שולחן ערוך חושן משפט צז ח


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

כלים שעושים בהם אוכל נפש שאמרו, היינו שעושים בו אוכל נפש ממש, כגון הרחים, והעריבות ויורות שמבשלים בהם, וסכין של שחיטה וכיוצא בהם. ואם חבל, מחזיר על כרחו.

הגה: אבל שאר כלי אומנות, כגון זוג של ספרים ופרות החורשות, מותר למשכנם (טור בשם ר"י והרא"ש).

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ואם חבל מחזיר על כרחו כן הוא ג"כ ל' רמב"ם בפרק ג' דמלוה שכ"כ אחבלות כלי אוכל נפש ואחבלות בגד אלמנה דמחזירין בע"כ וכמה שכ' המחבר ג"כ בסמוך בסי"ג וכבר כתבתי בסמוך והוכחתי דמהני לקיחתו אף דעביד איסורא דאין צריך להחזיר כ"א לצורך עשיית מלאכתו ולא קודם לכן ולא להניח בידו אח"כ וא"כ צריך עיון למה שינה הרמב"ם וכ' בהני תרתי "בעל "כרחו ולא כ"כ בעבר בעל הבית ונכנס לבית הלוה שכ' הרמב"ם אחר שני דינים הנ"ל דין ד' וכבר הוכחתי מסוגיא דגמרא דתמורה וממ"מ ומבעה"ת שגם אחבלת בגד אלמנה קאי מ"ש השב תשיב דמינה נלמד דקנה לה המלוה שלא בעת צרכן ומש"ה כתב הרמב"ם עצמו שאינו נלקה גם אלאווין הללו דאוכל נפש ובגד אלמנה משום דנתקו לעשה כמ"ש שהשב תשיב קאי אכל מי שחבל באיסור וכנ"ל ומה"ט ג"כ אין לו' שכ' הרמב"ם בהן שמחזיר בע"כ דר"ל שהב"ד יכופו על חזרתן בעת צרכן משא"כ באינך דזה אינו דזיל בתר טעמא דאינך הוא משום דמתן שכרן כתוב בצידו וכמ"ש מור"ם סי"ו וה"ה בהני תרתי לפמ"ש שהשב תשיב כו' קאי ג"כ עליהן וצריכין לומר שהרמב"ם לא כ' בהני תרתי ומחזיר "בעל "כרחו אלא ללמדינו שאף בהני תרתי שלא כתיב בהו בפירוש בתורה שאם עבר השליח ב"ד ועבט דצריך להחזירו וה"א דא"צ להחזירו ואפילו בעת צרכן וכסברת אביי דאמר בתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולא הצריך הכתוב להחזיר אלא כשעבר ב"ה ונכנס ותפס ולא כשעבר השליח ב"ד ותפס מ"ה כתב דז"א דקי"ל כרבא דאמר אי עביד ל"מ והוא עומד בחיוב מלקות אם אינו מחזירן אם נאבד באופן דא"א בחזרה וכמ"ש בסמוך ועד"ר שם הארכתי אבל מזמן החזרה לא איירי דפשוט ליה דא"צ להחזיר להן כ"א בעת צרכם וקיצר כאן וסמך נפשו אמ"ש אחר זה שם בדין ד' בדין עבר ב"ה ונכנס לבית הלוה ומשכן משם דממ"ש גבי השב תשיב נלמדו ג"כ הנך תרתי הנ"ל וכמו שאנו צריכים לומר דמ"ה קיצר ולא כתב בהני תרתי דאינו נלקה עליה' כל זמן שלא נאבד מידו ואפשר בחזרתו דה"ל לאו הניתק לעשה כמ"ש אח"כ בדין ד' בעבר ב"ה ונכנס וכו' וכבר כתבתי בדריש' מוכח מהמ"מ ומהשג' הראב"ד דס"ל להרמב"ם דדינייהו שוים בזה גם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם בתחלת הני דינים שכתב דאם נאבד המשכון נלקה לא כתב השגתו כ"א בבבא השלישית וששם הוא המקור וגם בהמ"מ רימז בב' בבות הראשונות למ"ש בהשלישית ע"ש. ואף שב"ת שער א' דין ד' הביא ל' הרמב"ם וכ' בשמו דאם חבל בגד אלמנה מחזיר לה מיד צריכין לומר ג"כ דל"ד קאמר "מיד תדע דהא אח"כ בדין ה' כ' הב"ת בהדיא אחבלת כלי אוכל נפש דאי"צ להחזירן אלא בעת צרכן ומאן פלג ליה הלא הרמב"ם שניהם בל' אחד כתבן "ומחזירן בע"כ אלא צ"ל דכוונתו דב"ת במ"ש מחזירן "מיד ר"ל דל"מ ליה בהו תפיסה לענין חובו והא ראיה שכתב שם בעה"ת ע"ז ז"ל "מחזירין לה מיד אם תודה חובה תשלם ואם תכפר חובה תשבע וגם מחזיר בעל "כרחו דהרמב"ם יש לתרץ כן וכן נראה עיקר שהרי גם הוא כתב עליו שם כן ז"ל מחזיר בעל כרחו ואם תודה תשלם ואם תכפור תשבע ותפס ל' גמרא דס"פ המקבל דאיתא שם בההוא דחבל סכינא דשחיטה וא"ל אביי זיל מהדר ליה דה"ל דברים שעושין בהן אוכל נפש כו' ופירשו הבעה"ת עצמו שם דין ה' דלעת צרכו א"ל שיהדרנו ודוק כי זה נרא' ברור. והא דכ' הריב"ש בסי' תפ"ח והביאו הכ"מ אהא דכ' הרמב"ם ברפ"ג דמלוה בבגד אלמנה דמחזיר לה בע"כ ז"ל דאתיא כמ"ד דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ כו' ושבתי בדרישה דלק"מ ע"ש דג"כ כוונתו למ"ש ועבד"ר מ"ש ע"ז עוד בטוב טעם ודוק:

