שולחן ערוך חושן משפט קלה א
שולחן ערוך חושן משפט · קלה · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
אע"פ שהמחזיק בדבר המיטלטל נאמן לומר שהוא שלו על בהמה וחיה אינו נאמן דכיון שהיא מהלכת יש לחוש שמא מעצמה נכנסה לרשותו (עי' לעיל סי' ע"ב סוף סעיף כ"א) או שמא לקחה בדרך והחזיק בה לפיכך אם יש למערער עדים שהיא שלו נשבע היסת ונוטל ואם אין לו עדים נשבע המחזיק היסת ועומד בשלו ובמקום שדרך למסור בהמה לרועה שחרית ולוקחה מידו ערבית בענין שאינה הולכת לבדה כלל דינה כשאר מטלטלין ונאמן המחזיק בשבועת היסת לומר שקנויה לו ואם טען שהזיקה לו כדי דמיה או שהוא חייב לו כך וכך ישבע בנקיטת חפץ:
- הגה: וי"א דאם החזיק בהם ג' שנים בכל ענין הוי חזקה ( טור והמגיד פ"י מטוען בשם רשב"ם וכ"כ התוס' בפ"ב דגיטין):
מפרשים
או שהוא חייב לו כך וכך כו'. פי' אפילו לא בא לידו בתורת משכון אלא שאמר שהיה חייב לו ותפס בבהמה זו עד שיפרע לו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קל"ג ס"א ע"ש:
ישבע בנקיטת חפץ. פירוש ונאמן אף שהלה יש לו עדים שהוא שלו במיגו דטען לקוחה הוא בידי בזה שדרך למסרה לשומר. ונרא' דאפי' להראב"ד שנתבאר בסי' ע"ב בטור דס"ל דבטוען בשאר מטלטלין משכון הוא בידי דנאמן בהיסת וכאלו טען לקוח הוא בידי מודה כאן בטוען שהזיקה שצריך לישבע בנק"ח דאין מגו דלקוח מגו טוב דהוא מיגו דהעזה ניחא ליה לטעון הזיקה דלא ידע בי' בעל בהמה מלטעון לקוחה היא בידי ממך כיון שכנגדו יודע שמשקר משא"כ בטוען שממושכן בידי בכך וכך דשניהן הן טענת העזה ודו"ק:
וי"א דאם החזיק ג' שנים כו'. ולא דמי לשאר מטלטלים דנתבאר בסי' קל"ג ס"ה דלא מהני חזק' ג"ש דשאני התם דעביד למשאלינהו ליותר מג' שנים א"נ ששכח למי השאלינהו מ"ה נשתהו בידו כ"כ משא"כ בהני אבל הרמב"ם והוא דעת המחבר ס"ל דטעמ' דמטלטלי' דלא מהני בהו חזק' ג"ש משום בני שטרא נינהו ולפי ה"ט ה"ה לבהמה וחיה אבל בעבד מודה דבג"ש ה"ל חזקה וכמ"ש המחבר בסעיף שלאחר זה משום דעבד בן שטר הוא ויש לדקדק דכאן סתם המחבר כדברי הרמב"ם דמחלק בין עבד ובין בהמה ולעיל סי' ע"ב ס"ס כ"א משמע דהשוה אותם ובשניהם ס"ל דמועיל בהן חזק' ג"ש וי"ל דשם אין עיקר מקומו לא חש לדקדק כולי האי ולא בא אלא ללמדנו דיש חילוק בין חזקת מטלטלים דמהני מיד לחזקת בעלי חיים ושגם בב"ח מהני חזקת ג"ש ור"ל לכל מר כדאית ליה וכאן שהוא מקומו דקדק וכת' כדעת הרמב"ם:
בכל ענין הוה חזקה. עפ"ר שם כתבתי דמשמע מכאן דלסברא הזאת כשיש לו חזקה ג"ש א"צ שבועה ומיהו היינו דוקא כשאין עדים להמערער וכמ"ש בסמ"ע ר"ס ק"מ ועמ"ש בסמ"ע שם:
(א) נשבע היסת ונוטל לאו דוקא אלא ר"ל נוטל ואח"כ נשבע היסת וכן הוא ברמב"ם ע"ש:
(ב) נשבע המחזיק כו'. ע"ל סי' ק"מ סעיף א' בהג"ה:
(ג) וי"א דאם כו'. ולפע"ד מוכח כן בש"ס ואין חולק אזה דעל מאי דתנן בריש פ' חזקת הבתים והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר שחזקתן שלש שנים מיום ליום גרסינן התם (בסוף ל"ו ע"א) ועבדים יש להם חזקה והאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה אמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר ג' שנים א"כ משמע לכאורה דגם גודרות יש להם חזקה לאחר ג' שנים ועוד דהא במלת גודרות אין נכלל עבדים דגודרות אינו אלא מל' גדרת צאן כמו שמפ' רשב"ם שם אלא ודאי תלמודא פריך כיון דהתם טעמא כיון דמהלך אין לו חזקה א"כ ה"ה בעבדים וכן פי' רשב"ם שם להדיא ואם איתא דלפי האמת ג"כ בבהמה אין לו חזקה לעולם ובעבדים יש חזקה לאחר ג' שנים א"כ למה מוציא התלמוד דברי ר"ל מפשוטן ומפרש אין להם חזקה לאלתר כו' לימא גודרות שאני א"ו אין חלוק וכן דעת רשב"ם שם להדיא כמ"ש הטור דגם בבהמה וחיה יש חזקה לאחר ג' שנים וכן דעת נ"י שם ורבי' ירוחם נת"י ריש ח"ו וכן נר' להדיא דעת הסמ"ג עשין צ"ה דף קפ"ג ע"ג ומהרמב"ם לא מוכח מידי לפע"ד דמ"ש ה"ה לדעתו אינו נראה אלא נראה דכיון דכת' בעבדים דיש להם חזק' לאחר ג' שנים ה"ה בבהמה כמו שמשמע מדבריו שם דבבהמה ובעבדי' שווים וכ"כ הב"ח וכ"נ מפי' המשנה להרמב"ם ע"ש וכן נר' לפרש דברי הברטנורא ודלא כהתוס' י"ט לדעתו ע"ש ולפ"ז נראה דגם דעת המחבר דגם בבהמ' יש חזקה לאחר ג' שנים וכ"כ להדיא לעיל סי' ע"ב סכ"א ולפ"ז א"צ לדחוק כמ"ש הסמ"ע דבסי' ע"ב לא העתיק רק דברי הטור וסמך עצמו אמ"ש כאן אלא אדרבא איפכא מסתברא דכיון דכת' כאן בעבדים דיש להם חזקה ה"ה בבהמה וגם מבעל העיטור לא מוכח לפע"ד מידי דמ"ש ה' המ' שכן נראה מדבריו נראה שיצא לו ממ"ש דמטלטלי כיון דלאו בני שטרא נינהו אין להם חזקה אפי' לאחר ג' שנים שהרי לא נמצא בבעל העיטור ד"א שיהא משמעותיו כן זולתי זה וכן מבואר להדיא בב"ח וסמ"ע דמדברי בעל העיטור אלו ודו"ק והייני דהטור העתיק לעיל סי' קל"ג בסתם דברי הב"ה וא"צ לדחוק כמ"ש הב"ח דס"ל להטור כדברי בע"ה לדינא ולא בטעמיה ואפי' יהי' דעת ב"ה כן מ"מ כיון דהוכחתי לעיל מן הש"ס דיש לבהמה וחיה חזק' לאחר ג' שנים וכן דעת הפוסקי' הכי נקטינן. ע' בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ג:
(א) ונוטל: לאו דוקא אלא ר"ל נוטל ואחר כך נשבע היסת וכן הוא ברמב"ם ע"ש. ש"ך.
(ב) חייב: פירוש אפילו לא בא לידו בתורת משכון אלא שאומר שהיה חייב לו וכמ"ש הט"ו בסי' קל"ג ס"א ע"ש. סמ"ע.
(ג) ישבע: ואף שהלה יש לו עדים שהוא שלו מ"מ נאמן זה במגו דלקוח בזה שדרך למסרה לשומר ונראה דאפילו למ"ש הטור בסי' ע"ב דהראב"ד סבירא ליה דבטוען בשאר מטלטלים משכון הוא בידי דנאמן בהיסת מודה כאן בטען שהזיקה דצריך לישבע בנק"ח דאין מגו דלקוח מגו טוב דהוי העזה וניחא ליה לטעון הזיקה דלא ידע בעל הבהמה משא"כ בטוען ממושכן הוא בידי דשניהן הם טענ' העזה. שם.
