פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אורח חיים תקמט א

שולחן ערוך

אחייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז אובג' בתשרי ובעשרה בטבת, בבמפני דברים הרעים שאירעו גבהם:

מפרשים

מגן אברהם

(א) מפני דברים הרעים:    כדי לעורר הלבבות לתשובה [רמב"ם]:

באר היטב

(א) ובג':    ואיתא בב"י בשם רי"ו דבראש השנה נהרג גדליה ונדחה תעניתו על יום חול ולפ"ז היה נראה דאם יש מילה בצום גדליה דאין בעל ברית מתענה עד הלילה כמו בט"ב שחל בשבת ונדחה ליום א' אבל יש לחלק דהתם נראה לכל הדחייה בזמנינו דאנו רואים שעיקר התענית של ט"ב שחל בשבת אלא שנדחה ע"כ נשתנה דינו מה שאין כן בצום גדליה דפעם הראשון דחוהו וגזרו להתענות ביום ג' לעולם חל הגזירה לעולם בשוה ואין נראה לנו הדחייה ט"ז. וכ"מ ממאי דאמרינן בפ"ק דמגילה רבי נטע וכו' וביקש לעקור ט"ב וכו' הואיל ואידחי אידחי וכו' ואם איתא דצום גדליה חשיב נדחה אם כן רבי מעיקרא איך לא עקר צ"ג אע"כ לומר דהתם מעיקרא כך קבלו עלייהו לעשותו לעולם כיום שנהרג בו ממש ולא חשיב נדחה עיין יד אהרן. מי שטעה ואכל בהם יתענה בה"ב. מהרי"ל.


(ב) מפני:    כדי לעורר הלבבות לתשובה. רמב"ם.


משנה ברורה

(א) חייבים להתענות וכו' – והוא מדברי הנביאים, כדכתיב בקרא (זכריה ח): "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" וגו', ואמרו חז"ל: צום הרביעי זה י"ז בתמוז, שהוא בחודש רביעי למנין החודשים; וצום החמישי זה ט' באב, שהוא בחודש החמישי; וצום השביעי זה צום גדליה, שהוא בחודש השביעי; וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי. וכל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון הדברים אלו נשוב להיטיב, כמו שנאמר: "והתודו את עונם ואת עון אבותם" וגו' (רמב"ם).

ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים, ולפשפש במעשיו ולשוב בהן. כי אין העיקר התענית, כמו שכתוב באנשי נינוה: "וירא ה' את מעשיהם", ואמרו חז"ל: "את שקם ואת תעניתם" לא נאמר, אלא "את מעשיהם", ואין התענית אלא הכנה לתשובה.

לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מִצְוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם, וכמו שכתבנו למעלה:


(ב) מפני דברים הרעים וכו' – כי בי"ז בתמוז ארעו בו חמש צרות: בו נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר, כמפורש בתורה; ובוטל התמיד עוד מלהקריב בבית הראשון; והובקעה העיר בחורבן בית שני; ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה; והועמד צלם בהיכל.

ובתשעה באב היה בו חורבן הגדול, שנחרב בו הבית הראשון, וגם השני; ובזה היום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ; ובזה היום נלכדה עיר גדולה וביתר שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, ונפלו כולם ביד העכו"מ ונהרגו כולם, והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו, לקיים מה שנאמר: "ציון שדה תחרש".

ויום ג' בתשרי, בו נהרג גדליה בן אחיקם, שמינוהו לראש לאחר החורבן על הפליטה הנשארה, ונכבה גחלת ישראל הנשארה, כי על ידי שנהרג גלו כולם, ונהרגו מהם לאלפים.

ועשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החורבן:


(ג) בהם – מי שטעה ואכל בהם, מכל מקום צריך להשלים התענית אחר שאכל; דמי שאכל שום, יחזור ויאכל שום?! ואם צריך להתענות יום אחר, עיין לקמן סימן תקס"ח סעיף א' ובמשנה ברורה שם:

ביאור הלכה

(*) חייבים להתענות וכו':    כתב הריטב"א בסוף תענית חתן שחל אחד מארבעה צומות בתוך ימי שמחת לבו מסתבר לי שהוא חייב להתענות בהם דאע"ג דימי רגל ושמחה שלו היא ואין אבילות חדשה חלה בהם ואין שמחה אלא באכילה כדאמרינן גבי רגלים וגבי פורים מ"מ כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן ותעניות אלו הם דרבים אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן ועוד דיחיד מקרא מלא דיבר הכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי עכ"ל ואין סתירה מזה להא דמבואר בסימן תקנ"ט דבעל ברית מתענה ואינו משלים אף דגם הוא רק יו"ט של יחיד התם הטעם משום דנדחה (אבל מ"מ ראיה מדברי הריטב"א אלו למסקנת הב"י דבאינו נדחה מחויב להשלים) ונפקינן מדברי הריטב"א אלו דס"ל דצום גדליה אינו נקרא תמיד בשם נדחה וכסברת הט"ז ודלא כהראש יוסף שהובא בשע"ת: