שולחן ערוך חושן משפט שלז ב

בד"א שאוכל כשהוא עושה בגדולי קרקע במחובר בשעת גמר מלאכה כגון בוצר ענבים ומוסק בזתים ואורה בתאנים וגודר בתמרים ובתלוש מהקרקע קודם שיגמר סוף מלאכה המחייבת אותו בחיוב האחרון שבו אבל העושה בדבר שאין גדולי קרקע כגון החולב והמחבץ (פי' המוציא חמאה מן החלב ערוך וי"א המקפה את החלב בקיבה להיות נקרש רש"י בפ"י דשבת) והמגבן אינו אוכל וכן העושה במחובר שלא בשעת גמר מלאכה כגון העודר בגפנים או מכסה שרשי האילנות ואפילו המנכש בבצלים ושומים כגון שעוקר את הקטנים מן הגדולים לא יאכל מהם ואע"פ שהוא גמר מלאכת הקטנים שעיקר המלאכה לצורך הגדולים להרחיב להם ועדיין לא נגמרה מלאכתן:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

בגידולי קרקע: דומיא דכרם ודישה הנ"ל:

במחובר כו': בתחלה אמר דמשעת גמר מלאכה אתה מתחיל לאכול ולא קודם לכן ואח"כ אמר דעד מתי אתה הולך ואוכל וכאלו אמר הפועל אוכל אפי' במחובר רק שיהא נגמר בישולו ומתחילין ליתן בכליו של ב"ה ועושה ואוכל גם בתלוש עד שנגמרה מלאכתו למעשר או לחלה וכמו שנתבאר:

ומוסק בזתים ואורה בתאנים כו': כולן מיירי בעושה בהן ואוכל בשעת לקיטה ממקום חיבורו וכל א' יש לו שם בפני עצמו בענבים ל' בצירה ובזתים לשון מוסק וכן אינך:

בחיוב האחרון: שבו מפורש בסעיף אחר זה ע"ש:

והמגבן: עושה גבינות ומחבץ היינו שמקפה את החלב. להיות נקרש דאינו גידולי קרקע דומיא דכרם ודישה הנ"ל:

ואפי' המנכש בבצלים כו': פי' ל"מ כשעוקר מביניהן שאר ירקות שאינן יפות דאינו אוכל דהא ילפינן מאל כליך לא תתן דאינו אוכל אלא בשעת גמר בישולו שנותן לכליו של ב"ה אלא אפי' במנכש בבצלים קטנים שקורין ציביל"ש שהן לא נעשים גדולים לעולם ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב להן מקום להתפשט דאיכ' השתא נתינ' לכליו דהב"ה אותן בצלים קטנים מ"מ כיון דעיקר מלאכה זו אינו אלא משום הגדולים ולהן אינו גמר מלאכה אינו אוכל אפי' מן הקטנים:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}