(ד) וי"א: ול"ד לשאר מטלטלים דלא מהני חזקת ג' שנים בסי' קל"ג ס"ה דשאני התם דעביד למשאלינהו ליותר מג' שנים א"נ ששכח למי שאלינהו מה שאין כן בהני כו' ויש לדקדק דכאן סתם המחבר כהרמב"ם דמחלק בין עבד לבהמה ובסימן ע"ב סוף סעיף כ"א משמע דס"ל דבשניהם מועיל חזקת ג' שנים וי"ל דשם שאין עיקר מקומו לא חש לדקדק כולי האי כו' וכאן שהוא מקומו דקדק וכתב כדעת הרמב"ם ע"כ לשון הסמ"ע אבל הש"ך כ' דמוכח מש"ס ופוסקים דגם בבהמה וחיה יש חזקה לאחר ג' שנים כמו בעבדי' ואין חילוק בזה ביניהם כלל והכי נקטינן ע"ש באורך.
(א) ואם טען שהזיקה וכ' הסמ"ע דאף הראב"ד דפליג במשכון דאין צריך שבועה בנק"ח הכא מודה דה"ל מגו דהעזה משא"כ בטוען אתה חייב לי דהלה טוען ברי א"כ השתא נמי מעיז ע"ש. ובתומים כ' דלא עיין בבעה"ת שער מ"ט ח"ב דכ' הראב"ד בהשגות על דין הגאונים במשכון דצריך שבועה בנק"ח וכ' דאלו למדו מהנך דמארי חושלי וכו' והא ודאי שבועה בעי דהא לא ידע מארי דעיזא להאי נזק כמה הוי וכל מידי דא"א לידע לא גבי אלא בשבועה והם אמרו על כל משכון ואפשר שטעות בידם עכ"ל הרי לא מן השם של הסמ"ע הצריך בהמה שהזיקה שבועה בנק"ח רק הטע' משום דלא ידיע הזיקו הא אי ידיע הזיקו א"צ שבועה בנק"ח אף דהוי מגו דהעזה ודבריו של הסמ"ע ליתיה ופשוט עכ"ל. ואיני רואה בזה השגה כי דברי הסמ"ע המה דברי הנימוק"י גבי הני עיזי דאכלי חושלי ע"ש ז"ל ואף ע"ג דאיכא מגו דמצי אמר לקוחין הן בידי מ"מ לאו מגו גמור הוא שהרי השתא כשאו' דאכלי חושלי אינו מעיז ואלו אמר לקוחין הוי מעיז וממעיז לאינו מעיז לא אמרי' מגו לאפטורי משבועה וכו' ולפיכך הסכימו כאן כל בעלי הוראה ז"ל שאינו נוטל אלא בשבועה עכ"ל והיינו בעלי הוראה החולקין על הרמב"ם במשכון והוא הראב"ד ודעימי' ומשום דבהני עיזי לא ידע מארי דעיזא והוי אינו מעיז ולא אמרו מגו דהעז' לאפטורי משבועה משא"כ במשכון דהוי ממעיז למעיז ודברי בעה"ת נמי על דרך זה כיון דלא ידע מארי דעיזא ה"ל מגו דהעזה דאיך יתכן לו' דהיכא דלא ידע עדיף טפי מטוען ברי כלפי לייא ואע"ג דאמרי' בעלמא כל היכא דהאי ידע והאי לא ידע בעי אשתבעי כיון דמגו אית ליה ואמרי' מגו לפטור משבועה למה ישבע אלא ודאי בעה"ת נמי כוונתו למגו דהעזה וכמ"ש בנימוק"י וזה פשוט ודברי התומים מעצמן אין להם ציור במ"ש הא אם ידוע הזיקו א"צ שבועה בנק"ח אף דהוי מגו דהעזה הא כל שטוען ברי הוי ממעיז למעיז דהשתא נמי מעיז ולא עדיף משאר משכון דלהראב"ד א"צ שבועה גם לדברי הסמ"ע: