שולחן ערוך אורח חיים תקמט א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

אחייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז אובג' בתשרי ובעשרה בטבת, בבמפני דברים הרעים שאירעו גבהם:

מפרשים

 

ט"ז - טורי זהב

בטור מביא ל' הגמ' צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה ולמה נכתב כאן ללמדך ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו זה צריך ביאור דמה קשה לו על מ"ש כאן דהא סיים בכאן שחשיב כסדר החדשים אע"פ שלענין הזמן הזה צום העשירי קודם למה דחשיב הפורעניות תחלה א"כ בצום השביעי נמי נימ' הכי ונראה דצום העשירי הוא עכ"ם זכר לחורבן הבית שבאותו יום התחיל כת האויב ע"כ חשיב כל מה דמרמז לחורבן ע"פ סדר חדשים משא"כ בצ"ג שהוא ענין מיתת צדיקים ואין בו רמז חורבן ק' למה חשבו בין המרמזי' על החורבן ותי' ללמדך כו' הב"י הביא דברי רי"ו וז"ל ג' בתשרי שבו נהרג גדליה אמרו בר"ה נהרג ונדחה תעניתו ליום חול עכ"ל ולפ"ז היה נראה דאם יש מילה בצ"ג דאין בעל הברית מתענ' עד הליל' כמ"ש בסי' תקנ"ט בעל ברית אינו משלים בט"ב שחל בשבת ונדחה ליום א' לפי שי"ט שלו הוא ה"נ נימ' כן בצ"ג וי"ל דשאני התם דנרא' לכל הדחיי' בזמנינו דאנו רואים שעיקר התענית של ט"ב חל בשבת אלא שנדח' ע"כ נשתנ' דינו משא"כ בצ"ג דפעם הראשון דחוהו וגזרו להתענות ביום ג' לעולם חל הגזירה לעולם בשוה ואין נראה לנו הדחייה:
 

מגן אברהם

(א) מפני דברים הרעים:    כדי לעורר הלבבות לתשובה [רמב"ם]:
 

באר היטב

(א) ובג':    ואיתא בב"י בשם רי"ו דבראש השנה נהרג גדליה ונדחה תעניתו על יום חול ולפ"ז היה נראה דאם יש מילה בצום גדליה דאין בעל ברית מתענה עד הלילה כמו בט"ב שחל בשבת ונדחה ליום א' אבל יש לחלק דהתם נראה לכל הדחייה בזמנינו דאנו רואים שעיקר התענית של ט"ב שחל בשבת אלא שנדחה ע"כ נשתנה דינו מה שאין כן בצום גדליה דפעם הראשון דחוהו וגזרו להתענות ביום ג' לעולם חל הגזירה לעולם בשוה ואין נראה לנו הדחייה ט"ז. וכ"מ ממאי דאמרינן בפ"ק דמגילה רבי נטע וכו' וביקש לעקור ט"ב וכו' הואיל ואידחי אידחי וכו' ואם איתא דצום גדליה חשיב נדחה אם כן רבי מעיקרא איך לא עקר צ"ג אע"כ לומר דהתם מעיקרא כך קבלו עלייהו לעשותו לעולם כיום שנהרג בו ממש ולא חשיב נדחה עיין יד אהרן. מי שטעה ואכל בהם יתענה בה"ב. מהרי"ל.

(ב) מפני:    כדי לעורר הלבבות לתשובה. רמב"ם.
 

משנה ברורה

(א) חייבים להתענות וכו' – והוא מדברי הנביאים, כדכתיב בקרא (זכריה ח): "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי" וגו', ואמרו חז"ל: צום הרביעי זה י"ז בתמוז, שהוא בחודש רביעי למנין החודשים; וצום החמישי זה ט' באב, שהוא בחודש החמישי; וצום השביעי זה צום גדליה, שהוא בחודש השביעי; וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי. וכל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון הדברים אלו נשוב להיטיב, כמו שנאמר: "והתודו את עונם ואת עון אבותם" וגו' (רמב"ם).

ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים, ולפשפש במעשיו ולשוב בהן. כי אין העיקר התענית, כמו שכתוב באנשי נינוה: "וירא ה' את מעשיהם", ואמרו חז"ל: "את שקם ואת תעניתם" לא נאמר, אלא "את מעשיהם", ואין התענית אלא הכנה לתשובה.

לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מִצְוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם, וכמו שכתבנו למעלה:

(ב) מפני דברים הרעים וכו' – כי בי"ז בתמוז ארעו בו חמש צרות: בו נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר, כמפורש בתורה; ובוטל התמיד עוד מלהקריב בבית הראשון; והובקעה העיר בחורבן בית שני; ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה; והועמד צלם בהיכל.

ובתשעה באב היה בו חורבן הגדול, שנחרב בו הבית הראשון, וגם השני; ובזה היום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ; ובזה היום נלכדה עיר גדולה וביתר שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל, ונפלו כולם ביד העכו"מ ונהרגו כולם, והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו, לקיים מה שנאמר: "ציון שדה תחרש".

ויום ג' בתשרי, בו נהרג גדליה בן אחיקם, שמינוהו לראש לאחר החורבן על הפליטה הנשארה, ונכבה גחלת ישראל הנשארה, כי על ידי שנהרג גלו כולם, ונהרגו מהם לאלפים.

ועשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החורבן:

(ג) בהם – מי שטעה ואכל בהם, מכל מקום צריך להשלים התענית אחר שאכל; דמי שאכל שום, יחזור ויאכל שום?! ואם צריך להתענות יום אחר, עיין לקמן סימן תקס"ח סעיף א' ובמשנה ברורה שם:
 

ביאור הלכה

(*) חייבים להתענות וכו':    כתב הריטב"א בסוף תענית חתן שחל אחד מארבעה צומות בתוך ימי שמחת לבו מסתבר לי שהוא חייב להתענות בהם דאע"ג דימי רגל ושמחה שלו היא ואין אבילות חדשה חלה בהם ואין שמחה אלא באכילה כדאמרינן גבי רגלים וגבי פורים מ"מ כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן ותעניות אלו הם דרבים אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן ועוד דיחיד מקרא מלא דיבר הכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי עכ"ל ואין סתירה מזה להא דמבואר בסימן תקנ"ט דבעל ברית מתענה ואינו משלים אף דגם הוא רק יו"ט של יחיד התם הטעם משום דנדחה (אבל מ"מ ראיה מדברי הריטב"א אלו למסקנת הב"י דבאינו נדחה מחויב להשלים) ונפקינן מדברי הריטב"א אלו דס"ל דצום גדליה אינו נקרא תמיד בשם נדחה וכסברת הט"ז ודלא כהראש יוסף שהובא בשע"ת:
 

כף החיים

(א) סעיף א: חייבין להתענות בתשעה באב וכו' — וארבעה ימי צומות האלו הרי הם מפורשים בקבלה (זכריה ח, יט): "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי". צום הרביעי זה י"ז בתמוז, שהוא בחודש הרביעי; וצום החמישי זה תשעה באב, שהוא בחודש החמישי; וצום השביעי זה שלשה בתשרי, שהוא בחודש השביעי; וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא בחודש העשירי, כמבואר במסכת ראש השנה דף י"ח ע"ב. וכן כתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות תענית דין ד'. וכן כתב הטור. והגם דזה סברת רבי עקיבא, וקאמר שם בגמרא דרבי שמעון בן יוחאי אמר דאין אני אומר כן יעו"ש, כתב בית יוסף דהטור העתיק דברי רבי עקיבא משום דנהוג עלמא כוותיה. וכן כתב המגיד משנה על דברי הרמב"ם הנזכר, וכן הלכה. וכן כתב הרמב"ן בספרו תורת האדם בריש עניין אבילות ישנה, דהלכתא ומנהג כרבי עקיבא יעו"ש, והביא דבריו הברכי יוסף אות ג' יעו"ש. ולכן פסק כן בשלחן ערוך. וכן כתבו האחרונים:

(ב) ואלו הימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות; שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: "והתודו את עוונם ואת עון אבותם" וכו'. הרמב"ם שם דין א'. ולכן כל אדם חייב לשוב בתשובה ולפשפש במעשיו באלו הימים יותר משאר ימים, כיון שמפני כך היה התקנה:

(ג) שם: חייבין להתענות בתשעה באב וכו' — נקט תשעה באב ברישא, משום דחמירא ליה, ואף על פי שאינו לסדר חדשים ולא לסדר פורעניות. יד אפרים. וכן כתב משחא דרבותא דף ס"ט ע"ד. והביא דבריהם הרוח חיים אות ב', יעו"ש:

(ד) שם: חייבין להתענות בתשעה באב וכו' — דחמשה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וחמשה בתשעה באב: בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד (יש מפרשים אפוסטמוס הנזכר, ויש מפרשים דקאי על מנשה, כן הוא בירושלמי פרק ד' דתענית) צלם בהיכל. ובתשעה באב נגזר על אבותינו (דור המדבר) שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר, כדאיתא במסכת תענית דף כ"ו במשנה, ועיין שם בגמרא. ובשלשה בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן. ועשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור, כדאיתא במסכת ראש השנה דף י"ח ע"ב והרמב"ם פרק ה' מהלכות תענית דין ב', יעו"ש:

(ה) ומשמע מדברי הגמרא והרמב"ם הנזכרים דביום שלשה בתשרי עצמו נהרג גדליה בן אחיקם. מיהו רבינו ירוחם כתב דבראש השנה נהרג גדליה בן אחיקם, אלא שנדחה תעניתו ליום חול. והביא דבריו בית יוסף סוף סימן זה. וכן כתב הרד"ק בירמיה מ"ה ובזכריה ח' יעו"ש. וכתב הט"ז: ולפי זה היה נראה, דאם יש מילה בצום גדליה דאין בעל הברית מתענה עד הלילה, כמ"ש בסימן תקנ"ט גבי תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, לפי שיום טוב שלו הוא. אלא דיש לחלק, דשאני התם דנראה לכל הדחייה בזמנינו, מה שאין כן בצום גדליה דפעם הראשון דחוהו וגזרו להתענות ביום ג' לעולם, יעו"ש. ובתשובת ראש יוסף מסיק להתיר כיון שאינו ביום שאירע בו. והביא דבריו אליה רבה אות ו' ושערי תשובה אות א'. אבל המאמר מרדכי אות ב' כתב עליו דאינו מוכרח. וכן כתב משנה ברורה בביאור הלכה דמדברי הריטב"א משמע (עיין לקמן אות ט') כהט"ז ודלא כראש יוסף יעו"ש. והמטה יהודה כתב דמהסוגייא דפרק קמא דראש השנה דף י"ט ע"א מוכח דלא נהרג אלא בג' בתשרי, והניח בצריך עיון יעו"ש. ועיין יד אהרן מה שכתב לתרץ בזה. אמנם בשער הכוונות דף צ"ב ע"ב בסופו כתב דבו ביום בג' בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם, ונתן טעם בסוד לזה יעו"ש. ועל כן כיון שכן משמע פשט לשון הגמרא והרמב"ם, וכן כתב בשער הכוונות, וגם לדעת רבינו ירוחם כתב הט"ז דאין להקל, אם כן גם בעל ברית צריך להשלים עד הלילה כמו שאר שלשה צומות, וכן הוא המנהג. ועיין לקמן אות יו"ד:

(ו) שם: חייבין להתענות בתשעה באב וכו' — בארבע תעניות הללו אף על פי שטעה ואכל משלים תעניתו, כמ"ש לקמן סימן תקס"ח סעיף א', יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד:

(ז) מי שטעה ואכל בעשרה בטבת הורה אליו מהר"י סגל להתענות שני וחמישי ושני. דרשות מהרי"ל הלכות תענית, שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ב'. ומשמע דעשרה בטבת הוא לאו דווקא, דהוא הדין שאר תעניות ציבור, אלא שהמעשה כך היה. וכן משמע מדברי מגן אברהם סימן תקס"ח ס"ק ד'. מיהו בתרומת הדשן סימן קנ"ו כתב דמי ששכח ואכל בי"ז בתמוז יותר מכזית דאין צריך לפרוע יום אחר תחתיו, דדווקא יום זה חובה ולא אחר ואי אפשר לתקן אשר עוות, אם לא שכוונתו להתענות לכפרה על עוותתו ושגגתו יעו"ש. וכן נראה דעת מגן אברהם סימן תקס"ח ס"ק ד', דאין צריך להתענות יום אחר אלא לכפרה יעו"ש. וכן כתב המאמר מרדכי שם ס"ק א'. וכן כתב אשל אברהם שם אות ד', דתענית ציבור אם רוצה אין צריך יום אחר, ואם לבו נוקפו יתענה לכפרה, אבל ודאי צריך להשלים תעניתו יעו"ש. וכן הוא דעת השלחן גבוה בסימן זה אות ג' להקל כדברי התרומת הדשן דאין צריך להתענות יום אחר, יעו"ש. וכן כתב הזכור לאברהם אות ת' דמדברי השלחן ערוך סימן תקס"ח סעיף א' מבואר דאין צריך כלל להתענות יום אחר, אלא שמור"ם כתב דיש מחמירים להתענות יום אחר. ומה שכתב מהרי"ל להתענות שני וחמישי ושני, כתב שם הזכור לאברהם אפשר דקאי למי שטעה ואכל כל היום ולא נזכר מהתענית כלל, אבל אם נזכר באותו יום והשלים תעניתו אפשר דגם מהרי"ל יודה דאין צריך שלשה ימים אפילו לכפרה, רק ביום אחד די יעו"ש. ונראה כיון דכמה פוסקים סבירא להו דאין צריך להתענות יום א' אלא לכפרה, אם הוא חלש וקשה עליו התענית יש לפדות תעניתו בלתת איזה דבר לעניים וזה תהא כפרתו. וכל זה בטעה או שגג, אבל אם אכל במזיד יש לומר דצריך להתענות שני וחמישי ושני לתקן עוותתו, אך אם הוא חלש וקשה עליו התענית יש לומר דיתענה רק יום אחד ויתן פדיון שתי תעניות צדקה לעניים. ויתבאר עוד מזה לקמן בסימן תקס"ח סעיף א בס"ד:

פירושים נוספים