פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך חושן משפט יד א


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

שנים שנתעצמו בדין זה אומר נידון כאן וזה אומר נעלה לב"ד הגדול כופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו ואם הוצרך לשאול דבר מב"ד הגדול כותבים ושולחים ושואלים ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב ב"ד הגדול ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח:

הגה: מיהו אם א' מבעלי הדינים או הדייני' רוצה לשלוח למרחקים ויש חכם סמוך להם הראוי לדון שולחים לסמוך אע"פ שהרחוק יותר חכם דלאו כל כמיניה לגרום הפסד לבעל דין להרבות בשכר השליחות וכ"ש אם חכם אחר בעירן הראוי לדון (מרדכי ס"פ זה בורר) ואם שני חכמי' סמוכי' בשוה הולכין אחר הגדול (נ"י ר"פ זה בורר):

במה דברים אמורי' בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען או שאמר המלוה נידון כאן והלוה אומר נלך לב"ד הגדול אבל אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה בד"א כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד הגדול (וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מקרי ב"ד הגדול) (טור) אבל (אם) יש מקומות (באותה מדינה) שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו:

הגה: אם יש (לתובע) עדים או ראיה ונראה לב"ד שבעירו שיש ממש בטענותיו אבל בלא"ה אין כופין אותו לילך עמו (טור) וי"א דלטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע וכל א' יכול לכוף חבירו לילך עמו (טור בשם ר"ת) וכל זה מדינא אבל כבר נהגו בזמן הזה שכ"ז שיש ב"ד בעיר אין א' יכול לכוף חבירו שילך עמו לב"ד אחר (מהרי"ק שורש כ"א) כי אין לנו עכשיו ב"ד הגדול או בית הועד ולכן לא יוכל לדחותו אבל יכול לדחותו שלא לדון עמו עד יום שלישי ומיד יבררו דיינים אבל אכסנאי שתובע לבני העיר או ב' אכסנאים צריך לדון עמו מיד ולא יוכל לדחותו (מרדכי בשם מהר"ש).

וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכל מקום שימצאנו ויש שם ב"ד מכריחו שם לדין (מהרי"ק שורש י"ד) וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כל א' יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד לדון עמו (מרדכי ס"פ זה בורר ופסקי מהרא"י סי' ס"ה) התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף ע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול (מהרי"ק שורש א') ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון (בעיר התובע) או [בעיר] אחרת אא"כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם (ת"ה סי' ש"ה ופסקיו סי' ס"ב) ועיין לקמן סי' ע"ג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו.

אב שיש לו תביעה על בנו צריך לילך הבן אע"פ שהוא הנתבע אחר אביו כמו שנתבאר (ביורה דעה סי' ר"מ).

עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדין בעיר אחרת אע"פ שהב"ד שבעירו יותר גדול (ב"ז סי' תי"ח):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

נעלה לב"ד הגדול:    המחבר העתיק לשון הרמב"ם והוא אינו מחלק בין ב"ד הגדול לבית הוועד (והוא מקום שיש בו קיבוץ חכמים) אבל התוס' והרא"ש והטור מחלקין ביניהן וס"ל דחבית הוועד דוקא קאמר הגמ' דשומעין לתובע האומר לילך ולדון שם כשיש רגלי' לתביעותיו ואין שומעין לשום נתבע האומר כן (אף שאמר הלוה אתן לו כל הוצאתו רמב"ן סי' מ"ז ד"מ א') אבל כשאומר לב"ד הגדול קאזלינן שומעין אפי' לנתבע ומור"ה רמז דין זה במ"ש בסמוך בהג"ה ז"ל וי"א דבטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע כו' ר"ל החילוקים דבין תובע לנתבע הנ"ל לא אתאמרו בגמ' אטענותא לב"ד הגדול קאזלינא כ"א אכשטען לבית הועד קאזלינא וקיצר מור"ם שם ולא כ"כ בהדיא משום דבזמן הזה אין נוהגין לכפותו וכדמסיק מור"ם שם וק"ל:

מאיזה טעם דנתוני כו':    ע' בסמוך בסעיף ד' שכתב מור"ם פירושו דא"צ לכתוב לו טעמים וראיות כי אם הטענות כו' ועוד כ' שם חילוקי דינים בזה ומפני דכאן איירי שדנין אותו בעירו ע"י כפייה ובזה כ"ע מודי' שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנתוני מ"ה לא כ' מור"ם פלוגתא בזה כאן כ"א שם דלא איירי בדנו על ידי כפייה ואגב כ' שם כל חילוקי דינים וק"ל:

ואח"כ מוציאין כו':    פי' מוציאין ממנו מיד ואם יביא כתוב מב"ד הגדול שטעו יחזירו לו מה שהוציאו מידו וכן מבואר בסמוך ובד"מ ע"ש:

ואם הוצרך לשאול כו':    פי' אף אם אינם יודעים לדון וצריכין לשאול אפ"ה אינו יכול לומר מאחר שהם אינן יודעין לדון וצריכי' אנו הוצאות להשליחות נלך בעצמינו לפני ב"ד הגדול קמ"ל:

ודנין להם בעירם כפי כו':    ע"ל סי' י"ג ס"ו שכ' שם ג"כ דין זה מילתא בטעמא ז"ל והם דנין אותו דליכא למימר דיפסקו ב"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדים לפני הדיינין:

בד"א בשאר דינין שזה טוען וזה טוען:    צ"ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהן טוענין יותר מבמלוה ולוה והל"ל בקיצור בד"א כשזה טוען וזה טוען או לפחות הל"ל בד"א בשאר דינין וכשזה טוען וזה טוען. ועוד דפתח בתרתי בשאר דינים וזה טוען וזה טוען וסיים בחדא בטענות לוה לחוד או מלוה לחוד ואינו דבר והפוכו והל"ל ג"כ בטענות מלוה ולוה כששניהן טוענין כגון שזה אומר הלויתיך סלע וזה אומר נתתי בידך משכון שוה ב' סלעים איך דינו ונראה דה"פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענות מלוה טענה יותר מלטענות הלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה וה"ה בטענות ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו ויש ג"כ עדות או ראי' לדבריו כדמסיק) זה שכנגדו הזיקו או גזלו. בידים מ"ה שומעין להן כשרוצין לעלות לב"ד הגדול וה"ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע א' להשני או שזה תובעו ואמר נתחייבת לי. שכירות וזה משיבו איננו חייב לך וכיוצא בתביעות אלו חשובין המה טענת הנתבע כטענת התובע ואין שום א' יכול להכריח להשני לילך עמו לב"ד הגדול וז"ש הרמב"ם והמחבר בד"א בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען ר"ל דכל שטענת שניהם שוים ומ"ה אין שום א' מהן יכול לומר נלך לב"ד הגדול משא"כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה"ה לנגזל וניזק וכיוצא בו ואין שומעין בהן ללוה ולגזלן ולמזיק ועד"ר מ"ש עוד בישוב זה ובדברי הרמב"ם ומור"ם דכתב בסמוך בהג"ה גדולה די"א דבטענ' נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע כו' הי"א הן ר"ת והרא"ש (ובעל הטור) הבאתי לשונם בדרישה דס"ל דיש חילוק בין ב"ד הגדול דבו שומעין לנתבע כמו לתובע וכי טוען לבית הועד קאזלינא דבו דוקא שומעין לתובע ולא לנתבע ומטעם וכי יוציא מנה על מנה ומ"ש מור"ם לפני זה בהג"ה ז"ל וי"א דב"ד חשוב שבכל דור ודור כו' אף שכ"כ באמצע דברי הרמב"ם אין נפקא מינה בו בשיטת דברי הרמב"ם הנ"ל דהא להרמב"ם אין חילוק בין אומר לב"ד הגדול אזלינן לאומרו לבית הוועד אזלינן גם מ"ש אח"כ מור"ם אדברי הרמב"ם ז"ל באותו מדינא אין בו נ"מ לדברי הרמב"ם דמשוה ב"ד הגדול לבית הוועד אלא שמור"ם כ"כ להנחה להי"א שכ' אחר זה בהג"ה המחלקים בין ב"ד הגדול לבית הוועד וכנ"ל וכתבו מור"ם אדברי הרמב"ם וכדי לקצר וכדרכו ובו תדע דלמ"ד דס"ל ששומעין גם לנתבע אפי' בשאר דינים כשאומר לב"ד הגדול קאזלינן אליבייהו גם בזמן הזה יש ב"ד הגדול ולא כרמב"ם דכ' דאין בזמנינו ב"ד הגדול ומה"נ כ' מור"ם אח"כ בהג"ה באותה מדינה כדי שתדעו דלהי"א המחלקין בין תובע לנתבע באומרו לבית הוועד קאזלינן דהיינו דוקא כשהבית הוועד הוא באותה מדינ' אבל כשאינו באותה מדינה גם לתובע אין שומעין ולא הטריחוהו לילך חוץ (למדינה) לב"ד כ"א באומרו לב"ד הגדול אזלינן דהוא הב"ד חשוב שבדור משא"כ בית הוועד ודו"ק:

ה"ג:    או כשאומר המלוה נידון:

והלוה או':    נלך וכו' אבל אם המלוה הולך בלא"ה שמה יכול הלוה לכופו רמב"ן סי' מ"ז ד"מ א':

כופין את הלוה כו':    היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה מהרי"ק שורש צ' ד"מ ב':

אם יש להתובע עדים או ראיה ונראה לב"ד כו':    כצ"ל ומור"ם הרכיב לשון הרמב"ם ול' הרא"ש והטור אהדדי שהרמב"ם כ' הדין ב"ד הגדול לפני זה אם יש עדים או ראיה וממנו נשמע ממילא דס"ל הכי גם בדין זה דבזמן הזה והרא"ש והטור כתבו בזה אם מסרר טענותיו לב"ד ונראה להן שיש ממש בדבריו וצ"ל דגם כוונת מור"ם היא הכי ומ"ש ונרא' לב"ד הו"ל כאילו אמר או נראה לב"ד וק"ל:

שכ"ז שיש ב"ד בעיר כו':    כ"כ מהרא"י בפסקיו סי' ס"ג וס"ה ושם בסי' ס"ה כ' שהמנהג שכל השייכים לבית החיים שלהם שייכים לאותו ב"ד וע"ש דכ' עוד שאין בדיני' אלו אלא מה שעיני הדיין רואות והביאו בד"מ ע"ש:

עד יום ג':    נראה דהיינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו ואז שומעין לו עד יום ג' כדינא דגמרא דהיו נותנין להיוצאין לכפרים ונכנסין זמן בה"ב כמ"ש לעיל ריש סימן י"א ושם ג"כ הטעם דדלמא אניס ליה כיון שיוצא ונכנס ולא היה יכול לבוא עד יום ג' אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון ע"ש:

ומיד יבררו דייני':    ז"ל שם אבל דיינים בוררים להם לאלתר זה בורר וז"ב ור"ל מיד ביום ראשון כדי שלא יבואו לידי דחייה ביום ג' ולא כמ"ש בע"ש ע"ש:

ואפי' הי' מעות לנתבע כו':    ע"ש בסימן ש"ה ותמצא דשם היה השאלה אהנתבע שהיה לו מעות בפקדון בעיר אחרת והשיב שם דאם בדין יכול לעקלם שם צריך לדון עמו שם ומש"ה נראה דה"ג בדברי מור"ם בהג"ה ואפי' היה לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע או בעיר אחרת וכ"כ בד"מ ע"ש וק"ל:

אא"כ יכול לעכב מעותיו כו':    פי' אא"כ הדין נותן שקודם שירד עמו לדין יכול לעקל מעותיו והיינו שידע התובע שאם לא יעקל מעות הנתבע יפזרם ולא יפרע לו או לא יוכל להביאו למשפט וכיוצא בדברים אלו כמ"ש בסימן ע"ג ולאחר שעקלם שם בדין אם ירצה הנתבע ליקח המעות צריך לירד עמו לדין שם במקום שנתעקלו כ"ז שם בת"ה ס"ס ש"ה וע"ש:

צריך להודיע כו':    פי' והתובע צריך לשלם השליחות ב"י בשם מהרי"ק וע"ל סי' ק"ו ד"מ ה':

ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם:    מהרי"ק שורש ק"ט כתב דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ"מ שהם ולפ"ז היה נראה דצריך אז לדון עמו שם ג"כ בכ"מ שעקלו מיהו מדברי מור"ם לקמן בסימן ע"ג ס"י לא משמע הכי ע"ש:

ה"ג ביו"ד סימן ר"מ:    ס"ח:

עשיר מוחזק לאלם:    ועמ"ש בסמ"ע בסימן י"ג ס"ה בס"ק י"ח מדין אלם:

ש"ך - שפתי כהן

(א) שנים שנתעצמו כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סימן ר"פ וסימן שמ"ג:


(ב) נעלה לב"ד הגדול המחבר העתיק לשון הרמב"ם והוא אינו מחלק בין ב"ד הגדול לבית הוועד (והוא מקום שיש בו קיבוץ חכמים) אבל התוס' והרא"ש והטור מחלקים כו' עכ"ל סמ"ע וכ"פ מהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' י' ע"ש:


(ג) כופין אותו כו' ע"ל סימן ג' ס"א ועיין ברשד"ם סי' ז' וסי' י"ב:


(ד) ואם ב' חכמים סמוכים בשוה כו' עיין בתשו' ן' לב ס"ג ס"ס צ"ז:


(ה) כופין את הלוה כו' היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה מהרי"ק שורש צ' עכ"ל סמ"ע ואין לזה טעם וגם מהרי"ק טעה בהבנות תשובת רשב"א והתשובות רשב"א הוא תשובת רמב"ן שמביא בסמ"ע ס"ק ז' [ח] (הגה שאם המלו' הולך בלא"ה שמה יכול הלו' לכופו) וכן פירשה הב"ח וחלק אמהרי"ק ופסק דהמלוה יכול לכוף ללוה אף שיש למלוה דרך שם ולא ללוה ע"ש:


(ו) וי"א דב"ד חשוב כו' עיין בתשובת רמ"א סימן י"ז דמ"ד ע"ג וס"ס ס"ד:


(ז) כופין את הלוה כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן קס"ח:


(ח) וי"א דבטענות נלך לבית דין הגדול כו' עיין ביש"ש פרק י' דב"ק באריכות מדינים אלו:



באר היטב

(א) דנתוני:    כאן איירי שדנין אותו בעירו ע"י כפיה ובזה כ"ע מודים שצריכין לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו מש"ה לא כתב הרמ"א פלוגתא בזה כמ"ש בס"ד דשם לא איירי בדנו בכפיה סמ"ע.


(ב) בעירם:    ואינו יכול לומר מאחר שהם אינם יודעים לדון וצריכים אנו להוציא הוצאות שליחות נלך בעצמינו לפני ב"ד הגדול קמ"ל דלא וע"ל סי' י"ג ס"ו. סמ"ע.


(ג) כופין:    כתב הסמ"ע היינו כשאין המלוה הולך בלא"ה שמה. מהרי"ק. אבל הש"ך השיג עליו וכתב שאין לזה טעם ולעיל שייך דין זה שאם הלוה אומר נלך לב"ד הגדול אינו יכול לכוף את המלו' ע"ז כתב דאם המלו' הולך בלא"ה שמה אז יוכל הלו' לכופו וכן פירש הב"ח ופסק דהמלו' יכול לכוף להלו' אף שיש למלוה דרך שם ולא ללוה ע"ש וכתב הסמ"ע דצ"ע מאי פסקא דבשאר דינים שניהם טוענים יותר מבמלוה ולוה ונרא' דה"פ דוקא במלוה ולוה חשבו לטענת מלוה יותר מטענת הלוה משום דעבד לוה כו' וה"ה בטענת ניזק ונגזל חשבו טענתן טענה כיון דלפי טענתו (ויש גם כן עדות או ראי' לדבריו כדמסיק) זה שכנגדו הזיקו או גזלו בידים מש"ה שומעין לו כשרוצה לעלות לב"ד הגדול וה"ה לכל תביעות גדולות כיוצא בהן אבל בשאר תביעות כגון שותפין שתבע אחד לחבירו וכיוצא בתביעות אלו חשוב טענת הנתבע כשל התובע ואין שום אחד יכול להכריח להשני לילך עמו לב"ד הגדול וז"ש המחבר בד"א בשאר הדינים שזה [טוען] וזה טוען ר"ל שטענות שניהם שוים משא"כ במלוה ולוה דבהן שומעין למלוה וה"ה לנגזל ולניזק וכיוצא בו עכ"ל.


(ד) ונראה:    כתב הסמ"ע דהאי ונראה ר"ל או נראה דהוי"ו מחלקת וע"ש.


(ה) לדחותו:    ואין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות. סמ"ע.


(ו) שלישי:    היינו דוקא בנותן קצת אמתלא לדחייתו אבל כשהוא תמיד בעיר מנדין אותו ביום ראשון. סמ"ע.


(ז) ומיד:    ר"ל ביום ראשון כדי שלא יבא לידי דחיה ביום ג'. סמ"ע.


(ח) לעכב:    כתב מהרי"ק דנשתרבב המנהג לעקל מעות הנתבע בכ"מ שהם ולפ"ז הי' נרא' דצריך אז לדון עמו שם במקום שעקלו מיהו מדברי מור"ם לקמן סי' ע"ג ס"י לא משמע הכי ע"ש. סמ"ע.


(ט) עשיר:    ע"ל סי' י"ג סק"ז מ"ש שם (וע' בתשובת שב יעקב חלק ח"מ סימן ב').



קצות החושן

(א) כופין את הלוה. ז"ל הסמ"ע היינו כשאין הלוה הולך בלאו הכי שמה מוהרי"ק שורש צ'. ובש"ך כתב דאין לזה טעם. ונראה לפי מ"ש במרדכי בשם ריב"א דכל התובעים מצי כייפי אפילו בנגזל וניזק דלא שייך בהו עבד לוה לאיש מלוה משום דאין התובע מוציא מעותיו בחנם שהרי גם אם יזכה אין שכנגדו מחויב להחזיר לו הוצאה אבל לנתבע אין שומעין בזה לפי דמה שהוא רוצה לפזר מעות הוא להערים כדי שלא יתבענו המלוה עיין שם ואם כן ממילא היכא שיש לתובע דרך שם לא שייך טעם זה דלא לחנם מוצא הוצאות ואין לנו לשמוע אל התובע אלא היכא שאנו רואין מוציא הוצאות על תביעתו. ולפי זה אפשר לומר דגבי מלוה ולוה שאמרו בש"ס טעמא דמצי כייף משום דעבד לוה לאיש מלוה וזה הטעם שייך וגם באינו מוציא הוצאות וכגון שיש לו למלוה דרך שם גם כן מצי כייף וניחא בזה ליישב מה שהקשה מוהרי"ק בדעת הגאוני' דכל התובעין מצי כייפי אם כן למה אמרו בש"ס טעמא דעבד לוה לאיש מלו' הא אפילו בשאר תובעין דלא שייך ה"ט נמי מצי כייפי. ולפי מ"ש ניחא דשאר תובעין טעמא דמצי כייפי משום דלא לחנם מוציא הוצאות ואם כן היכא שאין לו הוצאה וכנ"ל לא שייך ה"ט וגבי מלוה לעולם מצי כייף והכי נראה ע"ד הכרעה במלוה ולוה כדעת הב"ח והש"ך החולקין על הסמ"ע ובשאר תובעין כדעת סמ"ע הנמשך אחר דעת מוהרי"ק:





▲ חזור לראש