שולחן ערוך חושן משפט לד יח


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

הבזויים פסולים לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק מפני כל העם וכגון אלו שהולכים ערומים בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידים על הבושת שכל אלו חשובי' ככלב ואין מקפידי' על עדות שקר ומכלל אלו המקבלי' צדקה מן העכו"ם בפרהסיא אע"פ שאפשר להם שיזונו בצנעא מבזים עצמם ואינם חוששים כל אלו פסולים מדבריהם:

הגה: כל מי שנוטל שכר להעיד עדותו בטל כמו הנוטל שכר לדון כמו שנתבאר לעיל סי' ט' ס"ה (רמב"ן) ואינן צריכים הכרזה אלא הדין והעדות בטל מעצמו ואם החזיר הממון דינו ועדותיו קיימים שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר (ר"ן ס"פ האיש מקדש) וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחבירו אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד מותר (ב"י סי' כ"ח בשם רשב"א) דיין שדן כבר ובא הבע"ד ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו אסור לו לקבלו (כן משמע מאשיר"י ס"פ ז"ב) כל מה שאדם מעיד לסיבת יסורין ויראה אין בו ממש (מהרי"ק שורש ס"ח):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם:    אבל כשאינו בפני כל העם אמרו בגמרא דגנאי הוא לת"ח לעשות כן אבל אין אדם נפסל בכך ועפ"ר שכתבתי מה שיש להסתפק בל' הרמב"ם ובטור ובד"מ דכתב בשם התוס' עוד ב' פירושי' בענין חוטף ואוכל דפסול לעדות:

שאין מקפידין:    פי' וחיישינן נמי שיעידו שקר ולא יחששו שיוודע הדבר ויבא עליהן חרפה ובושה דהא אין מקפידין על הבושת רש"י:

כל מי שנוטל כו':    בסי' ט' נתבאר' ומשנה הוא בבכורות ונלמד ממ"ש ראה למדתי אתכם חקים ומשפטי' כאשר צוני ה' אלקי מה אני נצטויתי מהש"י בחנם שלא נתתי לו שכר אף אתם נצטוית' ממני בחנם שלא נתתם לי שכר וכן תעשו לדורות שעל זה א"ל ראה למדתי כו' כלומר ממנו תראו וכן תעשו אתם לדורות ופי' זה הואשם באשר"י דבכורות ע"ש:

דיין שדן:    כבר בהגד"מ סי' ט' כתבתי ל' הרא"ש ובו נתיישב דלא תקשה ע"ז מעובדא דבר חמא קטל גברא ורצה הר"ג לכיוהא לעיני' ורב פפא היפך בזכותו וקם בר חמא וקבל עליו כרגא דכולי שני וכתב הרא"ש דדוקא פטירא ממס שרי לקבל מטעם דבלא"ה הוה רב פפא פטור ממס כדין ת"ח ע"ש וצריך ליתן טעם למה סידר מור"ם ז"ל דין זה דדיין שדן כאן בהל"ע דבהל' דייני' בסי' ט' ה"ל לכתבו:

ש"ך - שפתי כהן

(יח) אבל במי שאינו מחויב להעיד ע' בא"ע סי' ק"ל סכ"א ודו"ק:


ט"ז

באר היטב

(כב) לילך:    (כ' הט"ז משמע אם כבר ראה אין ליטול שכר על הליכ' להגיד העדות ונ"ל דהיינו בדבר שאין בו טרח' אבל במקום שיש לו טרח' יכול ליטול שכר על ההליכ' וראי' מפ' האיש מקדש הנוטל שכר להזות כו' ע"ש).

(כג) מתנה:    כ' הרא"ש אבל אם פטר להדיין ממס שרי דבלא"ה ת"ח פטור ממס ע"ש וצריך טעם למה סידר הרמ"א הג"ה זו כאן. דבהל' דיינים ה"ל לכותבו עכ"ל הסמ"ע.



קצות החושן

(ד) שכר להעיד. בתשובת מוהרי"ן לב נסתפק אם נוטל שכר להעיד פסול מדרבנן או מן התור' והביאו לספק הזה הספק האתר שנסתפק שם נוגע דפסול אם הוא משום דחשדינן לי' למשקר בשביל הנאתו אם כן נוטל שכר להעיד נמי פסול מן התורה משום דחיישינן לשקר ואי נימא פסול. נוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו אבל לא חיישינין למשקר אם כן נוטל שכר להעיד כשר מן התורה ועיין שם דבריו הנחמדים בתשובותיו דף נ' ע"ב ולענ"ד נראה כלשונו האחרון דנוטל שכר כשר להעיד מן התורה וקצת ראי' לדבר מהא דתנן פ' נערה דמ"ו גבי מש"ר ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים מ"ט דר"י אמר ר"א אתי שימה שימ' כתיב הכא ושם לה וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון וכתיב בתריה ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה והרי נטלו שכר להעיד דאף על גב דאמת הי' הדבר היינו שלא נתברר ע"י עדי הזמה דכתיב ופירשו את השמל' לברר ע"י הזמה אבל אם אמת הי' הדבר ע"פ העדים דהיינו דליכא הזמה וסקלוה אלמא אף על גב דכתיב ושם לה עלילות דברים דהיינו ששכרן בממון אפילו הכי עדותן כשר מן התורה וכיון דנוטל שכר כשר מן התורה ולא חשדינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר מעתה צריך ביאור בטעמא דנוגע פסול מן התורה כיון דל"ת למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר וז"ל התשובה שם במהרי"ן לב. דאם נוגע פסול משום קרוב אם כן לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחוב והעל' שם דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאלו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו וכמ"ש בעל התרומות וכו' ע"ש:

