שולחן ערוך חושן משפט רמא ב

מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד.

הגה:ויש אומרים אפילו היה לו שטר או משכון עליו, אפילו הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא (מרדכי פ"ק דסנהדרין). כל מקום דמחילה אינה צריכה קנין, אי הקנה לו לפני עדים פסולים אפ"ה מחילתו מחילה (מהרי"ק שורש י"א /י'/). ועיין לעיל ריש סימן קצ"ה. ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו, אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו ואמר ליה: מחול לך, אינו כלום (תשובת הרא"ש ומהרי"ק שורש צ"ד). ועיין לקמן סימן ר"ט ס"ד מדין מחילה.

אדם שביקש מחבירו שימחול לו שבועה שיש לו עליו, ואמר: יהי כדבריך, הוי מחילה אע"פ שלא אמר בפירוש (מרדכי פ"ק דסנהדרין) וע"ל סימן י"ב. כל מחילה בטעות יכול לחזור בו, אפילו קנו מיניה (שם במרדכי ומהרי"ק שורש קי"א).

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

או נותן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו: פי' שהיה מופקד ביד המקבל ודקדק וכתב בפקדון ל' "נתן משום דלשון מחילה לא שייך בדבר שהוא בעין ביד המקבל אלא דוק' בחוב שחייב לו דלהוצאה נתנה ואינו בעין. וז"ש מור"ם בהג"ה אחר זה ז"ל אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו וא"ל מחול לך אינו כלום אלא שצ"ע שמחלק שם מור"ם בין מעות לחפץ שהי' לו לחלק בין מעות גופן בין הן ביד המקבל בחוב דמהני ל' מחילה ובין הם בידו בתורת פקדון דלא מהני ל' מחילה ואפשר דאורחא דמילתא נקט דאין דרך להפקיד מעות אלא טומנם בקרקע משא"כ בחפץ והיותר נראה דכל דבר שהוא בעין נקרא חפץ אפי' מעות מל' דבר שבלבו חפץ וכמ"ש בר"ס קצ"ה בפריש' ע"ש:

אפילו היה לו שטר או משכון כו': פי' וצריך הנותן להחזיר להמקבל השטר או המשכון אחר שמחל לו חובו:

כל מקום דמחילה א"צ קנין או הקנ' לו בפני עדים פסולים כו': גם בצריך קנין הוה דינא הכי כל שאין מכחישים זא"ז וכן הוא בתשו' הרא"ש כתבו הד"מ ומור"ם בהגהות ש"ע ר"ס קצ"ה אלא לרבותא כתב א"צ "קנין דל"ת כיון דא"צ קנין כלל והוא בא להקנותו הרי גיל' דעתו דלא בעי להקנות לו אלא בקנין אלימתא וה"א דדעתו הי' דלא יהי' קנין כ"א בעדים כשרים קמ"ל וכן הוא במהרי"ק והביאו בד"מ ע"ש:

כל מחילה בטעות יכול לחזור בו כו': וכן הדין בפשרה בטעות ע"ל סי' י"ב וס"ס כ"ה ולעיל סי' ר"ז ובי"ד סימן קס"ה במשכן שדיהו לחבירו ואומר לו אם לא אפרע לך תוך ג"ש יהיה שלך דכל הפירות שאכל אחר ג"ש צריך לשלם כו' ע"ש בדברי הטור והמחבר:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ג) מחל לחברו כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים ס"ס ע"ז ובתשו' מבי"ט ח"א סימן קי"ג וח"ב סימן כ"ה וסי' צ"ו ושי"ד ועיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' קכ"ב וע"ל סי' ר"ב:

(ד) אפילו היה לו שטר כו' וכ"כ בעל העיטור ד' צ"ג ע"ב ע"ש ודוק דל"ת ממוחל לעיל סי' ס"ו ומביא הירושלמי דפליגי בזה ופסק לקולא ולפ"ז הוי ספיק' דדינא ודוק והירושלמי הזה הוא ספ"ק דגיטין דין ד' מחל שטר ר' חנניה ורבי מנא חד אמר מחל וחרנא אמר לא מחל עד דמכר ליה שטרו ע"כ עי' ברשד"ם סי' רל"ה ורע"ח ובתשו' ר"א ן' חיים סי' ע"ז:

באר היטב

עריכה

(ד) מחל: עיין בתשובת ראנ"ח סוף סימן ע"ז ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ג וח"ב סי' כ"ה וסי' צ"ו ושי"ד ועיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' קכ"ב וע"ל סי' ר"ב.

(ה) שטר: וכ"כ בעל העיטור דף צ"ג ע"ב ע"ש ודו"ק דל"ת ממוחל לעיל סי' ס"ז ומביא הירושלמי דפליגי בזה ופסק לקולא ולפ"ז הוי ספיקא דדינא והירושלמי הזה הוא ספ"ק דגיטין מחל שטר רבי חנניה ור' מנא חד אמר לא מחל עד דמסר ליה שטרא ע"כ עיין ברשד"ם סי' רל"ה ורע"ח ובתשו' ראנ"ח סי' ע"ז. ש"ך.

(ו) פסולים: גם בצריך קנין הוי דינא הכי כל שאין מכחישין זא"ז וכן הוא בתשובת הרא"ש הביאו הד"מ והרמ"א בהג"ה ריש סימן קצ"ה אלא לרבותא כת' א"צ קנין דל"ת כיון דא"צ קנין כלל והוא בא להקנותו הרי גילה דעתו דלא בעי להקנות לו אלא בקנין אלימתא וה"א דדעתו היה דלא יהי' קנין כי אם בעדים כשרים קמ"ל וכן הוא במהרי"ק והביאו בד"מ ע"ש. סמ"ע.

(ז) חפץ: צ"ע על הרמ"א דמחלק בין מעות לחפץ וה"ל לחלק במעות גופן בן הן ביד המקבל בחוב דמהני לשון מחילה ובין הם בידו בתורת פקדון דלא מהני לשון מחילה כיון שהוא בעין ביד המקבל דמש"ה דקדק המחבר וכת' גבי פקדון או נתן לו כו' ואפשר דאורחא דמלתא נקט דאין דרך להפקיד מעות אלא טומנם בקרקע משא"כ בחפץ והיותר נראה דכל דבר שהוא בעין נקרא חפץ אפילו מעות מל' דבר שבלבו חפץ. שם.

(ח) לחזור: וכן הדין בפשרה בטעות ע"ל סי' י"ב וסוף סימן כ"ה ובסי' ר"ז ועיין ביורה דעה סי' קס"ד במשכן שדהו לחבירו וא"ל אם לא אפרע לך תוך ג"ש יהי' שלך דכל הפירות שאכל אחר ג"ש צריך לשלם לו ע"ש. שם.

קצות החושן

עריכה

(ב) או משכון עליו. והוא מדברי המרדכי פ"ק דסנהדרין ע"ש. אמנם בריטב"א בחידושיו כת' להדיא דנ"מ מחילה במשכון ע"ש פ"ק דקידושין דף ח' התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק וז"ל פי' לענין שלא נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו וה"ה דלא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזיר לו משכונו וכו'. וכיון שכן הכא במלוה על המשכון שיש לה תקנה ואין המלוה יכול למחול ללוה אחר שנתנו או מכרו לה לכ"ע סמכה דעתה ומקדשת בי' ע"ש ומדכת' דלא סגי ללוה במחילה עד שיחזיר לו משכונו הרי מבואר דס"ל דבמשכון ל"מ מחילה וכן נראה מדברי הרשב"א בחידושיו שם ע"ש ז"ל. הלכך מלוה שיש עלי' משכון כיון דאית לי' בגווה קצת קנין ואינו יכול למוחלו אחר שנתנו לידה וסמכה דעתה מקודשת ע"ש ואע"ג דהרשב"א כתבו לענין נתנו לאחר ובזה כ"ע מודים דלא מצי למחול אחר שכבר נתן או מכר המשכון ואע"ג דמוכר שט"ח יכול למחול אבל מוכר משכון אינו יכול למחול ועמ"ש בסי' ס"ו ס"ק כ"ז היינו משום דאנן ס"ל דמשכון נמכר בלא כתיבה ומסירה וכמבואר בש"ע סי' ס"ו סעיף ח' וכבר נקנה המשכון וכל שעבודי' ללוקח אבל הרשב"א שם בחידושיו ס"ל דמשכון ליתי' במכירה ומשום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומקודשת מחמת סמכה דעתי' דלא מצי מחיל וא"כ אינו מחמת מכירת המשכון אלא אפי' איתיה תחת ידו אינו מחיל עד שיחזור משכונו ושטת הריטב"א והרשב"א היא חדא שיטה ע"ש. וכיון דהמלוה מוחזק במשכון קשה להוציא נגד הרשב"א והריטב"א ומ"ש במרדכי ראיה דמחילה במשכון מהני מהא דאמרי' פ"ק דקידושין לימא לי' באפי תרי זיל ש"מ עבד עברי גופו קנוי ומשמע דאי לאו דגופו קנוי אע"ג דה"ל משכון הוי מחילה וע"ש. ונראה לישב דלא תיקשי לשטת הרשב"א והריטב"א משום דהתם בעבד עברי אי לאו דגופו קנוי אף ע"ג דה"ל כעין משכון אין המשכון בביתו וברשותו אלא הרי הוא כמיחד לו משכון והוא בבית הלוה דבזה ודאי מהני מחילה כיון דהוא אצל הלוה והתם נמי גבי ע"ע אי לאו דגופו קנוי אלא הגוף של העבד וא"כ המשכון שהוא גוף היא אצלו ומוחזק במשכון מהני ליה מחילה וזוכה העבד עברי במשכונו אבל במשכון דתחת המלוה אע"פ דמוחל לו החוב כיון דהמשכון תחת ידי' ולא יצא מרשותו ל"מ מחילה ומש"ה אמרו בעבד עברי שגופו קנוי דאינו יוצא מיד רבו אלא בשטר ודוק:

(ג) ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות ז"ל מוהרי"ק סי' צ"ד דבר פשוט הוא כביעתא בכותחא דלא מהני לשון מחילה במטלטלים ואיתנהו בעינייהו כי אם גבי חוב ומלוה דלהוצאה ניתנה ולית ליה עליו אלא שעבוד בעלמא ונבהלתי עליך מה עלה על דעתך להוציא מחזקת היורש בטעם זה והלא תלמוד ערוך הוא בפ"ק דקידושין דף י"א גבי עבד עברי דפריך למה לי שטרא לימא ליה באפי תרי זיל ומשני רבא ע"ע גופו קנוי ליה משמע כיון דגופו קנוי דל"מ בי' מחיל' דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דאין גופו קנוי ואין לו עליו אלא שעבוד בעלמא הוא דשייך למימר באפי' תרי זיל אבל לא כשגופו קנוי דדמי לממון שהוא בעין דל"ש בי' מחילה כדפרישית. ואין לו' דשאני התם שהאדם מוחזק בעבדו שהוא בביתו וברשותו הוא ומש"ה ל"מ בי' מחילה כשגופו קנוי ולעולם נימא כשהמטלטלין ביד אחר ואמר לו בעל המטלטלין מחולין לך דמהני שהרי ע"כ צ"ל מדברי ר"י פ"ב דגיטין דאדרבה דעבד חשוב מוחזק בעצמו שהרי כתבו שם התו' ז"ל וא"ת וגט שחרור למה תיקנו בו זמן כו' עד ואור"י דתיקנו זמן דאי לא הוי בי' זמן פעמים שהוא מוכר עבדו ואח"כ יכתוב לו גט שחרור בלא זמן והי' אומר העבד לרבו שני אייתי ראי' ששטר מכר קודם לשיחרור והעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד עכ"ל התוס' הרי לך בהדיא דחשבינן לי' לעבד אפי' עבד כנעני מוחזק בעצמו וכ"ש עבד עברי וכן יש להוכיח גם מתוך לשון הראב"ד שהרי גבי מודה בקנס כת' וז"ל והיכא דתפס מקמי הודאה ואח"כ מודה מפקינן מיני' ולא אמרי' דתפיס' מקמי הודא' כעדים דמיא מדאמר ר"ג לר"י אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות כו' א"ל ר' יושיע אין בדבריך כלום שכבר הודית והא טבי תופס לפני הודא' שהרי גופו אצלו ולא היה מחוסר גוביינא ואפ"ה לא יצא לחירות מפני הודא' של ר"ג אלא לאו כעדים ומפקינן מיני' עכ"ל. משמע בהדיא דס"ל דאפי' עבד כנעני חשוב מוחזק בעצמו ולא חשבינן לרבו כמוחזק בו ואפ"ה ל"מ מחיל' ואפי' בע"ע כן הוכחנו מפ"ק דקידושין וכן יש לדקדק גם מתוך דברי הרמב"ם כו' ובלשון הזה כ' בטור ח"מ ומדכתבו מחל לחבירו חוב או נתן הפקדון משמע בהדיא דדוקא בחוב מהני מחילה דאין עליו אלא שעבוד בעלמא כדפרישית אבל גבי פקדון דממונא דאיתא בעינא הוא צריך שיאמר לו בלשון מתנה ולא בלשון מחילה ואע"פ שהפקדון ביד הנפקד המקבל הוא עכ"ל מוהרי"ק והנה בעיקר הדין דבריו ברורין בלי גמגום וכמ"ש דכן נראה מלשון הרמב"ם והטור שכתבו גבי חוב ומחול וגבי פקדון נתן:

אמנם בראי' שהביא מהך דעבד עבדי לענ"ד לא ירדתי לסוף דעתו הרמה דלפי דבריו שכת' בטעמא דע"ע גופו קנוי ל"מ מחילה משום דהוא ממון בעין ותמה אני על עצמי נהי דלשון מחילה בדבר שהוא בעין אבל לשון מתנה ודאי מהני אפי' גבי פקדון א"כ יאמר לו ל' מתנה הרי את לעצמך ולשון שכותב בשטר שחרור יאמר לו בע"פ כיון דלדעת מוהרי"ק העבד מוחזק בעצמו וכבר כתבו תו' פ' השולח (דף מ"ג) גבי מפקיר עבדו דהא דפריך ולימא לי' באפי תרי זיל היינו דאותו הלשון שכותב בשטר יאמר לו בע"פ ע"ש. וא"כ כיון דלשון שטר הוא נמי הרי את לעצמך הרי את קנוי לך יאמר אותו בע"פ אלא ודאי טעמא דע"ע וגופו קנוי היינו משום דהוא ברשות רבו ממש ואינו יוצא מרשותו אלא בשטר ואפי' בשטר אינו יוצא אלא משום דגטו וידו באין כאחד וכמו שאמרו ר"פ הזורק ע"ש ומה שהוכיח מוהרי"ק דאפי' עבד כנעני חשוב מוחזק בעצמו תמו' דהא עבד כנעני הרי הוא לאדון כמו שורו וחמורו ואיך הוא מוחזק בעצמו נגד אדונו והא דכתבו תוס' בפ"ב דגיטין במוכר עבדו וכותב שטר שחרור בלא זמן ויאמר העבד שחרורו קדים לפי שהוא מוחזק בעצמו התם ודאי כיון דלדברי העבד כבר יצא מרשות רבו ע"י שחרורו וחזקת מרא קמא ל"ש בי' כיון דכבר יצא מרשות רבו ראשון ממ"נ או ע"י שחרור או ע"י מכיר' לשני א"כ כיון שהעבד מוחזק יאמר דכבר יצא מרבו ראשון קודם המכיר' ודאי לא ישתעבד לשני מספק אבל היכא דליכא ספיקא אלא דמשחרר אותו בדברים א"כ לא יצא מרשות רבו כלל בדברים כיון דהוא כשורו וחמורו וכמ"ש ואפי' היכא דמספקא לן אם שחרורו שחרור או לא נמי ישתעבד לרבו ומשום דאוקי בחזקת מרי' קמא ולא חשיב מוחזק מספק כיון דהספק בחזקת עצמו וכמ"ש בסי' פ"ח סק"ט ע"ש אבל בזה דכבר שחררו רבו ע"י שטר לפי דברי העבד ואין הס' נגד רבו הראשון כמו האי שכתבו תוס' בפ"ב דגיטין אלא הספק נגד רבו שני א"כ ל"ש בזה חזקת מרא קמא וכיון דליכא חזקת מרא קמא מספק לא ישתעבד לשני וז"ב. ומה שהביא מוהרי"ק ראי' מדברי הראב"ד כבר עמדנו עליו שם בסי' פ"ח סק"ט עמ"ש שם ועוד נראה דהראב"ד לא בא להוכיח אלא לפי מאי דס"ד לו' דהא דבעינן סהדי בקנס היינו היכא דצריך גוביינא אבל תפס דלא צריך גוביינא יתחייב ע"פ הודאתו גרידא לזה הוכיח מהאי דטבי עבדו דהתם נמי אינו צריך גוביינא כיון דעבד מוחזק בעצמו אבל ודאי נגד הקנין הוי רשות רבו עליו ממש ורבו מוחזק בו ואינו יוצא מרשותו אלא בשטר וראי' גדולה לזה מהא דאמרו ר"פ הזורק דיד עבד כיד רבו ואינו יוצא בשטר אלא משום דיד עבד כיד רבו וע"ש ולדברי מוהרי"ק דעבד מוחזק בעצמו אמאי אינו זוכה בשטר ובפ"ק דקידושין למאן דלית ליה גיטו וידו באין כאחד אינו יוצא בשטר. אלא ע"י אחרים ומבואר דהעבד כולו ידו וגופו הכל של רבו כמו שורו וחמורו ואין לו יד לזכות בעצמו נגד רבו אלא בשטר ומשום גיטו וידו באין כאחד אבל באמיר' בעלמא אפי' אם אומר לו לשון מתנה נמי ל"מ וכל זה פשוט וברור:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}