אין בה ג"ע דאי דרך זנות אין איסור רק מכח גזירות ב"ד של שם אי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דהוי משאר עבירות ואין ג"ע אלא באשת איש דישראל א"נ ישראל הבא על העובדת כוכבים דמחייבי מיתות הם דקנאים פוגעים בו ומחייביכריתות חשבינן ליה כ"כ ב"י בשם הרמב"ן וצ"ל לפי זה דאסתר פנוי' היתה ולא ס"ל דרשא דאל תקרי לבת אלא לבית כמ"ש ב"י וכ"כ הר"ן בההיא בפרק בן סורר בסי' קע"ט סעיף ז' משמע דאם הצלת נפשות תלוי בשיעבור עבירה אחת מעצמו ע"י זה תבוא לו הצלה מותר לעשות כן:

תנו לנו אחד כו'. הכי איתא בתוספתא ומסיים בה אא"כ יחדוהו כשבע בן בכרי ובירושלמי פליגי בה ר"ל ורבי יוחנן ר"ל ס"ל והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי ור"י ס"ל אע"פ שאין חייב מיתה והרמב"ם פרק ה' מהלכות יסודי התורה פסק כר"ל ותמה ב"י למה לא פסק כר"י דקיימא לן כוותיה לגבי ר"ל בכל דוכתי וראיתי בהג"ה מיימונית שהקשה ג"כ הכי וכ' שמהר"מ הביא לו ראיה לרמב"ם ממ"ש בהג"ה למעלה ונראה שהראיה היא ממה דאיתא בירושלמי עולא בר קשבי תבעתיה מלכא ערק ואזיל לגבי ריב"ל והב"י הביאו כאן והיינו שיש לדקדק בו מאי חטאו של ריב"ל שנסתלק אליהו מעליו ומהיכן היה לו להרגיש ולראות שלא לסמוך על המתניתין שהיא מפורשת דאם כן בכל יום לא נדע על מה לסמוך ונראה שאליהו היה מגלה לו כאן שיש במתני' ב' פירושים דהיינו או כר"ל או כר' יוחנן אם דוקא חייב מיתה או לאו וההוא גברא לא היה חטא כשבע בן בכרי והיה ריב"ל פוסק כר"י והוכיחו אליהו ז"ל דההוא משנה כמשמעות' לאו משנת חסידים אלא כל חסיד יהיה מורא על ראשו שמא כריב"ל דמספיקא אזלינן להקל בנפשות ולא מסרינן נפש על פי זה חש לה הרמב"ם ופסק גם כן כר"ל אלא דעדיין קשה למה פסק הרמב"ם אפי' אם הוא חייב מיתה אפ"ה אין מורין כן והיינו מכח ההיא דאליהו וצ"ל דשם מיירי שההוא גברא היה חייב מיתה ואפ"ה הוכיחו אליהו וכ"פ בכסף משנה ואם כן הדרה קושיא שלי לדוכת' למה נענש ריב"ל ותו מה היה לו לעשות חסידות וכי היה לו להניח להרוג כל ישראל ח"ו מכח חסידות. ונראה לי שעיקר החטא היה במה שריב"ל עצמו הלך ומסרו והיה לו להניח הדבר ביד המון העם שיעשו מה שירצו וממילא היו מוסרים אותו והוא לא היה לו לומר כלום ועל זה אמר אליהו לאו משנת חסידים היא כלומר שלא על החסידים נשנה כן שהם בעצמם יעשוה אלא יניחו הדבר כמות שהוא. ועל כן פסק הרמב"ם שאין מורין כן לכתחלה אלא יניחו הדבר וכמו שירצו יעשו זהו נ"ל נכון בפי' הירושלמי וברמב"ם ולענין הלכה יש לנו לפסוק כן כר"ל ולא ימסרוהו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי כדעה השניה שהביא רמ"א כאן וכן פסק מו"ח ז"ל:

חייב מיתה כשבע בן בכרי. נראה דלהכי נקטיה כשבע בן בכרי דאע"פ דבדין תורה לא היה חייב מיתה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מ"מ אוסרין אותו אם יחדוהו ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו וה"ה בשאר עבירות שאחד מוחזק בהם כגון עוסק בזיופי' או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפי' אם לא יחדוהו כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה כן נראה לי בזה ועוד נראה לי דבמקום שאין מוסרין אותו אין חילוק בין מסירה למיתה או לשאר יסורים או אפילו לממון דלענין יסורים פשיטא שהם גרועים ממיתה כדאמרינן באלו נערות (דף ל"ג) אלמלא נגדוהו לחנניא מישאל ועזריה הוה פלחו לצלמא ויליף מזה דיסורים קשים ממיתה ויליף דמלקות חמור ממיתה וראיה דהא בירושלמי לא קאמר תבעיתיה מלכא להריגה אלא סתם תבעיתיה אפשר ליסורין לחוד (ואין) [ויש] לנו להחמיר מספק ואפי' לממון מצינו בפרק הגוזל בתרא דקאמר על זה קרא כתוא מכמר כיון שנפל בידי עובדי כוכבים שוב אין מרחמין עליו כן נראה לע"ד:

וכן נשים כו'. ב"י בשם הר"ן כתב דגם בנשים אם יחדו אשה אחת מהם דימסרו ונראה דגם זה תלוי בפלוגתא דחייב מיתה כשבע בן בכרי שזכר רמ"א דלדעה השניה לא מהני יחוד של אשה אלא דנ"ל דאם יחדו אחת מהן ואמרו אם לא תתנוה לטמאה אותה אזי נהרוג כולכם דפשיטא דמהני בזה יחוד ומוסרין אותה דהא אין כאן מעשה מן האשה ואינו בכלל ג"ע ואם כן היא עצמה אינה בכלל תהרג ואל תעבור ע"כ מוסרין אותה אם יחדוה כן נראה לע"ד:

באר היטב

(א) מכוין: אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג. רבינו ירוחם. וכתב הב"ח דאפילו בפרהסיא אינו רשאי למסור נפש כיון דאינו מתכוין אלא להנאת עצמו אבל מדברי הפרישה מבואר דבפרהסיא רשאי למסור נפש ונראה דאם השעה צריכה לכך וכה"ג לכ"ע רשאי למסור עצמו וגם הב"י כתב דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפי' על מצוה קלה כדי שיראו העם לאהבה את ה' ולירא אותו בכל לבם והב"ח פסק כהרמב"ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו ויש פוסקים חולקים על זה וכתב בת"ה והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל אמנם י"ל הכא דלענין קדוש השם שלא הקפידה התורה על אבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קדושת השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו וכ' בהגהת סמ"ק דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתן לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול מיהו יש חולקים שאינו יכול להרוג את עצמו עיין באו"ח שהאריך.

(ב) לא תעשה: אבל מצות עשה אפילו מצוה עוברת א"צ לבזבז יותר מחומש כמ"ש הרב באורח חיים סימן תרנ"ו וע"ש ש"ך. וכתב עוד ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סימן שכ"ו ובאורח חיים סימן שכ"ח סי"ז ונראה לקולא עכ"ל.

(ג) בפני: ואין ר"ל בפניהם ממש אלא שיודעים מהעבירה והכי מוכח בש"ס גבי והא אסתר וכו'. ש"ך.

(ד) ערקתא: פירוש שישראלים היו נוהגים ברצועות מנעליהם שלא כדרך העובדי כוכבים בזה וכנון שיש צד יהדות בדברי שדרך הישראל להיות רצועות מנעליהם שחורות ושל העובדי כוכבים אדומות כדי שיהא הפרש במלבושיהון וב"י כתב דהרמב"ם מפרש דדוקא בכה"ג שלא ילבוש מלבוש עובדי כוכבים שהוא מצות ל"ת ע"ש. וכתב עוד דדין זה אפרהסיא דלעיל נמי קאי דשוה לשעת הגזרה והב"ח פסק בשעת הגזרה אפילו מכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור (משא"כ בפרהסיא) והשיג עליו הש"ך וכתב דאין דבריו מוכרחים ושי"ל ספק נפשות להקל וכ"כ הט"ז ואם הגזרה היה על כל מדינת מלכותו אע"פ שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מקרי.

(ה) להשליכו: ובעובד כוכבים כגון אם כפפו קומתו להשתחות לעבודת כוכבים כ"כ הרא"ש.

(ו) ליהרג: אא"כ הוי בפרהסיא כ"כ רבינו ירוחם אבל הש"ך השיג עליו ופסק דאפילו בפרהסיא א"צ ליהרג ע"ש.

(ז) לעבור: ומשמע דבערוה דרבנן לכ"ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא. ש"ך.

(ח) דלפני: כגון שאנסו להשאיל דבר לעבודת כוכבים וכיוצא בו.

(ט) עריות: דוקא פנויה אבל אשת איש גילוי עריות ממש הוא ולפ"ז צ"ל דאסתר פנויה היתה וגבי פנויה אפילו היא עושה מעשה כגון שמביאה הערוה עליה אפ"ה אינה בכלל עריות אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים בכלל ג"ע הוא דיהרג ואל יעבור [דקנאין פוגעין בו וחשבינן ליה מחייבי כריתות ואם הצלת נפשו תלוי כשיעבור עבירה אחת מעצמו ועי"ז תבוא לו הצלה מותר לעשות כן] והיינו דוקא בפרהסיא מיהו בנ"י כתב דאפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ועי' בא"ע סי' ט"ו וט"ז איזהו ג"ע עכ"ל הש"ך וט"ז.

(י) חייב: וכתב הרמב"ם ומ"מ אין מורין להם כן לכתחלה ופי' הט"ז אלא יניחו הדבר להמון עם וכמו שירצו יעשו ואע"ג דשבע בן בכרי לא היה חייב מיתה בדין תורה אלא מצד חוק המלכות שמרד בדוד מ"מ מוסרין אותו אם יחדוהו ומינה אף בזמנינו מי שפושע ומורד במלכות שלו מוסרין אותו וה"ה בשאר עבירות כגון אם עוסק בזיופים או שאר דברים שיש בהם סכנה פשיטא שמוסרין אותו ומן הראוי למסור אותו אפילו לא יחדוהו כיון שהוא כמו רודף לשאר ישראל ע"י מעשיו הרעים שעושה בפשיעה [לכן כתב בה"י סי' רס"ז מי שמל גרים ובא עלילה על הקהל מותר לומר להעובדי כוכבים שזה עושה המעשה שמל הגרים דאע"ג דמצוה עביד אסור להכניס עצמו בס"נ עכ"ל]. ועוד נ"ל דבמקום שאין רשאין למסור אותו אין חילוק בין שמוסרין אותו למיתה או לשאר יסורים או אפי' לממון לעולם אין מוסרין אותו (דכיון שנפל ביד עובדי כוכבים שוב אין מרחמין עליו) עכ"ל וכתב ד"מ דצריך לכתחלה לחזור על כל צדי צדדים קודם שימסרוהו.

(יא) כולם: ב"י בשם הר"ן כתב דגם בנשים אם יחדו אשה אחת מהם דימסרו ונראה דגם זה תלוי בפלוגתא דחייב מיתה כשבע בן בכרי שזכר רמ"א דלדעה השניה לא מהני יחוד של אשה אלא דנ"ל דאם יחדו אחת מהן ואמרו אם לא תתנוה לטמא אותה אזי נהרוג כולכם דפשיטא דמהני בזה יחוד ומוסרין אותה דהא אין כאן מעשה מן האשה ואינה בכלל ג"ע וא"כ היא עצמה אינה בכלל תהרג ואל תעבור ע"כ מוסרין אותה אם יחדוה עכ"ל הט"ז.





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש

  1. ^ פי' שגזרו עליהם להעבירם על דתם