ופרות החורשות. פי' אפי' צמד של פרות שהוא כלי מותר ולאפוקי צמד של פרות המרכסות בתבואה שנתייבשה להסיר ממנה הקליפה דאסור וכמ"ש הטור בסי"ח ע"ש וכ"כ מור"ם לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור משמו שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס בדמיהן ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ומסיק דלא כוותי' ע"ש:



באר היטב

(ט) על כרחו:    פי' הסמ"ע דהיינו לצורך עשיי' מלאכתו ולא קודם לכן וגם א"צ להניחו בידו אח"כ כו' ע"ש באורך.


(י) ופרות:    פירוש אפילו צמד של פרות שהוא כלי מותר ולאפוקי צמד של פרות המרכסות בתבואה שנתייבשה להסיר ממנה הקליפ' דאסור וכמ"ש הטור ודלא כדעת הרמ"ה שגם כלים שעושים בהם מלאכה להתפרנס ג"כ בכלל כלי אוכל נפש ומסיק הטור דלא כוותיה ע"ש. סמ"ע.



קצות החושן

(ג) ואם חבל מחזיר כתב הרמב"ם פ"ב מהל' מלוה המלוה את חבירו א' עני וא' עשיר לא ימשכנו אלא בב"ד ואפי' שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכנו אלא יעמוד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון שנאמר בחוץ תעמוד כו' עבר בע"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף בזרוע המשכון מידו אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ואם לא קיים העשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין. וקשה נהי דבעני איכא עשה אבל בעשיר דליכא עשה וכמבואר בסעיף י"ב והלאו כולל גם לעשיר וא"כ למה סתם הרמב"ם דאינו לוקה הא בעשיר אינו ניתק לעשה ובט"ז כתב כיון דהלאו כולל בין עני בין עשיר וגבי עני ניתק לעשה גם בעשיר ליכא מלקות ע"ש והנה מצינו סברא כזו בתוס' פרק אותו ואת בנו דף פ"ב ד"ה הזורע כלאים לוקה וז"ל ותימה דמשמע הכא דבחד כלאים לא לקי אלא חדא ואמאי לא לקי נמי משום לא תשיג גבול רעיך דלענין איסור כלאים דריש לה בשבת פ' ר"ע דף פ"ה וי"ל כיון דאתא נמי באזהר' דמשיג גבול אין לוקין כמו שאין לוקין על השגת גבול רעיך דניתן להישבון עכ"ל:

אמנם נראה דהכא לא שייך סברא זו דכיון דכתב הרמב"ם דבעני גופי' לקי היכא דלא ניתן להישבון כגון שאבד או נשרף הרי דלאו זה ניתן למלקות וא"כ בעשיר דלא מצי קיים לעשה לילקי דלא גרע עני מעשיר דהיכא דלא קיים העשה שבו לקי. מיהו גם בלאו דלא תסיג תיקשי כזו דהא גזל קרקע ושטפה נהר אינו חייב תשלומי קרקע דקרקע אינה נגזלת וכמבואר בפרק הגוזל דף קי"ח וא"כ על לאו דלא תשיג נמי איכא מלקות היכא דלא מקיים העשה שבה וממילא בכלים דליכא עשה לילקי וצ"ע:





▲ חזור לראש