והנה לכאורה מאי דקשיא לי' בטעמא דקרוב אמאי נאמן לחוב הי' אפ"ל דאתינן עלי' בתורת מגו דאי בעי יהיב ניהלי' במתנה וכדאי' פ' עשרה יוחסין ובפ' י"נ יכיר דנאמן האב לומר זה בני בכורי ופריך יכיר ל"ל הא בעי יהיב ניהלי' במתנה וע"ש. אלא דאם כן אלו הי' עדים כנגדו שאינו חייב דתו לא שייך מגו דהוי מגו במקום עדים וגם גבי בני בכורי אילו היו עדים נגדו לא הוי מגו וכמ"ש רשב"ם והודאת בית דין נאמן אפילו נגד עדים ואם כן ליכא למימר מדין מגו אלא דגם בטעמא דמוהרי"ן לב קשה לי טובא דהא באומר להד"מ ואחר כך באו עדים דאינו נאמן לומר פרעתי אף על גב דעדים מעידי' שפרע משום דהוא נאמן ע"ע יותר [מעדים] וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי והתם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש דהא אדרבא הוא בא לפטור עצמו בטענת פרעתי ועוד דהא בחיוב חדש ודאי בעי אתם עדי ובלי אתם עדי לאו כלום הוא וכמ"ש בשלחן ערוך סימן מ' ובמודה בחוב ישן אשכחן דאפילו בלא אתס עדי והיכא דלא טען לא טענינן לי' השטאה וחייב לשלם וכדאית' בסנהדרין פ' ז"ב וכן מבואר ברמב"ם וטור וש"ע סימן פ"א. ועוד דאמרינן ברפ"ק דמציעא לא תהא הודאות פיו גדולה מהעדאת עדים ומה פיו שאינו מחייבו ממון מחייבו שבועה ופריך ופיו אינו מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים אלא מה לפיו שאינו מחייבו קנס ופריך מה לפיו שאינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ובהזמה ואי נימא טעמא דפיו משום מתנה וחיוב אם כן איך שייך בי' הכחשה והזמה והא ודאי במתנה מצי יהיב ומאי אולמי' דפיו יותר מעדים והא לענין נאמנות אדרבה עדים נאמנין יותר מפיו ועיין בנימוקי יוסף שם בפרק קמא דמציעא וז"ל מהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר ואמר נזכרתי אף על פי שעדים מעידי' כדבריו אין משגיחין בו דהא הכא ודאי בכהאי גוונא עסקינן דאי בעומד בדיבורי' מאי אולמי' דפיו מתנה הוא דקא יהיב לי' וכו' עיין שם ואם כן גם אנו נאמר אם הוא בתורת מתנה וחיוב מאי אולמי' דפיו נגד עדים כיון דאינו אלא מטעם מתנה אבל לא בתורת נאמנות ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת דחייב התורה שבועה ואלו הי' כופר בכל בפני בית דין אלא שאומר אעפ"כ אני מחייב עצמי בפניכם בנ' זוז ודאי אין בזה חיוב שבועה ועיקר חיוב שבוע' במב"מ משום דהוד' במקצת התביע' ומשום הכי הטיל' התורה השבועה על שאר אבל א"נ דאינו נאמן כלל אלא מתורת חיוב חדש אין בזה דין מודה במקצת וז"ב. ולכן נר' דהא דנאמן אדם על עצמו אע"פ שהוא קרוב אל עצמו היינו משום דכן גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו וכבר האיר ענינו מאור העולם רש"י בקידושין פרק האומר דף ס"ה שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ ואם כן כי היכא דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו אף על גב דהוא קרוב לעצמו דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן מה שאין כן לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן ובש"ך ריש סימן ל"ז נתחבט גם כן בדבר הזה בטעמא דאדם נאמן על עצמו לחוב וז"ל דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחוב לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב ע"ש. ולא אדע על מה נתחבטו בפסול קרוב יותר משאר פסולי עדות דהא נהי דאינו קרוב לחוב מכל מקום אינו אלא עד א' ותורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר ועוד עבד ושפחה וגזלן נמי הודאת בעל דין כמאה עדים אלא עיקר הטעם הוא כמ"ש דהתורה לא פסלה אלו הפסולים אבל על עצמו האמינו תורה ונתן לו נאמנות כמאה עדים וילפינן לה מדכתיב כי הוא זה וכמ"ש רש"י וזה היא ברירא דהך מלתא:

ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא גם כן מתורת נדר אבל ראיתי במהרי"ט ח"ג סימן א' שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר הוי מהני בי' שאלה עיין שם ולפי דרכינו גם בדין שויא אנפשי' חד"א הוא מדין נאמנות דכיון דהאמין התורה לכל אדם על עצמו אם כן בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו אלא דאכתי איכא למידק מנלן דהודאת בעל דין יותר מעדי' ואי משום דכתיב כי הוא זה היינו דהיכא דליכא עדים דמכתשי' לי' ומשום מגו הוא דנאמן וכמ"ש דאי בעי יהיב לי' במתנה אבל היכא דאיכא עדים דמכחשי לי' דלא שייך מגו דהא מגו במקום עדים לא אמרינן ואם כן מנלן דהוא נאמן ואין לומר דהוא מסברא דהא חזינן מלשון רש"י דיליף לה מקרא דכתיב כי הוא זה ועמ"ש בסימן ל"ז סעיף י' ובסימן רמ"א סעיף א':



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש